תקציר “בדין כפיית האיש בגט כאשר האשה מורדת עליו” (2015)

ציון בוארון “בדין כפיית האיש בגט כאשר האשה מורדת עליו” שערי ציון 3 (2015) 268

 

“סימן כה – בדין כפיית האיש בגט כאשר האשה מורדת עליו” ציון בוארון

הנדון הוא גט שסודר בביה”ד הגדול, לאחר שהבעל חוייב ע”י ביה”ד ליתן גט. – וקרובי הבעל מוציאים לעז על הגט. – וכבר הארכנו בנידון כפיית גט בשערי ציון ח”א (א”ה סי’ ו’). ובפסק דין זה נתחדשו כמה דברים.

בתיק זה הסתיימו הדיונים בפסק-דין שניתן ביום כ’ אלול תשס”ו, שבו קבע ביה”ד בהרכב מורחב של חמשה דיינים בראשות כבו’ נשיא ביה”ד הגדול הגר”ש עמאר שליט”א שהגט שסודר על ידינו כשר לכתחילה, ואף הטלנו חרם על כל מי שיוציא לעז על הגט. על אף זאת, אנו חוזרים ונדרשים לתיק זה בגין מכתבה של המבקשת ר. ט. שבו העלתה את בעייתה, וכך היא כותבת: “יש לי בעיה ואני מבקשת את עזרת ביה”ד, היות ואני שייכת לקהילה שלפני שיסכימו להשתדך אתי ילכו לשאול את הגר”נ קרליץ שליט”א. והיות ובפרוטוקול של תאריך הגט מוזכר כמה פעמים שהוא נותן את הגט בכפיה … ואילו ממה שקרה אח”כ בשעת הגט אין פרוטוקול …, וכן ממה שדובר בביה”ד כשהיינו בלי הטוענים, על כל הענינים של בינו לבינה אין פרוטוקול …, אי לזאת אבקש שכבו’ ביה”ד יעשה עמי חסד לכתוב את הנימוקים לכפיה וכו’. וזה הרבה יכול לעזור לי להוציא אותי בעז”ה סופית מהמצב בו אני נתונה”.

בתחילה חסנו על כבודן של המשפחות, ונמנענו מלגלות פרטים מפרוטוקולי ביה”ד. אולם בכדי להסיר לזות שפתיים על הגט, ועל מנת שהדברים יהיו ברורים, נביא את עיקרי הדברים הנמצאים בתיק, ואחריהם הנימוקים ההלכתיים בנדון שלפנינו. בתאריך כ”ו תמוז ה’תשס”ה כתב ביה”ד הגדול בפסק דינו כדלהלן: “האשה מואסת בבעלה מאיסות מוחלטת, ויש לה אמתלאות מבוררות לכך. הרב פולק רבו של הבעל ומדריכו שמע את הצדדים, וקבע בחוות דעתו שאין מקוס לשלום. הוא קובע כלהלן: ‏”הבעל התייחס באדישות ובחוסר ענין לשלו”ב. – אמר לי שלא עשה כלום לשדל אותה, והתרשמתי שגם בעתיד לא יעשה דבר … – האשה גילתה התנגדות נמרצת במיוחד. אמרה בבכי ובדמעות שאחר חיי הנישואין שעברה אתו אינה מסוגלת לחיי אישות בכלל. – מדברי שניהם התרשמתי שהיו סטיות בחיי האישות, וגם ההלכה לא נשמרה”. הסיבות המצויינות ע”י הרב, די בהן בכדי להבין את מאיסות האשה בבעל. – יש בדבריו שלושה שיקולים הלכתיים. הבעל עצמו אינו מעוניין בשלום, ודבריו לשלו”ב הם מן השפה ולחוץ. היו סטיות בחיי אישות, הרב לא פירש, אבל בפרוטוקול ביה”ד האזורי מיוס י”ט כסלו ס”ד יש פירוט דברים. הצדדים נשלחו על ידי ביהייד לבדיקה במכון שינוי ע”י דייר דניאל גוטליב, שהוא איש מקצוע מן השורה הראשונה. מסקנתו החריפה מנוסחת כך: “אוי לעין ראתה זאת. להערכתי נבנתה טרגדיה אחת ע”ג השניה, הראשונה מערכת היחסים הכושלת של שני בני הזוג, והשניה המאבק הנוכחי אשר לא מוסיף טובה ולא תפארת לאף אחד מבני הזוג או למשפחותיהם”. – ואין ספק שמסקנה זו משקפת היטב את המצב לאשורו. (ע”כ מועתק מפסה”ד הנ”ל).

יש להוסיף את אשר מופיע בפרוטקול ביה”ד האזורי: הבעל עשה לעיני האשה ולחרדתה, עבירות של חילול שבת בצורה של ‘עובר להכעיס’, באומרו “שהוא רוצה לעשות בשבת את כל ט”ל מלאכות”, וכך עשה לעיניה כיבוי, הבערה, חרישה וכו’ …

גם אם נקבל את טיעונו של הבעל, שהוא היה אז במשבר נפשי עמוק, הרי שכמובן אין בזה כדי לרפא או למעט מן השבר הנוראי שבו היתה האשה י”מבית ומחוץ”. כלומר: “מבית” בענינים שבינו לבינה, דברים אשר גרמו לאשה לחגיע למצב ‏ ‘שאינה מסוגלת לחיי אישות בכלל’ (כלשונו של המשגיח המכובד במכתבו הנ”ל). ו”מחוץ” לחזות בחילולי שבת להכעיס שעושה הבעל, ובאופן החמור ביותר.

והנה בדין טוענת “מאיס עלי זה הבעל”, כידוע שנחלקו הראשונים אם כופים את הבעל ליתן גט, או שעושים רק הרחקות לבעל וכל מיני טצדקי ע”מ ללחוץ עליו עד שיתן גט. ונביא תחילה הדעות של רבותינו הראשונים האוסרים את הכפיה, ואחריהם דעות רבותינו שכתבו לכפות, מן הדין או מן התקנה.

תחילה וראש: רבינו תם, הובאה דעתו בתוס’ כתובות (סג: ד”ה אבל אמרה), שם חולק על רש”י אשר נראה דעתו שיש לכפות. וכן היא דעת רבותינו: הרשב”א, המאירי והריטב”א בסוגיא דמורדת שם. וכן כתבו גם בעל המאור והר”ן על הרי”ף שם. וכן דעת המגיד משנה (פי”ד מהל’ אישות ה”ח) ז”ל: ודע שיש שיטה אחרת להרבה מן המפרשים, שבדין הגמ’ אין כופים להוציא וכו’.

ובדעת מהר”ם מרוטנבורג איכא בעין פלוגתא, שבמרדכי כתובות (פ’ אעפ”י, סוף אות קפ”ו) ובהגהות אשר”י (שם) הביאו לשון מהר”ם שכתב דלדידן דלא נהגינן לכופו לגרש וכו’. ומאידך הרשב”א בתשובה (סי’ צג) כתב דרבינו מאיר כתב “שכאשר היתה נותנת האשה אמתלא לדבריה היה כופה אותו לגרשה”. וכן מהר”ח אור ורוע (סי’ קנ”ה) כתב שמהר”ם פסק בהרמב”ם, ועשה מעשה כמה פעמים. וכן להלן (סי’ קכ”ו) כתב מהר”ח או”ז ז”ל: ואני ראיתי את מורי רבינו מאיר ז’ל שדן בו הלכה למעשה, שצוה לבעל ליתן גט. עכ”ל.

והנה! מאידך ידועה שיטת הרמב”ם אשר פסק בסכינא חריפא לכפות על הגט כאשר האשה טוענת “מאיס עלי”. ולשיטתו במאי”ע כופין מיד, ובמורדת שאינה טוענת מאי”ע אלא סתם ‘לא בעינא ליה’ כופין להוציא אחר י”ב חדש.

וכל זה הוא אפילו מדינא דגמ’. (וכמדוקדק בלשון היה שהבאנו לעיל שכ’ ע”ד הר”מ, דלשיטה אחרת, בדין הנמ’ אין כופין).

ב) וכאשר נעמוד למנין, נמצא שהרבה ראשונים ואולי רוב הראשונים ס”ל שכופים לגרש בטענה זו. אם מדינא דגמ’, ואם מדינא דמתיבתא. עיין לתוס’ רי”ד כתובות (דף סד.) שהעתיק תשובת רב שרירא גאון שכתב דרבנן סבוראי תקנו דמורדת התובעת גירושין, כופין אותו וכותב לה גט לאלתר, ויש לה עיקר כתובה, וסיים בזוה”ל: וכזאת אנו מתנהגים היום כשלש מאות שנה ויותר, אף אתם עשו כן.

גם רבינו הרי”ף הביא בכתובות שם הא דבדינא דמתיבתא כד אתיא ואמרה לא בעינא ליה להאי גברא, יהיב לה גיטא לאלתר וכו’. וחזינא לגאון דאמר דיהיב לה עיקר כתובה. וכ”כ בדף ק”ח על המשנה דהפוסק מעות לחתנו. (עיין גם בתוס’ רי”ד שם).

וכ”כ הרמב”ן במלחמות שם, שתקנה זו נהגה בחמש מאות שנה לפני הרי”ף, ולא זזה תקנה זו מביניהם, וכפי שנמצא בבה'”ג ובכל חיבורי הגאונים הראשונים. ולדעתו נוהגת תקנה זו גם בימינו, אלא שסיים שמי רוצה להחמיר שלא לכוף בגט לא הפסיד. הרי מבואר שכ”ה דעתו לדינא, בהתקנה. ובודאי דמ”ש לא הפסיד, הכל תלוי במה שנראה לעיני ביה”ד, דודאי אם ביה”ד רואה שיש חשש קלקול, או עיגון קשה, אין ספק שהכופה לא הפסיד גם לדברי הרמב”ן הנ”ל.

גם באור זרוע הגדול הלכות יבום וקידושין (אות תרנ”ד) כתב משם ר”י בר נתן דכופין. וכן בש”מ שם הביא דברי ריא”ז שכתב דכבר פשמה תקנה זו בכל ישראל, ואין לנו לזוז מתקנתן.

נם ברש”י בכתובות שם נראה דאזיל בשיטת הרמב”ם. וכ”כ להדיא הריטב”א שם. וכ”כ בהגהות המרדכי (אות ר”ד) דבמורדת הטוענת מאי”ע שוים רש”י ז”ל ורבינו משה שיגרשנה בע”כ כאשר ביארנו. וכ”כ בדעת רש”י בשו”ת מהר”ח או”ז (סו”ס קכ”ז). וכ”כ בתשובת הרמ”א (סי’ צ”ו) משם רש”י ורשב”ם דכופין. וכ”כ הפנ”י בכתובות שם ז”ל: ולפי”ז משמע דשיטת רש”י ז”ל בשיטת הרמב”ם. עי”ש. וכן מבואר יותר ברש”י יבמות (דף סה: ד”ה כתובה). ועוד שם (דף כו ד”ה רב).

וכן כתב הראב”ן בפ’ המדיר, דבטוענת מאי”ע כופין להוציא מיד, ובאינה טוענת מאי”ע משהין יב”ח. ושם בסוף המסכת הביא דינא דמתיבתא דלא משהינן יב”ח, משום דכד משהינן תריסר ירחי אגיטא נפקן לתרבות רעה בין בזנות בין בשמדא, וע”כ כותב לה גיטא לאלתר.

גם הראב”ד ז”ל מודה להרמב”ם בזה, שכ”כ ה”ה (פ”ב מיבום ה”י), שהראב”ד ז”ל נראה שמודה להרמב”ם בדין המורדת בין ביבם בין בבעל. ע”כ.

וכ”ד רבינו מאיר אבועלפיא בתשובה (סי’ רנ”ד) דאם נתרצית האשה לצאת בלא כתובה ובלא תוספת ובלא מתנה, כופין הבעל ליתן גט אחר יב”ח, לא תהא זו קלה ממורדת. וכך הדין. ומשמע דזה אף מדינא דגמ’ (וכמ”ש ברש”י ביבמות דף סה:).

ועיין בתשובת מהר”ח אור זרוע (סי’ קנ”ז), שרבינו ישעיה מטראני כתב לרבינו אבא מארי זצ”ל, שהמורדת על בעלה ואינה חפצה בו אעפ”י שאינו מכח ההלכה לכופו ליתן גט, מ”מ גאוני ישיבות בבל בזמן רבנן סבוראי תקנו שיכופו את הבעל. וכ”כ בהלכות גדולות. וכן כתבו רב האי ורב שרירא וכל הגאונים. וכ”כ רב אלפס. ואין מי יוכל לעקור תקנת ב”ד הגדול שבבבל. עכ”ל. (וכ”כ גם בתשובה סימן קנה).

גם רבינו אהרן הכהן מלוניל בארחות חיים הלכות כתובות (סי’ ט”ז) הביא דברי הרמב”ם להלכה בענין מורדת, בלא שום דיעה אחרת. גם בהגהות הרא”ש (כתובות דף ס”ג) כתב, דרב האי כתב דגאוני הישיבות תיקנו שכופין הבעל ליתן גט מיד.

דעת רבינו גרשום מאור הגולה: בהגהות הרא”ש (סוגיא דמורדת) אחר שכ’ בשם רב האי גאון שגאוני הישיבות תיקנו שכופין הבעל ליתן גט. כתב שכן כתב רבינו גרשום מאור הגולה שכופין וכו’. וכ”כ משמו בהגה”מ (פי”ד מאישות אות ט) דרגמ”ה כתב בתשובה, שמתוך ההלכה אין כופין אלא במוכה שחין וחבריו, אבל רבנן סבוראי תיקנו דכופין לאלתר. “וכן עמא דבר” בכל אנשים.

דעת רבינו חננאל: במרדכי כתובות (סי’ קפו) כתב כן משם רבינו חננאל, דבמאי”ע כייפינן ליה מיד, ובלא מאי”ע אחר יב”ח (וכמו שנראה מהרמב”ם ומתוס’ רי”ד ועוד).

וכן דעת רשב”ם, וכפי שכתבו כמה ראשונים משמו, אך לא ציינו היכן כתב כן. וכ”ה בשו”ת הרמ”א (סי’ צ”ו), דרשב”ם ורש”י כתבו בביאור לכפות. עיי”ש. וכ”כ בשו”ת מהר”ם אלשקאר (סי’ ע”ג). גם ברבינו ירוחם מישרים (נתיב כ”ג ח”ח, עמוד מ”ט) כתב דרשב”ם פי’ דאם אמרה מאיס עלי, לא כייפינן לה שתשהה, אלא יגרשנה מיד בע”כ. וכ”כ הרמב”ם. עכ”ד.

ג) והנה מדינא דמתיבתא לא רק כאשר טוענת האשה מאי”ע כופין, אלא אפילו כאשר אינה אומרת שום טענה, אלא לא בעינא ליה, דנין אותה בדין מורדת בתקנה דמתיבתא וכופין אותו לגרש. כן מבואר להדיא ברי”ף כתובות (דף ק”ח) בדין פסקה היא על עצמה, שמדין המשנה או תתן או תשב עד שילבין ראשה. וע”ז כתב הרי”ף: דהשתא דתקינו רבנן למורדת למיתב לה גיטא, ל”ש פסק אביה ל”ש פסקה איהי, כד אמרה או כנוס או פטור, כייפינן ליה ויהיב לה גיטא בעל כרחיה. עכ”ד. וכ”כ בתוס’ רי”ד שם משמו. הרי מבואר דאפילו שהיא רוצה בו בעצם, שהרי אומרת לו “או כנוס”, אעפי”כ כופין אותו להוציא.

וכן מבואר ברמב”ם (פכ”ג מהל’ אישות הט”ז), בדין פסקה היא ע”ע, שכ’, ולמה לא תפטור עצמה במרדות, שהמורדת הבעל רוצה לכונסה והיא אינה רוצה בו, אבל זו היא רוצה בו, שהרי אומרת או כנוס וכו’. עכ”ד. מבואר בדבריו דהא דלא דיינינן בדינא דמתיבתא הוא משום שאומרת “או כנוס” אבל אם אינה רוצה בו כלל כייפינן ליה אעפ”י שאינה טוענת מאי”ע.

יתירה מזו מצינו בתשובה להרמב”ם שהובאה בביאור הגר”י קאפח ז”ל על הרמב”ם (פי”ד הי”ג): מעשה באחד שאינו זן ומפרנס, והאשה סבלה חרפת רעב היא וילדיה. לבסוף לימדה תינוק ומזה התפרנסה, והסכימה להמשיך במלאכתה ולשמש את בעלה כדרך כל הארץ. אך הבעל טען שתשב בביתה והוא יפרנסנה. ובידוע שאין באפשרותו לפרנסה. ודרשה האשה שיפטרנה בג”פ. והשיב הר”מ דהעצה לאשה שתמרוד ותצא בלא כתובה, ואז יכופו את הבעל לגרשה, ותהיה בת חורין לעצמה, תלמד מי שתרצה ותעשה מה שתרצה. ע”כ.

הרי דאעפ”י שאין מאוס עליה, ואדרבה הסכימה להמשיך לשמשו, אעפי”כ יעץ הרמב”ם שתמרוד דהיינו שתאמר איני רוצה בו, וחזר דינה להיות כמורדת, ואז יכפוהו עפ”י דינא דמתיבתא לאלתר. משום דמדינא דמתיבתא לא בעינן טענת מאי”ע דוקא. (וכמו שהוכחנו להדיא מדברי הרי”ף).

ד) ובאשר נעמוד למנין, הרי שהרוב המכריע של גדולי הראשונים כעשרים במספר ס”ל דכופין בטענת מאי”ע או אפילו בטענת לא בעינא ליה לבד.

ואשר ע”כ ברור דלהלכה היה צריך להכריע כדעת הרוב, ולכפות בטענות אלו אפילו לכתחילה.

אלא שלחומר איסור א”א חוששין הרבה לעשות מעשה, ומשתדלים בכל מיני טצדקי עד שיתן גט בלא עישוי ממש.

אבל כ”ז לענין לכתחילה, אבל אם כבר נעשה מעשה, ונתן גט בציווי בית דין מתוך איום על מאסר או אפילו מאסר ממש, בודאי שהגט כשר בלא פקפוק, הואיל וכך הוא דעת הגאונים והרוב המכריע של הראשונים, שבטענת מאי”ע כופין אותו ליתן גט. והעישוי הוא כדין.

ה) כל שכן וכל שכן בנדון שלפנינו, שיש כאן טענת מאיס עלי באמתלא מבוררת, דבזה י”ל דגם הפוסקים מתנגדי הכפיה מודים שכופין אותו עד שיתן גט.

וכמו שהוכיחו ברעת מהר”ם מרוטנבורג. שבמרדכי (פ’ אעפ”י) ובהגהות אשר”י (שם) הביאו משמו דלדידן לא נהגינן לכופו לגרש וכו’, ומאידך בתשובת הרשב”א (סי’ צ”ג) כתב דמהר”ם כתב שכשהיתה נותנת האשה אמתלא לדבריה היה כופה אותו לגרשה. וכ”כ בשו”ת מהר”ח או”ז (סי קנ”ה) דמהר”ם פסק כהרמב”ם ועשה מעשה כמה פעמים. ועוד להלן (סימן קכ”ו) כתב: ואני ראיתי את מורי רבינו מאיר שדן בו הלכה למעשה, שציוה לבעל ליתן גט. עכ”ל. ותירצו דבריו, דהא דכתב דלא נהגינן לכפות, היינו בלא אמתלא, ומ”ש הרשב”א ומהר”ח או”ז משמו, שעשה מעשה כמה פעמים לכפות, היינו בשהאשה נותנת אמתלא מבוררת המתקבלת ע”ד ביה”ד באופן שאין חשש שמא עיניה נתנה באחר.

וכך כתב רבינו ירוחם במישרים (נתיב כ”ג חלק ח’) זה לשונו: וכן היה דן רבינו מאיר בדינא דמתיבתא, אבל היה מצוה להחרים אם השיאה שום אדם עיצה וכו’. ולפי זה לא היה דן דין מאיס עלי אם לא שתתן אמתלא למה אינו מקובל עליה, או שהיה מכלה כל הממון. עכ”ל.

וכן בתשובות מהר”ם (להל’ אישות סי’ לד), זיל באמצע התשובה, לא פירשת לי אמאי הדרא בה (המקודשת), אם אמרה מאי”ע או אמרה בעי”ל ומצערנא ליה, לא פירשת לי בכתבך. ומשמע דבלא כל אלה ודאי אין כופין אותו, דהא ל”ש שמעתא דמורד וכו’. עכ”ד. הרי דס”ל דמורדת אפילו דבעי”ל ומצערנא ליה שייך לכפותו.

ו) ובתשובת הרא”ש (כלל ל”ה סי’ ב’), בענין אלמנה בת טובים, שפיתה אותה מלמד אחד שהיה דר בביתה וקידש אותה … והיא אומרת שמואסת בו. וכתב דלכתחילה ירצו אותו ברצי כסף, ואם לא יאות, יש לסמוך ע”ד מקצת רבותינו שפסקו בדינא דמורדת שכופין לגרשה. ואני נגרר אחריהם לכופו לגרשה. וביאר שם הטעם משום שהמלמד ההוא לא היה ראוי והגון לדבק בבת טובים, ובנכל ובתרמית פיתה אותה. עיי”ש.

ודע דהמעיין בתשובת הרא”ש בגוף השאלה, יראה בעיניו שאותו מלמד שהיה גם רב כמפורש באותה תשובה, לא ממש בנוכלות ורמאות קידשה, שהרי מבואר שם שהיה דר עמה בביתה, ומסתמא הכירה בו ובמעשיו ואת קצות דרכיו, לטוב או למוטב, אלא שאח”כ קודם שתינשא לו אמרה שמואסת בו, ושהיא מעדיפה להיות עגונה ולא תנשא לו. ונראה טעמו של הרא”ש שלפי שמשפחתה היתה מכובדת ביותר “ואין זה כבודו [כבודה] אם היתה נישאת לו”, אלא שהוא הירבה עליה דברי פיתוי עד שנתרצתה להתקדש לו, לכך קורא לזה הרא”ש “נכל ותרמית” (דלא נזכר שם באותה שאלה שום הטעיה או נוכלות באותן קידושין, וכפי שיראה המעיין שם). ועל כרחך דהרא”ש אזיל בשיטת מהר”ם רבו, דכאשר האשה נותנת אמתלא לדבריה למה אינה רוצה בו, והאמתלא מתקבלת ע”ד ביה”ד באופן שאין חשש שמרידתה באה מחמת שעיניה נתנה באחר, בענין כזה כופין את הבעל ליתן גט, וע”כ באותו מעשה שהיתה בת טובים ונכבדים באופן שאין זה מן הכבוד שתנשא לו, חשיב אמתלא מבוררת מה שחזרה בה ואינה רוצה בו יותר, וע”כ כייפינן ליה אם הוא עומד בעקשנותו.

ודברי הרא”ש בתשובה הנ”ל הביאם רבינו הרמ”א (בסי’ ע”ז ס”נ) להלכה כידוע. וז”ל הגר”א שם: עבהג”א שם ד”ה אבל רב האי וכו’. וכ”כ רגמ”ה כו’. וכ”נ שהוא דעת הרי”ף שכ’ ולד”ה כל מאן וכו’ בין מעיקר תקנתא. והוא ע”כ במורדת. וכ’ הרא”ש בתשובה שבכה”ג יש לסמוך אהגאונים ז”ל. עכ”ל. (הרי שהגר”א הבין שכל סמיכתו של הרא”ש בכפיה זו, יסודה על תקנת הגאונים בדינא דמתיבתא).

באופן שעולה להלכה ולמעשה שאפילו הרא”ש שכתב בפסקיו שאין לכפות, הוא דוקא כשיש חשש שמא עיניה נתנה באחר ומשו”כ אומרת מאסתיהו, ולא שבאמת מאסה בו, אבל כאשר נותנת אמתלא למה מאסה בו, ואז אין חשש הנ”ל, כייפינן ליה להוציא אף אם אין סיבה חזקה מדוע מאסה בו. שהרי אותה אלמנה לא מאסה בו מפני דבר שבגופו אלא משום כבוד משפחתה, ואעפי”כ הסכים הרא”ש לכופו.

ויש לחזק מה שכתבנו שאין כונת הרא”ש לנכל ותרמית דוקא, אלא כל שברור לנו שאינה רוצה בו, ולא מפני שעיניה נתנה באחר, דבכה”ג נמי כופין אליבא דהרא”ש ומהר”ם רבו. דכן מצינו בשו”ת בשמים ראש (המיוחס להרא”ש ז”ל) (סי’ קס”ח) [א”ה, אמנם יעויין בשו”ת לב אהרן ח”א עמוד מו ורמ ורפ, ראיות ברורות בענין יחוס הספר להרא”ש] זה לשונו: וכבר כתבתי דעתי אודות האיש שאשתו נכפית, והיא אינה רוצה להתגרש, שיפה עושה אם מונע ממנה שכ”ו וכו’, שלדעתי לא תיקן ר”ג ז”ל כל שיש טעם ברור לפנינו. ולו באה האשה לביה”ד ואומרת טעם מבורר שאי אפשר לה לסבול בשום אופן, מי לא כייפינן ליה לגרש וכו’. והיינו טעמא דגט מעושה כדין כשר וכו’. עכ”ל הצריך לעניננו. הרי מפורש בדבריו דכאשר האשה אומרת טעם מבורר שא”א לה לסבול, כייפינן ליה לגרש. ומ”ש הרא”ש “נכל ותרמית”, הוא לאו דוקא. וכן רבינו הרמ”א שהביא דבריו (בס”ג), יש לפרש דבריו נמי כמו שמבואר בדברי הרא”ש מתוך מה שדקדקנו מתשובתו (כלל ל”ה), וממה שמבואר בבשמים רא”ש, דבטעם מבורר שא”א לה לסבול כופין.

וכן מצאתי בשו”ת ציץ אליעזר חלק ה’ (סימן כ”ו) בשם תשובת מעשה אי”ש להגאון הראשל”צ הרב ישא ברכה (סימן י”ב), שהביא את תשובת הרא”ש הנ”ל, והקשה ע”ז רהרי בתשובה אחרת (בלל מ”נ) כתב הרא”ש דלכתחילה אין לנהוג בדין הכפיה. ומתוך זה כתב המעשה איש לפרש בכוונת הרא”ש, דדוקא בדליכא שום צד אמתלא לדבריה, כגון שאומרת מאיס עלי בלי שום טעם, אבל אי איכא ריח אמתלא לדבריה כופין לגרש. עכ”ד. וזה ראיה למה שכתבתי, דכל שיש אמתלא המוציאה מחשש שמא עיניה נתנה באחר, כייפינן ליה, וע”כ סגי ב”צד אמתלא” או “ריח אמתלא” כדי לכפותו.

ז) ונעתיק כאן תשובת התשב”ץ שדיבר בענין כיוצא בזה בח”ב (סי’ ח’): שאלה. אשה שבעלה מצער אותה הרבה, עד שמרוב הצער היא מואסת אותו, והכל יודעים שהוא אדם קשה הרבה, והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות, וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים וכו’. תשובה. קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה, דקיי”ל לחיים ניתנה ולא לצער, דנפק”ל מקרא דכתיב כי היא היתה אם כל חי (כתובות דף ס.). ואפילו במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כ”כ, אמרינן יוציא ויתן כתובה, כדאיתא בפ’ המדיר (שם ע. עא:), כ”ש בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה, לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה. ואע”ג דהאומר איני זן ואיני מפרנס, פסק הרי”ף דלא יוציא ויתן כתובה, התם היי”ט משום דאפשר בתקנה, עד שיכפוהו לגרש יכפוהו לזון, אבל הכא מעוות לא יוכל לתקון הוא. ומקרא מלא הוא, טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב, ועוד כתיב טוב ארוחת ירק ואהבה שם, משור אבוס ושנאה בו, הרי שיותר קשה היא מריבה מחסרון מזונות. ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום. ואפילו לכוף אותו להוציא יש לדון מק”ו דבעל פוליפוס (שם ע”ז), דהשתא מפני ריח הפה כופין, מפני צער תדיר שהוא מר ממות לא כ”ש וכו’. זהו הנראה בזה. ואעפ”י שיש בתשובת גדולי האחרונים ז”ל שאין כופין בזה כלל, אנן לאו קטלי קנה באגמא אנן, ומלתא דתליא בסברא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואפשר שלא אמרו כן על כיוצא בזה הצער הגדול, וכ”ש אם מרעיב אותה. ואילו הות דידהו לא הוו אמרי הכי. והרשב”א ז”ל כתב בתשובה כדברינו וכו’. והדיין הכופה לחזור לבעלה אם מרדה, כדין הישמעאלים, מנדין אותו. ושלום. והטוב והישר בזה שיעשו דרך בקשה כמ”ש בנדרים (דף צ’) על השמים ביני ובינך.

וברור אפוא דמה דסיים שיעשו דרך בקשה, כ”ז היכא שאפשר לעשות כן, אבל בנדון שכבר עשו דרך בקשה, ונלאו לתווך השלום, וגם להגיע לפשרה בענין הגירושין אי אפשר משום עקשנותו של הבעל, בודאי דבכגון זה לא נאמרו הדברים לעשות דרך בקשה, וע”כ כייפינן ליה.

והנה בנדון שלפנינו הדברים ברורים ומחוורים כשמלה מדוע מאסה בו. ובאופן כזה הדין נותן לכפותו לא רק אליבא דהגאונים ורוב הראשונים דס”ל לכפות בכל ענין וכדלעיל, אלא אפילו למהר”ם שכתב דלא נהנינן לכופו לגרש, ולהרא”ש שכתב להדיא נגד הכפיה, כאן באמתלא מבוררת כולם יודו דכייפינן.

ח) ועיין עוד בשו”ת מהר”ם אלשקאר (סי’ ע”ג) שהעתיק דברי בעל העיטור שהביא תשובת רבינו שרירא גאון אודות תקנה דמתיבתא שכופין לתת גט וגם נותן לה מנה מאתים וכו’. ואחר זה כתב (בעה”ע) דמה שחידש הר”ר יעקב, אדינא דגמ’ הוא, דלא כייפינן ליה לבעל לאפוקה בע”ב, אבל בתקנה דבתראי מפקינן. והכי אסכימו כולהו ראבוותי. עכ”ד העיטור. ופשוט שכונתו לרבינו תם, שגם הוא מודה דדיינינן בדינא דמתיבא.

הרי זכינו לברר שגם שלשת עמודי העולם ר”ת מהר”ם והרא”ש, גם הם אית להו דכופין מתקנה דמתיבתא גם האידנא.

גם בספר משכנות יעקב (א”ה סי’ י”ז) הרבה להוכיח ולחזק סברת רבותינו הרמב”ם ורש”י בענין הכפיה. (וכפי שהבאנו הרי שגם רבינו הרמ”א אזיל בהאי שיטתא דמהר”ם והרא”ש. ושכן נראה דעת רבינו הגר”א דסמכינן על הגאונים בכה”ג) …

ועיין בשו”ת מקור ברוך (סי’ י”ז) (הובא בגליון השו”ע סי’ ע”ז) בשם הרשב”ץ, דאפילו למ”ד שאין כופין בטענת מאיס, היכא שהיתה מואסת בו קודם נישואיה, דליכא חששא שעיניה נתנה באחר, מודה דכופין, דמהר”ם היה כופה כשהיתה אמתלא. והקשה ע”ז במקור ברוך מתשובת הרא”ש הנ”ל, שמדובר שמאסה בו לפני הנישואין ואעפי”כ הוצרך הרא”ש לטעם שהיא בת טובים וכו’. ומדוע לא כתב שהואיל וזה לפני הנישואין אין חשש שמא עיניה נתנה באחר. ותירץ דאפשר דשא”ה שלא היה שנאוי לה מחמת איזה דבר, אלא משום שהיא בת טובים, אבל בההיא דהרשב”ץ שהוא שנאוי לה, י”ל שמודים שכופין. עכ”ד. עיי”ש.

ט) ובשו”ת ציץ אליעזר ח”ד (סי’ כ”א) וח”ה (סימן כ”ו) האריך הרבה בבירור השיטות בענין הכפיה, וסיים (שם אות ו’) באלה הדברים: ובהעריכנו מערכבה מול מערכה, גם את דברי כת האריות (הדנין לכפות), אשר בחלק אחד צועדים בראש רבנן סבוראי שהיו סמוכים לתלמוד (עיין בבני אהובה על הרמב”ם (פכ”ב מהא”ש הי”ז) שכותב בנוגע לתקנת רבנן סבוראי זאת, דשאני אנשי מתיבתא שהיו סמוכים לחבמי התלמוד ונתפשטה גזירתם בכל ישראל). והגאונים ז”ל (ואחריהם חבורת הראשונים והפוסקים שהזכרנו (רב שרירא ורב האי גאון בה”ג והרי”ף). וגם רבותינו ‏הרמב”ם וסיעתו שבתוכם גם מרבותינו הצרפתים (רש”י רשב”ם או”ז ועוד). ועיין גם בלשון הר”ן בתשובה (סי’ י”נ). ואחריהם יתר חבורת הראשונים והפוסקים קמאי ובתראי עמודי עולם שזכרנו הדנין דין הכפיה. – ואחרי כל זאת בקחתנו בחשבון חומר השעה, וכן בראותנו פירצת הדור, וכשלא מוצא אוזן קשבת עושה במחשך מעשיו, וכמ”פ הרי אזנינו שומעות ולא זר מהמכשולים הגדולים וכו’, ואנו עומדים רפי אונים באין ידינו להעמיד הדת על תילה, נדמה לי ששפיר ישנו כר נרחב לדון בכובד ראש בהערכת כל מקרה ומקרה ולהשתמש לפי הצורך בכפיה. – וכמה גדולים דברי הראבי”ה שבמרדכי (סי’ קפ”ו) שכותב: ואומר ראבי”ה שחכמי הדור יתנו לב לפי הענין להעמיד הדבר על אופניו, שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה. – וכפי הדור שלפנינו נדמה שהחשש של תרבות רעה הוא גדול יותר מהחשש שיתנו עיניהן באחר. ולכן לפענ”ד נאמנים המה דבריו של מהר”א בן טוואה בחוט המשולש שכותב שאפילו לדעת הסוברים שלא לכוף, אם יש צורך שעה בכפיה יכפו, ראין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ובלבד שתהיה כונת הדיין לש”ש. עכ”ד הרב ציץ אליעזר זצ”ל.

י) והגאון מהר”ח פלאג’י, שהיה גדול חכמי תורכיה בדורות שלפנינו, ושומעו הולך בכל המדינות כידוע מתשובותיו לכל קצוי תבל, “ובכל עניניו היה מתנהג בדרכי החסידות אפילו כחוט השערה” (לשון השד”ח כלל ה’ מע’ כ’ כלל ז’), וכפי שגם רואים מספריו שחיבר בעניני מוסר ותוכחת, והוא שפט את ישראל כחמשים שנה, באשר ראה כמה כלקול יש בעיכוב הגירושין “שבקיה לחסידותיה” וכתב בספרו חיים ושלום ח”ב (סי’ קי”ב) (הובא בפד”ר כרך ד’ עמוד 211 ובהרבה מקומות) בזוה”ל: בדרך כלל אני אומר, כל שנראה לב”ד שהיה זמן הרבה נפרדים, ואין להם תקנה, אדרבה צריך השתדלות הרבה להפרידם זמ”ז ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים, אחד האיש ואחד האשה, והנני נותן קצבה וזמן לדבר, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ימתינו עד זמן י”ב חדשים, ואם נראה לב”ד שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזיווג, ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני. עכ”ד.

ועוד לפני זה (בסי’ ל”ה) כתב, ולענין הלכה למעשה נראה דאם האשה אינה יכולה לסבול הצער הזה, וכבר נתפרדו זמ”ז זמן רב, ונלאו לקרבן, ואינה שומעת כי אינה יכולה לסבול … נראה שכופין אותו לגרש… ופוק חזי בפוס’ כמה היקלו בעיגונא דאיתתא. עכ”ל. (פד”ר כרך ד’ עמוד 172).

והנה בנדון שלפנינו לא רק שהיו פרודים ומסוכסכים בצורה חריפה ונוראה עד שאין שום מקום אפילו לדבר או לרמוז על אפשרות כ”ש לשלום, אלא עוד זאת שכאמור יש לאשה טענות קשות מבוררות על מעשים אשר לא יעשו אשר אין אשה בת דעת יכולה לסובלן ולחיות עם זה, אם לא כשבוית חרב.

יא) מלבד כל האמור, ברור גם שהבעל עצמו לא רצה בשלום בית, וכל דבריו על רצונו בשלום, לא באו אלא למטרת סחטנות, ולא רצון לשלום, כפי שנוכח בכך ביה”ד, וכפי הנאמר גם במכתבו של המשגיח: “הבעל התייחס באדישות ובחוסר ענין לשלום בית, אמר לי שלא עשה כלום לשדל אותה, והתרשמתי שגם בעתיד לא יעשה דבר” …

ובנדון שכזה, הרי ידועים דברי רבינו ירוחם (מישרים נתיב כ”ג ח”ח עמוד ס”א), וכתב מורי ה”ר אברהם בן אישמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה, יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך, אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובתה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו. ולאחר שנה כופין אותו לגרש, והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה, רדדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה. עכ”ל. הרי אעפ”י שרבינו ירוחם פסק נגד הכפיה כדעת הרא”ש (וכפי שדרכו לפסוק תמיד כדעת הרא”ש), אעפי”כ בנדון שהבעל נמי לא בעי לה, כופין אותו לגרש. וכאן הרי מעשי הבעל מוכיחין בעליל שאינו רוצה בה, ושכל דבריו בביה”ד על שלום בית אינם אלא דברי הבל שלימדוהו לטעון, וכדי לסחוט ממון רב בשביל הגט. וכפי שביה”ד התרשם. ואשר נאמנו מאוד דברי המשגיח המנוסה המכיר בנפש הבעל מקרוב, על האדישות וחוסר הענין של הבעל ביחס לשלום בית וכו’, באופן שהדברים ברורים שגם הבעל לא רצה בשלו”ב. ונמצא שאם היתה כפיה, הרי שהכפיה היא על הממון שרצה לסחוט, ולא על הגט אשר כפי הנראה הוא עצמו רצה בו אף יותר ממנה.

יב) ונסיים בדברי מרן הגרע”י נר”ו בשו”ת יביע אומר ח”ג (א”ה פי’ כ’ אות ל”ד), זה לשונו: המורם מכל האמור שהואיל ומצאנו חברים רבים גדולים ועצומים מרבותינו הראשונים דס”ל כשיטת הרמב”ם ז”ל שכופין את הבעל לגרש בטענת מאיס עלי. וכן תקנו רבנז סבוראי בבי דינא דמתיבתא, ונהגו בתקנה זו עד סוף זמן הגאונים קרוב לשש מאות שנה, ועשו מעשה רב לכוף את הבעל להוציא בטענת מאיס עלי, אע”פ שרבים מהפוסקים אינם סוברים כן, וגם מרן בש”ע באה”ע (סי’ ע”ז) סובר שאין כופין, מ”מ כשיש עוד צירופים להקל, שפיר סמכינן ע”ז להלכה … ובפרט שיש לצרף בזה כמה ספיקות וס”ס (וכמש”ב בסי’ יח אות ד). וכבר נודע בשערים המצויינים בהלכה מ”ש הרשב”ץ ח”ב (סי’ ח) – וז”ל, ואע”פ שיש בתשו’ גדולי האחרונים שאין כופין בזה [בדין מאיס עלי] כלל, מ”מ אנן לא קטלי קני באגמא אנן, ומילתא דתליא בסברא אין לדיין אלא מה שעניו רואות. ע”ש. וכן הוא בשו”ת יכין ובועז ח”ב (סי’ מד). וע”ע בשו”ת מהר”א בן טוואה בחוט המשולש (סיק לה). ובשו”ת מעשה איש (חאה”ע ס”ס א). ע”ש. הא קמן שאף הרשב”ץ דקאי בשיטת הפוסקים שחולקים על הרמב”ם, כשיש עוד סניפין פסק להקל כד’ הרמב”ם. ודון מינה ואוקי באתרין. (ובתשובה אחרת הארכתי בס”ד להוכיח שדעת כמה פוסקים רוא”ח, שבית דין שפסקו לכוף את הבעל לגרש, ע”פ איזה פוסקים, אפי’ טעו בדין, והוי גט מעושה שלא כדין, אין הגט פסול אלא מדרבנן. ומכ”ש בכפייה שבזמן הזה שאינה כפייה בשוטים, אלא בישיבה בבית הסוהר, ואין כל דמיון בין בית הסוהר של זמנינו לבית הסוהר שבזמנים הקודמים. והו”ל כספק ספיקא בדרבנן. ולדעת הרבה פוסקים עבדינן ספיקא בידים בדרבנן להקל, וכ”ש בס”ס, ומכ”ש בשעה”ד ומקום עיגון כזאת. וק”ו בן בנו של ק”ו בדין מאיס עלי, שרבו הפוסקים המקילים הן מצד הדין הן מצד התקנה, ואפי’ הרא”ש שחולק על הרמב”ם כתב, דבדיעבד שכפו את הבעל להוציא מה שעשו עשוי. וכ”כ הרשב”ץ, דאם נתגרשה בגט כזה תנשא לכתחלה …). ומה גם שהאשה צעירה לימים, ויושבת גלמודה, גמולה דא מבעלה, ויש חשש לפי ראות עיני ביה”ד פן תצא ח”ו לתרבות רעה, אם תהיה תקותה לקבלת גט למפח נפש, בהיות שזה שנים רבות יושבת בדד כבולה בחבלי העיגון. וכבר הבאנו (בסי’ י”ח אות י”ג) דברי הגאון מהר”ח פלאג’י דבכה”ג כופין את הבעל להוציאה בגט. וע”ע בשו”ת חקקי לב (חאה”ע סי’ נ”ז דק”ה ע”א), שהביא מ”ש בשו”ת מהרשד”ם (סי’ נ”ז), ומשאת בנימין (סי’ מ”ד), שיש להקל הרבה בעיגונא דאיתתא כדי שלא יצאו בנות ישראל לתרבות רעה … עכל”ה.

בסיכום: הואיל וטענת מאי”ע של האשה נשענת על טענות קשות ביותר, כפי המפורט בגוף הדברים דלעיל. ועוד שהבעל אינו חפץ בה למעשה כ”א בממונה, הרי שאין ספק שזהו אחד המקרים שהכפיה בגט מתחייבת מן הדין הלכה למעשה, והגט שניתן הוא כשר בלא שום נדנוד.

וכל המוציא לעז על הגט מכניס עצמו בחרם הקדמונים ובראשם רבינו תם זיע”א. והמטים עקלקלותם יוליכם ה’ את פועלי האון, ושלום על ישראל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *