תקציר בע”מ 3151/14 פלונית (05/11/2015): בית משפט עליון ביטל הקצבת התקופה שבה האיש ישלם מזונות לאשה המסרבת לגירושין מטעמים כספיים

בע”מ 3151/14 פלונית נ’ פלוני (05/11/2015)

 

בבית המשפט העליון

בע”ם 3151/14

 

לפני:

כבוד המשנה לנשיאה א’ רובינשטיין

כבוד השופט צ’ זילברטל

כבוד השופטת ד’ ברק-ארז

 

המבקשת:

פלונית

נ ג ד

המשיב:

פלוני

 

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 23.3.2014 בעמ”ש 21043-02-13 שניתן על-ידי כבוד סגן הנשיא י’ שנלר והשופטים ק’ ורדי ו-ר’ לבהר-שרון

 

תאריך הישיבה:

ט”ו באייר התשע”ה (4.5.2015)

 

בשם המבקשת:

עו”ד דוריס גולשה-נצר, עו”ד רועי אשכרי

בשם המשיב:

עו”ד מקסים ליפקין

 

פסק-דין

 

השופטת ד’ ברק-ארז:

 

1. בני זוג הנשואים זה לזו נמצאים במצב של פירוד, ומנהלים הליכים משפטיים שונים הקשורים בכך – הן הליכי גירושין, הן הליכים שעניינם זכאותה של האשה למזונות והן הליכים הנוגעים לחלוקת הרכוש המשפחתי. האם נכון עשה בית המשפט לענייני משפחה כאשר בנסיבות העניין פסק לאשה מזונות לתקופה קצובה, אשר לאחריה האשה לא תהיה זכאית עוד לתשלום מזונות, אף אם לא יתגרשו בני הזוג? זו השאלה המרכזית שהתעוררה בפנינו. ההכרעה בה מעוררת שאלות משנה נוספות, ובכלל זה: האם ראוי שבית המשפט לענייני משפחה יפסוק כי לצורך קביעת מזונותיה ניתן לראות באשה סרבנית גט הגם שבית הדין הרבני נמנע מלקבוע זאת במסגרת הליכי הגירושין בין הצדדים? באיזו מידה רשאי בית המשפט לענייני משפחה להתחשב בכך שלאשה אין יכולת השתכרות, והאם הוא יכול להימנע מלפסוק לה מזונות גם אם היא זכאית להם לפי הדין האישי בשל כך שבני הזוג עומדים להתגרש או כיוון שהאשה היא, על-פי התרשמותו, סרבנית גט?

 

רקע עובדתי וההליכים עד כה

2. המבקשת והמשיב (להלן: בני הזוג) התחתנו בשנת 1976. הם הורים לשלושה ילדים וסבים לשמונה נכדים משותפים. במשך שנות נישואיהם עבד המשיב בחברה ציבורית גדולה ואילו המבקשת ניהלה את משק הבית. המבקשת עבדה מחוץ לבית במשך תקופות קצרות בלבד. בבעלותם של בני הזוג בית (להלן: הבית) שלו צמודה יחידת דיור נוספת, ועליו רובצת עדיין משכנתה (על אף שסכומה אינו משמעותי כיום ביחס לשוויו).

3. בשנת 2011 פרץ סכסוך בין בני הזוג. כשנה וחצי לפני פרוץ הסכסוך, עברו בני הזוג לדירה שכורה בחולון, והשכירו את הבית שבבעלותם כמו גם את יחידת הדיור הצמודה אליו (אשר הייתה מושכרת גם כשהתגוררו בבית). בעקבות הסכסוך, ביולי 2011, עזב המשיב את הדירה בחולון שבה התגוררו השניים.

4. ביום 15.8.2011 הגישה המבקשת תביעת מזונות עבורה ועבור הבן הצעיר של בני הזוג, שהיה אז קטין, לבית המשפט לענייני משפחה (תמ”ש 24331-08-11). כפי שיפורט בהמשך, זוהי התביעה שהולידה את הבקשה דנן.

5. בהמשך לכך, הוגשו כמה תביעות נוספות בין הצדדים. המבקשת עצמה הגישה באותו היום גם תביעה למתן צווים לשמירת זכויות רכושיות ולקבלת חשבונות (תמ”ש 24358-08-11). ביום 16.11.2011 הגיש המשיב תביעת גירושין לבית הדין הרבני, ולאחר מכן הגיש תביעה לפירוק שיתוף לבית המשפט לענייני משפחה (תמ”ש 39732-12-11). במסגרת הליך זה טענה המבקשת כי בנסיבות העניין יש לחלק את רכושם של בני הזוג באופן לא שוויוני, בהתחשב בכך שהיא נעדרת מקורות פרנסה, וזאת על-פי הסמכות הנתונה לבית המשפט בסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל”ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון). ביום 24.2.2013 נתן בית המשפט לענייני משפחה החלטה שבה קבע כי ככל שהמבקשת מעוניינת בסעד של חלוקת רכוש לא שוויונית, עליה להגיש תביעה מתאימה. בהתאם לכך, ביום 18.3.2013 הגישה המבקשת תביעה לאיזון משאבים (תמ”ש 33489-03-13), ובמסגרתה דרשה כי איזון המשאבים ייעשה תוך חריגה לטובתה מן העיקרון של חלוקה שווה (כך שתקבל 80% מן הרכוש המשותף), וכן כי ייקבע שדירה נוספת שירש המשיב מאביו היא נכס בר איזון.

6. ביום 27.9.2011 עברה המבקשת מהדירה בחולון וחזרה להתגורר בבית. ביום 4.1.2012 פנתה המבקשת לבית הדין הרבני בתביעה לשלום בית ובמסגרתה קיבלה צו למדור ספציפי בבית.

7. ביום 12.12.2012 ניתן פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה בתביעת המזונות (תמ”ש 24331-08-11, השופט י’ שקד). בית המשפט לענייני משפחה קבע כי במקרה דנן לא הוכחו העילות המסורתיות המוכרות בדין העברי שבגינן יש לקבוע כי המבקשת הפסידה את מזונותיה. עם זאת, בית המשפט לענייני משפחה הוסיף כי נראה שבני הזוג מנהלים את חייהם בנפרד, כי מבחינת שניהם הנישואין נקלעו למשבר וכי קשר הנישואין ביניהם “גווע”. בית המשפט לענייני משפחה הוסיף וקבע בהקשר זה כי כשמדובר בקשר גווע, אין ככלל הצדקה לשימורו במתכונת של פסיקת מזונות לאשה, וכן ציין כי חיוב המזונות כפוף לדרישת תום הלב (תוך הפנייה לבע”ם 3148/07 פלונית נ’ פלוני (13.6.2007) (להלן: בע”ם 3148/07)). לפיכך, נקבע כי במסגרת הדיון במזונות יש להתחשב בסירובה של המבקשת להתגרש מהמשיב “באופן מלאכותי, בכדי לזכות ביתרונות בהליכים המשפטיים המתנהלים ביניהם”, וכן בעובדה שהמבקשת מעכבת באופן מכוון ביצוע פירוק שיתוף בבית (שערכו כשני מיליון שקל) ואת איזון המשאבים בין בני הזוג בכך שעברה להתגורר בבית ואף קיבלה בו צו מדור ספציפי (שעמד אז בתוקפו). בית המשפט לענייני משפחה קבע כי בנסיבות המקרה סיכול מכירתו של הבית על ידי המבקשת אינו מתיישב עם חובת תום הלב.

8. לצורך פסיקת המזונות, בית המשפט לענייני משפחה לקח בחשבון את התנהלותה של המבקשת, מחד גיסא, ואת גילה (למעלה מחמישים), את העובדה שלא עבדה במשך יותר משלושה עשורים במהלך נישואיהם ואת אורח החיים שניהלה המשפחה, מאידך גיסא. בהמשך לכך, הוא קבע כי יש מקום לפסוק מזונות במקרה זה למשך תקופה קצובה בלבד. בית המשפט לענייני משפחה הסביר כי מזונות לתקופה קצובה יבטיחו וודאות משפטית לשני הצדדים שיוכלו לכלכל את צעדיהם ויאפשרו להם להיות פנויים יותר, רגשית וכלכלית, לנהל משא ומתן ולהגיע להסכם שיסיים את הקשר.

9. לאחר בחינת הוצאותיה של המבקשת, קבע בית המשפט לענייני משפחה את מזונותיה על סך של 5,650 שקל לחודש (בהנחה שהמשכנתה על הבית משולמת על ידה) או על סך של 3,500 שקל (אם זו אינה משולמת על ידה), וזאת לתקופה קצובה של 24 חודשים מיום הגשת התביעה, היינו עד ליום 15.7.2013. כמו כן, בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת המבקשת למזונות בנם שהיה בעת התביעה קטין כיוון שלא הוכחה כנדרש, וזאת גם בהתחשב בכך שבאותה עת כבר שירת בצה”ל ושלא התגורר באופן בלעדי בביתה של המבקשת.

10. המבקשת ערערה לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בעניין המזונות (עמ”ש 21043-02-13, סגן הנשיא י’ שנלר, והשופטים ק’ ורדי ו-ר’ לבהר-שרון). ביום 23.3.2014 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורה של המבקשת, אך זאת בהתייחס למועד שנקבע לקציבת המזונות בלבד. בית המשפט המחוזי קבע כי היה מקום לקצוב את מזונותיה של המבקשת, בכפוף לקביעת מועד מאוחר יותר לסיום התקופה שבה יהיה המשיב חייב לשלמם, כמפורט בהמשך.

11. בית המשפט המחוזי קבע כי אין להתערב בשיעור המזונות שנקבע, המבוסס על קביעות עובדתיות, וצמצם את הדיון לפניו לשאלה העקרונית שעניינה האפשרות לקצוב את תקופת המזונות והמענה לה במקרה הספציפי.

12. בית המשפט המחוזי ציין כי נקודת המוצא לדיון צריכה להיות שמזונות האשה נסמכים על הדין האישי. לצד זאת, סקר בית המשפט המחוזי את התפתחות הפסיקה בכל הנוגע לכך שיכולת ההשתכרות של האשה צריכה להיות מובאת בחשבון בקביעת סכום המזונות, את נסיבות המקרה (ובכלל זה אורך הקשר ונסיבות הפירוד) ואת התפיסה לפיה החיוב במזונות צריך להיות כפוף לעקרון תום הלב ותקנת הציבור. בהמשך לכך, צוין כי בעת שקיימת “סרבנות גט” מצד האשה תהא לכך השפעה על מזונותיה, תוך בחינה אם זו צריכה להתייחס לגובה סכום המזונות או לשלילת הזכות למזונות כולה. בית המשפט המחוזי העיר כי שלילת מזונות האשה שלא על בסיס הדין הדתי אמורה לשמש ככלי משפטי המיועד להתגבר על סרבנות הגט ולשמש כתמריץ לגירושי הצדדים, בדומה להתפתחות שחלה בתביעות נזיקין בגין סרבנות גט.

13. בית המשפט המחוזי המשיך ופירט את השיקולים שיש לשקול בשעה שנבחנת זכאות האשה למזונות כאשר היא “סרבנית גט”. בתוך כך, התייחס בית המשפט המחוזי לשיקולים הבאים, מבלי שאלה ייחשבו לממצים: הסיבה העיקרית לסרבנות – האם נובעת מרצון להמשיך ולקבל מזונות או מנימוקים ראויים אחרים; אורך הנישואין וטיבם; שאלת האשם במניעת הגירושין וקביעתו של בית הדין הרבני בהקשר זה; אורח החיים עובר לפירוד, לרבות שאלת עבודתה של האשה וכושר השתכרותה לעומת כושר השתכרותו של הבעל; וכן השאלה האם הוכרע כבר הנושא הרכושי בין הצדדים. בית המשפט המחוזי הדגיש כי שלילת מזונות אינה “עונש”, ולכן יש לוודא שיהיו מקורות מחיה לאשה גם כאשר היא סרבנית גט. כמו כן, הדגיש בית המשפט המחוזי כי שלילת הזכאות למזונות או צמצומה נסמכת על עקרון תום הלב, אשר “אינו חד סטרי”, ולפיכך יש חשיבות אף להתנהגות הבעל, אשר צריכה להיבחן באספקלריה רחבה.

14. בית המשפט המחוזי התייחס לקביעתו של בית המשפט לענייני משפחה לפיה מדובר במקרה דנן במי שממאנת להסדיר את הגירושין, הגם שבית הדין הרבני לא קבע כך, והחליט כי יש מקום להתערבות בקביעה זו. בית המשפט המחוזי עמד על כך שבנסיבות העניין מדובר בבני זוג שהיו נשואים למעלה מ-35 שנים והמשיב הוא שבחר לעזוב את בית המשפחה, כך שאין מדובר בסרבנית גט, במיוחד כאשר בית המשפט לענייני משפחה נמנע מלהתייחס לנסיבות עזיבתו של הבעל. בנוסף, ציין בית המשפט המחוזי כי המבקשת הייתה רשאית לדרוש כי יוסדרו ענייני הרכוש בטרם הגירושין וכי לנוכח העובדה שקיימים משאבים כלכליים שהמבקשת זכאית לחלק בהם, אין לקבל מצב שבו המשיב ייהנה מאותם משאבים ואילו המבקשת תאלץ להמתין עד לקבלת חלקה. בנוסף, כך נקבע, גם אם היה מקום לקצוב את תקופת תשלום המזונות, ראוי היה לאפשר למבקשת תקופה ממושכת יותר “להתארגן” לקראת הבאות. זאת, משום שמשמעות פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הייתה עלולה להיות שהמבקשת תיאלץ להיכנע לכל תכתיב שיוצג לה בעניינים הרכושיים.

15. בית המשפט המחוזי התייחס לעובדה שהמשיב צפוי לפרוש לגמלאות ממקום עבודתו בתוך מספר שנים, ובאותו מועד המבקשת תהיה זכאית לקבל את חלקה בקצבתו. מנגד, בית המשפט המחוזי הביא בחשבון את העובדה שטרם גמלה זכותו של המשיב לקבלת הפנסיה. בית המשפט המחוזי קבע כי אכן נראה שנישואי בני הזוג הגיעו לקיצם, אך אין די בקביעה זו ובכך שהמבקשת קיבלה צו למדור ספציפי כדי לשלול את מזונותיה בהתחשב ביתר הנסיבות. בסופו של דבר, קבע בית המשפט המחוזי כי המועד לקציבת המזונות יידחה לתקופה של שלוש שנים ממועד מתן פסק הדין בבית המשפט לענייני משפחה, היינו עד ליום 31.12.2015 או עד למועד שבו תחל המבקשת לקבל את חלקה בזכויות הפנסיה של המשיב, לפי המוקדם.

16. להשלמת התמונה יצוין, כי הצו למדור ספציפי שניתן על-ידי בית הדין הרבני בוטל בהחלטתו מיום 14.10.2013. בית הדין הרבני התייחס להתרשמותו של בית המשפט האזרחי כי קשר הנישואין בין בני הזוג גווע, וכי גם המבקשת אינה מעוניינת בשלום בית. בית הדין הרבני הוסיף והמליץ לבני הזוג לנהל משא ומתן על מנת לסיים את קשר הנישואין.

17. עוד יוער, כי ביום 12.3.2015 ניתן פסק דין בשתי התביעות הרכושיות שהגישה המבקשת – לשמירת זכויות רכושיות ולאיזון משאבים (תמ”ש 24358-08-11 ותמ”ש 33489-03-13). כאמור, במסגרת תביעתה לאיזון משאבים ביקשה המבקשת כי חלוקת הרכוש תיעשה במתכונת לא שוויונית לפיה 80% מהרכוש יועברו אליה, ורק 20% יועברו למשיב, לפי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, וכן עתרה לקבלת זכויות בדירה שירש המשיב מאביו. לבית המשפט לענייני משפחה הוגש דו”ח של רואה חשבון אשר הצביע על שתי אפשרויות לאיזון המשאבים בין הצדדים – האחת על בסיס ערכן הנוכחי של הזכויות, ובכללן זכויות הפנסיה שצבר המשיב, והשנייה על-בסיס המועד שבו ימומשו הזכויות בפועל. לפי האפשרות האחרונה המבקשת תקבל את עיקר התשלומים המגיעים לה במתכונת של הפרשה קבועה מסכום הקצבה של המשיב, מדי חודש בחודשו, לאחר שיצא לגמלאות. בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעתה של המבקשת לכך שאיזון המשאבים ייעשה במתכונת של חלוקה לא שוויונית לטובתה, וכן את דרישתה לכלול את הדירה שירש המשיב כנכס בר איזון. הלכה למעשה, נקבע כי איזון המשאבים יבוצע באופן שוויוני, בהתאם לחלופה השנייה שצוינה בחוות דעת המומחה, היינו בהתייחס למועד המימוש של זכויות הפנסיה בפועל. בית המשפט לענייני משפחה הוסיף כי התרשמותו היא שהמבקשת מעכבת את הגירושין ומסרבת לקבל את גיטה מן המשיב, ובהמשך לכך קבע (בהפנייה לסעיפים 5א(ג) ו-(ד) לחוק יחסי ממון) כי לעת הזו המבקשת תהיה זכאית לקבל סך של כ-73 אלף שקל באופן לא מותנה, בעוד יתר הסכומים יועברו לה רק בהמשך בכפוף להסדרת הגט או בכפוף להחלטה אחרת של בית המשפט לענייני משפחה. כמו כן, נקבע בפסק הדין כי המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך של 59,000 שקל. המבקשת טענה בדיון בפנינו כי היא מתעתדת להגיש ערעור על פסק הדין. למותר לציין כי איננו עוסקים בכך, ומזכירים את הדברים לשם השלמת התמונה בלבד.

18. נוסיף עוד, כי במסגרת התביעה שהגיש המשיב לפירוק השיתוף, ולאחר ביטולו של צו המדור הספציפי על-ידי בית הדין הרבני, הורה בית המשפט לענייני משפחה על פירוק השיתוף בבית שבבעלות הצדדים ועל מינויים של באי-כוח הצדדים ככונסי נכסים (תמ”ש 39732-12-11, החלטות מיום 24.2.2013, 25.2.2013, ופסיקתה מיום 14.4.2013). כמו כן, לבקשת הצדדים ובהסכמתם מונה ביום 26.3.2014 שמאי מקרקעין לצורך הכנת שומה לבית ומכירתו.

 

בקשת רשות הערעור

19. בקשת רשות הערעור שלפנינו מכוונת כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי שנסב על קציבת המזונות שנפסקו למבקשת. המבקשת ממקדת את טיעוניה בכך שבית המשפט המחוזי בחר, על אף השיקולים שעליהם עמד, לקצוב את מזונותיה עד לסוף שנת 2015, מועד שלטענתה הוא “ספקולטיבי”. לטענתה של המבקשת, פסק הדין של בית המשפט המחוזי מעלה שאלה עקרונית באשר לסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה לקצוב את מזונות האשה על מנת להביא לגירושי הצדדים, החלטה שמשמעותה היא שלילת מזונות האשה בניגוד לדין האישי החל על הצדדים, וחרף העובדה שבית הדין הרבני לא קבע כי היא סרבנית גט. לשיטת המבקשת, מדובר בפסק דין חדשני הנותן בידיו של בית המשפט לענייני משפחה כלים לאלץ צדדים להתגרש.

20. לגופו של עניין, סבורה המבקשת כי בנסיבות המקרה יש לחייב את בעלה במזונותיה ללא מועד סיום, והכול בכפוף להתפתחויות עתידיות (ובהן יציאתו של המשיב לפנסיה בעוד כחמש שנים). המבקשת מדגישה כי הייתה נשואה למשיב במשך למעלה מ-35 שנים, שבהן לא עבדה. לטענתה, כיום היא בת למעלה מחמישים ושש שנים, היא אינה מסוגלת לעבוד ולהתפרנס בעצמה, כך שזכאותה למזונות היא קריטית למחייתה, עד שתתחיל לקבל את חלקה בזכויות הפנסיה שצבר המשיב, באופן שיבטיח את הכנסתה השוטפת.

21. מנגד, טוען המשיב כי הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית מיוחדת המצדיקה מתן רשות ערעור. לטענתו, בית המשפט המחוזי כבר “עשה חסד רב עם המבקשת” נוכח תכתיביה הממוניים הבלתי סבירים, תכתיבים המסכלים לטענתו את פתרון הסכסוך על-ידי יצירת “סחבת מלאכותית”. המשיב מוסיף כי אילולא התחלף מותב בית הדין הרבני שדן בגירושי הצדדים, כבר היה ניתן בעניינם פסק דין לגירושין לפני זמן רב.

22. המשיב מוסיף וטוען כי התנהלותה של המבקשת וסירובה העקשני להתגרש בבית הדין הרבני כמו גם העיכוב המכוון של הדיונים בו, וזאת בשונה מפעילותה הנמרצת של המבקשת בפני הערכאות האזרחיות, צריכים היו להתפרש כחוסר תום לב המצדיק את איון המזונות. המשיב מוסיף וטוען, תוך התייחסות להשתלשלות ההליכים בין הצדדים, כי הערכאות קמא בחנו את ההליכים שהתנהלו כמו גם את המצב העובדתי, שמעו ראיות בהרחבה וקבעו קביעות עובדתיות שבהן אין להתערב.

23. ביום 4.5.2015 התקיים בפנינו דיון בבקשה. במסגרת זו עדכנו הצדדים באשר להמשך ההתדיינות ביניהם בערכאות השונות.

24. המבקשת מצידה עמדה על כך שביום 16.3.2015 ניתן פסק דין בבית הדין הרבני שבו נקבע כי מעשיה לא עולים כדי חיוב בגט, וכי לא ניתן להיעתר לתביעת המשיב לחייבה בגירושין. בפסק הדין של בית הדין הרבני צוין, על-פי הצהרתה של המבקשת, כי היא מוכנה לחיות עם המשיב, וכי קיימת אפשרות לסיים את התיק בהסכמת המבקשת לגירושין תוך מתן פיצוי הולם וסביר למבקשת.

25. במסגרת הדיון עדכן המשיב כי בינתיים ניתן פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה בכל הנוגע לחלוקת הרכוש בין הצדדים, במסגרת תביעתה של המבקשת לאיזון המשאבים. כמו כן עדכנו אותנו הצדדים כי בשלב זה טרם נמכר הבית, וכי הם עודם מחכים לחוות דעת השמאי בעניין.

26. בסיום הדיון הורינו לצדדים להגיש סיכומים מטעמם בשאלה האם ניתן לקצוב מזונות אשה בזמן הנישואין.

27. ביום 31.5.2015 הגישה המבקשת את הסיכומים מטעמה. בסיכומיה הבהירה המבקשת כי חיוב המשיב במזונותיה נובע מהדין האישי החל עליהם, הוא הדין הדתי היהודי, המורה כי על הגבר לזון את אשתו עד לסיום נישואיהם בגט פיטורין. המבקשת הוסיפה כי לא חלה חובה על אשה לצאת ולעבוד על מנת להיות זכאית לדמי מזונותיה, במקרים שבהם לא עבדה בעבר ואינה בעלת כושר השתכרות ממשי, כמו בנסיבותיה. המבקשת מציינת עוד כי אין עילה לשלילת מזונותיה לפי הדין האישי, וכי אין אף הצדקה בעניינה להפחית את המזונות או לשלול אותם בגין חוסר תום לב, מקום שבו היא מצויה במצב בלתי אפשרי – היקלעות לתקופה בת מספר שנים שבה תיוותר ללא מקור פרנסה עד שתהא זכאית לחלקה בכספי הפנסיה של המשיב. במישור העקרוני, המבקשת טוענת כי אין כל פסק דין של בית משפט זה אשר אישר שלילה או קציבה של מזונות אשה שאינה עובדת, אינה בעלת כושר השתכרות ותלויה לחלוטין בבעלה למחייתה.

28. ביום 8.6.2015 הגיש המשיב את סיכומיו. המשיב עמד על חיוב הבעל במזונות לפי הדין האישי היהודי, אך ציין כי ההלכה הפסוקה איזנה חובות אלו באמצעות עיקרון תום הלב, ויצרה הלכה פרגמטית המתאימה לשינוי העתים. באמצעות תום הלב, כך נטען, נוטים בתי המשפט להפחית או לשלול מזונות בכלל ומזונות אשה בפרט, בעת הצורך, כפי שנעשה במקרה דנן, כאשר בית המשפט מתרשם כי תביעת המזונות נועדה אך ורק כדי ליצור “לחץ מלאכותי” בניהול משא ומתן רכושי בין הצדדים. המשיב טען כי בבתי המשפט לענייני משפחה אכן נוהגים לקצוב מזונות בזמן, ושניתן לראות גישה זו גם בדברי הפוסקים ההלכתיים. בהקשר זה הביא המשיב מדבריו של הרב שאול ישראלי (שו”ת משפטי שאול, ה’), לפיהם אין האיש חייב במזונות אשתו אלא כשהיא עמו, “ואם היא הולכת אין מקום לתקנה כלל ועיקר”. עוד נטען, כי פסיקתו של בית המשפט המחוזי היא פרגמטית ומייתרת דיונים נוספים בעניין גובה המזונות וקביעת מועד להפסקתם, ואף פרקטיקות של חקירות ומעקבים אחר האשה על מנת לעמוד על היקף הוצאותיה. המשיב הוסיף וטען, כי שורשיה של גישת בתי המשפט באשר לקציבת מזונותיה של אשה נטועים בדמי המזונות המשקמים הנפסקים עבור ידועה בציבור בהתבסס על דיני החוזים הכלליים. כן נטען, כי מקום שבו הדין הדתי מפלה בין גבר לאשה יש לפרש את ההוראה המפלה בצמצום, כשאחת הדרכים לכך יכולה להיות קציבת מזונות כפי שנעשה במקרה דנן. בנוסף, נטען כי הגישה הפסיקתית בבתי המשפט לענייני משפחה היא למנוע התמשכות מלאכותית של הנישואין מקום שבו הם לא קיימים עוד, וכי למעשה לפי גישה זו במקרה דנן היה מקום לשלול אותם כליל.

 

דיון והכרעה

29. לאחר ששמענו את טענותיהם של הצדדים, השתכנענו כי מן הדין לתת רשות ערעור במקרה זה והחלטנו לדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. השאלה של קציבת התקופה לתשלום מזונות על-ידי גבר לאשתו בזמן נישואיהם היא שאלה חדשה, הנוגעת ל”תפר” שבין דיני המשפחה האזרחיים לדין האישי, כמו גם ל”סינכרון” בין פסיקותיו של בית הדין הדתי (בענייננו, בית הדין הרבני) לבין פסיקותיו של בית המשפט לענייני משפחה. ברקע הדברים, כפי שאסביר בהמשך, נמצאות שאלות נוספות הנוגעות ליכולת הקיום של בן זוג הנסמך על מערכת הנישואים מן הבחינה הכלכלית, בין השאר בשים לב לכך שעל-פי הדין הדתי היהודי אשה אינה זכאית למזונות לאחר הגירושין (אך מבלי שהדיון בעניין זה יוגבל רק לנשים, להבדיל מגברים, שסמכו על קשר הנישואין באופן שהשפיע על יכולתם להתפרנס). לצורך דיון בשאלה העומדת בפנינו, אפתח בהצגת הפסיפס המורכב של השאלות המשפטיות הרלוונטיות להכרעה בה – חלקן שאלות מתחום הדין המהותי וחלקן שאלות שעניינן סמכויותיהן של הערכאות השיפוטיות הרלוונטיות.

30. על רקע זה, אבחן את הכללים החלים על מזונות האשה, הן מן הפריזמה של הדין האישי החל על הצדדים והן מן הפריזמה של הדין האזרחי הכללי, וכל זאת בזיקה לשאלה של “חלוקת התפקידים” בין בתי המשפט לענייני משפחה לבין בתי הדין הרבניים במסגרת החקיקה הקיימת.

 

נקודת המוצא: הקשר בין הזכאות למזונות לקשר הנישואין לפי הדין האישי והשאלות שהוא מעורר

 

הדין האישי היהודי: גוויעת הנישואין, חיוב בגט ומועד הפקיעה של הזכות למזונות

 

שאלות של סמכות שיפוט: הסמכות בתחום הגירושין, הסמכות בתחום המזונות והקשר ביניהן

 

הדין האזרחי: מזונות משקמים וקשר הנישואין

 

היבטים אזרחיים אחרים של סרבנות גט

 

מן הכלל אל הפרט

60. בשים לב לעקרונות המשפטיים שפורטו לעיל, אני סבורה כי דין הערעור להתקבל.

65. בנסיבות אלה, אציע לחברי לקבוע כי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בעניין קציבת המזונות יתבטל, וכי ככל שלא יחול שינוי בנסיבותיהם של בני הזוג, ובכלל זה הנסיבות הנוגעות להתדיינות בבית הדין הרבני, ימשיך המשיב לשלם למבקשת את מזונותיה כפי שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, ללא קציבת מועד להפסקת תשלומם.

66. אבקש לסיים את פסק דיני בהבעת תקווה כי חרף היריבות בין הצדדים והכאב שהסבו זה לזו יימצא בהם הכוח להגיע בסופו של דבר לידי סיום של מכלול ההתדיינויות ביניהם, אשר בסופו של דבר, אינן מיטיבות עם אף אחד מהם.

 

אחר הדברים האלה: בין עקרון תום הלב לכללי הסמכות

67. בשלב זה, לאחר שהשלמתי את כתיבת הדברים, הגיע לידי פסק דינו של חברי המשנה לנשיאה א’ רובינשטיין. חברי סבור כי יש לאפשר קציבה של סכום המזונות הנפסק לאשה מן הטעם של “סרבנות גט” גם ללא פסיקה מתאימה של בית הדין הרבני, וזאת על בסיס תחולתו המחייבת של עקרון תום הלב. הוא מוסיף ומסביר, כי פסיקה כזו יכולה “לעודד” את הצדדים להגיע לידי הסכמות וסיום הנישואין. אני מבקשת לחלוק על דברים אלה, הגם שאיני חולקת כמובן על האמירה הכללית שעקרון תום הלב יפה ומתאים לחול על התדיינות בין צדדים בתחום דיני המשפחה, כמו גם על כל סוגיה אחרת.

72. המענה לחששו של חברי מפני “סחטנות” גט מצד האשה יכול להימצא במסגרת הליכים אחרים בעלי אופי אזרחי. פתרון זה הוא עדיף מאחר שאינו כרוך בהפעלת לחץ בעל אופי קיומי על אשה שנותרת ללא מקורות הכנסה שוטפים, אלא מאפשר “התחשבנות” מתאימה לאחר מעשה, ככל שזו דרושה.

73. אם תישמע דעתי, אציע אפוא כי הערעור יתקבל כאמור בפסקה 65 לעיל וכי המשיב יישא בהוצאותיה של המבקשת בסך 20,000 שקל.

 

המשנה לנשיאה א’ רובינשטיין:

 

א. קראתי בעיון רב את חוות דעתה המקיפה של חברתי השופטת ברק-ארז, אשר הציבה לבחינה שאלות בעלות משקל, ואולם בסופו של יום אין בידי להצטרף לחוות דעתה בתוצאה בתיק זה, אף שרעיון המזונות המשקמים שאליו נדרשה שובה לב. אם תישמע דעתי, יישאר על כנו פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שצעד ביסודם של דברים בנתיב שפסע בו בית המשפט לענייני משפחה. אזכיר אך את עיקר הפרשה, שכן חברתי פירטה את ההליכים. עסקינן בבני זוג שנישאו וחיו בצוותא 35 שנה, שלאחריהן נפרדו והחלו בתביעות הדדיות. לאורך השנים עבד הבעל (המשיב) באופן רצוף במקום עבודה מסודר, הנושא זכות לגמלאות, ואילו המבקשת עבדה בבית וניהלה את משקו ומחוץ לבית עבדה רק תקופות קצרות. לא אפרט את סוגיות הרכוש שתיארה חברתי, שכן ענייננו כאן בנושא המזונות. בית המשפט לענייני משפחה סבר כי נוכח סירובה של המבקשת להתגרש לשם יתרונות בהליכי הרכוש ומשיקולי תום לב, יש לקבוע מזונות לתקופה קצובה שיביאו בחשבון את כלל השיקולים; התקופה נקצבה לשנתיים מיום הגשת התביעה ב- 2011. בית המשפט המחוזי ציין כי לסרבנות גט השפעה על מזונות, אך במקרה דנא טרם נקבעה המבקשת כסרבנית על-ידי בית הדין הרבני והדין האישי הוא החל, ולכן נקצבו המזונות לשלוש שנים מיום פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (12.12.12) או עד למועד בו תחל המבקשת לקבל חלקה בגמלאות המשיב, לפי המוקדם. מכאן הבקשה, ויצוין כי ניסינו ללא הצלחה לפשר בין הצדדים.

 

מזונות לתקופה קצובה

י”א. בנדון דידן נוכח הנסיבות שתוארו ומשבתי המשפט קמא, לרבות בית הדין הרבני, לאמיתו של דבר, התרשמו כי הנישואין באו לקיצם, והמבקשת מעכבת את הגירושין אך כדי להיטיב את מצבה הרכושי, סבורני כי בדין פסק בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי אחריו מזונות לתקופה קצובה; וגישת בית המשפט המחוזי, שהלכה כברת דרך נוספת לעבר המבקשת, נראית בעיניי.

 

מזונות משקמים

כ”א. משבאה בפנינו חוות דעתו של חברי השופט זילברטל, ונותרתי במיעוט לעניין התוצאה האופרטיבית, אטעים, כי בסופו של יום המרחק בין עמדת חבריי לעמדתי לעניין התוצאה, אינו רב מאוד. חברתי מציעה כי המשיב ימשיך לשלם למבקשת את מזונותיה, כפי שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, ללא קציבת מועד להפסקת תשלומם, ואילו לשיטתי ייבחן המצב בתום התקופה שנקצבה – דצמבר 2015 הקרב ובא, ותיבחן אפשרות להארכת תקופת תשלום המזונות. כך או אחרת, משרבו עלי חבריי לעניין זה, תהא התוצאה האופרטיבית בהתאם לפסק דינה של חברתי השופטת ברק- ארז.

 

השופט צ’ זילברטל:

 

1. קראתי בעיון את חוות-הדעת המקיפות והיסודיות של חברתי, השופטת ד’ ברק-ארז, ושל חברי, המשנה לנשיאה השופט א’ רובינשטיין. אקדים ואומר כי במחלוקת בין חבריי, אני מצטרף לתוצאה אליה הגיעה השופטת ברק-ארז, לפיה יש לקבל את הערעור כמפורט בפסקה 65 לחוות דעתה. עם זאת, כפי שיובהר להלן, אין בידי להסכים עם כל הקביעות העקרוניות שהוליכו את חברתי לתוצאה האמורה, ובנקודת המחלוקת העיקרית בין חבריי, דעתי היא כדעתו של המשנה לנשיאה.

19. סיכומם של דברים: בשאלה העקרונית שעמדה לדיון בבקשת רשות הערעור דנא, אני מצטרף לעמדת המשנה לנשיאה: בתי המשפט לענייני משפחה רשאים לקצוב מזונותיה של אישה בגין סרבנות גט, גם בהיעדר חיוב בגט על-ידי בית הדין הרבני.

עם זאת, עמדתי היא כי בנסיבותיו של המקרה הנדון, אין מקום לקציבת מזונותיה של המבקשת, הן משום שעיכוב הגט על-ידה אינו בהכרח תוצאה של נקמנות או סחטנות פסולה, כלומר לא מדובר בחוסר תום-לב המצדיק קציבת מזונות, והן נוכח ההסדר ההסכמי שאיפיין את חיי הנישואין של בני הזוג, גילה של המבקשת וסיכוייה להשתלב בשוק העבודה בתקופת הגישור הקצרה שנותרה עד הגיע בני הזוג לגמלאות. משכך, ובנסיבותיה של בקשת רשות הערעור הנדונה – אני מצטרף לתוצאה האופרטיבית של חברתי, השופטת ברק-ארז כמפורט בפסקה 65 לפסק-דינה. התיק יושב לבית המשפט לענייני משפחה, על מנת שיפסוק בעניין המזונות בהתאם לפסיקתו העדכנית של בית הדין הרבני ובהתאם לשיקולים שהותוו לעיל. עד להחלטה אחרת שתתקבל בבית המשפט לענייני משפחה, המשיב ימשיך לשלם למבקשת את מזונותיה כפי שנקבעו, ללא קציבת מועד להפסקת תשלומם.

 

הערעור מתקבל לעניין התוצאה האופרטיבית, כאמור בפסקה 65 לפסק דינה של כבוד השופטת ד’ ברק-ארז. המשיב יישא בהוצאותיה של המבקשת בסך 20,000 שקל.

 

ניתן היום, ‏כ”ג בחשון התשע”ו (‏5.11.2015).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *