תקציר בע”מ 2374/11 פלוני (15/02/2011): בית משפט עליון דחה בקשת רשות ערעור על פסיקת בית משפט מחוזי כי על האיש לשלם פיצויים לאשה בשל סירוב לגירושין

בע”מ 2374/11 פלוני נ’ פלונית (15/02/2011)

 

בבית המשפט העליון

בע”מ 2374/11

 

בפני:

כבוד השופט נ’ הנדל

 

המבקש:

פלוני

נ ג ד

המשיבה:

פלונית

 

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום בעמ”ש 1020/09 שניתן על ידי כבוד השופטות א’ קובו, מ’ רובינשטיין, ע’ צ’רניאק

 

בשם המבקש:

עו”ד מיכל כהן-קורינאלדי, עו”ד אלעד קורינאלדי

בשם המשיבה:

עו”ד סוזן וייס, עו”ד אביעד הכהן, עו”ד יפעת פרנקנבורג

 

החלטה

 

1. מונחת לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטות א’ קובו, מ’ רובינשטיין ו-ע’ צ’רניאק בעמ”ש 1020/09) לפיו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במסגרתו חויב המבקש בפיצוי נזיקי למשיבה בסך כולל של 700,000 ש”ח בגין סרבנותו ליתן לה גט במשך למעלה מ-10 שנים.

2. הצדדים נישאו ביום 03/04/1997. לאחר שלושה חודשים, שבמהלכם התגוררו יחדיו, ברחה האישה מהבית בשל אלימות מצדו של הבעל כשהיא בהריון. מאז ולמעלה מ- 11 שנים הצדדים אינם מתגוררים יחדיו ומנהלים הליכים משפטיים בבית הדין הרבני ובתי המשפט. בהליך דנא הוגשה תביעה נזיקית לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב בגין סרבנות גט. נקבע כי המבקש מסרב ליתן גט למשיבה במשך למעלה מ- 10 שנים. על בסיס ניתוח הראיות נקבע כי התקיימו כל יסודות עוולת הרשלנות ובהתאם חויב המבקש לפצות את המשיבה בסך של 700,000 ש”ח בתוספת הוצאות משפט. ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב נדחה. טענת המבקש לפיה לא חויב במתן גט, אלא שניתנה החלטה של בית הדין הרבני הממליצה לו ליתן גט נדחתה לגופא. נקבע כי מדובר באשה שנשבתה על ידי המבקש. היא נשאה בגיל 24 וחיה עימו רק שלושה חודשים וכעת היא קרובה לגיל 40 וממשיכה לסבול מהתנהגותו של המבקש. נמנעה ממנה האפשרות להקים משפחה ולהוליד ילדים. כאמור, הערעור נדחה והמבקש חויב בהוצאות משפט בסך 30,000 ש”ח. ומכאן הבקשה למתן רשות ערעור.

3. לטענת המבקש השתלשלות ההליכים בית הדין הרבני מציגה תמונה אחרת מזו שנפסקה בהליך דנא. בשנת 1997 פתחה המשיבה תיק בבית הדין הרבני. בתאריך 11/06/2000 בית הדין הארצי שדן בערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי קבע כי יש להקצות לצדדים שבועיים על מנת לגבש הסכם גירושין. בהמשך, כך נטען, בית הדין הרבני הביע תמיהה על התנהגות באי כוח המשיבה לפיה אינה מקנה לבית הדין סמכות לדון במזונות ובהסדרי הראייה כדי להגיע לסיום הפרשה. לטענת המבקש מהחומר עולה כי המשיבה היא אשר מערימה קשיים ואינה מוכנה לקיים את הסדרי הראייה מזה שלוש עשרה שנה ומונעת כל קשר בין המבקש לבין בנם. בעניין זה מפנה המבקש להחלטת בית הדין הרבני משנת 2005 לפיה נדחתה תביעת המשיבה לחייב את המבקש במתן גט ובהטלת סנקציות, תוך שנקבע כי המשיבה מעגנת את עצמה בכך שמונעת את הקשר בין המבקש לבין בנם. נטען על ידי המבקש שבתי הדין הרבניים נמנעים מליתן גט גם כאשר הצדדים מסכימים לכך, אם קיים פסק דין המחייב את הבעל בנזיקין בשל סרבנות גט. משכך ומשיקולי מדיניות על בית המשפט להימנע מפסיקה שתסב נזק לבעלי הדין. לטענת המבקש לא התקיימו יסודות עוולת הנזיקין במקרה זה. אין קשר סיבתי בין ההפרה לבין הנזק, שכן למשיבה אשם תורם הואיל והיא זו אשר מעכבת את הליכי הגט. בנוסף נטען כי הסכום שנפסק הינו חסר תקדים, בלתי פרופורציונאלי ובכוחו לגרום לגט מעושה. לשיטת המבקש רק בית הדין הרבני מוסמך לקבוע סרבנות גט ויש לשמור על עקרון כיבוד הערכאות. המבקש הפנה לפסיקת בית הדין הרבני הגדול לפיה פסיקה של בית המשפט לפיצוי נזיקי תוביל לכך שלא ניתן יהיה ליתן גט בשל היותו גט מעושה. כן מדגיש המבקש שיש להבחין בין מקרה בו בית הדין הרבני נתן פסק דין המחייב בגט לבין מקרה בו ניתנה המלצה, כבענייננו, לפיה הצדדים יתגרשו. באחרון פסק דין המחייב בנזיקין יגרום לאי מתן גט בשל חשש מגט מעושה שכן בית הדין הרבני נמנע מלהטיל סנקציות ולא בכדי.

4. מנגד טוענת המשיבה כי עסקינן בקביעות עובדתיות שאינן מצדיקות דיון בגלגול שלישי. נטען כי השאלות הגדולות אותן מעלה המבקש כגון מערכת היחסים בין בית הדין הרבני לבין בתי המשפט האזרחיים לא הועלו בערכאות דלמטה ומועלית בשלב זה לראשונה ולכן אין מקום לדון בהם במסגרת בקשה למתן רשות ערעור. בנוסף הפנתה המשיבה לשורה ארוכה של פסקי דין בהם נקבע כי יש סמכות לבית המשפט לדון בתביעה לפיצוי בגין סירוב בעלה ליתן לה גט, נתון המלמד כי אין בפסק הדין נשוא ההליך דנא קביעה תקדימית המצדיקה מתן רשות ערעור. לטענתה, המבקש, נתלה בטענות הלכתיות, אך בפועל הינו בגדר ‘נבל ברשות התורה’. כלל ידוע הוא שמעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה. זאת על רקע הנזקים הכבדים שהמבקש גרם לה במשך כ- 13 שנה.

5. היועץ המשפטי לבתי הדין הרבניים בתגובה לבקשה טען כי מדובר בסוגיה בעלת חשיבות משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור. לשיטתו תביעות נזיקין עקב סרבנות גט נתונות במחלוקת משפטית עזה בין דיינים, שופטים ומלומדים. פסיקת פיצויים עלולה לגרום לגט מעושה ולמנוע מתן גט. פסיקה שכזו חודרת לגרעין הקשה של סמכות בתי הדין הרבניים, שכן על פי דין תורה כדי להביא לגירושין צריך שהבעל ייתן גט מרצונו הטוב. לשיטתו תביעות נזיקיות עקב סרבנות גט הינן בגדרי ענייני נישואין וגירושין כהגדרת חוק שיפוט בתי הדין הרבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953.

6. טענות המבקש שפורטו לעיל מעלים שאלות עקרוניות כבדות משקל. לשם כך נתבקשה עמדתו של היועץ המשפטי של בתי הדין הרבניים. דא עקא, שבית המשפט המחוזי בהחלטה נשוא הערעור כלל לא נדרש לשאלות העקרוניות. בית המשפט לא נדרש לסוגיה הואיל וחלק מהטענות כלל לא נטענו בהליך קמא. אף הטענה בדבר העדר כיבוד ערכאות ושאלת הסמכות של בית הדין הרבני ובית המשפט, על רקע החשש מגט מעושה, לא קיבלה את המימד העקרוני כפי שפורט בבקשה שלפנינו.

במסגרת בקשה למתן רשות ערעור, אין זה ראוי שבית משפט זה יאמר את דברו בסוגיות שלא נתבררו כל צורכם על ידי הערכאות שדנו בעניין. דווקא בשל העובדה כי מדובר בשאלות עקרוניות הדורשות בירור מעמיק יש צורך שהעניין יתברר תחילה בערכאות דלמטה, על מנת שבית משפט זה היושב כערכאת ערעור יוכל להידרש לשאלות העקרוניות המתעוררות מפסק הדין נשוא הערעור ואשר הינן במחלוקת. לשון אחר, תנאי חיוני אך לא מספיק למתן רשות ערעור בגלגול שלישי הוא שהבקשה מעוררת שאלה עקרונית בעלת חשיבות ציבורית. תנאי זה אינו מספיק שכן יש לבחור בתיק המתאים לבירור הסוגיה העקרונית. אחרת, הדיון אף עלול להחטיא את המטרה. כאן, העדר דיון מקיף ויסודי בסוגיות הרלוונטיות מלמד כי לא זה התיק להענקת רשות ערעור בגלגול שלישי (וראו רע”א 6397/04 מוסא אחמד חסין נ’ עמותת א.ל.ע.ד. (06/12/2009)).

בנושא שיעור הפיצוי, עסקינן בקביעות עובדתיות שודאי שאינן מצדיקות מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. אכן מדובר בסכום לא מבוטל. אך הוא נגזר מהממצאים העובדתיים לפיהם המשיבה נשאה למבקש בהיותה בת 24, הם התגוררו יחדיו רק שלושה חודשים, היא ברחה מהבית עקב האלימות בה נקט המבקש. המשיבה מעל לגיל 40 כיום והמבקש טרם נתן לה גט. אף נקבע על ידי בית המשפט כי “המערער מנה ומונע ממנה שמחת חיים, מנע ומונע ממנה להקים משפחה אחרת ובפרט מנע ומונע ממנה ללדת ילדים” (עמוד 4 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). מכאן שאין כל מקום להתערב בנפסק. באשר לטענות המבקש בדבר התנהגותה של המשיבה, ארשה לעצמי להוסיף כי אין בהן להצדיק עיגון אשתו, הן מבחינה משפטית והן מבחינה הלכתית.

7. לנוכח האמור דין הבקשה להדחות.

 

ניתנה היום, כב שבט ה’תשע”ב (15/02/2011).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.