דנג”צ 16/1961 מנצור-תאפיק כרדוש נ’ רשם החברות, פ”ד טז (1962) 1202
דנג”צ 16/1961
רשם החברות
נ ג ד
מנצור תאופיק כרדוש
בית משפט עליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
[02/01/1962, 21/06/1962]
לפני הנשיא (אולשן), מ”מ הנשיא (אגרנט), והשופטים זוסמן, ויתקון, כהן
המבקש ושישה אחרים ביקשו להתאגד בחברה בערבון מוגבל ובאפריל 1960 הגישו לרשם החברות את תזכיר ההתאגדות, בו ציינו כמטרות העיקריות של החברה עיסוק בעבודות דפוס, פרסום, תרגום, עתונות ויבוא-ספרים. באוגוסט 1960 הודיע רשם החברות לבא-כוח המתאגדים, כי “מטעמי בטחון המדינה וטובת הציבור” מסרב הוא לבקשת רישום. לפני הסירוב נועץ רשם החברות עם היועץ המשפטי אשר בחוות-דעתו אמר, כי קיימת קבוצה בשם ‘אל-ארד’ שאחדים מחבריה פירסמו עתון בלא קבלת רשות והורשעו על כך בדין. ארבעה מבית חותמי תזכיר ההתאגדות נמנים עם הנאשמים שהורשו בדין וכל השבעה הםא חברי ‘אל-ארד’. לפי חוות דעתו של היועץ המשפטי כוללים העתונים שהוצאו על-ידי חברי הקבוצה דברי הסתה ואיום נגד מדינת ישראל ותושביה בסגנון הזהה עם התעמולה הנשמעת מפי אויבינו מעבר לגבולות. לבקשת המבקש הוציא בית המשפט הגבוה לצדק צו-על-תנאי נגד הרשם ואחרי שמיעת באי-כוח בעלי-הדין עשה, ברוב דעות, את הצו החלטי. לבקשת הרשם ציווה נשיא בית-המשפט העליון על דיון נוסף בעניין.
בית-המשפט העליון, בהשאירו ברוב דעות את הצו-על-תנאי על כנו, פסק –
א.
(1) שתי השאלות תחום סמכותו של בית-המשפט לפקח על מעשה הרשות ולהתערב בו על-ידי אחד הצווים הפררוגטיביים מזה, ותקפו של המעשה או בטלותו מזה, אחוזות ושלובות זה בזה, וכל אימת שאין בית-המשפט רשאי להתערב בדבר, מעשה הרשות שריר וקיים.
(2) אצלנו משיב סעיף 7 לחוק בתי-המשפט, ה’תשי”ז-1957, אם כי בלשון המעורפלת, על שאלת סמכותו של בית-המשפט שאין לה גבולין אלא בשיקול-דעתו.
(3) בשאלה כגון מהו קנה-המידה של משפט מהותי, על-פיו יקבע בית-המשפט אם דין מעשה הרשות להתאשר או להיפסל אנו מוסיפים בדרך כלל ללכת אחר המשפט האנגלי.
ב.
(1) שיקול-דעת פירושו: חופש הבחירה בין פתרונות אפשריים שונים, או ברירה שניתנה בידי הרשות המינהלית; הואיל והרשות הוסמכה לבחור ולבור לה את הפתרון המתאים, לדעתה, לא יתערב בית-המשפט בדבר על שום כך בלבד שהוא היה בוחר בפתרון אחר; התערבות כזאת כמוה כשלילת שיקול-הדעת מהרשות המינהלית והעברתו לבית-המשפט.
(2) שיקול-דעת שניתן לרשות מינהלית, אפילו הוא מוחלט, צמוד תמיד לחובה שהרשות חייבת למלאה, היינו לתפקידי המינהל שלמענם הוסמכה הרשות לפעול פי שיקול-דעתה.
(3) ככל שהחופש לבחור יכול להיות גדול, לעולם לא יהיה בלתי-מוגבל; מי שרשאי לנהוג לפי שיקול-דעתו, חייב לנהוג תוך מניעים השייכים לעניין ולא תוך שרירות-לב.
(4) רשות הפועלת בשרירות-לב פועלת שלא בתום-לב ומעשיה ניתנים לביטול, יהיה שיקול-הדעת שניתן לה רחב כאשר יהיה.
(5) שרירות-לב כזאת אינה העילה היחידה לביטול מעשה הרשות. בדרך כלל יש והמטרה שלמענה הוענק שיקול-הדעת ניתנה לבירור והרשות רשאית להשתמש בשיקול-דעתה כשהיא נושאת עיניה לקראת השגת אותה מטרה, אבל לא למטרות אחרות שהן ‘זרות’ לעניין.
(6) אף שימוש בשיקול הדעת תוך רדיפה אחרי מטרה “זרה” היא חריגה מן הגבולות שניצבו למינהל על-ידי המחוקק; השימוש למטרה פלונית בשיקול-דעת שניתן לרשות בעניין אלמוני ולמטרה אלמונית, שימוש לרעה הוא ופסול על שום שלא נעשה לקידום המטרה שלמענה הוסמכה הרשות להשתמש בשיקול-דעתה.
ג.
(1) כאשר המחוקק נוקט לשון ברורה ומפורשת, שאינה משתמעת לשתי פנים ושוללת בזה את סמכותו של בית-המשפט לדון בדבר, נדחית סמכותו של בית-משפט זה מפני מצוות המחוקק.
(2) שונה המצב כאשר בחר המחוקק בנוסחה מעורפלת. נוסחה זו היא “שיקול-הדעת הסובייקטיבי” או “שיקול-דעת מוחלט” שניתן לרשות.
(3) גורלו של האזרחי הנוגע בדבר אינו יכול להיות תלוי במקריות הניסוח ובכשרו של הנסח לבצע את כוונתו.
(4) גורם ראשון במעלה לגילוי כוונת המחוקק, חשוב מלשונו, הוא הנושא הנדון ומהות העניין שלמענו ניתן לרשות מינהלית שיקול-הדעת.
(5) אפילו ניתן לרשות מינהלית שיקול-דעת שהוא לכאורה רחב ביותר, יעמוד העניין אף-על-פי-כן לבדיקה בבית-המשפט, ובלבד שנושאו ומהותו אינם שוללים את התערבותו של בית-המשפט.
ד. אלמלא אצל הניב העליון בתקופת המנדט הבריטי את סמכותו לרשם החברות, לא היתה החלטתו, לפי סימן 50 לדבר-המלך במועצה, 1922, ניתנה לבדיקה שיפוטית אך לא זו בלבד שממשלת ישראל אשר ירשה את סמכותו של הנציב העליון אינה פטורה כמוהו משיפוטו של בית-משפט זה, אלא היום במדינתנו אנו אין אנו חייבים לפסוק בעניין כמו שבית-המשפט היה אולי פוסק בתקופת המנדט. החיים משתנים וחלילה לו לחוק להתאבן.
ה.
(1) אם חבר אנשים מתאגדים על-מנת לרשום חברה כדי לבצע באמצעותה מטרה הנוגדת את חוקי המדינה, החברה לא תירשם, אף אם היא מסווה את מטרתה האמיתית הבלתי-חוקית במטרה מוצהרת, שהיא על פניה חוקית.
(2) אדם שעבר עבירה, ואפילו תמורה, בעבר, אינו משום כך בלבד פסול לרשום חברה.
(3) רישום החברה אינו נותן בידי אותו אדם כל פריבילגיה, או זכות יתר, ואין זה אלא שימוש בזכותו הרגילה של אדם להתאגד בתאגיד. זוהי זכותו שהיא אחת מהירויות האדם.
(4) פסילת חברה מפאת מעשה המתאגדים בעבר אינה שימוש סביר בשיקול-דעת, כשאין רשם החברות חושש, כי המתאגדים יחזרו באמצעות החברה על מעשיהם.
דיון נוסף בעניין שפסק בו בית-המשפט הגבוה לצדק בהרכב של שלוש השופטים ביום 19/05/1961 בבג”צ 241/1960 [1], לפיו נצטווה המבקש לרשום חברה בשם חברת אל-ארד בע”מ, שמטרותיה העיקריות עיסוק בכל עבודות דפוס, פרסום, תרגום, עתונות ויבוא ספרים. הצו הושאר על כנו ברוב דעות, כנגד דעתם החולקת של הנשיא (אולשן), והשופט כהן.
עו”ד מ’-ת’ כרדוש – טען לעצמו בשם המבקשץ
ג’ האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה; פ’ לנדא, סגן פרקליט המדינה; צ’ טרלו, סגן פרקליט המדינה – בשם המשיב.
ניתן היום, יט סיוון ה’תשכ”ב (21/06/1962).