תקציר בש”פ 5934/05‏ מלכה (21/07/2005): בית משפט עליון דחה את ערעור העצורים לחלופת מעצר בית ונעתר לערעור המדינה שלא לקצוב את תקופת המעצר עד תום ההליכים

בש”פ 5934/05‏ מלכה נ’ מדינת ישראל, פ”ד נט(2) 833 (21/07/2005)

 

בש”פ 5934/05‏

בש”פ 6238/05‏

 

בש”פ 5934/05

1. שי מלכה

2. אריאל וונגרובר

נגד

מדינת ישראל

בש”פ 6238/05

מדינת ישראל

נגד

1. שי מלכה

2. אריאל וונגרובר

 

בבית-המשפט העליון

[21.7.2005]

לפני הנשיא א’ ברק, המשנה לנשיא מ’ חשין והשופטים א’ ריבלין, א’ פרוקצ’יה, ע’ ארבל

 

נגד העוררים בבש”פ 5934/05 (להלן – העוררים), מייסדי תנועת “הבית הלאומי”, הוגש כתב-אישום לבית-משפט השלום, שייחס להם, בין היתר, עבירות של מעשי המרדה, התקהלות אסורה והתפרעות בגין קשירת קשר וביצוע פעולות שונות שמטרתן לסכל באמצעים לא חוקיים את ביצוע “תכנית ההתנתקות” מרצועת עזה ומצפון השומרון. בית-משפט השלום קיבל את בקשת המדינה והורה על מעצרם של הנאשמים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. בית-המשפט המחוזי דחה את עיקרו של הערר שהגישו העוררים על החלטתו של בית-משפט השלום. עם זאת הגביל בית-המשפט את תקופת המעצר עד ליום 31.8.2005. מכאן העררים. ערר העוררים כוון נגד אישור מעצרם. העוררים טענו כי פעילותם מתמצה במרי אזרחי לא אלים, המממש את זכותם הדמוקרטית לחופש ביטוי ומחאה ואינו מסכן את הציבור. ערר המדינה כוון נגד קציבת תקופת המעצר.

בית-המשפט העליון פסק:

א.

(1) עילת המעצר הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ”ו-1996, שעניינה קיומו של יסוד סביר לחשש כי הנאשמים יסכנו את ביטחונו של אדם, את ביטחון הציבור או את ביטחון המדינה, צופה, על-פי אופייה, פני עתיד. היא נלמדת מאופייה של העבירה, מהרקע לעשייתה, מעברו של הנאשם וממכלול התנהגותו. אין צורך, ואף אין אפשרות, להוכיח את התממשותה של הסכנה בוודאות גמורה. די בקיומו של יסוד סביר לחשש של פגיעה בביטחונו של הפרט או של הציבור או בביטחון המדינה. חשש זה צריך להתייחס לנתוניו המיוחדים של הנאשם ולמידת הסיכון שהוא מהווה לאדם אחר או לציבור (840ז-841א).

(2) במקרה דנן קיים יסוד סביר לחשש שאם לא ייעצרו העוררים הם ימשיכו לבצע את העבירות המיוחסות להם בכתב-האישום שהוגש נגדם ובכך לסכן את ביטחון הפרט והציבור. לעניין זה חלופת “מעצר בית” אינה מעשית (841ב-ד, ז).

ב.

(1) לכל אדם בישראל חופש הביטוי וההפגנה. הוא מהווה את “ציפור נפשה” של הדמוקרטיה. עם זאת לא כל ביטוי הנופל בגדר היקפו של חופש הביטוי זוכה להגנת המדינה ויש לאזן בין ערכים ואינטרסים מתנגשים. במסגרת איזון זה ניתן למשל להגביל את חופש הביטוי אם פגיעתו של הביטוי באינטרס הציבורי היא קשה, רצינית וחמורה, וקיימת הסתברות קרובה לוודאות כי מתן חופש לביטוי יביא לאותה פגיעה בכלל או בפרט (842ב-ג, ז).

(2) התנהגותם של העוררים אינה עומדת בתנאים אלו. חופש הביטוי אינו היתר להתפרעות, להסתה ולהמרדה. דווקא התפיסה הערכית המכירה בחירות הביטוי ראוי לה שתחמיר עם מי שמוציא עצמו מתחום הביטוי ובוחר בדרך של אלימות. המעשים המיוחסים לעוררים פגיעתם באינטרס הציבורי קשה, והסתברותה של הפגיעה ודאית. שום משטר דמוקרטי המבקש לשמור על חופש הביטוי אינו רשאי להסכים לה (842ז-843ג).

ג. לפיכך יש לקבוע כי מעצרם של העוררים הוא כדין, ויש לדחות את עררם. לעומת זאת יש לקבל את ערר המדינה ולהורות כי העוררים ייעצרו עד תום ההליכים נגדם. אם יתברר כי עם חלוף הזמן תפחת מסוכנותם של העוררים, יהא ניתן לפנות מחדש – במסגרת טענה של שינוי נסיבות – ולבקש שינוי ההחלטה (844א-ב).

 

עררים על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בירושלים (השופט א’ פרקש) מיום 16.6.2005 בב”ש 4565/05. הערר בבש”פ 5934/05 נדחה. הערר בבש”פ 6238/05 נתקבל.

 

יורם שפטל – בשם העוררים בבש”פ 5934/05 (המשיבים בבש”פ 6238/05);

אפרת ברזילי, מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה; אלון אינפלד, סגן בכיר לפרקליט המדינה; דן בהט, סגן לפרקליט מחוז ירושלים – בשם המשיבה בבש”פ 5934/05 (העוררת בבש”פ 6238/05).

 

החלטה

 

הנשיא א’ ברק

 

העובדות וההליכים

1. נגד הנאשמים (העוררים בבש”פ 5934/05 והמשיבים בבש”פ 6238/05) הוגש (ביום 1.6.2005) כתב-אישום לבית-משפט השלום בירושלים (ת”פ 2834/05). כתב-האישום ייחס לנאשמים עבירות של מעשי המרדה (סעיפים 133, 136(1) ו-136(2) לחוק העונשין, תשל”ז-1977), פרסומי המרדה (סעיף 134(א) לחוק העונשין) והחזקת פרסומי המרדה (סעיף 134(ג) לחוק העונשין) וכן עבירות רבות של התקהלות אסורה (סעיף 151 לחוק העונשין), התפרעות (סעיף 152 לחוק העונשין), המשך התפרעות לאחר הוראת התפזרות (סעיף 155 לחוק העונשין) והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו (סעיף 275 לחוק העונשין). בהמשך (ביום 27.6.2005) תוקן כתב-האישום כך שיכלול פירוט עובדתי נוסף וירבה את מספר העבירות, אך בלא שישפיע על אופי המעשים ועל זהות העבירות שבשלם הועמדו הנאשמים לדין. כתב-האישום בעבירות ההמרדה הוגש בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה, כנדרש בסעיף 135(א) לחוק העונשין.

2. על-פי כתב-האישום, במהלך שנת 2005 קשרו הנאשמים קשר לסכל באמצעים לא חוקיים את ביצוע “תכנית ההתנתקות”, המעוגנת בהחלטות הממשלה ובחקיקת הכנסת. בפעולות שתוכננו למטרה זו נכללו ארגון הפגנות המוניות בכל רחבי הארץ שבמהלכן ייחסמו צירי תנועה, ותימנע תנועת כוחות הביטחון; קריאה למפגינים להפר את החוק כדי להיעצר בהמוניהם ולשתק את מערכות אכיפת החוק; גרימת נזק לציוד ביטחוני; עידוד סרבנות בקרב משרתי הביטחון; הקמת אתר אוהלים סמוך לחבל עזה לריכוז פעילות המחאה הבלתי חוקית. בפועל, נטען בכתב-האישום, יסדו הנאשמים את תנועת “הבית הלאומי” כמטה לריכוז הפעילות הבלתי חוקית; פתחו חשבון בנק למימון הפעילות; מינו רכזי אזורים וצמתים לביצוע הפעילות במקומות השונים; הפיקו חומר הסברה שעודד להפרת החוק והסדר ולסירוב פקודה, פרסמו אותו, החזיקו בו והפיצו אותו; קיימו (ביום 9.5.2005) כנס בירושלים, שבו קראו למתנגדי תכנית ההתנתקות להתאחד לתנועת מרי, לסירוב פקודה ולמניעת פעולות הפינוי; קראו לערוך פעילות בלתי חוקית שכונתה “ניסוי כלים”, שבה ישובשו החיים במדינה באמצעות חסימת צירים והבאה למעצרים המוניים של החוסמים. עוד נטען בכתב-האישום, שבעקבות פעילות זו של הנאשמים אמנם התרחש (ביום 16.5.2005) אותו “ניסוי כלים”, ובמהלכו התרחשו ברחבי הארץ הפגנות בלתי חוקיות רבות, שכללו חסימת צירים וצמתים, שרפת צמיגים, סיכון חיי מפגינים ונוסעים, עיכוב יולדת מלהגיע לבית חולים, מניעת מעבר רכב כיבוי אש במהלך ביצוע תפקידו, הפרת הוראות שוטרים, התנגדות למעצר ותקיפת שוטרים.

3. עם הגשת כתב-האישום הוגשה גם בקשה למעצרם של הנאשמים עד תום ההליכים (ב”ש 4502/05). בבקשה צוין כי בידי המדינה ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לנאשמים, וכי העילה המצדיקה את מעצרם עד תום ההליכים מעוגנת בסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ”ו-1996 (להלן – חוק המעצרים), שכן קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשמים יסכן את ביטחונו של אדם, את ביטחון הציבור או את ביטחון המדינה. כן נטען בבקשה שחומרת העבירות וחומר הראיות הקיים בתיק מלמדים שלא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך אחרת. לצורך הדיון בשאלת המעצר הסכימו הנאשמים להניח שקיימות ראיות לכאורה להוכחת האשמה. טענתם הייתה שלא קמה עילה לעוצרם, ושהמעצר נועד למנוע מהם להמשיך במחאה דמוקרטית נגד תכנית ההתנתקות.

4. בית-משפט השלום בירושלים (סגן הנשיא ש’ פיינברג) קיבל (ביום 8.6.2005) את בקשת המדינה והורה על מעצרם של הנאשמים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. בהחלטתו קבע כי מחומר החקירה נראה שהמשיבים ביקשו לא רק למחות ולעורר את דעת הקהל, אלא גם להביא לפגיעה ממשית ביכולת התפקוד של כוחות הביטחון ו”לעצור את המדינה” כולה. אירועי “ניסוי הכלים” (מיום 16.5.2005) הוכיחו כי הנאשמים הם בעלי יכולת לממש את תכניותיהם, ובכך נתבררה מסוכנותם. גילוי רשימות של מתקנים חיוניים ברשות הנאשמים חיזק אף הוא את החשש לשלום הציבור. בית-משפט השלום מצא ש”בפעילות המשיבים יש משום קריאת תיגר על אושיות השלטון”, שאותה יש למנוע בדרך של מעצר. כן נקבע שאין קיימת חלופה מתאימה שתקיים את מטרות המעצר, באשר הנאשמים, שלא שיתפו פעולה בחקירתם, אינם מתכוונים לזנוח את הפעילות, וצפוי שימשיכו בה גם אם יימצאו במעצר בית.

5. הנאשמים עררו על ההחלטה לעוצרם עד תום ההליכים לבית-המשפט המחוזי בירושלים (ב”ש 4565/05). גם בהליך זה הם הסכימו כי יונח שקיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של הנאשמים. הדיון התמקד אפוא בקיומן של עילת מעצר וחלופה למעצר. הנאשמים שבו וטענו כי מבוקשם הוא למחות נגד תכנית ההתנתקות בדרך לא אלימה, וכי מעצרם נבע ממניעים פוליטיים ולא מסכנה ממשית. כן טענו שהמדינה נוהגת “אכיפה סלקטיבית” בבקשה לעצור אותם עד תום ההליכים, בעוד מפגינים אחרים אינם נעצרים. בית-המשפט המחוזי (השופט א’ פרקש) דחה (ביום 16.6.2005) את עיקרו של הערר. לאור הראיות נקבע כי במעשיהם – אלו שכבר התרחשו ואלו שתוכננו להתבצע בעתיד – חרגו הנאשמים ממחאה פוליטית מותרת ופנו למסלול של פעילות בלתי חוקית מתוכננת ומאורגנת, בהיקף נרחב, תוך סיכון אפשרי לחיי אדם העלולים להיזקק לתנועה חופשית בכבישים. בית-המשפט העריך כי אילו יוחסו לנאשמים התבטאויות בלבד, לא היה בכך להוות עילה למעצרם, אולם משהוכיחו את כוונותיהם במעשים, נוצר החשש הממשי שפעולותיהם יסכנו את היחיד ואת הציבור. כן נדחתה טענת האכיפה הסלקטיבית, הן משום שהגורם שבפניו יש להעלותה הוא היועץ המשפטי לממשלה ולא בית-משפט הדן במעצר עד תום ההליכים; הן משום שהיא לא יוסדה בראיות כלשהן; הן משום שאפשר ששינוי העתים והנסיבות הצדיק שינוי במדיניות האכיפה. לבסוף אישר בית-המשפט המחוזי את קביעתו של בית-משפט השלום כי אין בנמצא חלופת מעצר אפקטיבית, שכן הנאשמים אינם מתכוונים לזנוח את פעילותם, ואת זו ניתן לקיים אף במסגרת מעצר בית, עם זאת הגביל בית-המשפט המחוזי את תקופת המעצר. כך קבע בסיום החלטתו:

“כיוון שהחשש משני העוררים מוגבל לתקופה שלפני ביצוע ההתנתקות ובמהלכה, ולאור מספרם הרב של עדי התביעה, הנני סבור, כי בשלב זה ניתן להסתפק בהארכת מעצרם עד ליום 31.8.05, וכך אני מורה” (פיסקה 16 להחלטה).

6. על החלטתו של בית-המשפט המחוזי עררו לבית-המשפט העליון הן הנאשמים הן המדינה. ערר הנאשמים (בש”פ 5934/05) כוון נגד אישור מעצרם. ערר המדינה (בש”פ 6238/05) כוון נגד קציבת תקופת המעצר עד ליום 31.8.2005. על-פי החלטות השופטת ארבל (מיום 30.6.2005) והנשיא ברק (מיום 3.7.2005), הועברו שני העררים לדיון בפני מותב מורחב של חמישה שופטים. המותב שמע (ביום 3.7.2005) את טיעוני הצדדים. כן הוגשה (ביום 7.7.2005) השלמת טיעון קצרה בכתב מטעם הנאשמים.

 

טענות הצדדים

7. הנאשמים שבים וטוענים כי פעילותם מתמצה במרי אזרחי לא אלים, המממש את זכותם הדמוקרטית לחופש ביטוי ומחאה ואינו מסכן את הציבור. לשיטתם, בקשת המדינה לעוצרם מהווה ניסיון פוליטי למנוע את פעילות המחאה הלגיטימית שלהם. כן מרחיבים הנאשמים בעניין האכיפה המפלה שנוקטת להבנתם המדינה. לטענתם, בעוד הם נעצרו עד תום ההליכים, אישים פוליטיים שהיו מעורבים באותה פעילות לא נעצרו, וכך גם פעילי ארגונים אחרים שארגנו בעבר הפגנות, חסימות צירים ופעילויות מחאה נוספות. הנאשמים – שאינם חולקים במסגרת הליכי המעצר על ההנחה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם – עומדים על כך שישוחררו מן המעצר (תוך נכונות לתנאים מגבילים מסוימים), והם מבקשים שלא להסתפק בחלופה של מעצר בית, משום שפעילותם היא גלויה וחשופה, ואין חשש שלא יהיה ניתן לעוצרם אם יתעורר החשד כי הם מפרים את תנאי שחרורם.

8. המדינה מבקשת לדחות את טענות הנאשמים. לשיטתה, פעילותם אינה מהווה ניצול הזכות לחופש ביטוי, כי אם התארגנות עבריינית רבת-משתתפים, המבקשת לסכל את יישומו של חוק שנתקבל על-ידי הכנסת. פעילות זו נושאת סיכון מיוחד, משום שהיא מאופיינת בארגון ובנחישות, תכליתה היא הפרה המונית של החוק ובדרך זו הבאת מערכות האכיפה לכלל קריסה, ואף יש כוונה להסלים את המעשים בעתיד. בנסיבות אלה, טוענת המדינה, אף אם הנאשמים לא התכוונו לדרדר את פעילותם לאלימות, הרי עצם הפרות החוק שביצעו ושלהן הם מעודדים מסכנות את שלום הציבור ומחייבות מעצר. לעניין ערעורה שלה – המדינה מדגישה שב-31.8.2005 צפויה תכנית ההתנתקות להיות עדיין בעיצומה, ודווקא אז קיים חשש שפעילות המחאה תגבר, לכן יש להורות כעת על מעצר עד תום ההליכים, עם זאת יהיה ניתן לשוב לבית-המשפט נוכח שינוי נסיבות.

 

דיון

הערר בבש”פ 5934/05 נדחה. הערר בבש”פ 6238/05 מתקבל.

 

המשנה לנשיא מ’ חשין

 

אני מסכים.

 

השופט א’ ריבלין

 

אני מסכים.

 

השופטת א’ פרוקצ’יה

אני מסכימה.

 

השופטת ע’ ארבל

 

אני מסכימה.

 

הוחלט כאמור בהחלטתו של הנשיא ברק.

 

ניתנה היום, י”ד בתמוז תשס”ה (21.7.2005).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *