תקציר דנג”צ 3063/99 רביניקוב (22/08/2000): בית משפט עליון דחה בקשה לדיון נוסף בבג”צ 3648/97 סטמקה נ’ שר הפנים (04/05/1999)

דנג”צ 3063/99 רביניקוב נ’ שר הפנים (22/08/2000)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

דנג”צ 3063/99

דנג”צ 3399/99

בפני:

כבוד הנשיא א’ ברק

 

העותרים בדנג”צ 3063/99:

1. סמיון רביניקוב

2. אירינה רביניקוב

3. יוגודייב אניסה

4. בובריניוב ויאצ’סלב

 

העותרים בדנג”צ 3399/99:

5. אניטה רנצר

6. אלה אליזבר שוניה

7. Ade Juwon Ajifolawe Ojamo

 

המבקשת בדנג”צ 3063/99:

עמותת שבות-עם

 

נגד

המשיבים בדנג”צ 3063/99 ובדנג”צ 3399/99:

1. שר הפנים

2. מנהל מחלקת אשרות וזרים במשרד הפנים

3. מנהל מינהל האוכלוסין

ובעניין:

4. ישראל סטמקה

5. בינג’לבהן פטל

6. מרים גורדצקי

7. פיטר פובי

8. זהר יפעת

9. סיטבן וואלי אדניג’י

10. חורחה ארנולף

11. עידו עידן

12. סטיאנה וודנסקי

13. יצחק פרידמן

14. דוינה דרגומיר

15. ברוך סמו

16. ציון אזב טספזג

17. אבדולה יילדיס

18. נטליה קדושביץ

19. טטיאנה איבנובה ולצ’וק

20. בוריס ספוז’ניקוב

21. וובטו וורקו אימר

22. סמלויט וולדיאס

23. אשמי איצ’להום טספאי

24. אבבה פיסהה

25. דב הולצברג

26. רוזליה צ’יפאי

27. אלכסנדר דיאצ’נקו

28. אלכסנדרה גורלוב

29. בוריס סרברניק

30. אלסיה וסיליאדי

31. יורי וסיליאדי

32. סקוב רנטה

33. אגפוניקוב איגור

34. סימונה ווילף

34. יוגן הוסאנו

35. עינת פרימו

36. פרינס הייס אמללו

37. חנה ישראלי

38. פרדריק קואמינה וילסון

39. גרה גמליאל

40. Gordwin Iheanacho Ugwu

41. מרים ינאי

42. Juseph Uchenna Dike

43. גנאדי ליפשיץ

44. ולנטינה אובצ’ינקובה

45. לאה חזין

46. דמיטרי סנקוב

47. נינה לוקאס

48. מספין מתיוס בקלה

49. קוזנצוב מקסים

50. וסילייב אירינה

51. דימטרי סנדקוב

52. נינה לוקאוט

 

עתירות לקיום דיון נוסף על פסק דינו של בית המשפט העליון בבג”צ 3648/97, מיום 04/05/1999, שניתן ע”י כבוד השופטים מ’ חשין, ד’ דורנר ד’ ביניש

 

בשם העותרים

בדנג”צ 3063/99:

עו”ד דיאנה הר-אבן

בשם העותרים:

עו”ד שמואל מינצר;

בדנג”צ 3399/99:

עו”ד ד”ר ת’ שוורצברג

בשם המבקשת בדנג”צ 3063/99:

עו”ד פרופ’ מיכאל קורינאלדי

בשם המשיבים מס’ 1-3 בדנג”צ 3399/99 ובדנג”צ 3063/99:

עו”ד יוכי גנסין

בשם המשיבים מס’ 13-18 21-26, 51-52 בדנג”צ 3399/99 ודנג”צ 3063/99:

עו”ד יוסף בן מנשה

בשם המשיבים מס’ 19-20 בדנג”צ 3399/99 ובדנג”צ 3063/99:

עו”ד ארנון שוטלנד

 

פסק-דין

 

עתירות לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (כב’ השופטים:נ מ’ חשין, ד’ דורנר, ד’ ביניש) מיום 04/05/1999, בבג”צ 3648/97 סטמקה נ’ שר הפנים, ובעשרים ושבע עתירות נוספות שהדיון בהן אוחד (להלן: העתירות).

1. העתירות הביאו עניינם של שלושים ואחד זוגות לנישואין. בשלושים מהם, בן הזוג האחד הנו יהודי אזרח ישראל, והשני לא יהודי ולא אזרח ישראל. אחת מן השאלות שהועמדה לדיון במסגרת העתירות הייתה השאלה, האם בן זוג לא יהודי של יהודי אזרחי ישראל, זכאי לזכויות אותן מקנים חוק השבות, ה’תש”י-1950 (להלן: חוק השבות) וחוק האזרחות, ה’תשי”ב-1952 (להלן: חוק האזרחות) ליהודי שעלה ארצה. בית המשפט קבע, כי אין בכוחם של יהודים אזרחי ישראל, להקנות זכות של שבות לבני-זוגם הלא יהודים. לאור מסקנה זו, לפיה אין לבן הזוג הלא יהודי של יהודי אזרח ישראל זכויות מכוח שבות, נבחנה שאלת מעמדו של בן הזוג על פי חוק האזרחות. בנוגע לשאלה זו נפסק, כי שר הפנים מוסמך לקבוע מדיניות, אשר תפורסם, ולפיה יזכה בן-הזוג הזר באזרחות בתום תקופת זמן סבירה, ובהתמלא התנאים המוקדמים הנדרשים. כן נפסק, כי בהיעדר טעמים מיוחדים, אל לשר הפנים לתלות את תחילת הדיון בבקשת ההתאזרחות בחלוף הזמן הנדרש לשם הקניית מעמד של תושב קבע לבן-הזוג הזר. יצוין, כי עניינם של כל העותרים הוחזר לעיונה של הרשות המוסמכת, בהתאם לעקרונות שנפסקו בפסק הדין.

2. קביעתו של בית המשפט, כי חוק השבות אינו מעניק זכות שבות לבן הזוג הלא יהודי, הושתתה בעיקרה על בחינת תכליתו של החוק. תכליתו הכללית של החוק, כך נקבע, ועל כך ככל הנראה אין מחלוקת, הנה הייעוד של קיבוץ גלויות העם היהודי בישראל. כן נקבע, כי כל תכליתו ומטרתו של סעיף 4א לחוק, היא לאפשר ולעודד את עלייתן לישראל של משפחות נשואי תערובת בשלמותן. לפיכך מצא בית המשפט, כי הפירוש לפיו תוענק לבן זוג לא יהודי של יהודי אזרח ישראל זכות של שבות, אינו עולה ואינו מתיישב לא עם התכלית הכללית, היא התכלית של קיבוץ גלויות, ולא עם התכלית המשנית הבאה לפתור את בעייתן של משפחות מעורבות המבקשות לעלות לישראל. עוד נקבע, כי פירוש זה אף אינו מתיישב עם עקרון השוויון, באשר לא נמצאה הצדקה להבחין, בנסיבות, בין יהודי אזרח הארץ על פני מי שאינו יהודי, כך שהראשון יוכל להקנות שבות לבן זוג לא יהודי ואילו האחרון לא יוכל. לפיכך, מבין שתי הפרשנויות האפשריות שהציב בית המשפט לצירוף המילים “בן זוג של יהודי” הנזכר בסעיף 4א(א) לחוק השבות, מצא בית המשפט, כי יש להעדיף את הפרשנות אותה כינה “פירוש לשוני דינמי”, באשר נמצא, כי פרשנות זו מתיישבת עם הוראות החוק בכללותן ומגשימה את תכליות החקיקה, בעוד שהפירוש האחר שהוצע, איננו.

3. בהלכה זו שנקבעה בפסק הדין, מבקשים העותרים בעתירות שבפני (להלן:ב המבקשים) לקיים דיון נוסף. לטענתם, קיימים מספר טעמים המצדיקים קיומו: ראשית, מדובר בהלכה חשובה, שכן היא נוגעת לתחום תחולתם של חוקים, מחוקי התשתית של המדינה; משום שיש בה כדי להשפיע על מספר רב של יהודים ישראלים הנישאים לבני זוג לא יהודיים; ומשום שהיא עלולה לפגוע, לכאורה, בזכויות יסוד (הזכות לשבות ולאזרחות; זכות הפרט להינשא לבחיר לבו; הזכות למשפחה; זכות השוויון), מעבר למידה הראויה. שנית, פסק הדין יוצר אי שוויון – בין יהודי אזרח ישראל לבין יהודי היושב בנכר, ואי שוויון בין גרים לגרים. נטען, כי הדרך להתמודד עם תופעת אי השוויון של האזרחים הלא יהודיים היא הוספה לזכויות המקופח ולא גריעה מזכויות המועדף. שלישית, לטענת המבקשים, הפירוש שאומץ על ידי בית המשפט עומד בסתירה ללשון החוק, לתכליתו, להיסטוריה החקיקתית שלו ולפרקטיקה הנוהגת מזה שנים. הסתירה ללשון החוק קיימת, שכן לטענתם, אין החוק עושה הבחנה בין יהודים העולים ארצה לבין יהודים החיים בישראל. פסק הדין עומד בסתירה למטרתו של החוק, שהיא לגישתם, לאחד את קצוות עמנו (בלא שיש חשיבות לשאלה, היכן נמצא או נולד היהודי). אין גם פסק הדין עומד, כך נטען, ביחס להיסטוריה החקיקתית שלו, לאור מטרתו של תיקון מס’ 2 אשר נחקק כתולדה מפסק הדין שניתן בבג”צ 58/68 שליט נ’ שר הפנים (פ”ד כג(2) 477) – להגדיר את המונח “יהודי” באופן מצמצם, כשבצידה של הגדרה מצמצמת זו הורחבה תחולת החוק על בני משפחתו של יהודי. כן נטען, כי הפסיקה והקביעה של בית המשפט לא נתנו משקל מספיק לפרקטיקה הנוהגת מזה שנים, שכן מאז התיקון ועד לשינוי המדיניות שהוביל להגשת העתירה, נהג משרד הפנים להעניק זכויות שבות למקרים כדוגמת העותרים בעתירות. עוד טוענים המבקשים, כי קביעתו של בית המשפט, בדבר המשקל שיש ליתן לפרשנות המנהל עת דן בית המשפט בפרשנותו של חוק, מעוררת סוגיה חשובה הראויה לדיון נוסף. נטען, כי היה על בית המשפט להעדיף את הפרשנות הרציפה בה נקט המנהל במשך שנים רבות, ולפחות, כי היה על המשיבים שלא להחיל את המדיניות החדשה על מי שהסתמך על המדיניות הישנה. עוד נטען, כי שומה היה על בית המשפט לבדוק את התועלת לציבור מהדרך הפרשנית שנקבעה, אל מול הנזק שעלול להיגרם לעקרונות היסוד של יציבות שלטון החוק ואמון הציבור, באימוצה של פרשנות זו. רביעית, כי יש בפסק הדין משום סתירה לחוק מרשם אוכלוסין, ה’תשכ”ה1965-, ולהלכות קודמות של בית משפט זה העוסקות ברישום במרשם.

4. עמותת שבות-עם (להלן: המבקשת), שלא היתה צד לעתירות שפסק הדין בהן הוא נשוא העתירות שבפני, הגישה בקשה להצטרף כעותרת נוספת, ציבורית, לעתירה לדיון נוסף. לטענתה, יש מקום להיענות לבקשתה להצטרפות, לאור מטרתה של העמותה והתמחותה בנושאי חוק השבות, ומאחר שיש בפסק הדין כדי להשפיע על אוכלוסייה רחבה של ישראלים, אשר לא ניתנה לה הזדמנות טיעון ואשר זכאית שעמדתה תיוצג על ידי עותר ציבורי. העותרים הסכימו לבקשה. המשיבים, לעומתם, התנגדו לה:ב ראשית, מאחר שהמבקשת לא הייתה צד להליך המקורי, ולפיכך היא אינה בגדר “בעל דין” הרשאי להגיש בקשה לדיון נוסף. שנית, לא קיימת בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], ה’תשמ”ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) אפשרות להגיש בקשה מסוג זה. שלישית, כי לאור מהותו של ההליך ובהיותו הליך מיוחד ונדיר, אין מקום לבקשה מעין זו. רביעית, כי ההצדקות שהביאו להכרה במוסד של “ידיד בית המשפט” ובמעמדו של “העותר הציבורי”, אינן מתקיימות במקרה זה, בין היתר, משום שלכל אחד מן העותרים המקוריים היה אינטרס אישי וישיר בעתירה, ומשום שאין למבקשת כל “תרומה מחדשת” שתוכל להוסיף לדיון הנוסף.

5. לגופו של עניין טענה המבקשת, כי יש להיענות לבקשה לדיון נוסף. היא הדגישה, כי המדובר בעניין שנדון בבג”צ כערכאה ראשונה ללא אפשרות ערעור. היא חזרה על הטענה, כי תכליתו של תיקון תש”ל לחוק השבות מחייבת הרחבת זכויותיו של “בן זוג” של יהודי. היא הוסיפה וטענה, כי אין הצדקה ויסוד לקבוע שבן זוגו של יהודי שטרם עלה לארץ יזכה בשבות, בעוד שבן זוגו של יהודי אזרח ישראל לא יהא זכאי לכך.

6. המשיבים מתנגדים לקבלת העתירות. לטענתם, אין מתקיימת במקרה זה עילה לקיומו של דיון נוסף: ראשית, פסק הדין אינו עומד בסתירה להלכה קודמת. שנית, פסק הדין מיישם את העקרונות המקובלים בפרשנות החקיקה, הכוללים, במקרה דנן, בחינה לשונית, הנסמכת על לשון חוק השבות בכללותו ולא רק על סעיף ספציפי במנותק ממכלול הוראות החוק; ובחינת תכלית החקיקה, המבוססת אף על ההיסטוריה החקיקתית של החוק. המשיבים סבורים, כי התכלית שהציב בית המשפט לחוק ואשר לאורה קבע את פרשנותו, היא נכונה, כמו גם בחינת עקרונות היסוד של השיטה, ובעיקרם בהקשר דנן, הגשמת עקרון השוויון. המשיבים מציינים, כי בבוחרו את הפרשנות בה נקט, מבין קשת האפשרויות הלשוניות, נתן בית המשפט עדיפות לפרשנות המתיישבת עם ההקשר הכללי של החוק, ובמיוחד עם סעיף 1 לו. בהעדפה זו, סבורים המשיבים, אין כל חידוש או קושי, אלא להפך, שכן היא מתיישבת עם השאיפה להרמוניה חקיקתית, ועם הנטייה להימנע ככל האפשר ממתן פרשנויות שונות למונח אחד באותו חוק. שלישית, אין בפסק הדין כדי ליצור תוצאה קשה כלפי העותרים. לטענת המשיבים, המענה למתן מעמד בישראל לבני זוג של אזרחים ישראלים מצוי בסעיף 7 לחוק האזרחות. המשיבים ציינו, כי בעקבות פסק הדין שונו נוהלי משרד הפנים, ונקבעו נהלים ברורים בדבר מעמדו של בן זוג לאזרח ישראלי. על פי נהלים אלה, בני זוג של אזרחי הארץ מקבלים מעמד של תושב ארעי בארץ (א/5), וכעבור ארבע שנים זכאים הם להתאזרח מכוח סעיף 7 לחוק האזרחות, זאת, בכפוף לכנות הנישואין והעדר מניעה ביטחונית או פלילית. מכאן, טוענים המשיבים, אין בסיס לטענה כי תוצאת פסק הדין מוקשית, כיוון שהיא מתנכרת לתא המשפחתי שבוחרים להקים אזרחי הארץ, וכי ככל שקיימת טענה כי ההקלה אינה מספקת הרי שזו תתברר במסגרת עתירה אחרת התלויה ועומדת בפני בית משפט זה. רביעית, פסק הדין ניתן פה אחד, עובדה המקטינה את הסיכוי שתוצאת פסק הדין תשתנה.

7. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שבפני נחה דעתי, כי אין מקום, במקרה זה, להורות על קיומו של דיון נוסף בעתירות. אין חולק כי הקביעה שבפסק הדין, לפיה חוק השבות לא מעניק זכות שבות לבן זוג לא יהודי, של יהודי אזרח ישראל, היא הלכה חדשה. אולם, לא בכל מקרה בו מובאת לפתחו של בית המשפט סוגיה אשר טרם נדונה בבית משפט זה, יהווה הדבר, מניה וביה, עילה לקיום דיון נוסף. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט מלמד, כי אין בעצם חדשנותו של פסק הדין בכדי להוות עילה מספקת לקיום דיון נוסף בפני בית משפט זה (ראו: ד”נ 37/80 כהן נ’ מדינת ישראל, פ”ד לה(1) 375). עקרון סופיות הדיון מחייב לסנן את אותם המקרים בהם קיומו של הדיון הנוסף הוא אכן ראוי. בהתאם נקבע, כי קיומו של דיון נוסף יהיה מוצדק מקום שמתקיימים שני תנאים מצטברים: האחד, שנפסקה בבית המשפט העליון הלכה הסותרת הלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמדובר בהלכה חשובה, קשה או חדשה. השני, העניין ראוי לבוא בדלתו של הדיון הנוסף, קרי, קיימת הצדקה עניינית לשוב ולהביא את העניין לדיון נוסף (ראו: יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 871; דנג”צ 4757/93 פריברג נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד מז(5) 359). אכן,

“חלק גדול מן השאלות המובאות בפני בית משפט זה הן חשובות או קשות; חלק מן ההלכות היוצאות מלפני בית משפט זה הן בבחינת חידוש. אף על פי כן, עלינו לשים נר לרגלנו את העיקרון הבסיסי, לפיו, ההלכה נקבעת על ידי הרכב ראשוני ובסיסי של בית משפט זה שהוא הרכב של שלושה שופטים או הרכב מורחב מלכתחילה, וכי בעקרון, יושבת ערכאה זו על המדוכה פעם אחת בכל מקרה נתון, ומכריעה בו פה אחד או ברוב דעות. הדיון הנוסף אינו בא ליצור ערכאה נוספת. תפיסה זו מעוגנת היטב בעיקרון סופיות הדיון שהוא יסוד מוסד בשיטתנו המשפטית. מטרתו, אינטרס חברתי לשים סוף להתדיינות, לשמור על כבוד ויוקרת המערכת השיפוטית, להבטיח יציבות לגבי כוחו של המעשה השיפוטי, למנוע ריבוי הלכות ולחסוך בזמן ובהוצאות” (דנ”א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום נ’ מדינת ישראל (04/07/1995)).

מתוך התחשבות בעקרונות אלה, נפסק כי:

“החשיבות, הקשיות או החידוש בהלכה שיצאה מלפני בית משפט זה, צריך שיהיו מהותיים ומשמעותיים, כגון, שנפלה בפסק הדין טעות מהותית, שהוא פוגע בעקרונות היסוד של השיטה או בתפיסת הצדק של החברה, שהוא מביא לתוצאה שלא ניתן לחיות עימה, שחלו שינויים משמעותיים במציאות או בחוק, אותם אין ההלכה משקפת. מובן שאין הרשימה סגורה; היא מהווה הדגמה של סוגי נימוקים המעלים את הסוגיה לרמת קשיות, חשיבות או חידוש, המצדיקים דיון מחודש ואולי שינוי הלכה בעקבותיו” (דנ”א 2485/95 הנ”ל).

8. פסק הדין נשוא העתירות שבפני, מבוסס בעיקרו על המסקנה, כי תכליתו העיקרית של חוק השבות, היא התכלית של “שבו בנים אל גבולם”. כן מבוסס הוא על המסקנה, כי תכליתו של סעיף 4א לחוק, היא למנוע פיצול משפחות ופיצול סטטוס במקרה שמשפחה מעורבת מבקשת לעלות לישראל. מתכליות אלו, קבע בית המשפט, לא עולה הפירוש לפיו יוענקו לבן זוג לא יהודי של יהודי אזרח ישראל זכויות שבות. אכן, על תכליות אלה של חוק השבות ושל סעיף 4א לו עמד בית המשפט אף במקרים אחרים (וראו: בג”צ 72/62 רופאיזן נ’ שר הפנים, פ”ד טז(4) 2428, 2449; בג”צ 265/87 ברספורד נ’ משרד הפנים, פ”ד מג(4) 793). בית המשפט דן באריכות בטענות העותרים בדבר פרשנותו הראויה של צירוף המילים “בן זוג של יהודי” הנזכר בסעיף 4א(א) לחוק השבות. בית המשפט מצא, כי יש להעדיף פרשנות אחרת אותה כינה “פירוש לשוני דינמי”, אשר גם אם איננה הפירוש הלשוני “הראשון” למילות הסעיף, הרי שהיא מצויה במתחם האפשרויות הלשוניות. מאחר שנמצא, כי פרשנות זו מתיישבת עם תכלית החוק בכללותו, כמו גם עם תכליתו של התיקון לחוק, ועם הגשמת עקרון השוויון, המהווה תכלית כללית של כל דבר חקיקה, מצאה בית המשפט עדיפה על פני הפרשנות המוצעת על ידי המבקשים. אין בדרך בה הלך בית המשפט, עליה מלינים המבקשים, כדי להפוך הלכה על פיה, או כדי לבטא גישה חדשנית בפרשנות חוק, המצדיקה עריכתו של דיון נוסף בפסק הדין.

9. אשר לשאלת מעמדה של פרשנות המנהל, והמשקל שראוי לתת לה בתהליך הפרשנות, סבורני כי אין היא דורשת דיון נוסף במקרה שבפני. במקרה דנן, שנתה הרשות את טעמה, וכעת נוהגת ותומכת היא במדיניות אחרת. לא מצאתי, בנסיבות המקרה, במשקל שניתן על ידי בית המשפט לפרשנות המנהל לאותן השנים את חוק השבות, משום עילה לקיים דיון נוסף במקרה זה. גם טענות העותרים לעניין ההפליה שבתוצאת פסק הדין אינן מופנות, בסופו של יום, אלא כנגד התכלית של חוק השבות, כפי שהגדירה בית המשפט. בכך, כאמור, לא מצאתי משום הלכה חדשה וקשה הראויה לדיון נוסף בפני הרכב מורחב של שופטים.

10. סיכומו של דבר, לא מצאתי בטענות העותרים, כי מתקיימים יסוד או עילה לקיומו של דיון נוסף, באשר אין ההלכה שנפסקה מעוררת את אותו חידוש או קושי המהווים בסיס לכך. כך גם לאור טענות עמותת שבות-עם, וזאת בלא להכריע בשאלה אם היה מקום לצרפה לדיון.

העתירה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

 

ניתן היום, כא אב ה’תש”ס (22/08/2000).