תקציר גירושין (רבני ערעור) 0027-21-1 פלונית (29/08/2004): בית דין רבני לערעורים דחה ערעור על החלטת בית דין אזורי כי האיש יכול להתנות את הסכמתון לגירושין בדמי מזונות ילדים סבירים

גירושין (רבני ערעור) 0027-21-1 פלונית נ’ פלוני (29/08/2004)

 

בית הדין הגדול

תיק 0027-21-1

 

בפני כבוד הדיינים:

הרב משה טופיק – יו”ר

הרב חגי איזירר

הרב שלמה בן שמעון

 

מערערת:

פלונית

נגד

משיב:

אלמוני

 

פסק דין

חגי איזירר

עיקרו של הערעור הוא על כך שביה”ד האזורי החליט שלא לדון בטענות לחיוב הבעל בגט נוכח העובדה שהבעל מסכים לתת גט ודורש כתנאי לגט שמזונות הילדים יעמדו על 2,000 ש”ח לחודש ושהאם תותר על זכות ערעור או הגדלת מזונות ותתחייב לשפות את האב באם תפר התחיבותה. התנאי של הבעל נראה לביה”ד כתנאי סביר נוכח מצבו הכלכלי ולפיכך בנסיבות אלו לא ראה ביה”ד מקום לדון בחיוב כאשר ישנה בעצם הסכמה מצד הבעל.

המערער טוען בפנינו כי דרישת הבעל והסכמת ביה”ד לדרישתו היא התערבות בפסיקתה ובסמכותה של ערכאה אחרת, ולכן ביה”ד מנוע מלדרוש תנאי מזונות כאלו מן האשה.

ביה”ד בחן את טענות המערער בתשומת לב ובעיון וביה”ד מוצא לנכון להבהיר דבר שרבים טועים בו.

במקום שבית משפט למשפחה מוסמך לדון בעניני מזונות אין ביה”ד נוהג לפסוק נגד פסקי הדין וחיובי המזונות של בית המשפט למשפחה. אולם יש להבחין הבחנה הלכתית ומשפטית כאחד בין פסיקה בחיוב מזונות לבין פסיקה בתנאי גרושין.

הב”י קמ”ג ובשו”ע שם סעיף כ”א ומהרשד”ם אה”ע סוף סימן מ”ד הובא בבאר היטב קנ”ד איתא יסדו הלכה שאם הבעל מוכן לגרש את אשתו ומתנה זאת בתנאי סביר שהאשה יכולה לקיימו בגט אי אפשר לכופו לגרש אלא בתנאי זה. מדובר בתנאים שאין האשה חייבת בהם כלל גם לפי דין תורה אלא שההלכות שתקנו חז”ל של “יוציא ויתן כתובה” לא שללו את הבעל מלהתנות תנאים, לפיכך גם אם נשאיר את פסה”ד למזונות של בית משפט למשפחה על כנו, מ”מ אנן לא בהלכות מזונות קעסקינן אלא בתנאי גרושין ובחיוב גט קעסקינן.

ובשו”ת רשב”ש סימן שפ”ג חולק על הב”י והמהרשד”ם. ועיין בספר כפיה לגט בסדרת “אוצר הפוסקים” עמ’ ע’ ואילך שהאריכו לבאר שיטת הב”י המהרשד”ם והרשב”ש שם נתבאר שאם הבעל דורש בתנאו סכום כסף מהאשה שיגרום לה שתאבד מכתובתה או מנכסי צ”ב או נכסי מלוג שהיא זכאית להם אינו רשאי להתנות עליה. לפי שלמרות שאמרנו לעיל שהבעל רשאי להתנות תנאים אבל תנאי שיגרע מכתובה או נכסי מלוג שקבעו חז”ל שהיא נוטלת בכל מקרה אינו רשאי להתנות.

למרות זאת נראה שכספים של מזונות הילדים שהיא מקבלת מדין אפוטרופוס על הילדים שאין עליה חובה להיות אפוטרופוס אין בהפחתתם הפחתה מכתובתה או מנכסי מלוג שלה או מנכסי צ”ב. ולכן כל עוד התנאי סביר והיא יכולה לעמוד בו הרי זה תלוי במחלוקת הנ”ל.

אמנם כיום אין נוהגים לסדר גט בתנאי, אולם לא פקעה זכותו של הבעל להתנות תנאי ולכן כיון שזכותו המקורית היא להתנות תנאי והוא מציב זאת כדרישה מקדמית עובר לגט, יש לדרישה תוקף מכח זכותו להתנות זאת בגט.

אמנם המחלוקת הנ”ל היא לענין כפית גט ולא דובר שם על חיוב גט. אולם יש כאן ק”ו שאם במקום שחז”ל קבעו כפיה יכול הבעל לומר שמ”מ לא אבדה לו הזכות לגרש בתנאי סביר א”כ ברור שזכות זו עומדת לו כבר בתחילת התהליך וא”כ כיצד ינקוט כלפיו ביה”ד כל צעד של אכיפה בין אם מדובר בחיוב או בסנקציות כאשר הוא מוכן לגרש בתנאים שיש לו זכות להציבם וגם אם נגיע לבסוף לכפיה הוא רשאי להציבם ולדרוש אותם מן האשה.

נבהיר עוד כי הזכות להתנות תנאים איננה רק בתחום הממון אלא גם בתחום ההתנהגות, כגון: שלא תאכל מאכלים מסוימים או שלא תלבש בגדים מסויימים. גם בי”ד רבני לא יכול לחייב את האשה בדרישות אלו אולם בתנאי גט הן חלות ומחייבות ואפילו במקום שעל הבעל מוטל חיוב גט או כפית גט. כל אלו תנאים שהאשה יכולה לקיימם אע”פ שאין מחויבות משפטית כלפי הגרוש לקיימם.

לפי ההגדרה הנ”ל, אין הבדל בין אם פסיקת המזונות היתה ע”י בית משפט למשפחה או ע”י בית דין רבני. גם אם נפסקו המזונות ע”י בית דין רבני ויש לאשה זכות לתבוע הגדלה והבעל תובע לקבוע סכום סופי של 2,000 ש”ח בהצמדה ונראה לבי”ד שהוא סכום שאפשר לעמוד בו (אפילו אם זה בדוחק) הרי שהוא יכול להתנות זאת בגט גם אם הוא מחויב או דינו לתת גט בכפיה. (כל זה כתבנו בנוסף לטעם של עביד איניש דינא לנפשיה וכל טעם עומד בפני עצמו) נמצא מבאר שאין אנו דנים כלל בהפקעת חיוב מזונות אלא בהלכות תנאי גרושין שהם אפשריים כמובן רק לפני הגרושין ולא לאחריהם.

לאור הנ”ל נדחה הערעור.

 

משה טופיק, שלמה בן-שמעון

אנו מצטרפים להחלטתו המנומקת של הגר”ח איזירר שליט”א לדחות הערעור.

 

חגי איזירר

בפסה”ד גופו הראנו כי בעניני גירושין יש זכות לבעל להתנות תנאים גם במקום שהוא מחויב בגט ואפילו במקום שהוא חייב גט בכפיה. הלכה זו מקורה במהרשד”ם ובב”י ויש חולקים בדבר.

דיני התנאים כולם כולל זכות התנאים של מי שחויב בגט או ניתן נגדו פס”ד לכפיה אינם זכות משפטית, אלא חלק מדיני גיטין. ראיה לכך שהם אינם ממוקמים בדיני אישות ברמב”ם או בהלכות כתובות בשו”ע אלא בדיני גיטין ברמב”ם ובשו”ע.

במהרשד”ם נקבע שמי שיפעל בנגוד לדבריו ויכפה גט ולא ישעה לתנאי הרי זה מרבה ממזרים בישראל. כלומר הגט פסול. ברור א”כ שזו הלכה בהלכות גטין ולא בדיני המשפטים.

יסודה של דעת המהרשד”ם והב”י הוא בכך, שכשם שהמגרש ברצונו יכול להתנות תנאים בגט כך גם המגרש בכפיה יכול להתנות תנאים בגט, אבל יש הגבלה חשובה ועקרונית שהתנאים שלו לא יגרמו לבטול התועלת שבדין הכפיה או החיוב.

לפיכך, אם התנאים הם כאלה שברור לבית הדין שהאשה לא תוכל לעמוד בהם אם כן ברור לנו שכתוצאה מהתנאים יתבטל הגט ונמצא שדין החיוב גט או הכפיה שהוטלו על הבעל היו לריק. לפיכך, לא יוכל הבעל שיש עליו חיוב גט או דין כפית גט להתנות תנאים כאלה. רק בי”ד הדן במקרה לגופו יכול לקבוע בכל מקרה לפי הכרת האנשים אם התנאי הוא בר קיום.

כדי להבהיר את מושג התנאי בגט ולהבדילו מדרישה משפטית (שיכולה לבוא לפעמים לכלל התנגשות עם פסיקות נוגדות) הראנו שאדם יכול להתנות גם תנאים בלבוש האשה ובמאכליה אבל הדברים אמורים במתגרשים מרצון. וגם זה רק לתקופה שנהגו לסדר גיטין בתנאי.

אולם בבעל המגרש מכח חיוב גט או דיני כפיה נראה שלא יוכל להתנות תנאים על התנהגות האשה במאכל או בביגוד אפילו בתנאים שיש להם הצדקה, כגון שלא תאכל מאכלים מזיקים ותחלה (ולא תוכל לטפל בילדים) או שתלבש מלבושים צנועים.

ההסבר בדבר הוא כך: גם תנאים שאדם מתנה והם חלים ויש להם תוקף כגון “שלא תכה את הילדים” אין התנאי הופך לצו בעל משקל של אסור או מצוה. קיומו או אי קיומו מותנה ברצון האשה אלא שאי קיום התנאי הוא גורם לבטול הגט.

כבר כתבנו שמי שנתחייב בגט או שחל עליו דין כפיית גט אינו יכול להתנות תנאים שהאשה אינה יכולה לקיימם. בפוסקים ניתנו לזה דוגמאות “ע”מ שלא תלכי לבית אביך” או ע”מ שתעקרי מקום מגורייך מאזור משפחתך”.

יש מקום לשאול, האם תנאי שהאשה אינה יכולה לקיימו היינו תנאי שלפי הערכת בי”ד רוב הנשים אינן יכולות לקיימו והוא מעוגן בטבע האשה או שמא גם אם לאשה מסוימת יש רגישות מיוחדת למגבלה שתנאי מסוים מטיל עליה ולבי”ד ברור שלא תוכל לקיימו אין הבעל יכול להתנות תנאי זה. נראה מסברא כצד השני וכל תנאי שהאשה אינה יכולה לעמוד בו אפילו מנתונים סובייקטיביים שלה לחלוטין לא יוכל הבעל להתנות. דזיל בתר טעמא: הרי הטעם שלא יתבטל דין החיוב או הכפיה, ואם הבעל מתנה תנאים בלבוש או במאכלים שהאשה רגישה להם וברור לביה”ד שהיא תכשל באי שמירת התנאי והגט יתבטל, נמצא שהבעל ביטל בתנאו את המכוון של החיוב ושל הכפיה. לכן לא יוכל להתנות.

היה מקום לדחות שהבעל יאמר אני התניתי תנאי בר קיום ורוב הנשים או הנשים המצייתות לבי”ד יכולות לשמור התנאי ואת בגלל רגישותך והשקפתך לא יכולה לשמור התנאי א”כ את גרמת שהגט יתבטל ולא אני.

אולם כיון שלא מדובר כאן בגדרים של הלכה למשה מסיני ודין הכפיה שכופין את הבעל פעמים שהוא נאמר גם כשאשתו אינה שומרת מצוות ולא נראה כלל שדין בכפיה ישתנה בין אשה לאשה. דין הכפיה כלפי הבעל חל כאשר אשתו כבר הייתה חילונית וא”כ זה היה נתון בחלות דין הכפיה ולכן לא יוכל הבעל לומר את גרמת שלא תוכלי לעמוד בתנאי ודין הכפיה לא חל עלי. יש להוסיף שחדושם של מהרשד”ם וב”י הוא הלכה השנויה במחלוקת לכן יש מקום לפרש ולהחליט שכל מקום שבית הדין סבור שהאשה לפי מעמדה, אופיה, דרך חייה לא תשמור את התנאי אזי אין הבעל יכול להתנות תנאי כזה, ודבר זה מסור להחלטת בי”ד בכל מקרה ומקרה לגופו.

לכן בתנאים של שב ואל תעשה שקיומם דורש התנהגות יום יומית עקבית לפי התנאי יש סבירות מאד גבוהה שאפילו אשה שומרת מצוות תכשל בהם ולו בחדרי חדרים. ראשית משום שהתנאי עצמו אינו בגדר אסור או מצוה. שנית משום שהאשה תתקומם בנפשה שבעלה השנוא עליה בלאו הכי קושר אותה גם אחרי הגט לאופני התנהגות שונים. המגבלות שהיא נדרשת לעמוד בהן הן מיוחדות רק לה ולא לכל הנשים. במציאות של ימינו יש חשש שרוב הנשים יתקוממו בתוכן פנימה נגד ההגבלות גם אם השלימו עמן באופן פורמלי.

במעגל החיים השוטף קשה יהיה לשמור על מגבלה שאינה נחלתן של כלל הנשים ובפרט שהיא מגבלה משניאה ומקוממת. לכן יש חשש אצל רוב הנשים שהתנאי השולל פעולה מסויימת לאורך זמן ממושך מעט יופר אפילו מבלי משים נוכח הרקע הכללי והאישי.

לכן בכל תנאי שהמחויב בגט מתנה הגט יש צורך לקביעת בי”ד מיוחדת לאור המציאות בימינו שתקבע אם יש סיכוי שהאשה תוכל לקיים את התנאי ולא להפר אותו פעם אחת. באם אין סיכוי לא יאשר ביה”ד את התנאי.

בתנאים של קום ועשה שקיומן נעשה ע”י פעולה חד פעמית קל יותר לכל אשה לגייס את כוחותיה פעם אחת אפילו אם זה נעשה בהתרסה ובשנאה ולכן יש מקום לקבל תנאי זה.

בתנאים של דרישות כספיות. כתבנו בגוף הפס”ד שכל דרישה כספית שהאשה אינה חייבת בה מפחיתה את הכסף שהיא מקבלת מכתובתה, ולכן אין לבעל המחויב בגט זכות לגרום ע”י תנאיו לפחות מכתובתה.

במקרים שהדרישה הכספית אינה מפחיתה מערך הכתובה המגיע לאשה (כגון שאין לאשה זכות כתובה מאיזו סיבה שתהיה), אזי יש להבחין בין דרישה כספית מתמשכת שיש לדמותה לתנאי מתמשך של שב ואל תעשה. לבין דרישה חד פעמית. גם בדרישה חד פעמית יש פעמים שהדרישה כ”כ מקוממת שהאשה לא מסוגלת נפשית לקיימה ואז ביה”ד לא יאשר את התנאי.

יעויין בפס”ד של ביה”ד הגדול מיום י”ח סיון תשס”ב (https://www.rbc.gov.il/judgements/docs/86.doc), שחששו עקרונית לשיטת מהרשד”ם אולם במקום שהאשה אינה יכולה לקיים את התנאי וגם הדרישות הכספיות של הבעל עדיין לא נתבררו בבי”ד (ולעיל כתבנו שלתנאי ממון יש הסתייגות מיוחדת) והבעל איננו מסכים שיתבררו לאחר הגט גם לדעת מהרשד”ם אין להחמיר.

אולם כאשר ביה”ד בדק את התנאי הכספי ומצא שהוא סביר מאד הן מצד צרכי הילדים כפי שהדבר בנדון שלנו והן מצד יכולת הבעל לעמוד בו וגם קיום התנאי אינו מוטל לתקופה ממושכת (כדי שנחשוש שבהתארכות הזמן האשה תשכח ותעבור על התנאי) אלא קיומו יהיה בהסכם חד פעמי עובר לגט עם ערבים כנדרש אזי אין חשש שהתנאי לא יקויים ולא יגרם לאשה בטול הגט לכן יכול הבעל להתנות.

 

לאור האמור לעיל מוחלט כנ”ל.

 

ניתן ביום י”ב אלול תשס”ד (29/08/2004)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *