תקציר בש”פ 2712/96‏ ‎הרשקוביץ (25/04/1996): בית משפט עליון דחה ערר על החלטת בית משפט מחוזי להרחקה מהר הבית למשך ימי חג הקורבן

בש”פ 2712/96‏ ‎הרשקוביץ‎ ‎נ’ מדינת ישראל, פ”ד נ(2) (1996) 705

 

בש”פ 2712/96

1. יוסף הרשקוביץ

2. אסף יפין

3. דוד כהן

4. שלום כהן

5. יאיר שאקי

6. יוסף פלדמן

7. יעקב עציון

8. אריאל קליין

9. בנימין פרידמן (קטין)

10. נחשון פרידמן (קטין)

נגד

מדינת ישראל

 

בית משפט עליון בשבתו כבית משפט לערעור פלילי

[25/04/1996]

לפני השופטת ד’ ביניש

 

העוררים נעצרו על-ידי המשטרה שעה שניסו להיכנס להר הבית בניגוד להוראות המשטרה, והמשטרה ראתה בהתנהגותם בסיס לחקירה בדבר ביצוע עבירה על הוראת סעיף 216(א)(4) לחוק העונשין, ה’תשל”ז-1977. בתי המשפט דלמטה נעתרו לבקשת המשטרה והתנו את שחרורם של העוררים בערובה בהתחייבות להימנע מלהתקרב להר הבית בימי חג הקורבן המוסלמי. מכאן הערעור לבית המשפט העליון, במסגרתו טוענים הם, כי אין להטיל עליהם מגבלות תנועה, שעניינן הבטחת הסדר הציבורי, כיוון שמטרת השחרור בערובה היא רק להבטיח את התייצבותם למשפט ולחקירה. ובכל מקרה, יש להטיל הגבלות כאלה רק במקרים קיצוניים בחומרתם.

בית המשפט העליון הורה על שחרור העוררים לאלתר, בלי שיחתמו על תנאי הערובה בדבר התקרבות להר הבית, לאחר שאלה התחייבו כי יכבדו כל צו שיפוטי שיינתן בנדון על-ידי בית המשפט העליון.הערר נסב על שאלת תוקף הצו המונע מהעוררים להתקרב להר הבית, במועד שבו חל חג הקורבן.

בית המשפט העליון פסק:

א.

(1) הסמכות לעצור אדם בטרם הוגש נגדו כתב-אישום ואף הסמכות לשחרר בערובה, אשר מעצם טיבה יש בה כדי להגביל חירות, מותנות, בראש ובראשונה, בקיומו של חשד לביצוע עבירה. לעניין זה אין מדובר בחשד בעלמא, אלא ביסוד סביר לחשד (709ו-ז).

(2) בהשתלשלות האירועים, כפי שמייחסת המשיבה לעוררים, יש כדי לבסס חשד כי בנסיבות המיוחדות של האירוע, עברו העוררים את העבירה המיוחסת להם והתנהגו באופן שיש בו כדי לסכן את שלום הציבור, בעת שניסו לעלות להר הבית (710א).

ב.

(1) שתי מערכות דינים חלות על שחרור בערובה של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב-אישום. נוכח הניסוח הכמעט זהה של הוראות החוק והמטרות העומדות ביסוד הסמכות לשחרר בערובה, פירושן של הוראות החוק לעניין סמכות לשחרור בערובה, הוא פירוש זהה (710ב-ג).

(2) מערכת אחת נקבעה בהוראות חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], ה’תשמ”ב-1982, והיא דנה בסמכות לעצור חשוד בטרם הוגש נגדו כתב-אישום ואף לשחררו בערובה (סעיפים 21, 33 ו-44 לחוק). המערכת המקבילה לה נקבעה בפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], ה’תשכ”ט-1969, ובה מצויות ההוראות החלות על העוררים (710ג-ד).

ג. מנוסח סעיף 18א לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], עולה כי בית- משפט מוסמך להטיל על חשוד במסגרת תנאי השחרור בערובה “כל תנאי שימצא לנכון”. ודאי הוא שבית המשפט מוסמך להטיל אותם תנאים שקצין משטרה הוסמך להטילם – בהסכמת החשוד – אף בלא הסכמתו של החשוד. בגדר תנאים אלה, כפי שנקבעו בסעיף 11(ב) לפקודה, נמנה גם התנאי של “איסור להיכנס למקום מסויים”, שהוא התנאי שנקבע בעניינם של העוררים. לשון החוק מתירה אפוא קביעת תנאים מגבילים על חשוד המשוחרר בערובה, לרבות הגבלת חופש התנועה שלו ואיסור להיכנס למקום מסוים (711א-ב).

ד. המטרה העיקרית של שחרור לפי סעיף 44 לחוק סדר הדין הפילי [נוסח משולב] היא הבטחת התייצבותו של נאשם, אף כי לא נשללה האפשרות שבמקרים חריגים ויוצאי דופן ייקבעו תנאים נוספים לשחרור, שלא למטרה האמורה (711ג-ד).

ה.

(1) ההבחנה בין המטרות השונות של שחרור בערובה כאשר קמה עילת מעצר לפי סעיף 21א, לבין שחרור לפי סעיפים 33 ו-44 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], מקורה בשני מסלולים מקבילים שהציב המחוקק לעניין שחרורו בערובה של נאשם שהוגש נגדו כתב-אישום (711ד-ה).

(2) המקרה הראשון מתייחס לנאשם אשר בית המשפט סבור כי קיים יסוד סביר לחשש ששחרורו יביא לידי שיבוש הליכי המשפט, או שהנאשם יימלט מן הדין, או שבשל נסיבות העבירה ומהותה קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את חייו של אדם או את ביטחונו, את שלום הציבור או את ביטחונו או את ביטחון המדינה (סעיף 21א(א)(1) לחוק), או שנתקיימה לגביו עילת מעצר בשל העבירות המנויות בסעיף 21א(א)(2) לחוק (יהיו אשר יהיו נימוקי המעצר). בכל אלה, אם ניתן להשיג את מטרת המעצר על דרך של שחרור בערובה וקביעת תנאים שפגיעתם בחירותו של נאשם חמורה פחות, ייעשה הדבר מכוח הסמכות הקבועה בסעיף 21א(ב)(1) לחוק. המקרה השני שעליו יחולו סעיפים 33 ו-44 לחוק מתייחס לנאשם אשר לא קמה נגדו עילת מעצר ובית המשפט מסתפק בשחרור בערובה מלכתחילה (711ה-712א).

(3) במקרים חריגים, גם בנסיבות שבהן לא קמה עילת מעצר (“המקרה השני”), ניתן לקבוע הגבלות תנועה ביחס לנאשם ששוחרר בערובה מכוח הוראות סעיף 44 לחוק (712א).

ו.

(1) בעניינו של חשוד אשר טרם הוגש נגדו כתב-אישום, לא נקבעו על-ידי המחוקק עילות מפורשות למעצר או לשחרור בערובה. יש לזכור כי בשלב מוקדם זה, בטרם גובשו ראיות מפלילות לכדי כתב-אישום, יש להעדיף, ככל שניתן, שחרורו של חשוד בערובה על פני מעצרו (712ג-ד).

(2) בשלב שלפני הגשת כתב-אישום, כאשר הראיות טרם גובשו לדרגת ראיות לכאורה המספיקות להגשת כתב-אישום והן בדרגה של חשד סביר בלבד, המטרה העיקרית בקביעת התנאים לשחרור בערובה היא, בדרך כלל, הבטחת התייצבותו של החשוד בהליכים הצפויים והבטחת קיומו של הליך פלילי תקין (712ד-ה).

(3) מקום שכבר בשלב זה קיים חשש ממשי ומוחשי, כי חשוד בעבירה עלול לשבש הליכי חקירה או משפט, להשפיע על עדים, או שצפויה ממנו סכנה לחייו או לביטחונו ולשלומו של אדם אחר או סכנה לשלום הציבור, וכאשר ניתן לסכל את החשש או להבטיח מפני הסכנה שלא על דרך של מעצר, נתונה הסמכות לעשות כן על-ידי קביעת תנאים מתאימים לשחרור בערובה (712ה-ו).

(4) על בית המשפט לנהוג בזהירות ובצמצום שעה שהוא בא להטיל תנאים מגבילים, שיש בהם כדי לפגוע בזכויות החשוד בטרם התגבשו הראיות המקימות את החשד נגדו לכדי ראיות לכאורה המבססות אישום. אולם כאשר נקט המחוקק לשון של סמכות רחבה וקבע כי רשאי בית המשפט להוסיף “תנאים ככל שימצא לנכון”, יש לפרש דיבור זה כסמכות לקביעת תנאים סבירים וראויים לשם הגשמת מטרות החוק. יש להקפיד כי התנאים יעמדו ביחס מתאים והולם לעצם הסיכון הצפוי מהחשוד ולמידת הסיכון וכי ייבחנו על-פי מהותה של ההגבלה, אל מול זכויותיו של החשוד, טיבן של הזכויות ומידת הפגיעה בהן. פירוש זה אף עולה בקנה אחד עם העקרונות הקבועים בחוק-יסוד:ו כבוד האדם וחירותו (712ו-713א).

ז.

(1) הגבלת תנועה של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב-אישום, צריכה להיעשות במקרים חריגים ורק כאשר קיים חשש ממשי ומוחשי מפניו אם לא יוגבל בתנאים מתאימים (713ו).

(2) בהתחשב ברגישות הגבוהה ביותר ובפוטנציאל הסיכון הטמון במקום המיוחד והיחיד שאין דומה לו – הר הבית – ובהתחשב בעמדת העוררים חדורי האמונה שלא להרפות ממימוש זכותם להגיע להר ולהתפלל בו, הרי שעליית העוררים להר הבית בימים ‘טעוני סיכון’ כחג הקורבן טומנת בחובה סיכון ממשי להתלקחות חמורה במקום. זאת במיוחד נוכח לקחי העבר (713ז-714א).

 

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט צ’ כהן) מיום 14/04/1996 בב”ש 137/96. הערר נדחה.

 

נ’ ורצברגר – בשם העוררים.

י’ למברגר, עוזר לפרקליט המדינה – בשם המשיבה.

 

ניתנה היום, ו אייר ה’תשנ”ו (25/04/1996).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *