תקציר גירושין (רבני ירושלים) 754405/5 פלונית (16/12/2010): בית דין רבני אזורי כפה האיש לגירושין בשל טענת האשה ל’מאיס עליי’

גירושין (רבני ירושלים) 754405/5 פלונית נ’ פלוני (16/12/2010)

 

בית הדין האזורי ירושלים

תיק 754405/1

 

בפני כבוד הדיינים:

הרב אברהם שיינפלד – אב”ד

הרב מרדכי טולידאנו

הרב אליהו אברג’יל

 

תובעת:

פלונית

בא כוח תובעת:

טו”ר קלמן זילבר

נתבע:

פלוני

בא כוח נתבע:

עו”ד אברהם י’ וייס

 

פסק דין

ביום א’ מנחם אב תש”ע (12/07/2010) בתיק (אזורי ירושלים) 754405/1, נתן ביה”ד ברוב דעות פסק דין שמחייב את הבעל לתת גט לאשתו. דעת המיעוט המליצה לבעל לתת גט. הבעל הגיש ערעור לבית הדין הגדול, אך לא התייצב לדיון ולפיכך סגר ביה”ד הגדול את התיק.

נקבעו מספר מועדים לסידור הגט על פי פסק הדין, אך הבעל לא התייצב לחלק מהמועדים, לפיכך תבע ב”כ האשה להטיל על הבעל צווי הגבלה לפי חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), תשנ”ה-1995.

בדיון שהתקיים ביום ב’ בטבת תשע”א, שוב סירב הבעל לסדר את הגט, לפיכך התקיים הדיון בתביעת האשה לצווי הגבלה. ב”כ האשה הסביר שמכל צווי ההגבלה שהחוק מאפשר להטיל, הסעיף המעשי כנגד הבעל הוא רק מאסר בפועל, משום ששאר הצווים לא ישפיעו עליו כלל.

ב”כ הבעל טען בדיון, שביה”ד הגדול סגר את תיק הערעור בטעות, מפני שלא ראה את בקשותיו לדחיית הדיון. עוד טען, שצד האשה מכפישים את הבעל ברבים ומפרסמים כנגדו כתבי פלסתר, ולכן הבעל חייב לנקות את עצמו מכל טענות האשה עוד לפני סידור הגט. משום כך הוא אינו מוכן לדון בסידור גט בטרם בוטל פסק הדין שניתן כנגדו.

אבי האשה טען, שאם למשפחת הבעל ישנן תביעות כספיות כל שהן כנגד בתו או כנגדו, הם מוכנים לחתום על בוררות זבל”א שתדון בכל התביעות לאחר סידור הגט, ובלבד שהגט יסודר ללא דיחוי.

אנו סבורים שהצעת אבי-האשה הוגנת ביותר. הסברנו לבעל, שהחתימה על שטר הבוררות תהיה לפני סידור הגט, והם יכולים לברור תלמידי חכמים מפורסמים וידועים, אשר יוסמכו להוציא כל פסק דין, גם אם ישתמע ממנו ביטול פסק הדין של ביה”ד האזורי. כך יוכל לנקות את שמו בצורה הטובה ביותר. בלי שניתן יהיה לטעון שביטול פסק הדין היה רק על מנת שייתן את הגט.

ב”כ הבעל ביקש שהות להתייעץ עם משפחת הבעל ויועציה על מנת להשיב לביה”ד.

בתשובתו דוחה ב”כ הבעל את ההצעה, והוא חוזר וטוען שהבעל אינו חפץ בגירושין.

 

נימוקים נוספים לדעת הרוב

ראיתי אשר העלה הלכה למעשה אב”ד שליט”א לכפות על הבעל לתת גט לאשתו, ואף ידי תיכון עמו מהנימוקים הנוספים כדלהלן.

לפי מה שפסק הרמב”ם בהלכות סוטה פרק ג הלכה ב, הסוטה המסרבת לשתות המים המאררים תצא בלא כתובה. כתב הכסף משנה שם, שכיון שפחדה מלשתות מוכחא מילתא שהיא טמאה, דאילו היתה טהורה לא היתה נמנעת מלשתות, ושכן מפורש בירושלמי פרק היה נוטל.

ובשו”ת אגרות משה, חאה”ע ח”ד סימן צח, כותב, הואיל ובדיקת הפוליגרף יש לה כח רוב כיון שברוב המקרים זהה לאמת [ושכן הוא בספר חשמל בהלכה ח”א עמ’ 315], ולכך אם בעלי הדין קבלו על עצמם שינהגו לפי תוצאותיה, הרי זה כמו קבלת קרוב או פסול דפוסקים ע”פ זה, עיין שם. ואם כן בנידון דידן שהבעל מסרב להיבדק בפוליגרף הרי שהוא מפחד מגילוי האמת, ומסתבר שהצד השני שמסכים לבדיקה הוא הדובר אמת.

עיין בשו”ת מהרש”ם חלק ו סימן קלג, שהסתמך על דברי הרמב”ם הנ”ל בסוטה, בעניין אשה שטענה על בעלה שאין לו גבורת אנשים ולא נבעלה לו עדיין והוא מכחיש זאת, והיא מסרבת להיבדק על ידי רופאים אם עדיין היא בתולה או לא, הרי זה שקר בימינה, עיין שם.

אם כן, הואיל ובנידון דידן הציע בית הדין לצדדים לעבור בדיקת פוליגרף והאשה הסכימה והבעל מסרב, הרי שעובדה זו מוכיחה שהוא מפחד מגילוי האמת שאליה טוען הצד השני, כהא דסוטה והמהרש”ם במעשה הנ”ל סמך על זה, ולאו דווקא בסוטה אלא בעוד דברים, כנ”ל.

ידוע עוד מה דפסק רבינו ירוחם במישרים נתיב כ”ג ז”ל:

“נראה שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט… דאין דנין אותה כמורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא משהינן לה תריסר ירחי שתא אגיטא דילמא הדרי בהו ולאחר שנה כופין אותו לגרש.”

הרי מבואר, דלאחר פירוד של שנה, נראה לבית דין שזמן ממושך זה מלמד שאין עוד סיכוי לשלום בית, ועל כן בית דין כופין את הבעל לגרש. א”כ בנידון דידן שפירוד בין בני הזוג נמשך למעלה משנתיים ימים, הרי שנראה בעליל לבית הדין שכל רצונו של הבעל הוא לסחוט מהאשה ממון. זאת בנוסף לכך שגם האשה הסכימה להתחייב לזבל”א לאחר מתן הגט, ואילו הבעל גם לכך אינו מסכים ומסרב לתת את הגט. הרי ברור מכל זאת, שעובדה מוגמרת היא, דאין שלום ולא יכון שלום בין בני הזוג, והרי הוא כאומר “אנא נמי לא בעינא לה”, ויש לכפותו לגט, ע”ש.

עוד פסק הרמ”א באה”ע סימן קנ”ד סעיף ג, וז”ל:

“איש המכה אשתו עבירה היא בידו כמכה חבירו…ואם רגיל הוא בכך יש ביד בית דין ליסרו ולהלקותו… בכל מיני רידוי וכפיה.”

ופסק הרמב”ם בהלכות אישות פט”ו הלכה י”ז וז”ל: “ולא יאנוס אותה ויבעול בעל כרחה אלא לדעתה מתוך שיחה ושמחה”. ובהלכות איסורי ביאה פכ”א הלכה י”ב כתב: “ולא יבעול מתוך שיכרות ולא מתוך מריבה ולא מתוך שנאה ולא יבוא עליה בעל כרחה והיא יראה ממנו”.

בנידון דידן הבעל היה אלים כלפי אשתו בתשמיש, שכך אושר הדבר וגם הביע חרטה בכ”י, הרי מבואר מדברי הרמב”ם שיחסי אישות בלא הסכמה הוא מעשה אלימות, ובהתנהגותו המוזרה של הבעל, הרי הוא הופך בכך את חיי אשתו ממש לגיהינום, וא”כ הרי הוא חייב לתת גט לאשתו, דאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת. ויש גם לכפותו על כך, שהרי זה יותר ממכות.

ובשו”ת משפטי שאול [לגר”ש ישראלי זצ”ל] סימן כ’ כתב, דאף לפי סברת ר”ת דבמאיס עלי לא כופין הבעל לגירושין, אין זה אלא שאין בכח תביעת האשה לכופו להוציא, אבל יש חיוב על הבעל לגרש. זאת משום: א. שאין כופין האשה להיות אצלו, נמצא שהוא שרוי באיסור בלאו, שהוא איסור מצד עצמו [אהע”ז סימן ס”ד]. ובפרט אם עדיין לא קיים פרו”ר, מטעם זה ובמיוחד כשהוא איסור עצמו. ב. הרי זו מדת סדום שהוא מעגן אשתו שאינה אצלו בלאו הכי באשר הוא מאוס עליה, ואם עושה זאת מנקמנות או סחיטת כספים, הרי עובר על איסור תורה כנ”ל.

בפד”ר ח”ד עמ’ 166 פסקו הגר”ע הדאיה, הגר”ב זולטי ויבלח”ט הגרי”ש אלישיב שליט”א, דבמקום שפליגי יחיד ורבים ולפי הרבים דכופין מן הדין, יש לצוות לכפות לבעל לתת גט לאשתו, והדבר כשר. ורוב הפוסקים סוברים דבמאיס עלי דכופין אותו לגרש. וא”כ מן הדין יש לכפותו לגרש. עיין שו”ת יביע אומר חלק ג סימן ח.

בנוסף לכך שכבר האריך הרב שליט”א דכופין על פריה ורביה, כפי שמובא בתשובות מימוניות סימן לד בשם האור זרוע, דהואיל ואיכא השתא תקנת רגמ”ה שאינו יכול לישא אשה אחרת, והוא עדיין לא קיים פו”ר, נראה בעיני שכופין אותו להוציא כדי שיוכל לישא אחרת ולקיים פו”ר, ויעשו בית דין כפי ראות עיניהם, עכת”ד. והאריך בזה כבר בשורת הדין ח”ו עמ’ ריא, עיין שם.

אשר ע”כ מכל הני טעמי יש לכפות על הבעל לתת גט לאשתו.

עיין עוד בשו”ת הרשב”ש סימן צג, שאחר שהביא את מחלוקת ר”ת והרמב”ם בדין אמרה מאסתיהו, כתב, דאפילו החולקים על הרמב”ם יודו כשיש אמתלא מבוררת דכופין ולא חיישינן שמא עיניה נתנה באחר. וכן פסקה הרמ”א, יו”ד סימן רכ”ח ס”כ, והנוב”י קמא, חיו”ד סימן ס”ח להלכה, ע”ש.

ובשו”ת תשב”ץ ח”ב סימן ח, כתב, שיותר קשה מריבה מחסרון ממון, ואיזה טובה יש לאשה שבעלה מצערה. ואם מפני ריח הפה כופין אותו להוציא, צער תדיר שהוא מר ממות לא כ”ש, ואין אדם דר עם נחש דמעוות לא יוכל לתקון. ועל כך יש להוסיף גם את דברי הרמב”ם פרק ט”ו מאישות הל’ י”ט, שיהיה אדם מכבד אשתו ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז וכו’, ובגמ’ כתובות ס”א ע”א רבי אלעזר אומר מהכא, כי היא אם כל חי, לחיים נתנה ולא לצער ניתנה. ובמקרה דנן, היכן דיבורו עמה בנחת, כאשר הוא כועס מטיל עליה אימה ר”ל. הטענות על התנהגות זו נטענו על ידי האשה ולא הוכחשו ע”י הבעל.

בשו”ע סימן קנ”ד ס”ג פסק, כשלא ידוע מי הוא האשם בריב, האשה נאמנת, שכל הנשים בחזקת כשרות, וזה לשונו שם: “ואם אינו ידוע מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת, שכל הנשים בחזקת כשרות”.

ועיין מה דמסיים הרשב”ץ שם, דמפני ריח הפה כופין, מפני צער תדיר שהוא מר ממות לא כל שכן, שדומה לאריה שדורס ואוכל. והדיין הכופה לחזור לבעלה כדרך הישמעאלים, מנדין אותו, עכ”ל, עיין שם.

לכן המורם מהאמור, שהצדדים חיים בנפרד זה כשנתיים ימים ואין שום קשר ביניהם, וגם לא יהיה שום קשר עד עולם, כפי שמתרשם בית הדין, והבעל מאוס בעיניה, גם משום צערא דגופא וגם משום צערא דנפשא, בהתנהגותו בדברים שבינו לבינה, ודברים ברורים הם, גם החולקים על דעת הרמב”ם יודו כאן שיש טענה מבוררת. גם פחדו להיבדק במכונת אמת מוכיח בעליל כי ירא הוא מגילוי האמת. שהרי איכא רוב שתוצאות מכונה זו היא אמת, כידוע, וכפי שסמך על זה מהרש”ם ח”ו סי’ ל”ג, והוא עצמו עומד באיסור ובביטול קיום פו”ר ועוד סיבות. אשר ע”כ יש לכפות על הבעל לשחרר אשתו בג”פ כדמו”י.

 

נימוקי דעת המיעוט

ראיתי מה שכתבו עמיתיי שליט”א בפסקי הדין מיום א’ אב תש”ע ומיום ט’ בטבת תשע”א. עיקר נימוקיהם לכפיה והטלת הוצאות לאשה 2,500 ₪ הוצאות ושכר טרחת עו”ד.

א. אין אפשרות להטיל צווי הגבלה אלא מאסר.

ב. הצעת אבי האשה הוגנת, שיבררו תלמיד חכם למתן פסק דין ולבטל פסק דין האזורי.

ג. בני הזוג חיו רק תקופה קצרה ובנפרד חיו במשך שנתיים.

בנימוקים הנוספים כתבו, שהסירוב להיבדק בפוליגרף מאמת את הטענות נגדו כאמתלא מבוררת.

בפסק הדין הקודם בית הדין ציין טענותיה כי נפלה לחיות עם אדם שלא התייחס אליה לא כאשה ולא כבן אדם. וקל וחומר לא ככלה, וזה באי-דיבור עימה, משאיר אותה שעות רבות בבית עד השעות הקטנות של הלילה, גם במהלך השבע ברכות, ועקבות כך קם מאוחר ולפעמים בצהריים. משתף את בני משפחתו בענינים שביניהם בניגוד להבטחות לא לשתף הוריו. והכאיב לה פיזית גם לאחר שהתבקש על ידה להפסיק. וכשהתכוננה לעזוב הבית התפרץ עליה כאדם אחוז טרוף, ונכנסה לפחד נורא. הבטיח ליועץ, וחזר בו. ולכן החליטה להתגרש. הגישה מכתב שמבטיח להשתנות “איך יצאו הרעות האלו מתחת ידו”.

ביה”ד קבע שאין סיכוי לשלום בית, גם בעובדה שלא הופיע לדיון ראשון שיזמה האשה. הבעל טען שהאשה רצתה להתחתן עם נצר בית בריסק עם כל החומרות.

ביה”ד קבע שלא נהג כן. הבעל אישר שהבטיח ליועץ שיעבור לב”ב וחזר בו. וכן קבע לכוף כסניף כי לא מקיים פ”ו, ושנה וחצי בנפרד. ואין סיבה להתיר לישא אשה אחרת כי האשה מסכימה לקבל גט.

אולם דעתי אינה כן:

נראה דבכל טענות אלו יש לפקפק ולכל היותר לעשות הרחקות דר”ת.

כי לא הוכחו התלונות על הבעל. ובהתיחס לכך שהוא חתן צעיר שלא למד מה זה אשה, ועוד היה קשור לחבריו שבאו לשמחו. ולא ידע לשקול את הדברים. וגם מה ששיתף בני משפחותו זה רק לענין ההלכות, וגם בצורך ללמוד איך להתנהג עמה. התפרצותו כמטורף זה היה בפורים לאחר ששתה וזה היה חד פעמי וגם זה בקריאה לעומתה “בוגדת”, שהיא פירשה את זה בכל חומרת הגדרה זו. גם הטענה שהכאיב לה פיסית כידוע כשיש מתח לאשה יש כאבים ובפרט לכלה צעירה ומכתב שכתב אדרבה יש לראות את יחסו המתבטל לפניה, דבר האומר שיש סיכוי לשלו”ב.

בנסיון (בישיבה ביחידות עם הצדדים בלשכה) הוכיח רצונותיו ע”י שחתם על התחייבויות לשלם כתובה לפי החזו”א באם לא ישתף פעולה עם היועץ שיופנה אליו.

וכן קיבל ע”ע להתנהג לפי הוראות רב המוכר גם ע”י בני משפחתה על אף שיורה לו אחרת ממנהגי בריסק וקיבל בהתחייבות ממונית כדין.

התחייבויותיו אלו גם לאחר שהאשה לא רצתה להתחייב הוא התחייב חד צדדית וביקש רק שהאשה תופיע לזימוני היועץ והרב ללא התחייבות להפסיד כתובתה

לאור האמור:

ביה”ד לא מיצה את הבירור בעניינם ולא מיצה את האפשרויות שיש לביה”ד, הן למעקב להעמיד איש ביניהם לבדוק אם ימשיך בדרכו ללא שיפור.

לא התקיים התראה כלפיו, ועד שתכפנו לגט תכפנו לקיים חיוביו כלפיה.

השתכנעתי (בישיבה ביחידות עם בנה”ז בלשכה) שיש לבעל נכונות לשפר הן בהתחייבויותיו והן בעצם העובדה שקיבל ע”ע חיי תורה.

כן השתכנעתי שיש לבעל רגישות ויכול להשתנות, הן בכושר הכתיבה וההבעה שלו והן בעמידתו בביה”ד, והן בדברי האשה בפני (ברישום שכתבתי לעצמי) כשציינה דברים טובים בו אמרה שהוא יר”ש ובעל מידות טובות.

לאור האמור :

היה מקום לחייב את האשה בשיתוף פעולה לבדוק שלו”ב עם מחויבויות בפיקוח ביה”ד. ואין לכפותו לגרש גם משום שיש פקפוקים בדברי הגר”ח פלאג’י שאין כוונתו לכפיה ממש.

ועוד שזה דווקא אם הפירוד הוא ביניהם, ולא כפיה מעושה ע”י ביה”ד וע”י משפחות. ועכ”פ לא היה התראה ולא הופיעו עדים בביה”ד שהבעל סרב לשתף פעולה.

ההצעה לעשות זבל”א כנגד ביה”ד היא לא הצעה מהותית וגם יהיה קשה ליישמה.

ולדעתי אין להגדיר זאת כמאיס באמתלא מבוררת, שאמנם יש ציפיות שלא התגשמו לאלתר, לא ניתן לחרוץ דין על נישואיהם ללא בדיקה.

ואם כי יש להמליץ לגט גם לדעתי, כיון שהתחילו בצורה לא יציבה את נישואיהם, ונחרצות האשה לגט, ובעובדה שאין עוד ילדים.

אבל ודאי שאין לכפות, ולכל היותר יש להגדיר זאת כמאיס עלי, ודינו בהרחקה דר”ת.

הטענה לכפות כדי לקיים פ”ו נראה לי שבני”ד להיפך לא יוכל לקיים פ”ו, כיון שלִכלְכוּ אותו ועשוהו כשוטה, ולא יוכל להינשא אלא עם בעייתית.

ולא עוד, עד שתכפֶנו, תכפֶּינה לקיים חיובה כלפיו. ולפחות ללכת לייעוץ נכון.

ונראה עוד בסירובה הנחרץ גרמה לו נזקים ורשאי לבררן ולטעון כלפיה, ולברר עוד לפני הגט.

סוף דבר החלטה לכפות במאסר לגט וכן בהוצאות יש בזה כפייה ממש.

וגם בהרחקה כתבו הפוסקים שאין לכפותו ישירות לגט.

שקלתי אם לכתוב הנימוקים שלא לגרום שהבעל ינצלם להמשיך בריב עד אין סוף (ובהתיחס למש”כ הרא”ש בתשובה סי’ ק”ז שלא יצא הדין חלוק), אולם לחשש כפייה וממזרות כתבתי.

ועוד דאדרבה זה יעזור לו לתת גט, כשיראה שיש גם מי שצידד לקבוע שאינו חולה נפש, ואדרבה יש לו רגישות ונכונות, וגם האשה אמרה שהוא בעל מידות טובות.

 

החלטת דעת המיעוט

אין לכפותו ויש להתרחק מהכפייה.

אולם לתועלת הענין שראוי בנסיבות לעשות גירושין, ועיקר חששו הוא שיצא עליו לעז שלא יוכל להנשא, בדעתי לקרוא לו ולומר לו שיש פס”ד לכפיה. ואני מוכן לכתוב לו נימוקים לצדד במידות טובות שיש לו, והגירושין מצד סירובה, ואי נכונותה, ובעובדה שהיא צעירה מדי. ואולי אמליץ שיתן גט ויתעשת בהסכמה לפני שיצא פס”ד לכפיה, וזה יחשב כתמורה למתן גט ברצון.

הוריתי למזכירות לזמנו, אך ב”כ סירב וביקש החלטה, ובעקבות כך כבר נשלחה החלטה.

 

הכרעת פסק הדין

לאחר העיון והשיקול ולאור העובדה שהצדדים חיו יחד תקופה קצרה בלבד, והם כבר חיים בנפרד קרוב לשנתיים, ובהתחשב בנימוקים שכתבנו בפסק הדין הנ”ל, אנו סבורים שצודקת האשה, ויש להטיל על הבעל צווי הגבלה כפי שמתיר החוק.

לפיכך פוסק ביה”ד ומצווה ברוב דעות:

א. מוציאים נגד הבעל צו הגבלה בדרך של מאסר כפיה. תוקף הצו הוא לתקופה של שלושה חדשים מיום כ”ג בטבת תשע”א (30.12.10), אולם צו ההגבלה יפקע עם סידור הגט.

ב. לאחר שהבעל יודיע לביה”ד שהוא מבקש לסדר את הגט יקבע מועד לבקשתו.

ג. במידה והבעל יעמוד בסירובו לציית לפסה”ד, ישקול ביה”ד הארכת תוקף הצו והרחבתו.

ד. מחייבים את הבעל לשלם לאשה סך 2,500 ש”ח הוצאות ושכ”ט טו”ר.

ה. על המזכירות לשלוח העתק פס”ד זה לצדדים, למנהל בתי הדין הרבניים, לשרות בתי הסוהר וליועץ המשפטי לממשלה.

לדעת המיעוט: אין לכפות את הגט על הבעל, ולכל היותר יש לעשות הרחקות דר”ת.

והלכה כדעת הרוב.

 

ניתן היום ט’ בטבת התשע”א (16/12/2010)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *