“מגמות בחקיקה ובפסיקה המודרנית לקראת השוואת דיני המעמד האישי” * גואלטירו פרוקצ’יה
כוונת סקירתי לתאר תמונה ברורה וקצרה על המשפט הישראלי בעניין המעמד האישי; אי לזאת אמנע, ככל האפשר, מכניסת לפרטים ומהבעת דעתי הפרטית בשאלות שבמחלוקת.
נוסף לכך אצטמצם בסקירת מגמות החקיקה והפסיקה המודרנית בישראל להשוואת מעמד הבעל והאשה ולא אטפל בהוראות הבאות להגן על האשה בשל חולשתה הכרוכה במינה [1].
בנושא זה אפשר לחלק את דברי ימי המשפט לשתי תקופות שונות, היינו לתקופת הכיבוש הבריטי, ולתקופת מדינת ישראל. אני ער לכך שמאורעות מדיניים, ואפילו חשובים, אינם נוגעים לפעמים קרובות בזרם העיקרי של התפתחות המשפט האזרחי, הנפגע מהם רק במקרים נדירים, וגם אז לא פגיעה עמוקה. אך הקמת מדינת ישראל העלתה השקפות כלליות על החיים והמשפט, השונות מאלו ששררו קודם. וכפי שיראה להלן, לא היה מנוס מכך שהרעיונות החדשים האלה ישפיעו את השפעתם בחקיקה ובפסיקה בהרבה שטחים, ובייחוד בענייני המעמד האישי.
בענייני המעמד האישי נמנעה המעצמה המנדטורית מחקיקת חוק כלשהו בעל אופי טריטוריאלי, והיוצא מן הכלל היחידי מצוי בתוספת השנייה לפקודת הירושה. מלבד פקודת הירושה, וסימן 64 לדבר המלך אשר דן בענייני המעמד האישי של זרים, לא הייתה קיימת בחקיקת התקופה המנדטורית הוראה אשר קבעה את המשפט החל בענייני המעמד האישי על נתינים ארץ-ישראליים (כפי שנקראו אז). במקום זה העניק דבר המלך בעניינים אלה סמכות לבתי הדין של העדות הדתיות השונות אשר החילו כמובן את המשפט הדתי שלהם, ואפילו בתי המשפט החילוניים החילו ומחילים, בדרך כלל, את משפט העדה הדתית של הנתינים (היום האזרחים) המקומיים.
תוצאת השיטה הייתה שעניינים שבגדר הזכויות ההדדיות של הבעל והאשה נמסרו לרשויות הדתיות השונות אשר החזיקו בהשקפותיהן הדתיות, בלי שינוי של ממש, מאות בשנים.
את הפירצה היחידה של החקיקה המנדטורית נמצא בפקודת החוק הפלילי, 1936, אשר סעיף 156 הימנה אוסר על יחסים מיניים בין בעל לאשתו כשהיא צעירה מבת 15, אלא אם הגיעה לבגרות והושגה – לפני תחילת היחסים – חוות דעת רפואית שלפיה אין להניח שתאונה לה רעה על ידי התשמיש, וסעיף 182 (בנוסחו דאז) הטיל עונש על כל גבר אשר התחתן, ערך טכס או השתתף בצודה כלשהי בעריכת טכס נישואין של אשה מתחת לגיל הנישואין, ספק אם היו ההוראות יעילות, ומכל מקום לא הייתה כוונתן אלא להגן על ילדה באשר היא ילדה, ואין להן חשיבות ישירה לנושא שבו אנו דנים.
זה היה מצב החקיקה כאשר הוכרזה מדינת ישראל. הכרזת העצמאות כוללת הבטחה שמדינת ישראל תבטיח שוויון חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, מבלי הבדל דת, גזע או מין, ובמצע (שאושר על ידי הכנסת) של הממשלה הסדירה הראשונה נאמר ב- 11/03/1949:
“לקיים שוויון מלא וגמור של האשה – שוויון בזכויות ובחובות – בחיי המדינה, החברה והמשק ובכל מערכת החיים”.
אומנם פקודת השלטון והמשפט, ה’תש”ח- 1948, אשר חוקקה מייד אחרי הכרזת העצמאות, הורתה בסעיף 1:
“המשפט שהיה קיים בארץ ישראל ביום ה אייר ה’תש”ח (14 במאי 1948) יעמוד בתוקפו עד כמה שאין בו משום סתירה לפקודה זו או לחוקים האחרים שיינתנו על-ידי מועצת המדינה הזמנית או על פיה, ובשינויים הנובעים מתוך הקמת המדינה ורשויותיה”
ומבחינתנו השאירה ההוראה בתוקפו את המשפט שהיה קיים ערב הקמת המדינה, אך רוח חדשה קמה, אפשרויות חדשות ניתנו, וחקיקה עשירה, אם כי בלתי שלמה, הייתה התוצאה הבלתי נמנעת.
החוק החשוב ביותר בנושא זה הוא, כמובן, חוק שיווי זכויות האשה, ה’תשי”א-1951, אשר הסעיף הראשון שבו תירגם לשפת החוק את הבטחותיה העקרוניות של הכרזת העצמאות, לאמור:
“1. דין אחד יהיה לאשה ולאיש לכל פעולה משפטית; וכל הוראת חוק המפלה לרעה את האשה באשר היא אשה, לכל פעולה משפטית – אין נוהגים לפיה.”
אחזור לחוק זה בשלב יותר מאוחר, ואבדוק גם את השפעתו וגם את מגבלותיו הרציניות; אבל העדפתי לקחת את החוק הזה כנקודת מוצא לסקירתי, מפני שהוראותיו מגלמות את הרוח החדשה המפעמת בחקיקה הישראלית בנושא הזה, המסלקת באופן יעיל כל אפלייה חוקית נגד האשה [3].
עתה אנתח בפרוטרוט את מגמות החקיקה והפסיקה, השואפות לשוויון המעמד בענפים השונים של המשפט.
חוק האזרחות הישראלי, אשר נתקבל בכנסת ביום 01/04/1952, איננו מבחין בין הבעל לאשה, ואותם התנאים הדרושים לבעל כדי להשיג אזרחות, דרושים גם בשביל האשה; בייחוד אין החוק מעניק אזרחות ישראלית מכוח הנישואין עצמם אשר אינם פוגעים באזרחות הקודמת של האשה. ההוראה היחידה הדנה בבעל ובאשה, כלולה בסעיף 7 הקובע שהבעל או האשה של אזרח או של אדם הזכאי לדרוש התאזרחות, יכול לבקש התאזרחות למרות קטינותם ואפילו שעדיין אין הם ממלאים את התנאים הדרושים, בדרך כלל, לשם התאזרחות לפי החוק. נובע מכך שאם בעל או אשה לא קיבלו אזרחות ישראלית מזכותם הם, לא יקבלו התאזרחות אלא על פי בקשתם אשר אינה מעניקה להם זכות מוחלטת להתאזרח, והדבר תלוי בהסכמת השר הנוגע בדבר [4].
הוראה זו חוקקה כדי לקדם את שוויון מעמד הבעל והאשה; האפשרות שהאשה תקבל אזרחות שונה מאזרחות בעלה, מתאימה למגמה הכללית של החקיקה והפסיקה הישראליות, שאינן כופות על האשה ללכת בעקבות בעלה בענייני אזרחות, כשם שאינן מכריחות אותה ללכת בעקבותיו בענייני המושב, ואפילו לקבל את שם משפחתו.
בית המשפט המחוזי בחיפה כבר פסק [5] כי הלכת המשפט המקובל האנגלי, שלפיו מושב אשה נשואה הוא מושב בעלה, מפלה את האשה לרעה, ולכן בטלה כנוגדת את הוראות סעיף 1 מחוק שיווי זכויות האשה.
סעיף 6 מחוק השמות, שנתקבל בכנסת ביום 25 ביולי, 1956, קובע אומנם כי אשה נשואה קונה לעצמה את שם בעלה בשעת הנישואין, אבל מרשה לה להוסיף לשם בעלה את שמה כעלמה או את שם משפחתה הקודם, או להשתמש בשמה כעלמה או בשם משפחתה הקודם בלבד; וסעיף 7 מרשה לאשה נשואה, אשר רכשה את שם בעלה (בתור שם בלעדי, או יחד עם שמה כעלמה, או יחד עם שם משפחתה הקודם), להשתמש בשמה כעלמה או בשם משפחתה הקודם בלבד, בכל מקרה של ביטול הנישואין.
אפילו הצעת חוק המשפחה, שהוכנה לאחרונה על ידי משרד המשפטים, ממשיכה באותה מגמה; סעיף 16 מן ההצעה מכיל ניסוח יותר מוצלח מן הסעיפים 6 ו- 7 מחוק השמות; סעיף 28 מן ההצעה קובע שמושב אדם הוא מקום מרכז פעילותו, מבלי להבדיל בין בעל לאשה, והמציע מסביר כי מושב האשה נקבע באפן בלתי תלוי במושב בעלה.
לאחרונה נמתחה ביקורת על כמה מהוראות ההצעה [6]. הודגש כי עלולות לפגוע במשפחה ההוראות המרשות לאשה לשאת שם השונה משם בעלה ולכונן מושב השונה ממושב בעלה. נדמה שאין להגזים בדאגה למנוע בעד אפלייה לרעת האשה, על חשבון מושג המשפחה ואחדותה, החשובים לא פחות. אולי היה רצוי שלטובת יציבות המשפחה יוותרו על מגמות להשוואה פורמלית, להבדיל ממהותית, בדברים כמו שם המשפחה (דבר בעל חשיבות ממעלה שנייה), ואפילו בדברים חשובים יותר, כגון מושב האשה.
לפי סעיף 1 לחוק שיווי זכויות האשה, יהיו לאיש ולאשה אותן זכויות “לכל פעולה משפטית”. מילים אלה אינן טכניות, מובנן אינו מוגדר, והשאלה היא אם הן מתייחסות רק לכשרות לפעול בעיסקה, או שמא גם לכשרות לבצע פעולות בעלות אופי ציבורי, כגון: להעיד בפני בית דין דתי [7]? יש לנטות לטובת הפירוש הכולל; זוהי רוח החוק, וזוהי הכוונה המשתמעת מנוסח סעיף 1.
הסעיף השני של החוק מצומצם יותר בהיקפו, ודן בכשרות האשה הנשואה:
“2. לאשה נשואה תהיה כשרות מלאה לקניין ולעשיה בקניינים כאילו הייתה פנויה; ואין קנייניה, שרכשה לפני הנישואין, נפגעים על-ידי קשר הנישואין”.
התשובה לשאלה אם יש לאשה כשרות להעיד לפני בית-דין רבני, ואם יש לעדות אשת בפני בית-דין מוסלמי אותו משקל שיש לעדות גבר, תלויה בפירוש נכון של סעיף 1 מן החוק. אלה שיסכימו כי נכון הפירוש הרחב של הסעיף, יגיעו לכלל דעה כי החוק ביטל את המקרים האלה של אפלייה לרעה; ודאי כי אינה קיימת יותר הנאת הבעל היהודי בנכסי מלוג של אשתו [8].
הצעת חוק המשפחה משקפת גישה דומה לשאלות הכשרות? סעיף 1 מן ההצעה מייחס כשרות משפטית לכל אדם, וסעיף 2 מבטיח לו את הכשרות לפעול, אלא אם בוטלה או הוגבלה על ידי חוק מפורש. בהתחשב עם כלליות הוראות אלה, חשבו למיותר לקבוע מפורשות את עקרון שוויון המינים, עד כדי כך שהציעו לבטל את סעיף 2 מחוק שיווי זכויות האשה, והסתפקו בהשארת סעיף 1 הימנו, על כל תוצאותיו המרחיקות לכת.
אך המשך חוק שיווי זכויות האשה לקוי במגבלה רצינית. סעיף 5 קובע מפורשות:
“אין חוק זה בא לפגוע בדיני איסור והיתר לנישואין ולגירושין”.
וסעיף 7 אומר:
“כל בתי המשפט ינהגו לפי חוק זה; כן ינהג לפי חוק זה כל בית-דין המוסמך לדון בענייני המעמד האישי, אלא אם כל הצדדים הם בני שמונה-עשרה שנה ומעלה והסכימו לפני בית הדין, מרצונם הטוב, להתדיין לפי דיני עדתם.”
אי אפשר להצדיק את שתי ההוראות האלו, אלא על הרקע החברתי והמדיני השורר במדינה; כדי למנוע תרעומת חמורה מצד חוגים דתיים, יהודיים ומוסלמיים כאחד, ובכל מקום ובכל הזמנים היו הרגשות הדתיים חזקים ביותר בדבר נישואין וגירושין. משום כך הוצאו באופן מפורש ענייני איסור והיתר בנישואין ובגירושין.
זאת ועוד; בכל ענייני המעמד האישי יכולים הצדדים מרצונם הטוב – בתנאי שיהיו בני 18 ומעלה – לבקש שהעניין יוכרע על פי חוקי עדתם; במידת מסויימת נמסרה לבעלי-הדין בחירת החוק, והרעיון היה, כנראה, שאם הצדדים עצמם רוצים בכך, אין המחוקק צריך להתנגד להנצחת אי כשרות חוקית ולאפיה המבוססת על שוני המינים.
אפילו הצעת חוק המשפחה הולכת לפי אותם הקווים, ואינה מתעניינת במהות הנישואין.
עדיין בתוקף בישראל מקרי אפלייה משפטית של נשים לרעה בענייני איסור, והיתר המתייחסים לנישואין ולגירושין, כתוצאה מחוקי העדות הדחיות השונות, ובמובן מסויים קיבלו מקרי אפלייה אלה את אישור המחוקק [10].
החלק, הבלתי דתי של העדה היהודית איננו רואה בעין יפה. את האפלייה לגבי חופש הנישואין, המצויה במשפט העברי, בענייני איסור כהן לשאת גרושה, ואילוץ אלמנה ללא ילדים להינשא, ללא חליצה, לגבר כלשהו זולת לאחי בעלה המת.
יצויין בסיפוק רב כי במהלך דיוניה בין ה- 6 ל- 8 בפברואר 1950, התקינה הרבנות הראשית תקנה שלפיה יהיו הגברים היהודים תושבי ישראל חייבים לחלוץ, אלא בנסיבות מיוחדות ובאישור הרבנות הראשית.
תקנה זו מחייבת את כל בתי-הדין הרבניים בישראל, וסעיף 7 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, יצר את המנגנון אשר יבצע החלטה מאת בית-דין רבני הכופה על האח לתת חליצה לאלמנה.
זו לשון סעיף 7 מחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג- 1953:
“ציווה בית דין רבני, בפסק דין סופי, לכפות איש לתת חליצה לאלמנת אחיו, רשאי בית משפט מחוזי, כתום שלשה חדשים מיום מתן הצו, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה, לכפות במאסר לציית לצו.”
ניסיון שנעשה לאחרונה לסמוך על זכות הגיס לשאת את אלמנת אחיו, ספג מפלה ניצחת בבית המשפט העליון [11], אך האפלייה-לרעה בעינה עומדת, כשהגיס משולל כשרות לפעול בטכס החליצה (משום שהנו קטין) או כשאי-אפשר לכפותו מפאת הימצאו מחוץ לגבולות שיפוט בית המשפט.
אפילו גירושין הם מחוץ למסגרת חוק שיווי זכויות האשה, אך סעיף 6 מחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, קובע:
“ציווה בית דין רבני, בפסק דין סופי, לכפות איש לתת גט פיטורין לאשתו או לכפות אשה לקבל גט פיטורין מאישה, רשאי בית משפט מחוזי, כתום ששה חדשים מיום מתן הצו, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה, לכפות במאסר לציית לצו.”
טכס הגירושין העברי העתיק הוא כזה שהבעל מוסר לאשתו גט פיטורין והאשה מקבלתו; המסירה והקבלה של הגט בפועל הם הקובעים, ופסק הדין רק מצווה על המסירה או הקבלה. אחת מבעיות המשפט העברי היא איך להשיג ציות לצו בית הדין המורה לבני הזוג כיצד ינהגו בענייני גירושין. יש ובית הדין מתיר לבעל לשאת אשה על אשתו המסרבת לקבל את הגט; ויש ובית הדין מחייב את הבעל הממרה לשלם מזונות העולים על השיעור הנחוץ לאשה. לעתים נתגלה אמצעי אחרון זה בלתי יעיל, והתוצאה הייתה אפלייה חשובה לרעת האשה.
סעיף 6 מחוק שיפוט בתי הדין הרבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, יצר הליך שבעזרתו אפשר להכריח, הן את הבעל והן את האשה, לציית לצו בית הדין הרבני, ובנדון זה מעמד בני הזוג שווה היום לגמרי.
ההבדל הרב שבין תפקיד הבעל לבין תפקיד האשה בטכס הגירושין, פועל עדיין באפלייה לרעת האשה. כך, למשל, אם הבעל בלתי שפוי בדעתו בלי הפסקות של צלילות, לא תהא לו לעולם הכשרות הדרושה לטכס הגירושין, ולא תהא דרך להרשות לאשה להתחתן מחדש; אם היא בלתי שפויה בדעתה, הרי ישנה אפשרות להרשות לבעל להתחתן מחדש.
יש לציין שבתי הדין הרבניים ערים מאד לבעיות אלה ומרחיקים לכת כדי לעזור, אך לא תמיד הדבר עולה בידם בגלל תוכן הוראות הדין החל.
סעיף 3 לחוק שיווי זכויות האשה, ה’תשי”א-1951, קובע:
א. האם והאב כאחד הם האפוטרופסים הטבעיים על ילדיהם; מת אחד ההורים, הנשאר בחיים הוא האפוטרופוס הטבעי.
ב. אין בהוראות סעיף קטן (א) כדי לפגוע בכוחו של בית משפט או בין דין מוסמך לנהוג בענייני אפוטרופסות על ילדים, הן על גופם והן על רכושם, בהתחשב עם טובת הילדים בלבד.”
לפני שחוק זה קיבל תוקף, הוסדר עניין האפוטרופסות לפי המג’לה, אשר מסרה את האפוטרופסות הטבעית לאב. החוק ביטל האפלייה הזו לרעה על ידי קביעה שהאב והאם הם האפוטרופסים הטבעיים על ילדיהם. בל קושי העלול להתעורר בשל אפוטרופסות כפולה זו, יבוא על פתרונו על ידי פניה לבית המשפט” שלו ניתנה סמכות מכרעת בעניין זה.
בית המשפט ישתמש בשיקול דעתו לפי אות החוק, כלומר בהתחשב עם טובת הילדים לבדם [12]. הכלל שהאב והאם כאחד הנם האפוטרופסים הטבעיים על ילדיהם, הוא כלל של טובת הציבור. ולא יתחשבו בארץ בכל הוראת חוק זר המתייחסת למעמד אשה בעלת אזרחות זרה והמפלה אותה לרעה בענייני אפוטרופסות על ילדיה [13].
סעיף 3 מחוק שיווי זכויות האשה הינו, בכללותו, דוגמה טובה של חקיקה מודרנית. הוכרה במלואה זכות האם לשיווי מעמד עם האב, והמעוות תוקן? טובת הילד לא נשכחה, וענייני ההורים וזכויותיהם נמצאים ביחס סביר לעומת התחייבויותיהם לילדיהם ולמשפחתם.
הצעת חוק המשפחה הולכת לפי אותם הקווים של שיווי זכויות מוחלט, בנדון זה, בין האב לבין האם? אך גישתה שונה לגבי עצם הבעיה, משום שההצעה מבססת את היחס בין ההורים לבין ילדיהם יותר על חובותיהם כלפי ילדיהם מאשר על זכויותיהם או על כוחם כהורים.
סעיף 4 מחוק שיווי זכויות האשה קובע לאמור:
“(א) על אף האמור בכל חוק אחר, זכויות בעיזבון של אדמת מולק ומטלטלים ייקבעו לפי ההוראות הניתנות בתוספת השנייה לפקודת הירושה.
(ב) הוראות סעיף קטן (א) יחולו על כל עיזבון שהצו לחלוקתו יינתן אחרי שנכנס חוק זה לתוקפו, אף אם המנוח מת לפני שנכנס חוק זה לתוקפו.
(ג) אין הוראות סעיף קטן (א) חלות על נכסי עיזבון שיש עליהם צוואה.”
לפני קבלת סעיף זה הבחין החוק הישראלי, בהתאם לחוק שהיה בתוקף בתקופת המנדט’ בין זכות ירושה לגבי אדמות “מירי” לבין זבות ירושה לגבי אדמות “מולק” ומיטלטלין.
להבדיל מן העבר הרחוק, היום אין הבדל של ממש בין אדמות ה”מירי” ל”מולק”, וההבדל העיקרי שהיה קיים בשעת חקיקת הסעיף הנדון, היה לגבי זכויות הירושה. זכויות ירושה לגבי אדמות “מירי” נקבעו בתוספת השנייה לפקודת הירושה, שאינה מבחינה בין זכר לנקבה, ובין בעל ואשה. זכויות ירושה לגבי אדמות “מולק” ולגבי מיטלטלין נקבעו על ידי החוק האישי של המנוח; היה המנוח זר – הרי על ידי החוק הזר; היה המנוח אזרח – הרי על ידי חוק העדה הדתית שאליה השתייך (ודינים דתיים מסוימים כללו הפליות לרעה לגבי האשה).
סעיף 4 של חוק שיווי זכויות האשה מחיל את הוראות התוספת השנייה לפקודת הירושה על אדמות “מולק” ומיטלטלין, כך שמבחינת ההורשה (להבדיל מבחינת ההנהלה [14]), חל אותו דין על כל סוגי הנכסים.
התוצאה היא שזכות האשה לירושה מזדהה היום עם זכות הגבר [15] סעיף 4 מחוק שיווי זכויות האשה יחול על חלוקת עיזבון בישראל, “על אף האמור בכל חוק אחר”; סעיף זה חל, איפוא, מבלי להתחשב באזרחות של המנוח או של צד מעונין [16]. והוראות הסעיף תעמודנה במקום כל חוק אחר, הגם תוכנו יותר נוח לאשה.
הצעת חוק הירושה שפורסמה על ידי שר המשפטים בחודש יולי 1952 הולכת בדרך הביניים; היא מחילה בענייני ירושה את חוק מושב המנוח בשעת מותו, אך זכויות ירושה לגבי מקרקעים נקבעות על ידי חוק המקום שבו נמצאים המקרקעים.
חוק שיווי זכויות האשה כולל שתי הוראות פליליות, הנוגעות בעקיפין בשיוויון המעמד.
סעיף 8(א) מן החוק מבטל את ה”הגנה הטובה” הנזכרת בסעיף 181(ג) מפקודת החוק הפלילי 1936, לאזרחים מוסלמיים נגד אשמת ביגמיה; מאז חקיקת החוק מהווה ביגמיה פשע, תהא העדה הדתית אשר תהא.
וסעיף 8(ב) מן החוק יצר עבירה חדשה בישראל; כל אדם המתיר את קשר הנישואין ללא הסכמת האשה, כשלא היה קיים פסק בית משפט או בית דין מוסמך אשר ציווה על האשה להתיר את הנישואין, ייאשם בפשע, ויהיה צפוי לחמש שנות מאסר.
יש להזכיר שהוראה זו ביטלה הוראה של הגנה בפני אישום פלילי שהייתה קיימת בחוק הקודם, ויצרה עבירה פלילית חדשה. אבל אם לקח מוסלמי אשה שנייה, או אם התיר את קשר נישואיו עם אשתו נגד רצונה ובלי לקבל פסק-דין המצווה על התרת הנישואין, הרי הנישואין השניים והגירושין, לפי המקרה, לא יחדלו מהיות תופסים בגלל ההוראות הפליליות החדשות. יש לזכור שלפי סעיף 5 מחוק שיווי זכויות האשה –
“אין חוק זה בא לפגוע בדיני איסור והיתר לנישואין ולגירושין.”
המגמה להגיע לשוויון במעמד הבעל והאשה, השאירה עקבות בהוראות חוקיות שונות השואפות להבטיח לאשה יציבות כלכלית ואי-תלות.
תיקונים שונים בפקודות הגנת הדייר, אשר חוקקו ע”י המחוקק בתקופות שונות, שאפו להבטיח לאשה, אחרי מות בעלה, חזקה מתמדת בדירת המגורים המשפחתית, ושימוש תמידי בבית העסק, אפילו כשחוזה השכירות נעשה – כפי שהוא נעשה לעתים קרובות – בשם הבעל לבדו.
חוק הגנת הדייר, ה’תשט”ו-1955, אימץ לו את כל ההוראות האלה’ והוסיף מספר הוראות משלו.
סעיף 17 מן החוק קובע שבמקרה של פירוד או גירושין בין בני הזוג, יהיה לדייר בן הזוג המקבל את הדירה בתוקף חוזה בכתב שנעשה בין בני-הזוג והמתייחס לפירוד או לגירושין, או בתוקף פסק-דין שציווה על הפירוד או הגירושין, בתנאי שבני הזוג היו נשואים לא פחות מששה חדשים, וגרו יחדו בדירה זו.
סעיף 18(א) כולל הוראה המבטיחה את דיירות הדירה לאשה שזנחה בעלה, והסעיפים 20 ו- 21 כוללים הוראות דומות ביחס לבתי עסק.
עד לשנת 1952 היה הקו המנחה בפקודת מס הכנסה לגבי הכנסות הבעל והאשה, להוסיף את הכנסת האשה להכנסת הבעל, והבעל קיבל סעד מסויים על ידי הגדלת הסכום המשוחרר ממס. נטען כי הוראה זו הפלתה לדעה את האשה הנשואה, הכשילה את יזמתה ופגעה באי-תלותה, ובעקבות תלונות אלו תוקנה פקודת מס הכנסה בשנת 1952, ופעם נוספת בשנת 1957.
בהתאם לתיקונים אלה רשאית אשה נשואה, בעלת הכנסה ממסחרה האישי, ממקצועה או ממלאכת ידה, לקבל שומה נפרדת וליהנות, כמו בעלה, מהניכויים שלהם זכאים תושבי הארץ.
המשפט הישראלי נמצא במצב של התפתחות מתמדת; נעשתה התקדמות טובה; אך יותר מזה נותר עוד לעשות. מעמד הבעל והאשה טרם הושווה לגמרי, אולם מורגשת מגמה לשיוויון בהרבה שטחים, וכך מתורגמת לאות החוק התוכנית שהותוותה במגילת העצמאות.
* תרגום תמציתי מדו”ח שנשלח ע”י המחבר לקונגרס הבין-לאומי למשפט השוואתי, אשר התקיים בבריסל, מ- 4 עד ל- 9 באוגוסט, 1958.
[1] כגון חוק שעות עבודה ומנוחה, ה’תשי”א-1951, וחוק עבודת נשים, ה’תשי”ד-1954.
[2] ראה, בנושא זה כולו, משה זילברג המעמד האישי (ירושלים, 1957) 4.
[3] ראה בג”צ 49/54, פד”י 910; ת”א (מחוזי חיפה) 319/54, פ”מ י 267.
[4] בג”צ 37/55, פד”י ט 1072; בג”צ 31/53, פד”י ז 587.
[5] המ’ (מחוזי חיפה) 493/54, פ”מ י 265
[6] ראה: גד טדסקי “הערות להצעת חוק המשפחה” הפרקליט 14 (1957) 57; ז’ פניכל “הערות להצעת חוק המשפחה” משפט וכלכלה 4 (1957) 36.
[7] זילברג מעמד אישי 398; בד”מ 1/50, פד”י ח 1020.
[8] בג”צ 202/57, פד”י יב 1528.
[10] בג”צ 49/54, פד”י ח 910.
[11] ע”א 130/55, פד”י י 1665.
[12] ע”א 50/55, פד”י ט 791.
[13] המ’ 141/54, פד”י י 441. כאן נפסק שלא רק סעיף 3, אלא גם סעיף 1 מחוק שיווי זכויות האשה כרוך בטובת הציבור, ושלעקרון שוויון המינים עדיפות על שיקול אחר, ואפילו על החלת החוק הלאומי הזר, כשהלה מפלה את האשה לרעה. נדמה שהכללה זו היתה אימרת אגב, וייאמר בכל הכבוד שהבעייה מצריכה עיון נוסף.
[14] פקודת הירושה אסרה הנחלה בצוואה של אדמות מירי, וסעיף 4(4) מחוק שיווי זכויות האשה שמר על האיסור.
[15] ע”א 95/54, פד”י ט 931.
[16] ע”א 213/51, פד”י ו 367; ע”א 95/54 הנ”ל; ע”א 179/54, פד”י יא 626.