תקציר “דין כפיה במורדת – דינא דגמרא ודינא דמתיבתא” (2002)

ציון בוארון “דין כפיה במורדת – דינא דגמרא ודינא דמתיבתא” שערי ציון כרך א, חלק אבן העזר, סימן ו, עמוד רמג (ה’תשס”ב)

“דין כפיה במורדת דינא דגמרא ודינא דמתיבתא” ציון בוארון

א) בגמ’ כתובות (דף סד.) היכי רמי מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה.

וכ’ רש”י: היכי דמי מורדת, דכופין אותה דמשהין גיטה ופוחתין כתובתה, אבל אמרה מאיס עלי לא הוא ולא כתובתו בעינא, לא כייפינן לה לשהותה, אלא נותן לה גט ויוצאה בלא כתובה. עכ”ל רש”י.

ומדקדוק דברי רש”י עולה דסבירא ליה דבטוענת מאים-עלי כופין אותו להוציא. שכן מתבאר מהלשון שכתב: “לא כייפינן לה להשהותה אלא נותן גט” דמשמע דנותן גט על כרחו ואין יכול להשהותה.

ותו דהואיל ורש”י מפרש שכל ענין כייפינן או לא כייפינן המוזכר בגמ’ הוא רק לענין אם משהין גיטה במורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה, או לא משהין במאיס עלי, הרי דאם אנו תולין הדבר של השהיית הנט, או נתינת גט בלא שהייה, ברצון הבעל ברצותו מאריך וברצותו מקצר, הרי שאין זה נכנס תחת גדר “כייפינן” או “לא כייפינן”, אלא “רצה” או “לא רצה”. (דלשון כפיה לא שייך לתלות ברצון של אדם פרטי, ועל כרחך מ”ש בגמ’ כייפינן או לא כייפינן לה. בבית-הדין הדבר תלוי ולא ברצונו). ועוד דהואיל ופירש ברישא דכופין היינו ‘משהין גיטה’, על כרחך דמ”ש בסיפא לא כייפינן לה פירושו דאין משהין גיטה כלל ונותן גט לאלתר, ואפילו בעל כרחו. דאם הדבר תלוי ברצונו הרי לא שייך לומר ע”ז דלא כופין לשהותה, שהרי בידו לכפותה ולהשהותה. אלא ע”כ שבדעת ב”ד הדבר תלוי, והם יעשו באופן שלא ישהו אותה על הגט, והיינו ע”י כפית הבעל לתת לה גט, וכדעת הרמב”ם.

ב) והנה הר”ן (שעל הרי”ף) גורס ברש”י (גבי טוענת מאיס עלי) כך: “אלא נותן גט מיד אם הוא רוצה ויוצאה בלא כתובה”. עכ”ל בר”ן.

אך בתוס’ ד”ה אבל, העתיקו דברי רש”י כמו הגירסא שלפנינו בלא התוספת “אם הוא רוצה”. משמע שגורסין בלא התוספת שבר”ן.

וכן מסוף דבריהם באותו דיבור שכתבו “וגם בקונטרס לא פירש שיכופו הבעל ליתן גט”, מתבאר שלא היו גורסין בהר”ן, דאל”כ היה להם לכתוב שבקונטרס כתב מפורש דאין כופין שהרי כתב “דנותן גט מיד אם הוא רוצה”.

גם בריטב”א הגירסא ברש”י כמו גרסתנו. דאחר שהעתיק לשון רש”י כתב: ונראה מלשונו שהאומרת מאיס עלי כופין אותו לתת גט ותצא בלא כתובה, ואף הרמב”ם ז”ל כותב כן שכופין אותו לגרש לאלתר וכו’, ור”ת כתב, כמה פעמים יוצאה הוראה בטעות לפנינו, שהיינו אומרים האומרת מאיס עלי כופין אותו לגרש וא”כ לא הנחת בת לאברהם אבינו תחת בעלה וכשנותנת עיניה באחר ותאמר על בעלה מ”ע וכו’, וסיים הריטב”א: וכל גדולי הפוסקים ז”ל הסכימו לדעת ר”ת שאין כופין בטענות מ”ע. שמא עיניה נתנה באחר. וכו’ והובאה דעת ר”ת גם בתוס’ שם ד”ה אבל.

ג) ובתוס’ רי”ד כתב וז”ל: אי אמרה מאיס עלי ואיני חפצה בו כלל, יתן לי גיטי איני חוששת מכתובתי, לא כייפינן לה לעגנה שתפחות כתובתה מעט מעט, אלא אם רוצה הבעל נותן לה גיטה ותפסיד כתובתה מיד.

ושם בדף סה. כתב, דכיון רבעלה מאיס בעיניה אנוסה היא בדבר ולא מדעתה עושה כן ואפילו אשה כשרה א”א לה להבעל לשנאוי לה ואעפ”י שאין שום מום ניכר בו, הרבה פעמים אשה מואסת בבעל ואעפ”י שאין שום מום ניכר בו. וזה דומה לאדם שאין יכול לאכול מאכל השנאוי לו ונתעב עליו, ואין שום דרך לכפותה ב”א לעשות דרך בכקשה ולפתותה אולי תחשוק.

ואדרבה אם היינו יודעים בודאי שטעמה אמת, שהוא מאוס בעיניה ולא נתנה עיניה באחר היינו כופין הבעל להוציא, בי הך דתנן לקמן ואלו שכופין להוציא. מפני שהוא מאוס בעיניה ואין האשה יכולה לסבול שתבעל לו. אלא משום דהכא אנו מסופקין בטענתה שכיון שאין אנו רואין בבעלה אותן המומין י”ל שמא עיניה נתנה באחר ומשום זה אומרת כך, לפיכך אין כופין הבעל להוציא. אבל מ”מ גם היא אין כופין להפסיד כתובתה דשמא טענתה אמת, דלב יודע מרת נפשו.

ואח”כ כתב: וראיתי כתוב לרב שרירא גאון ז”ל, וששאלתם אשה היושבת תחת בעלה ואמרה לו גרשני איני רוצה לשבת עמך חייב לה כלום מכתובתה או לא, וכגון זו אי הוה מורדת אי לא. כך ראינו ששורת הדין היתה מעיקרא שאין מחייבים את הבעל לגרש את אשתו אם תבעה גירושין חוץ מאותן שאמרו רבותינו שכופין אותן להוציא וכו’. לסוף התקינו שמכריזין עליה ד’ שבתות ומפסדת כולן ואעפי”כ לא היו מחייבין את הבעל לכתוב לה גט וכו’ והתקינו שמשהין אותה י”ב חדש שמא תתפייס “ולאחר י”ב חדש כופין את הבעל וכותב לה גט”.

ואח”כ רבנן סבוראי בראותם שבנות ישראל הולכות ונתלות לעובדי כוכבים ליטול להן גיטין באונס מבעליהן, וישראל כותבין גיטין באונס ומסתפק לנט מעושה שלא גדין וקנפיק מיניה חורבא תיקנו בימי רבה בר מרב”ה נימוס למורדת ותובעת גירושין וכו’ וכופין אותו וכותב לה גט לאלתר ויש לה מנה ומאתים. וכזאת אנו מתנהגים היום בשלש מאות שנה ויותר, אף אתם עשו כן. עכ”ל תשובת רב שרירא נאון שהביא התוס’ רי”ד.

ד) עכ”פ למדנו מדברי התוס’ רי”ד. שמן הדין האומרת מאי”ע לא גרע מאותן שאמרו בפירוש שכופין. אלא בטענת מאי”ע מתוך שאין הדעות שוות ויתכן שאינה מואסת בו באמת, אלא שאומרת כן מפני שעיניה נתנה באחר על כן אין כופין. משא”כ באותן שאמרו במשנה שכופין להוציא. שבאותן דברים שוין דעות בנ”א שיש מיאוס וע”כ כופין.

תו חזינן מדברי רב שרירא נאון רס”ל שאפילו לדינא דגמ’, לאחר שמשהין י”ב חדש והאשה לא נתפייסה “כופין את הבעל וכותב לה גט”. (וגם לא חילק בין מורדת למורדת בזה).

תו ילפינן מדינא דמתיבתא שתיקנו שכופין אותו וכותב לה גיטא לאלתר, דגם יש לה נמי כתובה מנה או מאתים.

תו חזינן שאין תקנת הגאונים הוראת שעה אלא לדורות נתקנה, ממ”ש “וכזאת אנו מתנהגים ג’ מאות שנה ויותר אף אתם עשו כן”. דלא יתכן הוראת שעה כאשר זה נוהג מאות בשנים. ועוד להורות להם הלכה למעשה, “אף אתם עשו כן” אם כל זאת רק הוראת שעה היתה…

ונם מדברי התוס’ רי”ד שהביא תשובת ר”ש נאון ולא כתב שהיתה הוראת שעה לדורם (במ”ש בעל המאור שנביא דבריו לקמן) יוצא שהיא תקנה לדורות.

וכן יראה עוד מדבריו למטה שכתב: ונ”ל שהתובעת גט מבעלה בעודו שכ”מ כדי שלא תהיה זקוקה ליבם כדין מורדת משוינן לה שהרי אוסרת עצמה על היבם ויכול הבעל לעכבה בגט עד שתמחול לו כתובתה. וזה מדין התלמוד. אבל תיקון הגאונים כיון שבמורדת תקנו ליתן גט כ”ש בשומרת יבם וכו’.

הרי דהתוס’ רי”ד הביא תקנת הגאונים ללמוד לענין שומרת יבם ומשמע דעדיין נוהגת.

ה) בתוס’ הרא”ש דף סג ד”ה היכי דמיא ז”ל: ורשב”ם פירש אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה שתשהה ותמתין עד כלות כתובתח לז’ דינרין בשבת אלא יגרשנה בעל כרחו מיד וכו’ וכ”כ הרמב”ם ואינו נראה לר”ת עכ”ל. ולולי דמסתפינא הייתי אומר שט”ס נפלה בספרים, ובמקום רשב”ם צ”ל: ורש”י פירש וכו’ וכונתו שכן יוצא מרש”י, וכמו שדקדקו הריטב”א מרש”י וכנ”ל. אלא שגם בטור הגירסא רשב”ם.

והרי”ף כ’ וז”ל: הדין הוא דינא דגמ’ אבל האידנא בבי דינא דמתיבתא דייני הכי במורדת. כד אתיא ואמרה לא בעינא ליה להאי גברא ניתיב לי נימא יהיב לה גיטא לאלתר וכו’ וחזינן לגאון דאמר דיהיב לה עיקר כתובה מנה מאתים וכו’ ולדברי הכל כל מאן דכייפינן ליה לאפוקי בין מעיקר דינא כדתנן אלו שכופין אותן להוציא ומאי דדמו להו, בין מעיקר דתקנתא. אי מיתא לה איתתא מקמי דתיפוק מיניה דבעל בנט, בעלה ירית לה דלא מיפקע ירושה דבעל אלא בגירושין גמורין וכן הלכתא.

והנה ראינו לרבינו בעל המאור שכתב: ומסתברא לי שהתקנה שתקנו בישיבה לתת גט במורדת זו לאלתר, הוראת שעה היתה לפי הצורך ממה שראו בדורם. אבל בדורות הבאים בדינא דגמ’ דיינין לה עכ”ל.

ו) והרמב”ן שם במלחמות כתב וז”ל: ומה שאמר בעה”מ ז”ל שתקנת הישיבה הוראת שעה היתה הלא רבינו הגדול ז”ל יודע תקנת הנאונים יותר מכולנו, ומדבריו ניכר שלדורות תקנו. אבל אין דבריו של בעל המאור אלא פיתוי, שהוא רוצה לחלוק עליהם ולומר דבדינא דגמ’ דיינינן ואמרה בלשון נקיה. אבל הם באמת לדורות תקנו, ונהגו בה עד ימיו של רבינו ז”ל זה כחמש מאות שנה שלא זזה תקנה זו מביניהם כמו שידוע אצלם בישיבות שלהם. ג”כ תמצא זה בהלכות הראשונות לרב שמעון קיירא ובכל חיבורי הגאונים הראשונים גם בדברי האחרונים ז”ל והם ידעו היאך תקנו. אבל מי שרוצה להחמיר שלא לכוף בגט וכדין הגמ’ לא הפסיד ותבוא עליו ברכה עכ”ל הרמב”ן.

והנה מדברי רבינו הרמב”ן עולה ברור שגם האידנא דנין בדינא דמתיבתא ורק כתב דמי שרוצה להחמיר שלא לכוף לא הפסיד. אך פשיטא ופשיטא דבית דין הרוצה לכוף, לא רק שלא הפסיד אלא בדין עשה שהציל בת ישראל מעיגון ופשיטא דתבוא עליו ברכה אם רואה צורך השעה בכך יותר מאותו ב”ד שמחמיר. שהעיקר הנראה מהרמב”ן שהדבר מסור לדיינים לשום נגד עיניהם תקנתן של ישראל …

ובשלטי גבורים הביא דברי ריא”ז שכתב וז”ל: אעפ”י שכך הוא דין המורדת בדין התלמוד. כבר “תקנו גאוני הישיבות שכל אשה המורדת בבעלה ותובעת ממנו גירושין היו כופין הבעל ליתן לה גט ונוטלת מנה מאתים וכו’ … וסיים: וכבר פשטה תקנה זו בכל ישראל ואין לנו לזוז מתקנתן כמבואר בקונט’ הראיות עכ”ל.

והנה הרא”ש אחר שהעתיק לשון הרי”ף בענין דינא דמתיבתא פירש דכל התקנה דמתיבתא אינה לענין כפיית הבעל אלא לעניין שהיית יב”ח. וז”ל: ואפשר לפי שראו הקלקול בבנות ישראל וכי משהו להו תריסר ירחי שתא תולות עצמן בעבו”ם ויוצאות לתרבות רעה בטלו השהייה ונתנו רשות לבעל לגרשה מיד בלא שהייה אבל לא שיכפוהו לגרשה וכו”.

גם רבינו המאירי פירש ענין תקנת הנאונים כמו שפירש הרא”ש וז”ל (בסוד”ה וגדולי המחברים.) ומה שבתוב בהלכות שחדשו הגאונים באומרת לא בעינא ליה ר”ל מאיס עלי, דיהיב גיטא לאלתר הוא מפני שהם מגלגלים השהיית יב”ח אף במאי”ע ותקנו להחמיר בה שאם רצה מוציאה מיד בהפסד כתובה, וכן נראה לי ברור. וקצת חכמי הדורות מפרשים בדבריהם יהיב לה גיטא שחייב, אלא שמ”מ אין כופין אותו עכ”ל.

ז) ואחר נשיקת עפר כפות רגליהם של רבותינו הראשונים הרא”ש והמאירי, לא אמנע מלכתוב אשר נתקשיתי בהבנת רבריהם הקדושים. וכ”ז רק לעורר להשביל ולהעמיק בדבריהם ע”מ לבא לכלל ישוב דבריהם, הנראים כמחוסרי הבנה.

דהמעיין בתשובת רב שרירא גאון (שהובאה בתוס’ רי”ד בלשונה). יראה דמבואר להדיא דאיירי לענין כפיית הבעל שהרי כתב: “אח”כ רבנן סבוראי בראותם וכו’ תקנו… נימוס למורדת ותובעת גירושין וכו’ “וכופין אותו” ובותב לה גט לאלתר וכו’…”.

ועוד דמבואר שם בתשובה: “דלאחר יב”ח כופין את הבעל וכותב לה נט” מדינא דגמרא אף בלא דינא דמתיבתא. (ודינא דמתיבתא הוסיפו דכופין לאלתר וגם יהיב לה כתובה מנה ומאתים).

עוד דהרי”ף כתב בסוף דבריו “ולדברי הכל כל מאן “דכייפינן ליה” בין מעיקר דינא כדתנן אלו שכופין להוציא ובין “מעיקר דתקנתא” וכו’ בעלה ירית לה.” (אם מתה לפני שקבלה גט). הרי להדיא דבחדא מחתא מחתינהו בין אותן דתנן במתניתין, בין הנך ד”מעיקר תקנתא”. בכלל “כל מאן דכייפינן ליה”…

ויותר תמוה דרבינו הרא”ש הביא בפסקים לשון הרי”ף הלזה האחרון וזאת אחר שכתב בתחילה דתקנתא דמתיבתא לא איירי לענין כפייה. והרי דבריו כסתראי זל”ז.

ולפי רב התמיהה שבדבר נראה לי בזה שגם הם בלא ספק הבינו בפשיטות דאיירי לענין כפיית הבעל. דאי אפשר לפרש אחרת בדברי ר”ש גאון והרי”ף. אלא שדבריהם בזה נאמרו על דרך מ”ש הרמב”ן ד”אין דבריו של בעל המאור בכאן אלא פיתוי שהוא רוצה לחלוק עליהם ולומר דבדינא דגמ’ דיינינן ואמרה בלשון נקייה”…

דכזאת ניתן להאמר על רבותינו הרא”ש והמאירי.

לפי שהם רוצים לחלוק על תקנת הגאונים. ואמרו דבריהם בלשון נקיה שדינא דמתיבתא לא איירי מענין כפייה. אבל קושטא קאי דגם הם סוברים דהגאונים “באמת לדורות תקנו לכוף את הבעל בגט”.

ח) ובהגהות אשר”י ב’ וז”ל: אבל רב האי כתב אעפ”י שאין לכוף את בעלה מכח הלכה, מ”מ גאוני הישיבות של בבל תקנו שכופין את הבעל ליתן גט מיד, ויותר מג’ מאות שנה היה בימיהם שנכתב זו התקנה וב”כ רבינו גרשון מאור הגולה שכופין וכו”, ותימה גדולה שלא כתבו מזה ר”ת וכו’ וכל הצרפתים שום דבר מהרי”ח. וזה לשון מהר”ם ששאלת על ענין המורדת. דיינינן דינא דמתיבתא כמו שכתב רבינו אלפס ורוב הגאונים ע”ה. וכו’ ואפילו לגאון דאמר והיב לה עיקר מנה מאתים מ”מ לדידן דלא נהגינן לכופו לגרש מנה מאתים, נמי לא יהיב דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים. עכ”ל בקיצור.

מזה נראה דס”ל למהר”ם מרוטנבורג דדיינינן דינא במתיבתא מעיקר הדין. אלא שבמקומו לא נהגו לכופו וזה שסיים “לדידן דלא נהגינן לכופו.”

ועכ”פ עולה ברור שרבינו מהר”ם מרוטנבורג מפרש בדעת גאון דקאמר דיהיב לה מנה מאתים שהוא מתוך שכופין את הבעל בגט ולא כפי שפירש תלמידו רבינו הרא”ש. ותשובת מהר”ם הנ”ל הובאה בלשונה גם במרדכי פרק אעפ”י סוף אות קפ”ו.

ובהגהות מרדכי אות ר”צ כתב בא”ד: ובספר מצוות נדול כתב וז”ל אמנם רב שרירא גאון אומר שנותנין לה גט מיד פן תצא לתרבות רעה בתקנת הגאונים וכו’ במורדת דמאיס עלי שוים רש”י זכרונו לברכה ורבינו משה שיגרשנה בעל כרחו כאשר ביארנו. וחולק ר”ת ומפרש השמועה כשהבעל רוצה לגרשה וגם רבינו חננאל פירש בפירוש בזה הלשון, אם אמר הבעל אתן לה גט עכ”ל סמ”ג.

ואשר מבואר מדברי הסמ”ג (וכפי הנראה כך מסכמת רעת הגה”מ) דמפרשים בדעת רש”י כפירוש הריטב”א דלרש”י כופין אותו בטוענת מאי”ע ולא כדעת התוס’ שכתבו דגם בקונט’ לא פירש שיכופו הבעל ליתן גט.

ט) גם בשו”ת מהר”ח אור זרוע בסוף סימן קכ”ז כתב בזוה”ל: והנה הקשו התוס’ לפירש”י דפירש דמאיס עלי שכופין להוציא וכו’ יעויי”ש. הרי קמן עוד א’ מהראשונים שהבין ברש”י דכופין במאי”ע וכמו שהבינו הריטב”א והסמ”ג.

ועכ”פ בדעת רבינו חננאל נראה דמ”ש “אם אמר הבעל אתן לה גט”. דיוצא מדבריו דאין כופין את הבעל. אין מזה ראיה דלי”ל דינא דמתיבתא. די”ל דכל דברי ר”ח אלה, הם רק לענין מה שמפרש בסוגיא דגמ’. דפליג בזה על ר”ש גאון ושיטת הרמב”ם, דס”ל דכופין אפילו מדינא דגמ’. ע”ז קאי דברי רבינו חננאל דס”ל דאין כופין מדינא דגמרא, אך לענין דינא דמתיבתא, הסברא נותנת דאף הוא ס”ל הכי, דלא מציגן בשום מקום דרבינו חננאל פליג על דינא דמתיבתא. ותדע דהרי”ף שדרכו להביא בכ”מ דברי ר”ח, אילו היה ר”ח פליג על דינא דמתיבתא אין ספק שהיה מביאו בסוגיא דמורדת. וכן כתב להדיא במרדכי כתובות (סי’ קפ”ו) בשם ר”ח, דכופין. העתקנו דבריו לקמן (ע’ רנ”ט).

י) וראיתי בשו”ת ציץ אליעזר ח”ד בסי’ כ”א. שהביא משם ספר חוט המשולש שעם התשב”ץ, שמנה את רש”י בכלל הסוברים לכפות במאי”ע. ושם בסי’ כ”ו בתשובתו להגר”י אלישיב. שהביא דברי הרמב”ן בחידושיו ומהגמ”י פי”ד מה”א, דרש”י לא פי’ שיכופו לבעל לגרש. וכן מהב”ח בסי” ע”ז דהוכיח דרש”י ס”ל דאין כופין.

אך הביא מתשובת הרמ”א סי’ צ”ו שב’ משם רש”י ורשב”ם דכופין.

והביא גם דברי הפנ”י שם בכתובות ס”ג. שכ’ וז”ל: ולפי”ז משמע רשיטת רש”י זיל כשיטת הרמב”ם ז”ל, וכן כתבו באמת קצת מפרשים שכן היא שיטת רש”י ז”ל לענין מ”ע, ומלשון התוס’ דהכא נמי משמע דמספק”ל קצת בכונת רש”י ז’ל. עכ”ל הפנ”י.

וכתב ע”ז הציץ אליעזר דמכל זה אנו נוכחים לדעת שהראשונים ז”ל נחלקו בכונת רש”י. וכן הביא משו”ת מהר”מ מרוטנבורנג סי’ תתקמ”ג שכתב בשם רש”י דכופין. וכ”כ בשה”ג בשם רש”י.

והנה כשנרד למנין נמצא דרובא דראבותא ס”ל בדעת רש”י דכופין והם: הריטב”א. – מהר”ם מרוטנבורג. – מה”ר מנחם שבתשובת מהר”ח או”ז סי’ קכ”ז. – שלטי הגבורים שעל הרי”ף. – הסמ”ג. – הגה’ מרדכי שהעתיק לשון הסמ”ג. הרמ”א בתשובה סי’ צ”ו. – שו”ת חוט המשולש. – וער אחרון רבינו הפני יהושע. –

וכנגד זה רבותינו בעלי התוס’ שהסתפקו בדעת רש”י וכ’ בזוה”ל “וגם בקונט’ לא פירש שיכופו הבעל ליתן גט” דמלשון זה משמע דהתוס’ הבינו מדקדוק דברי רש”י דס”ל דכופין. אלא דעכ”פ רש”י “לא פירש” דהיינו שלא כ’ מפורש דכופין … ודוק.

וכן ברמב”ן נראה דמסתפק בלשון רש”י. ובר”ן שעל הרי”ף נראה שהיתה לו גירסא אחרת ברש”י, (או שהכניס במכוון פירושו בדברי רש”י דרק ‏”אם רוצה” הבעל לגרש. וזאת כדי שלא יבואו לפרש בדברי רש”י דס”ל דכופין). וכן דעת רבינו הב”ח בא”ה סי’ ע”ז.

הרי דרב מנין ורב בנין רבותינו ראשונים ואחרונים הבינו ברעת רש”י דס”ל בהרמב”ם דכופין במאי”ע.

יא) גם מה שהבאנו לעיל דברי המרדכי פ’ אעפ”י סוף אות קפ”ו והגהות אשרי שהעתיקו לשון מהר”ם שכתב “דלדידן דלא נהגינן לכופו לגרש”. ראיתי שם בציץ אליעזר שהביא דברי הרשב”א בתשובה סי’ צ”ג שכתב ורבינו מאיר ז”ל כ’ כשהיתה נותנת האשה אמתלא לדבריה למה הוא מאוס עליה היה כופה אותו לגרש עכ”ל. והביא משום מהרש”ם שכ’ דבשו”ת מהר”ח או”ז סי’ קנ”ה כתב דמהר”ם פסק כהרמב”ם כמה פעמים ועשה מעשה בטוענת מאי”ע באמתלא.

ומצאתי בסי’ קכ”ו בסופו שכתב וז”ל: ואני ראיתי את מורי רבינו מאיר זצ”ל שדן בו הלכה למעשה שצוה לבעל ליתן גט בלא כתובה. ע”כ.

ונמצא שהדברים סותרים. ובפרט שבתשובה (סי’ תתקמו) ב’ המהר”ם בזוה”ל: “גם אין אנו כופין אותו בדברי הגאונים ורש”י, אחרי שר”ת אוסר”. עכ”ל.

ואפשר דאף דלענין הלכה כ’ להחמיר כרעת ר”ת מ”מ לענין מעשה כשראה שדברי האשה וטענותיה מבוררים ומוצדקים היה דן לכוף כדינא דמתיבתא. אלא שלקבוע הלכה לדורות חשש שמא דיינים אחרים לא יבררו הענין היטב ויבואו לכפות גם בכשאין הדברים מבוררים.

וע”כ בתשובותיו כתב אחרת מאשר נהג למעשה. זה נראה לישב הסתירה בין הא דאיתא בשו”ת הרשב”א ומהר”ח או”ז. לבין תשובות מהר”ם והמובא במרדכי והגהות אשרי.

ועוד נראה לישב הסתירות שבדברי מהר”ם. והוא לפי שמתקנות דינא דמתיבתא המובא בשו”ת ר”ש גאון והרי”ף נראה דהיו כופין אפילו בלא טענת מאי”ע ובלא שום אמתלא. אלא כל שאמרה “לא בעינא ליה להאי גברא” היו כופין לאלתר. בענין זה לא הוה ס”ל למהר”ם לכפות אך בטענת מאי”ע ומבוררים דבריה היה דן למעשה לכפות.

יב) ומה שכתבתי דלשון דינא דמתיבתא נראה דהיו כופין בטענת “לא בעינא ליה” בלבד, מבלי שתאמר מאי”ע. עתה ראיתי שכבר דקדק בזה מהר”א ששון בתשובה סי’ קפ”ו. וז”ל: וכן נראה עוד ממ”ש הרא”ש שם בפסקיו וז”ל תקנה זו נעשית בימי “האמוראים האחרונים” כאשר ראו כי גבהו בנות ישראל ודעתן זחה עליהן וכאשר היה להן כעס עם בעליהן היו אומרות לא בעינן, והבעל מגרשה מיד. נראה מהמשך אותן הדברים שלא היה צריך שתהיה השנאה מחמת מיאוס הבעילה. שאינו דבר מצוי שבאשר יש להן כעס יהיו טוענות איני רוצה בו… שאיני יכולה וכו’.

וכתב עוד: ומ”מ המכוון אצלי הוא שכל “איני רוצה בו”. “שנאתיו”. “לא נקרא עוד בעלי”… הוא כמאי”ע עכ”ל.

וכן יש ללמוד מלשון תשובת מהר”ח או”ז סי קנ”ז. וז”ל: אם אין האשה חפצה בו לא נפסל הגט בכך כמ”ש רבינו ישעיה מטראני לרבינו אבא מארי זצ”ל. המורדת על בעלה ואינה חפצה בו אעפ”י שאינו דין מכח ההלכה לכוף את בעלה ליתן לה גט מ”מ גאוני הישיבות ‏ של בבל מזמן רבנן סבוראי שהיו אחר הוראה תקנו שיכופו את הבעל ליתן גט למורדת מיד. וכ”כ בהלכות גדולות, וכן כתבו גם רב האי ורב שרירא וכל הגאונים, שיותר משלש מאות שנה היה בימיהם שנתקנה זאת התקנה ואין לזוז ממנה. וכ”כ גם רב אלפס ואין מי יוכל לעקור תקנת ב”ד הגדול שבבבל עכ”ל. אך אם היתה חפצה בו אז וודאי שלא כדין עישו אותו. עכ”ל תשובת מהר”ח.

הרי דמלשונו שכתב: “אם אין האשה חפצה לא נפסל הגט”. ולאידך גיסא כתב: “אם היתה חפצה בו לא כדין עישו”. יוצא דאין צריך שתטעון מאי”ע. אלא כל שטוענת שאינה חפצה בו די בכך כדי לכפותו … (שא”כ היה לו לומר שאם לא טענה מאי”ע, שלא כדין עישו. אלא ודאי מדוקדק כמו שכתבנו דדי בטענה שאינה חפצה בו).

ומ”ש: “ואם היתה חפצה בו לא כדין עישו”. אין להקשות דמה ענין לעישוי כשהיא חפצה בו, דהמעיין שם יראה שהמדובר שם באופן שעמדו עליו קרוביו ודחקוהו וכו’, שע”ז כ’ שאם היא בעצמה היתה חפצה בו אלא שהקרובים הם שרחקוהו מבלי שהיא תרצה בזה. אז שלא כדין עישו.

יג) והנה בדין מורדת דמצערנא ליה כ’ הרמב”ם פי”ד ה”י בזוה”ל: ואין נותנין לה גט עד י”ב חדש. ומזה שתלה הרמב”ם נתינת הגט לא בבעל. דהרי לא כתב “ואין נותן”, אלא “ואין נותנין”. שתלה הנתינה בבית דין דוקא, נראה שאחר י”ב חדש כופין אותו ליתן גט.

וכן הבין בדעתו ה”ה שכתב: דאפשר שהרמב”ם סובר “שאחר יב”ח כופין אותו ליתן לה גט”.

והנה אעפ”י שרבינו ה”ה נראה כאן כמסתפק בדעת הרמב'”ם אי כופין במורדת דבעי”ל ומצערנא ליה את הבעל אחר יב”ח לגרשה. מ”מ בפכ”ג הט”ז. נראה דפשיט”ל בדעת הרמב”ם. גם במורדת דמצערנא נמי כופין.

וז”ל שם באמצע דבריו (ולהלן נעתיק הדברים במלואן). שלא אמרו כן (דכופין אותו) אלא באשה האומרת מאיס עלי או “בעינא ליה ומצערנא ליה” כנזכר פי”ד אבל זו שאומרת או כנוס או פטור היאך תקרא מורדת. עכ”ל.

יד) גם מתשובת רב שרירא נראה דמדינא דגמ’ כייפינן לאחר יב”ח גם בלא טענת מאיס עלי. דזה לשונו: (כפי שהובא בתוס’ רי”ד). וששאלתם אשה היושבת תחת בעלה וא”ל גרשני איני רוצה לשבת עמך… כך ראינו ששורת הדין וכו’. והתקינו שמשהין אותה יב”ח שמא תתפייס ולאחר יב”ח כופין את הבעל וכותב לה גט, ואח”כ רבנן סבוראי בראותם וכו’ תקנו וכו’… וכופין אותו לאלתר וכו’. ופשוט דכ”ז איירי במורדת דבעי”ל ומצערנא, דע”ז קאי ענין שהיית יב”ח.

הרי דס”ל להר”ש גאון דבזמן הגמרא תקנו לכוף הבעל אחר יב”ח. ובזה כפי הנראה סברת הרמב”ם, דלאחר יב”ח כופין גם במורדת דמצערנא ליה, מדינא דגמרא.

ונראה לדקדק עוד כן, דהכי ס”ל להרמב”ם. ממה שסיים בדבריו אחרי שכ’ דאין נותנין לה גט עד יב”ח, “דאם מתה קודם הגט בעלה יורשה” דעל כרחך דהרמב”ם איירי באופן שכופין את הבעל לגרש דהיינו אחר יב”ח, וע”כ הוצרך להשמיענו דאעפי”כ אם עדיין לא גירש והאשה מתה קודם הגט בעלה יורשה. שלא תאמר הואיל ובעמוד והוצא קאי נפקיע ממנו הירושה. ע”ז קמ”ל דאעפי”כ יורשה. דאם נאמר דאין כופין נם לאחר יב”ח, מה הוצרך להשמיענו דבעלה יורשה פשיטא ופשיטא. דמהיכי תיתי לומר דלא ירשנה כיון שאינו חייב לגרש אך אם נפרש כדעת הרמב”ם דכופין אחר יב”ח אתי שפיר מה שהשמיענו הרמב”ם.

טו) וכד נידוק נמצא שלמעשה דברי הרמב”ם אלה הן הן דברי הרי”ף. (הועתקו לעיל) שכ’ וז”ל: ולדברי הכל כל מאן דכייפינן ליה לאפוקי בין מעיקר דינא בין מעיקר תקנתא אי מיתא לה איתתא מקמי דתיפוק מיניה דבעל בגט בעלה יורשה דלא מיפקע ירושה דבעל אלא בגירושין גמורין עכ”ל הרי”ף.

ונמצא דברי הרמב”ם מקורם טהור מדברי הרי”ף דאיירי בענין שכופין, דאעפי”כ אין נפקעת הירושה. ובאותו ענין עולים דברי הרמב”ם בלא ספק וכנ”ל. וכן מתבאר מלשון הרמ”א בסימן ע”ז ס”ג. שכתב בזוה”ל: ואפילו במקום שכופין להוציא במורדת, אם מתה קודם שנירשה בעלה יורשה עכ”ל.

והנה שנינו בכתובות דף ק”ח ע”ב הפוסק מעות לחתנו וכו’ אדמון אומר יכולה היא שתאמר אילו אני פסקתי לעצמי הייתי יושבת עד שתלבין ראשי עכשיו שאבא פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור, וכו’. וכתב ע”ז הרי”ף זה לשונו: והשתא דתקינו רבנן למורדת למיתב לה גיטא לא שנא פסק עליה אביה ול”ש פסקה איהי כד אמרה ליה או כנוס או פטור, כייפין ליה ויהיב לה גיטא בעל כרחיה עכ”ל הרי”ף.

וכן כתב התוס’ רי”ד וז”ל: אבל השתא דתקון רבנן למורדת דכייפינן ליה ויהיב לה גיטא ולא מפסדא נדוניתה, כ”ש זו שעדיין לא נשאת שהיא יכולה למרוד וכפינן ליה למיתב לה גיטא. עכ”ל.

והנה ממ”ש הרי”ף דבטענת “או כנוס או פטור כיפינן ליה” (אפילו כשהיא פסקה על עצמה) מדין מורדת שתקנו במתיבתא. יוצא מבואר להדיא שגם במורדת שאינה טוענת מאיס עלי נמי כופין להוציא דהרי כאן אומרת “או כנוס” … ואעפי”כ דנין אותה במורדת לכפותו, ופשוט.

ואפילו להרמב”ם שחולק ע”ז בפכ”ד מה”א. וכ’ שאם היא פסקה על עצמה ה”ז יושבת עד שתמצא מה שפסקה או עד שתמות, “ולמה לא תפטור עצמה במרדות, שהמורדת והיא ארוסה, הבעל רוצה לכונסה והיא אינה רוצה. אבל זו אין הבעל רוצה בה עד שתתן הנדוניא שפסקה והיא רוצה בו שהרי אומרת לו או כנוס או פטור” וכו’. עכ”ל.

הנה טעמו של הרמב”ם מבואר דלא שייך לדונה בדין מורדת הואיל והיא אומרת לו או כנוס. ומשום טענה זו הוא חולק על הרי”ף.

אבל אין ה”נ אם היתה טוענת איני רוצה לקיים תנאי מפני שאיני רוצה בך ופוטרני בגט גם הרמב”ם כהרי”ף ס”ל דכייפינן ליה. ואפילו אינה אומרת מאי”ע. דהרי כל טעמו של הרמב”ם החולק על הרי”ף הוא רק מפני שאומרת “או כנוס”.

וכמו שפירש ה”ה שם וז”ל: ורבינו חולק על זה (על דברי הרי”ף) ונתן טעם לדבריו לפי שלא אמרו כן אלא באשה שאינה רוצה בבעל האומרת מאיס עלי “או בעינא ליה ומצערנא ליה” כנזכר פי”ד, אבל זו שאומרת או כנוס … היאך תקרא מורדת.

הרי דמצאנו מפורש ברי”ף וכן ברמב”ם דבכל מורדת כייפינן לבעל לגרש ואפי’ בלא טענת מאי”ע.

טז) והנה לשון הרמב”ם מורה ובא גם, דס”ל דלאחר יב”ח כייפינן (בלא מאי”ע) גם מדינא דגמ’ ולא רק מדינא דמתיבתא, שנתקנה בימי רבנן סבוראי. וכן עולה מלשון רב שרירא גאון דלאחר יב”ח כייפינן מתקנה בימי הגמ’ דאילו מדינא דמתיבתא כייפינן לאלתר. (ועיין לעיל בדברי התוס’ רי”ד לשון תשובת ר’ שרירא גאון במלואה).

וכ”כ בתשובת חוט המשולש שעם התשב”ץ. (בטור השלישי סי’ ל”ה) דדעת הרמב”ם גם לענין בעינא ליה ומצערנא ליה דלאחר יב”ח כופין אותו לגרש.

ומ”ש בציץ אליעזר דאין זה ברור כ”כ בדעת הרמב”ם. הנה לפי מה שהבאנו לעיל הדברים ברורים שכ”ה דעת הרמב”ם, וכ”ש דעת הרי”ף. ושכן עולה מדברי ר”ש גאון ותוס’ רי”ד. שכן הוא מדינא דגמרא.

(ואם כן לא נפלאת היא לישב סתירת הדברים בדעת מהר”ם מרוטנבורג כנ”ל, דמה שכתבו בשמו דעשה מעשה לכוף איירי במ”ע. ובמ”ש דלא נהגינן בדינא דמתיבתא היינו במורדת דבעינא ליה ומצערנא).

ובזה מתחזק ביתר שאת מה שכתבנו לעיל דמה שכתב הרא”ש בבתובות פ’ אעפ”י סי’ לד. והטור א”ה סי’ ע”ז. שתקנת הגאונים היתה רק שלא להשהות יב”ח אם ירצה הבעל לגרש מיד אבל לא שיכפוהו לגרשה. כל דבריהם בזה, “אינו אלא פיתוי שהם רוצים לחלוק עליהם (על תקנת הגאונים) ואמרוה בלשון נקיה” (כלשון הזה של הרמב”ן שכ’ על בעה”מ) שהרי דברי הרי”ף בענין דינא דמתיבתא בסוגיא דמורדת (בפ’ אעפ”י). וכן בדין מי שפסקה על עצמה (בשילהי כתובות). ברורים ופרושים בשמלה הן מצד הלשון והן מצד הענין (שכופין את הבעל להוציא “כד אמרה לא בעינא ליה”) באופן שלא יסתפק אדם בהן.

יז) ועיין יבמות דף סה: מאי הוי עלה (אי מפקדא אפו”ר. רש”י) עובדא הוה קמיה דרבי יוחנן ואמר יוציא ויתן כתובה. ואי ס”ד לא מפקדא כתובה מאי עבידתא, דלמא בבאה מחמת טענה וכו’. ההיא דאתאי קמיה דרב נחמן א”ל לא מיפקדת, א”ל לא בעיא הך איתתא חוטרא לידא ומרא לקבורה, אמר כי האי ודאי כפינן, ע”כ.

והנה מלשון הגמרא “כתובה מאי עבידתא” עולה שכל התמיהה היא ביחס לכתובה בלבד ולא לעניין כפיית הגט, ותמיהת הגמ’ (כתובה מאי עבידתא) הוא לפי הס”ד שאין מדובר בבאה מחמת טענה. (ועיין בתוס’ ד”ה ואי שנתקשו בזה),

ואשר לענ”ד מכאן ראיה לדעת רב שרירא גאון והרמב”ם, דבאומרת לא בעינא להאי גברא דכופין אותו (אפילו בלא טענת מאי”ע) מדינא דגמרא, אלא דמשהין ע”ז יב”ח. (ויתכן שבנדון כזה שאין ילדים גם יב”ח א”צ להשהות משום דהוי כמאי”ע דמוציא מיד).

וכן עולה מפרש”י וה לשונו: לא מפקדת ואם רוצה את לצאת אין לך כתובה עכ”ל.

דמתבאר מדבריו שאם רוצה לותר על הכתובה כופין אותו להוציאה. וכ”ז לפני עסק טענה של “בעינא חוטרא לידא.”

וכן מצאתי באור זרוע (הלכות יבום וקידושין אות תרנ”ד) שכן דקדק ר”י בר נתן בעובדא דר’ ינאי זה לשונו: “פי’ ר”י בר נתן זצ”ל בעובדא דרבי יוחנן ואי ס”ד לא מפקדא אמאי כפינן לאפוקי ולמיתן כתובה. ומשמע דלא קפיד תלמודא אלא מה שכפאו ליתן כתובה אבל מה שכפאו לגרש לא קפיד. אע”ג דאכתי ס”ד דלא היתה באה מחמת טענה (וזה כהבנת רש”י בגמ’ דלענין גט כופין ואפי” בלא מחמת טענה, ורק הכתובה מפסדת).

וכ’ ע”ז האו”ז בזוה”ל: א”כ משמע לפי פירושו היכא שאינה תובעת כתובה כ”א גט כופין אותו לנרש אעפ”י שאינה באה מחמת טענה. ואין זה נראה כלל, דהא הואיל ומודה בביאה מדלא אמרה השמים ביני לבינך, ונם מחמת טענה אינה באה, ואפריה ורביה לא מפקדא. אמאי כפינן לגרשה. ורש”י פירש לא מפקדת אם רוצה את לצאת אין לך כתובה וכפיה להוציא וליתן כתובה לא הזכיר בפירושיו. הלכך י”ל שנתרצה לה מעצמו לגרשה כשתבעתו אבל לא היה רוצה לגרשה כלל והיה אומר לה לא מיפקדת א”ח לגרש. ובמסקנה דבאה מחמת טענה אתי שפיר. שכופין אותו אפילו לגרש. עכ”ל.

והנה מ”ש האו”ז “דכפיה להוציא וליתן כתובה לא הזכיר בפירושיו” נראה דר”ל דאעפ”י שיש לדקדק מלשון רש”י כפירוש הר”י בר נתן דכשרוצה לצאת בלא כתובה כופין אותו להוציא גם בלא באה מחמת טענה. מ”מ רש”י לא הזכיר כן במפורש בפירושיו ואולי ט”ס יש באו”ז, וצ”ל “לא הזכיר בפירוש” במקום “לא הזכיר בפירושיו”.

גם לשון האו”ז שכ’ “וכפייה להוציא וליתן כתובה לא הזכיר”, אינו מובן. דהרי רש”י ור”י בר נתן איירי בכפיה להוציא בלא שיתן כתובה וכפי הנראה יש כאן ט”ס וצ”ל “וכפיה להוציא בלא ליתן כתובה” וכו’ …

ודבריו אלה כעין דברי התוס’ בכתובות דף ס”ג ד”ה אבל. זה לשונם: “וגם בקונטרס לא פירש שיכופו הבעל ליתן גט” דרצונם לומר דאעפ”י שמלשונו שכתב: “לא כייפינן לה להשהותה אלא נותן לה גט ויוצאה בלא כתובה”, יש לדקדק שכופין אותו להוציא. מ”מ רש”י לא כתב כן במפורש.

והרי מצאגו גילוי נוסף ברש”י דס”ל דין כפיה מדינא דתלמודא כד בעיא למיפק ואינה רוצה כתובה.

וגם מצינו עוד ראשון (ר”י בר נתן) דקאי בשיטה זו, וס”ל דהיכא שאינה תובעת כתובה כ”א גט כופין אותו לגרש.

וגם נלע”ד ברור, דכל מה שכתב האו”ז לחלוק על ר”י בר נתן הוא רק לענין דינא דגמרא, אך לענין דינא דמתיבתא גם הוא מודה בזה. וכמו שבתב כן להדיא בשו”ת מהר”ח אור זרוע סי’ קנ”ז שהעתקנו לשונו לעיל. זה לשונו בקיצור: וכמו שכ’ ר”י דטראני לרבינו אבא מארי זצ”ל המורדת על בעלה אעפ”י שאינו מכח ההלכה לכוף … מ”מ גאוני הישיבות … תקנו שיכופו … ואין מי שיוכל לעקור תקנת ביה”ד הגדול של בבל. עכ”ל.

יח) וכן מצאתי לראב”ן שנם הוא רעתו לכוף הן מדינא דגמ’ והן מתקנה דמתיבתא. דזה לשונו בפ’ המדיר: ואי אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה לשהות עמו אלא יוציא מיד, ונ”ל בלא כתובה. ואין בין אומרת בעינא ליה ומצערנא ליה לאומרת מאי”ע אלא דהתם דחינן ד’ שבתות אולי תחזור בה כיון דאמרה בעינא ליה, אבל הכא יוציא מיד, וזו וזו בלא כתובה. ומשהינן לה למורדת האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה שנה אחת בלא גט לקונסה שתתעגן וכו’.

ובסוף המסכת כתב: זה לשונו: המורדת על בעלה לא דיינינן לה כי כלתיה דרב זביד (סג:) דאי תפסה לא מפקינן מינה ואי לא תפסה לא יהבינן לה ומשהינן לה אגיטא תריסר ירחי. והכי אמרי רבנן סבוראי דהוו בתר רבנן דאמוראי, דכד משתהיין תריסר ירחי אגיטא נפקן לתרבות רעה בין בזנות בין בשמדא. ולהכי מפקינן מינה מאי דתפסה ויהבינן לבעל לאלתר וכתב לה גיטא לאלתר, והכי טבא לתרוייהו. עכ”ל

הנה מבואר מדבריו דגם במורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה כופין לגרש מדינא דגמרא כמו במאי”ע. וליכא בינייהו אלא ענין ד’ שבתות ושהיית יב”ח שהוא לקונסה שתתעגן יב”ח.

וכ”ז מדינא דגמ’ והוא כשיטת רב שרירא גאון והרמב”ם דגם במורדת בעי”ל כופין אחר יב”ח במו שהבאנו לעיל.

אך מתקנא דמתיבתא דרבנן סבוראי כופין לבעל שיוציא לאלתר בלא שהייה כלל.

וגם מבואר להדיא בדבריו דדינא דמתיבתא הוא גם במורדת דבעינא ליה ומצערנא ולא במאי”ע דהרי במאי”ע גם מדינא דגמ’ “לא כייפינן לה לשהות עמו אלא יוציא מיד”.

וכל מה שהוסיפו רבנן סבוראי לתקן הוא במורדת דבעי”ל שכופין אותו לכתוב לה גיטא לאלתר … (שביטלו שהיית יב”ח שקנסוה בדין הגמ’).

יט) וז”ל הרמב”ם פ”ב מיבום הלכה י’ יבמה הראויה ליבום שלא רצתה להתיבם דינה כדין מורדת על בעלה וכופין את יבמה לחלוץ לה. עכ”ל.

מבואר בדבריו דכיון שלא רצתה להתיבם כופין אותו לחלוץ ואין חילוק בין אומרת מאי”ע ובין לטענה אחרת, שהרי לא חילק בזה.

ועיין עוד שם בה”ה הלכה ט”ו ז”ל: ומ”ש אא”כ מרדה ותצא בלא כתובה. הוא כפי דעתו שנתבאר למעלה שהיבמה מורדת כופין יבמה לחלוץ לה ומפסדת כתובה, ומה שאמרו כאן מבקשין, הוא כשאינה רוצה להפסיד כתובה אבל בהפסד כתובה כופין על החליצה וכו’, והר”א ז”ל נראה שמודה לו בדין המורדת בין ביבם בין בבעל וכו’. עכ”ל

וכן מצאתי שכך דעת רבינו מאיר הלוי אבולעפיא (שו”ת הרמ”ה סי’ רנ”נ) זה לשונו בסוף התשובה: ומה שכתבתם משם רבינו סעדיא ז”ל שהמתין י”ב חדש, תמיה אני אם אמר דבר זה בענין זה, אלא בענין אחר כגון מורדת על בעלה שלא מחמת טענה ברורה וכו’.

ועוד שם בסוף תשובה רנ”ד זה לשונו: ובין כך ובין כך אם נתרצית האשה לצאת בלא כתובה ובלא תוספת ובלא מתנה, כופין הבעל ליתן גט לאחר י”ב חדש, לא תהא זו קלה ממורדת וכך הדין. עכ”ל.

הרי דמלבד דעת הרמב”ם והראב”ד וכל הנך ראבוותא שהזכרנו, הא קמן עוד שלשה מטיבי לכת מגדולי רבותינו הראשונים הלא הם כתובים על ספר: (א) רבינו אליעזר בר נתן (ראב”ן). (ב) ר”י בר נתן (שכ”כ משמו האור זרוע). (ג) רבינו מאיר אבולעפיא. שכתבו להדיא שכופין על הגט במורדת.

ובשו”ת ציץ אליעזר הנ”ל הביא דברי התשובה בחוט המשולש שעם התשב”ץ (בטור השלישי סי’ ל”ה והוא מסדר שם את שיטות הפופקים בדיני מורדת בדלהלן:

דעה א.

בטענת מאיס-עלי. כופין אותו לנרש לאלתר כפי הדין ולא משום התקנה וזו דעת הרמב”ם. וכן סוברים רש”י, ורבינו גרשום מ”ה, ור”י, ורשב”ם, והראב”ד, וסמ”ג. וכמה מחכמי ישראל נמשכו אחריהם.

דעה ב.

שאין לכוף על גירושין בשום אופן וכל הכופה לגרש ה”ז מרבה ממזרים בישראל, וזו דעת ר”ת ז”ל. והסכימו לדעתו הרמב”ן והרשב”א והרא”ש והר”ן (וכן המאירי וה”ה) והנמשכים אחריהם (אכן הרמב”ן עצמו כתב במלחמות, דאפשר לכוף מן התקנה ורק כ’ דהמחמיר שלא לכוף “לא הפסיד ותבא עליו ברכה”).

דמלשון זה עולה שדעתו להלכה דכופין מדינא דמתיבתא. אלא דהמחמיר לא הפסיד.

וברור שדבריו במלחמות עיקר יותר להלכה, מאשר דבריו בחידושיו שהם יותר דרך פירוש ולא דרך פסק בהכרח. [וע”כ כשיש סתירה בין מ”ש בחידושיו לבין מ”ש על הלכות הרי”ף, דבריו שעל הרי”ף הם עיקר להלכה. ופשוט.]

דעה ג.

דעת הגאונים דמשום חששא דשמא תצא לתרבות רעה כופין את הבעל לגרש לאלתר וכ”כ הרי”ף תקנה זו ורב שרירא גאון ורב האי בנו [והחזיקו בה הרבה ראשונים. בעל אור זרוע ח”א בשו”ת שבסופו סי’ תשנ”ד, ומהר”ח בנו. ר”י דטראני. ועוד]

דעה ד. (היפך מדעה ג’).

דעת הרא”ש, דאעפ”י שמן הדין כופין, ראוי לתקן שלא לכוף. משום פריצות הדור וקלקול הדור שמא עיניה נתנה באחר ומוטב שבנו”י תצאנה לתרבות רעה ואל ירבו ממזרים בישראל.

דעה ה.

שאעפ”י שאין כופין האיש לגרש, מ”מ אם נתנה אמתלא לדבריה כופין אותו לגרש זו דעת מהר”ם מרוטנבורג שכתבו הרא”ש בפסקיו.

דעה ו. שאעפ”י שאין כופין מן הדין, מ”מ אם יש אמתלא גלויה ומפורסמת וידועה לכל כופין כי בזה תו ליכא חשדא דעיניה נתנה באחר. וזה דעת התוספות שמביאם מהר”ם מרוטנבורג.

ואשר מכל האמור לענין דינא כהיום הזה כשנמנה דיעות הראשונים דס”ל דכופין, אם מדינא דגמ’ ואם מדינא דמתיבתא. נחזי אנן דהראשונים דני דין הכפייה הן:

א. הרמב”ם – רגמ”ה – רשב”ם – ר”י – ראב”ד – סמ”ג – (ולדעת רובא דראבותא כן נמי דעת רש”י) – רבנן סבוראי – רבינו שרירא גאון – רבינו האי גאון – הרי”ף – רבינו ישעיה דיטראני – האור זרוע – מהר”ח בנו (וכן דעת “הר”ר מנחם בן הקדוש ר’ אברהם” בשו”ת או”ז סי” קכ”ז בסופה) ‏ (ולדעת הרשב”א ומהר”ח או”ז) כן סובר מהר”ם מרוטנבורג. וכן נמי דעת הרמב”ן (כמפורש במלחמות).

ומנגד הא איכא נמי גדולי הראשונים:

ר”ת. – רשב”א – רא”ש – ור”ן – ומאירי – וה”ה – דס”ל דאין לכוף.

 

אלא שבהיות הדור פרוץ והרחוב מקולקל מאד ובאשר האשה מתעגנת זמן רב או מועט הרי עינינו רואות וכלות כמה מכשול יש בדבר שכן לא רק שאין פחד ומורא בשר ודם לעשות האדם כל מה שליבו חפץ. אלא עוד זאת יתירה כהיום הזה שגם בושה כבר אין, והרבה פעמים שעושים בריש גלי ולעין כל. ומנ שלפני שנים מועטות היה נחשב לבושה וחרפה גדולה, והיו עוברי עבירה עושים במחשך מעשיהם. יומא כהאידנא עושים בפרהסיא ואין פוצה פה ומצפצף, ובא מעשה בפנינו שהאשה עזבה את בעלה, ושלחה את בעירה “בשדה אחר” וכשהועמדה על חומרת העוון, אף היא השיבה אמריה ותאמר, דבלית ברירה עשתה כן כדי שבעלה יסכים לגרש אותה. שאל”כ לא היתה “משתחררת” ממנו לעולם …

והנה המצב ידוע לכל וביותר לדיינים היושבים על מדין, עד כמה המצב של פירוד ללא גירושין הוא הרסני ועד היכן הדברים מגיעים.

ואם בדור רבותינו דמתיבתא חששו לקלקול, מה יענה דורנו זה של אזובי הקיר בו גדרי הצניעות והמוסר פרוצים, ואף מורא בשר ודם נתרופף.

אין ספק שמחובתנו לעשות כל טצדקי להביא הענין לסיום הן בכפיה בגירושין. או בעקיפין ע”י הטלת מזונות או הטלת סנקציות והגבלות עד שיאמר רוצה אני. ואין אנו בני חורין להבטל מזה שכן עיני הנדונים ועיני כל ישראל נשואות אל דייני ישראל לעשות משפט כתוב הדר הוא לכל חסידיו.

והנה הגאון מהר”ח פלאג’י שהיה גדול חכמי תורקיה בדורות האחרונים. ושמעו היה הולך בכל המדינות כידוע מתשובותיו הרבים “ובכל עניניו היה מתנהג בדרכי החסידות אפילו בחוט השערה”. (לשון השד”ח כ’ ה’ מע’ ב’ כלל ז’). וכפי שגם רואים זאת מספריו שחיבר בעניני מוסר ותוכחות. והוא שפט את ישראל כחמשים שנה. ובאשר ראה כמה קלקול יש בעיכוב הגירושין “שבקיה לחסידותיה” וכתב בספרו חיים ושלום ח”ב סי’ קי”ב (הובא בפסד”ר כרך ד’ עמוד 211 ובעוד מקומות). בזוה”ל: אלא דבדרך כלל אני אומר כל שנראה לב”ד שהיה זמן הרבה נפרדים ואין להם תקנה, אדרבה צריך השתדלות הרבה להפרידם זמ”ז ולתת גט כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים אחר האיש ואחד האשה וכו’ והנני נותן זמן קצבה וזמן לדבר הזה דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן ח”י חדשים. ואם בינם לשמים נראה לבי”ד שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם יפרידו הזיווג “ולכופם” לתת גט, עד שיאמרו רוצה אני. עכ”ל.

ונעתיק דברי רבינו בעל הלכות-גדולות אשר גדולי הראשונים ובראשם הרמב”ן כתבו בשמו דס”ל דכופין. ולא ציינו איה מקור הדברים.

ואחר שיגעתי ומצאתי הנני מעתיק דבריו. (הלכות כתובות דף סח:) ז”ל: ומשהינן לה תריסר ירחי שתא והדר יהבינן גיטא. האי דינא דגמ’ והאידנא בתרתין מתיבתא הכין פסקין במורדת וכו’ ויהבינן לה גיטא לאלתר ע”כ.

והנה מדבריו נראה דאף הוא אזיל בשיטת רב שרירא גאון והרמב”ם, דגם מדינא דגמ’ אחר יב”ח כופין להוציא.

דכן מדוקדק בלשונו שכתב: ומשהינן …‏ והדר “יהבינן” לה גיטא. שתלה נתינת הגט בב”ד ולא בבעל. (וכלשון הרמב”ם במורדת דבעינא ומצערנא שכ’ “ואין נותנין לה גט עד אחר י”ב חדש” וכמו שדקדק ה”ה בלשונו.)

ועוד כתב שם בדף ס”ט: וז”ל: ואיתתא דאמרה לא בעינא להאי גברא גרשוני מיניה. אי מחמת צערנא דקא מצער לה הוא, ואית לה סהדי דיניה הכי, דיהיב לה כתובה וכל מה דכתיב לה. ואי לי”ל סהדי לית לה עליה אלא כ”ה זוזי מוהרא וכו’, ואי לא צבי למיקרי פסוקא דגיטא אכפינן ליה ומשמתינן ליה עד דקארי, במאי הוי מצי מעכב בחסרון כיס דיכול למימר קא מחסרא לי ממונא, הא לא קא מחסרא ליה ממונא לבר מן כ”ה זוזי דלא נהוי בנות ישראל כהפקר. עכ”ל.

(ודברי רש”י שכ’ אבל אמרה מאי”ע לא הוא ולא כתובתו בעינן לא כייפינן לה להשהותה אלא נותן גט ויוצאה בלא כתובה, וכן ביבמות ס”ה: ד”ה לא מיפקדת, שכ’ “אם רוצה את לצאת אין לך כתובה” נוטים לדברי בה”ג).

ועתה ראיתי בארחות חיים (לרבינו אהרן הכהן מלוניל). הלכות כתובות סימן ט”ז. שהעתיק כל לשון הרמב”ם (פי”ד מה”א) בענין מורדת, הן בדין הטוענת מאי”ע שכופין אותו “לשעתו”, והן דין מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה, דממתינין י”ב חדש. ולא הביא כל סברא אחרת היפך דעת הרמב”ם בענין הכפיה. (כ”א דברי הרמב”ם בסתם). דמתבאר מזה דאיהו נמי הכי ס”ל להלכה.

סיכום נוסף של דיעות הפוסקים

דיעות האוסרים:

א. דעת רבינו תם: הובא בתוס’ כתובות דף ס”ג: ד”ה אבל אמרה, זה לשונו: וי”מ דכופין אותו להוציא, ואין נראה לר”ת, דניחוש שמא עיניה נתנה באחר.

ב. הרא”ש: זה לשונו: (בסוגיא דמורדת) ואפשר שראו הקלקול וכי משהי להו י”ב ירחי שתא וכו’ ויוצאות לתרבות רעה בטלו השהיה ונתנו רשות לגרשה מיד בלא שהיה אבל לא שיכפוהו לגרשה, עכ”ל.

ג. המאירי: ומה שכתוב בהלכות, שחדשו הגאונים וכו’ דיהיב גיטא לאלתר הוא מפני וכו’ ותקנו להחמיר בזה שאם רצה מוציאה מיד. בהפסד כתובה.

ד. הריטב”א: וכל גדולי הפוסקים הסכימו לדעת ר”ת שאין כופין בטענות מאיס עלי שמא עיניה נתנה באחר. (וכן הלשון בתוס’ שהוא מן הטעם שמא ענ”ב. רמשמע לכאורה דלקושטא דמלתא גם הוא ס”ל דכופין אם לא החשש שמא ענ”ב. וגם מ”ש הריטב”א דכן הסכמת כל גדולי הפוסקים הוא תימה לכאורה מאחר והרי”ף והרמב”ם וכל הגאונים ורש”י ס”ל דכופין. ואפשר דכונת הריטב”א הוא רק לענין כפיה מדינא דגמ’ (כסברת רש”י ורמב”ם וכו’) ולא לענין תקנתא דמתיבתא).

ה. בעל המאור: (על הרי”ף בסוגיא דמורדת) זה לשונו: ומסתברא לי שהתקנה שתקנו בישיבה לתת גט לאלתר הוראת שעה היתה וכו’ אבל בדורות הבאים בדינא דגמ’ דיינינן לה. עכ”ל.

ו. הר”ן (שעל הרי”ף). בסיום דבריו: וכבר כתב הרז”ה שלא תקנו אלא לדורם ולצורך השעה וכ”כ הרמב”ן שעכשיו כבר בטלה מפני פריצות הדורות וכו’. עכ”ל.

ז. הרשב”א: (בחידושיו בסוגיא דמורדת) ואפשר שלא תקנו הגאונים ז”ל אלא לדורם לצורך שעה אבל עכשיו אין מקילין בדבר וכ”כ הרמב”ן ז”ל והר”ז הלוי ז”ל. עכ”ל .

ח. המגיד משנה: פי”ד מה’ אישות ה”ח: ז”ל: ודע שיש שיטה אחרת להרבה מן המפרשים שבדין הגמ’ אין כופין את האיש להוציא אף באומרת מאי”ע וע”ז הרבו בראיות ברורות וקראו תגר על הנוטה מדבריהם וכו’, וכבר פשטה הוראה הזאת בכל ארצותינו. וכו’ ולא עוד אלא שאפילו היה הדין כדבריו היה ראוי לנדור בזה משום פרוצות ומפני קלקול הדור וכוד.

 

דיעות הסוברים שיש לכוף. מדינא דנמ’ או מדינא רמתיבתא. (אפילו בלא טענת מאי”ע).

תחילה וראש: דברי רבינו שרירא גאון ורב האי בנו (שהובא בתוס’ רי”ד בכתובות סג. ובעוד מקומות) זה לשונו: היושבת תחת בעלה ואמרה לו איני רוצה לשבת עמך וכו’. והתקינו שמשהין אותה יב”ח שמא תתפייס, ולאחר יב”ח כופין את הבעל ונותן לה גט. (וכ”ז מדינא דגמ’) ואח”כ רבנן סבוראי בראותן וכו’ תקנו נימוס למורדת ותובעת גירושין וכו’. וכופין אותו וכותב לה גט לאלתר … וכזאת אנו מתנהגים היום כשלש מאות שנה ויותר אף אתם עשו כן …

ומזה שסיים וכתב: “אף אתם עשו כן” מבואר שהתקנה היתה לדורות ולא הוראת שעה. (כפי שרצה לומר הבעה”מ (וכן הרשב”א). וכבר דחה סברא זו הרמב”ן במלחמות.

דעת הרי”ף: כתובות שם. זה לשונו: בב”ד דמתיבתא דייני הכי. כד אתיא ואמרה לא בעינא ליה להא גברא, יהיב לה גיטא לאלתר.

ועוד ברי”ף שם: אבל ודאי הדין תקנתא ליתא אלא היכא דאמרדא איתתא בבעלה ובעיא לאפוקי מיניה מחמת דלא בעיא ליה, אבל היכא דאתמרעא או היכא דאיכא עלה חשש מותא ובעיא למיפק מבעלה כי היבי דלא לירות לה, ליתא לההיא תקנתא וכו’, ובכי הא מלתא איכא למימר היכא דמעיקרא נחלה דאורייתא לא תקון רבנן וכו’.

ובדף ק”ח (על המשנה דפוסק מעות לחתנו) דאיתא בגמ’ שם דאם פסקה היא על עצמה, לכ”ע או תתן או שתשב עד שילבין ראשה, כתב הרי”ף זה לשונו: והשתא דתקינו רבנן למורדת למיתב לה גיטא ל”ש פסק עליה אביה ול”ש פסקה איהי, כד אמרה ליה או כנוס או פטור, כייפינן ליה ויהיב לה גיטא בעל כרחיה. עב”ל. (וע”ז פליג הרמב”ם כפי שיובא להלן).

ומבואר להדיא בדבריו דכל דאמרה פטור אותי בגט כייפינן ליה ולאו דוקא בטוענת מאי”ע שהרי כאן היא טוענת “או כנוס” נמי, הרי שאינו מאוס עליה.

הלכות גדולות הלכות כתובות דף סה ע”ג (דפוס וארשא) ומשהינן לה תריסר ירחי שתא, והדר יהבינן לה גיטא הדין דינא דגמ’, והאידנא בתרתין מתיבתא הכין פסקין במורדת … ויהבינן לה גיטא לאלתר”. עכ”ד. (וכ”כ משמו הרמב”ן במלחמות).

ועוד שם בדף ס”ט: ז’ל: ואיתתא דאמרה לא בעינא ליה להאי גברא, גרשוני מניה וכו’ ואי לא צבי למיקרי פסוקא דגיטא, אכפינן ליה ומשמתינן ליה עד דקארי, במאי הוה מצי מעכב בחסרון כיס דיכול למימר קא מחסרא לי ממונא הא לא קא מחסרא ליה ממונא לבר מן כ”ה זוזי, דלא נהוי בנות ישראל כהפקר. עכ”ל.

הרמב”ם. (בפי”ד מה”א ה”י) בדין מורדת במצערנא ליה, כתב דאין נותנין לה גט עד יב”ח. דמלשון זה דנקט: “שאין נותנין”, שתלה הדבר בביה”ד ולא בבעל, נראה דלאחר יב”ח כופין לגרש מדינא דגמרא בדעת ר”ש גאון דלעיל, וכן נראה מלשון ההלכות גדולות.

ונרגש מזה ה”ה שם. וכ’ שאפשר שהרמב”ם סובר שלאחר יב”ח מכריחין הבעל לגרשה … או אפשר שהוא סובר בזה כבדעת קצת מפרשים שלעולם אין כופין אבל משהין וכו’ …

והנה אעפ”י שכאן נראה ה”ה במסתפק, מ”מ בפכ”ג הט”ז נראה כמחליט בדעת הרמב”ם שכופין. דז”ל שם (באמצע דבריו) שלא אמרו כן [שכופין אותו] אלא באשה האומרת מאיס עלי או בעינא ליה מצערנא ליה כנזכר פי”ד. עכ”ל ה”ה.

וז”ל הרמב”ם בהל’ אישות (פכ”ג הט”ז): אבל אם פסקה היא על עצמה יושבת עד שתמצא מה שפסקה, ולמה לא תפטור עצמה במרדות שהמורדת הבעל רוצה לכונסה והיא אינה רוצה בו אבל זו וכו’ היא רוצה בו שהרי אומרת או כנוס או פטור וכו’ עכ”ד.

מבואר בדבריו שאם לא היתה רוצה בו היתה יכולה לפטור עצמה במרדות, ורק מפני שבעצם היא רוצה בו (שהרי אומרת “או כנוס”) לא דיינינן לה במורדת.

הרי להדיא דכשאינה אומרת “כנוס” כייפינן ליה, ואעפ”י שאינה טוענת מאיס עלי …

וכן ברמב”ם הלכות יבום פ”ב ה”י. יבמה הראויה ליבום שלא רצתה להתיבם דינה בדין מורדת על בעלה וכופין את יבמה לחלוץ לה וכו’.

דעת הראב”ד. (בהלכות יבום שם הט”ז) עיין בהשגתו שם. וכתב ה”ה שם זה לשונו: והר”א נראה שמודה לו בדין המורדת בין ביבם בין בבעל עכ”ל. (שכופין אותו)

דעת האורחות חיים. לרבינו אהרן הכהן מלוניל. שהביא להלכה (בה’ כתובות סימן ט”ז). כל דברי הרמב”ם בדיני מורדת ולא הביא דיעות החולקים עליו. ואשר עולה מזה דהכי ס”ל להלכה גם הוא.

הרמב”ן במלחמות. דחה דברי בעל המאור שרצה לומר שתקנת הכפיה במורדת היתה רק לשעה ולא לדורות. ומסיק שם, “דהם באמת לדורות תקנו ונהגו בה עד ימיו של רבינו ז”ל בחמש מאות שנה שלא זזה תקנה זו מביניהם… ג”כ תמצא זה בהלכות ראשונות לרב שמעון קיירא (כנראה כונתו לבה”ג) ובכל חיבורי הגאונים הראשונים וגם בדברי האחרונים, והם ידעו היאך תקנו. עכ”ד.

ואעפ”י שבסוף דבריו כתב: “אבל מי שרוצה להחמיר שלא לכוף בגט בדין הגמ’ לא הפסיד ותע”ב”. מ”מ פשט דבריו מורה דאפשר לדון בדינא דמתיבתא גם בימינו. אלא דמי שירצה להחמיר וכו’.

ונראה שמדובר באופן שאין חשש קלקול כשלא נכפה, אבל כשיש חשש קלקול אין נראה שיאמר ע”ז המחמיר תע”ב. דבמקום דינא לא עבדינן חומרא דאתי לידי קלקולא, ופשוט.

וברור איפוא דאעפ”י שבחידושיו כתב הרמב”ן שלא לכוף במורדת. מ”מ בודאי דלענין דינא מ”ש במלחמות הוא עיקר, דשם דבריו להלכה יותר מאשר בחידושיו. (ופשוט)

דרעת הרשב”ם. כמה ראשונים כתבו בשם רשב”ם דס”ל דכופין.‏ ז”ל תשובת הרמ”א סי’ צ”ו. אומנם רשב”ם ורש”י ז”ל כתבו בביאור דכופין. (תשובת מוה”ר אליעזר אשכנזי שהובא שם בשו”ת הרמ”א וכתב שם לישב כל מה שהקשו על דברי הרמב”ם יעו”ש). וכן עולה מפרש”י שכתב: אבל אמרה מאי”ע, לא הוא ולא כתובתו בעינן לא כייפינן לה להשהותה אלא נותן לה גט ויוצאה בלא כתובה עכ”ל. מלשון זה שכ’ ד”לא כייפינן לה אלא נותן גט” משמע שכופין אותו, שאל”כ מה זה “לא כייפינן לה”.

ונם בריטב”א כתב: (ע”ד רש”י) “דנראה מלשונו שהאומרת מאי”ע כופין לתת גט” (אך בתוס’ ד”ה אבל. כתבו: ‏”וגם בקונט’ לא פירש שיכופו הבעל ליתן גט”. (ולא מובנים דבריהם בזה דהרי הדיוק בדברי רש”י ברור שיש לכפות ויתכן שכונתם שברש”י לא מפורש להגיא כפייה אלא מכללא …).

וכן בחדושי הרשב”א משאץ (הוצאת מכון ירושלים תשל”ג) מצאתי שכ’ ז”ל: פי’ בקונ’ כיון שאינה‏ רוצה לא הוא ולא כתובתו ינרשנה בעל כרחו וכו’.

וכן בשו”ת מהר”ח אור זרוע סו”ס קכ”ז כ’ וז”ל: והנה הקשו לפירש”י דבמאי”ע שכופין להוציא. וכו’.

וכ”ה בהג’ מרדכי אות ר”צ. “ובסמ”ג וכו’ במורדת דמאי”ע שוים רש”י ז”ל ורבינו משה שיגרשנה בעל כרחו” …

וכ”כ בתשובת מהר”ם מרוטנבורג. דדעת רש”י דכופין.

וכ”כ בשלטי גבורים בדעת רש”י. וכ”כ בפנ”י. זה לשונו: ולפי”ז משמע דשיטת רש”י כשיטת הרמב”ם ז”ל.

וכן בשו”ת הרמ”א סי” צ”ו פירש כן בדעת רש”י.

וכ”כ בשו”ת חוט המשולש.

ועיין רש”י יבמות דף פ”ה: ד”ה לא מפקדת. דמבואר בדבריו דכאשר תובעת גט בלא כתובה כייפינן ליה.

וכך הבינו בדעתו התוס’ שם ד”ה ואי. זה לשונם: דמשמע מדבריו דגם בשלא באה מחמת טענה (בעינא חוטרא לידא) כייפינן ליה להוציא אלא שאין לה כתובה … עכ”ל.

והרי דמלבד שכך עולה משמעות דברי רש”י בכתובות בסוגיא דמורדת דס”ל דכופין מדינא דגמ’, והדברים מבוארים עוד יותר. ביבמות בסוגיא דבעינא חוטרא לידא. הנה כמעט כל הראשונים הבינו כן בדעתו הקדושה.

מהר”ם מרוטנבורג. אעפ”י שבמרדכי פ’ אעפ”י סוף אות קפ”ו וכן בהנהות אשרי (שם) העתיקו לשון מהר”ם שכתב דלדידן דלא נהגינן לגרש וכו’ מ”מ הרשב”א בתשובה סי’ צג’ כתב וז”ל ורבינו מאיר כ’ כשהיתה נותנת האשה “אמתלא לדבריה …” היה כופה אותו לגרש …

וכ”כ בשו”ת מהר”ח אור זרוע סי’ קנ”ה דמהר”ם פסק בהרמב”ם ועשה מעשה כמה פעמים וכן בסי’ קכו בסופו, ז”ל: “ואני ראיתי את מורי רבינו מאיר ז”ל שדן בו הלכה למעשה שצוה לבעל ליתן גט בלא כתובה” (ואפשר דאף דלענין מעשה עשה כהרמב”ם כשראה צורך מיוחד לזה מ”מ לפסוק הלכה כתובה על ספר חשש מזה).

דעת רבינו גרשום מאור הגולה: בהגהות אשרי כתובות ‏דף ס”ג הביא דעתו דכופין כדינא דמתיבתא, גם בהגהות מימוניות פי”ד מאישות אות ט’ בזוה”ל ורגמ”ה פי’ בתשובה, שמתוך ההלכה אין כופין אלא במוכה שחין וחביריו, אבל רבנן סבוראי דבתר הוראה תקינו למישקל מינה מה שתפסה, וליתן לה גט לאלתר, וכן עמא דבר בכל אנשים ואצל מוכה שחין וחביריו שאפילו קודם תקנה כופין אותם להוציא לאלתר, עכ”ל הרי שמדמה תקנה דמתיבתא לדין מוכה שחין וחביריו וברור דאיירי בכפיה ממש ולא בדעת המאירי ועוד ראשונים שפירשו שהתקנה היתה שיכול לגרשה תוך יב”ח בלא כתובה אבל לא שיכפוהו, וגם דלא כפירוש אחרון שהביא המאירי שפירש, דרק אומרים לבעל שחייב לגרש ולא שכופין, שהרי רגמ”ה משוה חיוב התקנה לחיוב וכפיית המשנה במוכה שחין וחביריו. (גם בשו”ת צ”צ החדשות א”ה סימן קל”ה הביא דעת רגמ”ה דס”ל כתקנה דמתיבתא).

מהר”ח אור זרוע בתשובה סימן קנ”ז זה לשונו: תשובת רבינו ישעיה מטראני [תוס’ רי”ד] לרבינו אבא מארי זצ”ל, שגאוני הישיבות של בבל מזמן רבנן סבוראי … תקנו שיכפו את הבעל ליתן גט למורדת מיד, וכך כתב בה”ג וכ”כ גם רב האי ורב שרירא וכל הגאונים וכ”כ גם רב אלפסי, ואין מי יוכל לעקר תקנת ב”ד הגדול שבבבל.

ועוד‏ שם בסימן קנ”ה: שד”ז עלה בידינו מרבותינו … שכופין אותו להוציא וכו’.

ועוד שם סי’ קכ”ז דעת “הר”ר מנחם בן הקדוש ר’ אברהם” שכופין. דעת התוס’ רי”ד בכתובות דף ס”ג בסוגיא דמורדת וכן עוד בכמה מקומות בכתובות שם שמביא את התקנה דמתיבתא, ומשמע דהכי ס”ל להלכה ולמעשה. וכן מבואר להדיא בתשובתו לאביו של מהר”ח או”ז שהבאנו לעיל בסמוך.

דעת הרמ”ה שו”ת הרמ”ה סי’ רנג בסופה ומה שכתבתם בשם רבינו סעדיה ז’ל שהמתין יב”ח תמיה אני אם אמר ד”ז בענין זה, אלא בענין אחר כגון מורדת על בעלה שלא מחמת טענה ברורה וכו’.

ושם בתשובה רנ”ד בסופה כ’ בזוה”ל: ובין כך ובין כך אם נתרצית האשה לצאת בלא כתובה ובלא תוס’ ובלא מתנה כופין הבעל ליתן גט לאחר יב”ח לא תהא קלה זו ממורדת, וכך הדין.

רב פלטוי גאון. בהג’ מרדכי סו”פ אעפ”י. הביא תשו’ ר”פ גאון וז”ל: היכא דארגילו קטטה אם היתה מרגלת כמורדת דמיא ואין לה כלום (כלומר מוציאה מדינא דמתיבתא אך ללא כתובה) ואם הוא מרגיל יש לה כל כתובתה. ואם מרגילין בני הבית כגון חמותה יש עליו מן הדין להוציאה למקום אחר וכו’ ואם אין מוציאה מנרשה ונותן כתובה וכן המנהג עכ”ל.

שלטי הגיבורים. הביא תקנת הגאונים בכמה מקומות. במסכת כתובות דף סג. הביא תשובת ר”ש גאון במלואה, וכן דברי ריא”ז שפסק בכמה ענינים כפי התקנה.

ועוד בדף פ’ (בדפי הרי”ף דף ל”ט) אות ב’. זה לשונו: והאשה שתובעת גירושין מבעל רואין אם תובעת בדין כגון אלו שכופין להוציא וכו’ ואם תובעת גירושין שלא כדין אעפ”י שכופין הבעל להוציא כתקנת הגאונים לא יפסיד הוצאותיו אלא הרשות בידו לעגנה עד שתתן לו כל הוצאותיו שהוציא יותר ממה שאכל עפ”י שבועתו וכו’. לשון הא”ז.

ר”י בר נתן. בך כתב משמו באור זרוע (הלכות יבום וקידושין אות תרנ”ד) זה לשונו: פירש ר”י בר נתן זצ”ל בעובדא דר’ יוחנן (יבמות סה:) ואי ס”ד לא מפקא אמאי כפינן לאפוקי ולמיתן כתובה. ומשמע דלא קפיד תלמודא אלא מה שכפאו ליתן כתובה אבל מה שכפאו לגרש לא קפיד, אע”ג דאכתי ס”ד דלא היתה באה מחמת טענה. א”כ משמע לפי פירושו היכא שאינה תובעת כתובה כ”א גט כופין אותו לגרש, ואעפ”י שאינה באה מחמת טענה. עכ”ל האור זרוע. (וכ”ז אף מדינא דגמ’ וכ”ש מחמת תקנתא דמתיבתא)

בעל העיטור. במאה שערים (לבעל העיטור) שנדפס אחר קיצור פסקי המרדכי בדף לט: (דפי הריף) כתב: בדינא דגמ’ אפי’ עיקר כתובה לית לה, ותקנתא דתקון מר רבא בר רב הונא דמאי דאתית מבי נשא שקלא לא משבענן לבעל בהוצאה. (כונתו כפי מ”ש ריא”ז שהעתקנו לשונו לעיל) הרי דגם הוא ס”ל כהאי תקנה.

מרדכי. סי’ קפו. בשם רבינו חננאל ה”ד מורדת כגון דאמרה בעי”ל ומצערנא ליה אבל אם אמרה מאי”ע לא כייפינן ליה להוציאה “בלא כתובה”. יש מן הגאונים דנו כן וכן פי’ ר”ח אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה אלא כייפינן ליה לבעל ויוציא ויתן כתובה כיון דמאיס לה ואינה יכולה לסבול לא משהין לה אלא כייפינן ליה מיד כיון דאמרה מאי”ע שהרי אין בנות ישראל הפקר כ”כ שיהיו משועבדות ליבעל למי שמאיס להן. מר זוטרא אמר כייפינן לה, ולא היא אלא משהינן לה אגיטא ולא כייפינן להוציאה בלא כתובה אלא כייפינן ליה ויוציא ויתן כתובה. וקשה לר”ת דא”כ ליחשיב מאי”ע בהדי אלו שכופין להוציא … ומשמע מלשון ר”ח זה דגם בבעי”ל ומצערנא ליה כופין לבעל להוציא. אלא שלענין כתובה יש חילוק.

ועוד זאת מבואר בדבריו דמאי”ע לא משהינן לה אלא מיד נותן גט משא”כ בבעי”ל אינו נותן מיד אלא אחר יב”ח וכדעת ר”ש גאון שכ”כ מדינא דגמ’. (אלא שמשמע מדבריו לכאורה דבמאי”ע הואיל והיא אנוסה כייפינן לתת לה כתובה אפילו מדינא דגמ’ …)

ומ”ש בתוס’ כתובות דף ס”ד. סוד”ה אבל. דר”ח פירש דאין כופין הבעל. (עפ”י הלשון דר”ח שהובא במרדכי) אפשר דכונת התוס’ על מ”ש ר”ח דבבעי”ל לא כייפינן לגרש וליתן כתובה.

מרדכי בשם ראבי”ה, שם. ואמר ראבי”ה, אחרי אשר ראינו בה פלוגתא דראבוותא, חכמי הדור יתנו ְלב לפי הענין להעמיד דבר על אופניו שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה.

ובציץ אליעזר סוף ס’ כ”ו הביא משו”ת מעשה אי”ש סי י”ב להגאון יש”א ברכה (הראשון לציון לפני כמאה שנה) שהביא מתשובת הרא”ש כלל ל”ה. בדין אלמנה בת טובים שפיתה אותה מלמד אחד שהיה דר בביתה וקדש אותה … והיא אומרת שמואסת אותו וכו’ רלכתחילה ירצו אותו ברצי כסף ‎ואם לא יאות יש לסמוך ע”ד מקצת רבותינו שפסקו בדינא דמורדת שכופין לגרשה ואני נגרר אחריהם לכופו לגרשה. ואילו בכלל מ”ג כ’ הרא”ש דלבתחילה אין לנהוג בדין הכפייה. ומתוך זה כ’ הישא ברכה לפרש בכוונת הרא”ש דדוקא בליכא שום צד אמתלא לדבריה, שאומרת מאי”ע בלי שום טעם. אבל אי איכא ריח אמלתא לדבריה סומכין לכתחילה כי ההיא דהרא”ש בכלל ל”ה. שהיא היתה בת טובים ואינו ראוי שידבק בה כופין אותו לגרש.

וארוך בדורו מהר”ח פאלג’י זיע”א. כתב בספרו חיים ושלום ח”ב סי’ קי”ב. (הובא בפד”ר כרך ד’ עמוד 211 זה לשונו: אלא בדרך כלל אני אומר. כל שנראה לבית הדין שהיה זמן הרבה נפרדים. ואין להם תקנה, אדרבה צריך השתדלות הרבה להפרידם זמ”ז ולתת גט כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים, אחד האיש ואחד האשה, וכו’.

והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה,דראם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה ימתינו עד זמן י”ח חדשים. ואם בינם לשמים ונראה לב”ד שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם יפרידו הזיווג “ולכופם” לתת גט עד שיאמרו רוצה אני. עכ”ל.

הרי דס”ל לכוף הן את האשה הן את הבעל, כבשר אין תקוה לשלום, ומן הטעם כתב. ואשר שייך ביתר שאת בימנו אלא.

ואחר כל הנ”ל בואו חשבון מנין רבותינו דאית להו דינא דכפייה במורדת, הלא המה הגיבורים אנשי השם: (א) רב שרירא גאון. (ב) רב האי בנו. (ג) הרי”ף. (ד) בה”ג. (ה) רמב”ם. (ו) ראב”ד. (ז) רמב”ן במלחמות. (דאעפ”י שבחידושיו לא כ”כ מ”מ דבריו במלחמות עיקר להלכה כידוע). (ח) רגמ”ה. (ט) ר”י דיטרני. (י) מהר”ח או”ז. (יא) ראב”ן. (יב) ריב”ן. (יג) רשב”ם. (יד) רש”י (לדעת רבים מהראשונים). (טו) בעל העיטור. (טז) רמ”ה. (יז) מרדכי. (יח) האורחות חיים לרא”ה הכהן. (יט) אגודה. ועוד ראשונים ואחרונים. ועליהם ועל כולם רבנן סבוראי אשר בתוקף ותעצומות עוזם תקנו במתיבתא דידהו (מתיבתא דרקיעא) תקנת הכפייה מפני תיקון העולם. ועוד זאת כל הגאונים שבאו אחריהם ראשי דור ודור, וכמ”ש בתשובת ר’ שרירא גאון שהתקנה נהגה כשלוש מאות שנים לפניו. (ועד ימות הרי”ף כמאתים שנה אחר תקופת ר”ש גאון כמ”ש הרמב”ן במלחמות).

ואמור מעתה שבלא ספק, ביה”ד שיסמוך על פיתגמא דנא ולכוף בשרואה צורך בכך כדין הוא עושה, ותבוא עליו ברכה. כדי שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה ח”ו.

ואעפ”י שמאידך גיסא מצינו כמה וכמה מהראשונים דנדו מהאי תקנתא. וגם מרן ז”ל לא ס”ל בהרמב”ם בזה, אפשר דזה משום שדורם כשר היה בענינים אלו יותר מדורותיהם של הגאונים. אבל ביחס לדורנו וכיו”ב שהפרוץ מרובה לאין ערוך על העומד לא כיונו …

ותבנא לעיקר דינא דעל הדיינים לבדוק כל ענין וענין לגופו, ובמקום שיש חשש לקלקול, או שהבעל רע מעללים וכל כונתו רק לגוזלה ולסחוט ממנה ממון, (שלא מפני אהבתו אליה אינו רוצה לגרש) דיש לאחוז בדרכי הכפייה במישרין או בעקיפין (במזונות או כיו”ב) “עד דמקרי פסוקא דגיטא”. ושלום על דייני ישראל.

ונסיים בדברי הגאון ציץ אליעזר גר”ו. אשר חתם דבריו באלה הדברים:

… ובהעריכנו מערכה מול מערכה גם דברי הכת האריות (הדנין לכפות) אשר בחלק אחד צועדים בראש רבנן סבוראי שהיו סמוכים לתלמוד (עיין בבני אהובה על הרמב”ם פכ”ב מה”א הי”ז שכותב בנוגע לתקנת רבנן סבוראי זאת דשאני אנשי מתיבתא שהיו סמוכים לחכמי התלמוד ונתפשטה גזירתם בכל ישראל) והנגאונים ז”ל, ואחריהם חבורת הראשונים והפוסקים שהזכרנו. ובחלק שני צועדים בראש הרמב”ם וסיעתו ו”ל. שבתוכם גם מרבותינו הצרפתים (עיין גם בלשון הר”ן בתשובותיו סי’ י”ג) ואחריהם יתר חבורת הראשונים והפוסקים קמאי ובתראי עמודי עולם שהזכרנו.

ואחרי כל זאת בקחתנו בחשבון חומר השעה אשר רבו שוטני התורה, וכן בראותינו פירצת הדור … וכשלא מוצא אוזן קשבת לדבריו עושה במחשך מעשיו, וכמה פעמים הרי אוזנינו שומעות ולא זר מהמכשולום הגדולים וכו’ ואנו עומדים רפה אונים באין ידנו להעמיד חדת על תילה.

נדמה לי ששפיר ישנו … כר נרחב לתת מקום לדון בכובד ראש בהערכת כל מקרה ומקרה … ולהשתמש לפי הצורך בכפיה.

וכמה גדולים דברי הראבי”ה שבמרדכי סי’ קפ”ו שכותב: ואומר ראבי”ה אחרי אשר ראינו בה פלוגתא דראבותא, חכמי הדור יתנו לב לפי הענין להעמיד הדבר על אופניו שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה. וכפי הדור שלפנינו נדמה שהחשש של תרבות רעה הוא גדול יותר מהחשש שיתנו עיניהן באחר.

ולכן לפענ”ד נאמנים המה דבריו של מהר”א טווא בחוט המשולש שכותב שאפילו לדעת הסוברים שלא לכוף אם יש צורך שעה בכפיה יכפו, דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ובלבד שתהא כוונת הדיין לש”ש, ויחקור על הדבר כראוי. עכ”ד הרב ציץ אליעזר נר”ו.

וה’ לא ימנע טוב להולכים בתמים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *