תקציר ב”ש (מחוזי ירושלים) 1493/00 פרלמן (01/08/2000): בית משפט מחוזי ביטל החלטת בית משפט שלום שלא להרחיק למשך 45 ימים מהר הבית

ב”ש (מחוזי ירושלים) 1493/00 מדינת ישראל נ’ פרלמן (01/08/2000)

 

בית משפט מחוזי ירושלים בשבתו כבית משפט לערעור פלילי

ב”ש 1493/00

 

בפני:

כבוד השופט משה רביד

 

העוררת:

מדינת ישראל

ע”י ב”כ עוה”ד ברוק – פרקליטות מחוז ירושלים

– נ ג ד –

המשיבים:

1. חיים (בן אליהו) פרלמן

ע”י ב”כ עוה”ד ורצברגר

2. נועם (בן דוד) פדרמן

 

החלטה

 

א. מבוא

1. ביום 25/07/2000 עלו שני המשיבים עם שנים נוספים בליווי סיור משטרתי להר הבית כשהם מלווים בכוח משטרתי. כשהגיעו הללו סמוך לרחבה של מסגד אל-אקצה שלף המשיב הראשון את דגל ישראל כשהוא רץ ומנפנף עימו.

לפי טענת המשטרה גרם הדבר למהומה ולצעקות של אנשי הווקף וצעירים מוסלמים נוספים, שדרשו לסלק את המשיבים מתחום הר-הבית. כאשר שוטר מהליווי ניסה לתפוס את המשיב 1 הוא נבלם על ידי המשיב 2 שתפס אותו ובכך הכשיל אותו במילוי תפקידו.

למקום הוזמנו עיתונאים והדבר אף הוא מלמד לטענת המשטרה, שהמעשה של הנפת הדגל לא היה מקרי וספונטני.

המשיבים הוצאו מרחבת הר הבית ובעקבות כך נסגר שער המוגרבים לתנועת מבקרים שרצו להיכנס דרכו.

2. הקצין הממונה, שלפניו הובאו המשיבים, הורה לשחררם במסגרת סמכותו לפי סעיף 42 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), ה’תשנ”ו-1996 (להלן – החוק). המשיבים סרבו לקבל עליהם את התנאי שחפץ קצין המשטרה להטיל עליהם, שלא יתקרבו למרחק של 50 מטר מתחום הר הבית. אין מחלוקת שהמשיבים לא נעצרו, אלא רק עוכבו על ידי המשטרה.

3. המשיבים הגישו ערר על החלטת הקצין הממונה לפי סעיף 43(1) לחוק, שממנו חזרו, ואילו המשטרה, שרק עיכבה את המשיבים, הגישה בקשה להטלת ערבות וחזרה וביקשה להטיל עליהם את התנאי האמור למשך 45 יום (סמכות הקצין הממונה לפי סעיף 42(ב)(3) לחוק לקבוע תנאי כזה הוא רק לפרק זמן של 15 יום).

 

ב. החלטת בית משפט קמא

4. בבית משפט קמא, ואף בפני, קבלו המשיבים שזכויותיהם הבסיסיות להימצא על הר הבית נמנעות מהם בשל החשש להתפרעות של האחרים וכי במקום שהמשטרה תפעל כנגד אלה המונעים מהם את מימוש זכותם, היא מונעת מהם לקיים זכות הגישה לרחבת הר הבית (סעיף 2(ב) לחוק השמירה על המקומות הקדושים, ה’תשכ”ז-1967; סעיף 3 לחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל).

5. בית המשפט קמא (השופט שטראוס) קבע שהדיון בבקשה שלפניו הוא לפי סעיף 42(א) לחוק. הקצין הממונה החליט לשחררם בתנאי ערובה ומשסירבו המשיבים לתנאים הועבר הדיון לבית המשפט.

בית המשפט הוסיף שתנאי השחרור שביקש הקצין הממונה לאכוף על המשיבים אינו תקף במסלול הדיון לפי סעיף 42 לחוק, יען כי סעיף 42(ב) לחוק קובע:

“(ב) שחרור בערובה יהיה על תנאי שהחשוד יתייצב לחקירה או למשפט בכל מועד שיידרש, ושלא ישבש את הליכי חקירה ומשפט …”

לאור הוראה זו סבר בית המשפט, שמאחר שהתכלית של השחרור על ידי קצין משטרה היא להבטיח את התייצבות המשיבים ומניעת שיבוש הליכי חקירה ומשפט, לא ניתן להתנות תנאי שיש בו להפיג ‘מסוכנות’ של חשוד.

6. בית המשפט הוסיף שלאור הקרבה והתחום הדק והעמום שבין מותר ואסור בכל הנוגע לשמירה על זכויות יסוד, יש להיזהר זהירות מרובה מפני איסורים מרחיקי לכת המיועדים לשמש ‘אמצעי מנע’, לבל יפגעו פגיעה חמורה זכויות יסוד, רק משום החשש לפגיעה בסדר הציבורי, ושחשש זה יביא לתוצאה של מניעת מימוש אותן זכויות יסוד ובכלל זה גישה לרחבת הר-הבית.

7. לאור המשקל הרב של הזכויות לחופש הביטוי ולחופש המחאה תהיה זו תוצאה מרחיקת לכת במסגרת דיונית זו למנוע מהמשיבים גישה להר-הבית.

אם המשיבים יעברו עבירה בהיותם ברחבת הר הבית יתנו על כך את הדין, אך הטלת איסור על עצם הימצאות המשיבים על הר-הבית, רק על מנת למנוע אפשרות שבעת הימצאותם שם יגרמו המשיבים להפרת שלום הציבור, אינה הולמת את השיקולים שעל בית המשפט לשקול.

8. בית המשפט שחרר את המשיבים בערבות, אך סרב להטיל את התנאי המבוקש עליהם. בית המשפט גם סרב לבקשת המשטרה לעכב את ביצוע החלטתו.

 

ג. הערר

9. על החלטה זו הגישה המדינה ערר.

לטענת המדינה היה על בית המשפט להיזקק לעילות המעצר שבסעיפים 13, 14 ו- 21 לחוק ולא לסעיף 42 לחוק. היתה עילה למעצר המשיבים והמשטרה ביקשה לעשות שימוש בחלופת מעצר. לבית המשפט היתה סמכות להרחיק את המשיבים מרחבת הר-הבית כדי למנוע התלקחות שתוצאתה מי ישורנו.

 

ד. בין לבין

 

ה. טענות העוררת

 

ו. טענות המשיבים

 

ז. מסקנות

14. צודקת באת כוח המדינה, עו”ד ברוק, שהדיון בבית המשפט קמא לא היה צריך להתקיים במסגרת סעיף 42 לחוק. הדיון היה בבקשת המשטרה שבית המשפט יקבע תנאי ערבות על המשיבים, באין עילת מעצר. במילים אחרות, הדיון היה דיון מקורי בבקשת המשטרה ולא פניה לבית המשפט לפי סעיף 42(ד) לחוק, שהרי המשיבים לא נעצרו על ידי קצין משטרה.

 

ח. התשתית הנורמטיבית לפי החוק

 

ט. סיכום

29. נראה לי, לאור העולה מהמקובץ יש להטיל על המשיבים את ההגבלה המבוקשת ולמנוע מהם להתקרב עד 50 מטר מהר הבית למשך 45 יום.

 

ניתנה היום, כט תמוז ה’תש”ס (01/08/2000), במעמד ב”כ המאשימה ומשיב מס’ 2.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *