תקציר בג”צ 96/63 פלוני (12/08/1963): בית משפט עליון הורה על העברת הילדים מאמם בישראל לאביהם בחו”ל

בג”צ 96/63 פלוני נ’ אלמונית, פד”י יז (1963) 2213

 

בג”צ 96/63

פלוני נגד אלמונית

 

בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[18/04/1963, 21/06/1963, 12/08/1963]

לפני השופטים לנדוי, ברנזון, הלוי

 

המבקש, אזרח דרום-אפריקה, היושב שם כחמישים שנה, פנה בעתירה לבית-משפט זה לצוות על המשיבה, אשתו, למסור להחזקתו ולהשגחתו את שני ילדיו התאומים, בני שמונה שנים בקירוב, הנמצאים אצלה. המבקש הוא בן חמישים שנה ומעלה, והמשיבה בת שלושים וארבע. הם הכירו זה את זו בשלהי שנת 1953, כאשר המבקש, סוחר אמיד, בעל עמדה מכובדת בעירו ובקהילתו, בא ארצה לביקור. המשיבה, ילידת הארץ, אלמנה מבעלה הראשון, קצין בצה”ל ולה בת ממנו, שהייתה בזמן המשפט כבת 12 שנה. אחר הנישואין הלכה המשיבה אחרי המבקש לדרום-אפריקה, שם רכשה אזרחות דרום-אפריקנית. הבעל אימץ לו את בתה של המשיבה מבעלה הראשון והזוג חי חיי אושר ועושר ונולדו להם התאומים, נשוא העתידה שלפנינו. במרס 1961 החליטו מי הזוג, מחשש מהומות, שהמשיבה עם שלושת ילדיה יסעו לזמן מה לישראל עד יעבור זעם. כעבור חודשים מספר התברר למבקש ממכתבי המשיבה שהיא ממאנת לשוב הביתה. באוגוסט 1961 בא המבקש ארצה כדי לדבר על לבה לשוב לדרום-אפריקה אבל נתקל בסירוב גמור. כפי שנודע לו, התקשרה המשיבה עם גבר אחר ודרשה מהמשיב גט כדי שתוכל להינשא לאותו גבר וכן שהוא יוותר על התאומימ לטובתה ולכך לא הסכים המבקש וחזר לדרום אפריקה באוקטובר 1961 באה לשם גם המשיבה במטרה לקבל את הגט ולהוציא את חפציה האישיים. המבקש הגיש נגדה מיד תביעה לבית-המשפט העליון שם למתן צו למסירת התאומים, למינויו כאפוטרופוס יחיד על הילדים ולהחזרתם מישראל לדרום-אפריקה. בקשר לבקשה זו השיג המבקש צו לעיכוב יציאתה מדרום-אפריקה והיא גם נעצרה ושוחררה רק אחרי שהפקידה את דרכונה הדרום-אפריקני, אולם היא הצליחה להתחמק ולצאת לישראל. על-פי תעודת מסע ישראלית שהייתה בידה. שמיעת בקשת המבקש בבית המשפט בדרום-אפריקה נמשכה, כשהמשיבה מיוצגת על-ידי עורך-דין בכל שלבי הדיון. היא לא כפרה בסמכותו של ביתיהמשפט שם, וטענה מפורשות שהדומיסיל שלה עדיין בדרום-אפריקה למרות מגוריה בישראל. ביום 19/04/1962 נתן בית-המשפט הדרום-אפריקני פסק-דין, בו העניק למבקש את זכות השמירה והאפוטרופסות על הילדים, וציווה על המשיבה למסור לו את הילדיםץ הבקשה שלפנינו מבוססת על פסק-דין זה. טענת המשיבה היא שנישאה למבקש על-סמך הסכמה הדדית, כי שהותם בדרום-אפריקה תהיה ארעית ורק על-מנת שהמבקש יוכל לחסל את עסקיו שם ושניהם יחזרו לישראל בהקדם כדי להשתקע בה לצמיתות, ושהיא עזבה את המבקש היות והוא לא קיים את ההסכם הזה. אולם מכתביה למשיב מחודשים אוגוסט וספטמבר 1957 מוכיחים שטענה זו כוזבת לחלוטין. נסיעתה לישראל בשנת 1961 הייתה על-מנת לשובו לדרום-אפריקה, ולשם כך יצאה לארץ כשבידיה כרטיסי הלוך ושוב לה ולילדיה. המפנה ביחסה וברגשותיה כלפי המבקש, וסירובה לשוב הביתה, הם ללא ספק תוצאה מהתקרבותה אל אותו גבר אחר, בן גילה, אותו הכירה עוד בעת שירותה בצבא ובו התאהבה עתה. גבר זה, אלמן ואב לילד אחד, מסוגל להעמיד לרשותה אותה נוחיות חומרית שאליה התרגלה בדרום-אפריקה והוא גם מוכן לתאומים ולבת המשיבה מבעלה הראשון. בחומר ההוכחות הרב לא נמצאה כל הצדקה לטענה הנוספת של המשיבה, שהמבקש הזניח אותה ואת ילדיה בהקדישו את כל עתותיו ואת כל מרצו לעסקיו בלבד. נהפוך הוא, התמונה העולה ממכתבים ומיומנו של המבקש היא של בעל מאוהב באשתו ואב מסור לילדיו, השקוע אומנם בעסקים, אך עם זאת מוצא זמן גם לחיי החברה המקובלים במקומותיו. דבר לא העיב על חיי המשפחה הזאת עד לפרשת האהבים החדשה של המשיבה. כאן היא נתגלתה כחסרת מעצורים בשאיפתה לקבל גט ועם זאת לשמור על ילדיה בידיה, ואף מאיומים בזויים לא נרתעה, כדי להכניע את המבקש לעשות את רצונה. בנסיבות אלו אין ספק מי משני בני הזוג היה ראוי לשמירת הילדים, אילו הייתה זאת שאלה של זכויות ההורים זה כלפי זה, אולם בעניין כגון זה השיקול העליון והמכריע הוא טובת הילדים עצמם.

בית-המשפט העליון, בעשותו את הצו-על-תנאי החלטי, פסק:

א.

(1) מאז בג”צ 125/49 בעניין אמאדו, מקובל הוא שהחלטה של בית-משפט נוכרי בעל סמכות בדבר זכות השמירה של קטין מהווה בסיס מספיק לפנייה לבית-משפס זה לשם מימוש הזכות, שהוכרה על-ידי בית-המשפט הנוכרי.

(2) הסייג לכלל זה הוא שבית-משפט זה ייכנס בעת הצורך מחדש לשאלה מה דורשת טובת הילד.

(3) הנובע מזה שבשאלות עובדה, שאינן נוגעות לטובת הילד ואשר נדונו בבית-המשפט הנוכרי, יכיר בית-משפט זה בדרך כלל גם במימצאי עובדות שנמצאו אחרי בירור מתאים על-ידי ביתיהמשפט הנוכרי כיסוד להחלטתו.

ב.

(1) לפי בג”צ 11/58 ובג”צ 10/60, קביעת בית-המשפט הנוכרי שטובת הילד מחייבת למסור את השמירה עליו לפלוני, הינה הוכחה לכאורה לכך גם בבית-משפט זה, אולם הוא חופשי לחלוק על דעתו של בית-המשפט הנוכרי, ויכול ללכת באחת משלוש דרכים:

(א) אם לא שוכנע שיש לסטות מפסק-הדין של בית-המשפט הנוכרי באשר לטובת הילד, יפסוק בהתאם לאותו פסק-דין;

(ב) אם שוכנע שיש לסטות מפסק-הדין הנוכרי, ידחה את הבקשה המבוססת על אותו פסק-דין.

(ג) אם הוא סבור שהעניין דורש בירור נוסף ושבית-המשפט המחוזי מתאים יותר לנהל בירור זה, שוב ידחה את הבקשה ויפנה את הצדדים לבית-המשפט המחוזי.

ג. מטבעו של פסק-דין בעניין שמירת ילד, הוא שלעולם אינו סופי במלוא מובן המלה, כי הוא ניתן על יסוד הנסיבות שהיו קיימות ביום הינתנו. לפיכך תהיה נטייתו של בית-משפמ זה לשקול את העניין מחדש גדולה יותר, ככל שנוצרו נסיבות חדשות אחרי מתן פסק-הדין הנוכרי, ומכאן גם שעם עצם עבור הזמן פוחת משקלו של אותו פסק-דין.

ד. בנסיבות המקרה, טובת הילדים דורשת לאורך ימים שהם יגדלו בבית אביהם ולא בבית-לא-בית של אמם. בית-משפט זה לא שוכנע שעליו לסטות מן הצו למסירת הילדים ולשמירתם, שנעשה על-ירי בית-המשפט בדרום-אפריקה, ויש לעשות את הצו-על-תנאי החלטי.

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום כה ניסן ה’תשכ”ג (18/04/1863), המכוון למשיבה והדורש ממנה לבוא וליתן טעם, מדוע לא תביא את התאומים הקטינים, ילדיהם של הצדדים, לפני בית-משפט זה ביום שייקבע, על-מנת למסרם להחזקתו ולהשגחתו של המבקש. הצו-על-תנאי נעשה החלטי.

 

מ’ כספי; פ’ מעוז – בשם המבקש.

מ’ לינדרמן; ע’ זאבי – בשם המשיבה.

 

ניתן היום, כב אב ה’תשכ”ג (12/08/1963)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *