תקציר בג”צ 9539/00 איתן (29/08/2001): בית משפט עליון ביטל החלטות בית דין רבני בנושא חינוך הילדה בשל חוסר סמכות עקב אי הסכמה לסמכות נמשכת

בג”צ 9539/00 איתן נ’ בית-הדין הרבני האזורי ירושלים, פד”י נו(1) 125 (2001)

 

בג”צ 9539/00

יוסף איתן

נגד

1. בית-הדין הרבני האזורי ירושלים

2. רות איתן

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[29/08/2001]

לפני השופטות ט’ שטרסברג-כהן, ד’ ביניש, מ’ נאור

 

העותר והמשיבה 2 (להלן – המשיבה או האישה) היו נשואים זה לזה ונולדו להם שלוש בנות. בעקבות התערערות היחסים ביניהם הגישה המשיבה תביעת גירושין לבית-הדין הרבני האזורי בירושלים. בית-הדין הרבני נתן פסק-דין המחייב את הבעל לגרש את אשתו ובעקבותיו מסר העותר גט לידי המשיבה. עוד באותו יום הגישו בני-הזוג תביעות סותרות בנוגע לחינוך הבנות: המשיבה הגישה תביעה לבית-הדין הרבני האזורי בירושלים, ובה ביקשה כי בית-הדין יאשר את המשך לימודיהן של הבנות בבית הספר “בית-יעקב”. מנגד, הגיש העותר תביעה לבית-המשפט לענייני משפחה בירושלים, שעניינה משמורת וחינוך הבנות. בתביעתו ביקש העותר להעביר את הבנות לחזקתו ולהורות כי חינוכן יהיה במסגרת ממלכתית-דתית. בית-הדין הרבני האזורי החליט בתביעת המשיבה בנוגע לחינוך הבנות על הגשת חוות-דעת מקצועית שתבדוק את רצון הבנות ותבחן את טובתן. באותה החלטה דחה בית-הדין את טענת בא-כוח העותר שלפיה בית-הדין חסר סמכות לדון בחינוך הבנות. כנגד החלטה זו של בית-הדין מופנית עתירתו של העותר. טענתה העיקרית של המשיבה היא כי הגם שבית-הדין לא רכש סמכות שיפוט מקורית בתביעת החינוך שהוגשה לו, הוא בעל סמכות נמשכת לדון בעניין. זאת, משום שבית-הדין הרבני הוסמך לדון בנושא החינוך עוד בהתדיינות הקודמת בין בני-הזוג בתביעת הגירושין שהגישה המשיבה, ולפיה סמכות זו ממשיכה להתקיים גם כיום.

בית-המשפט העליון פסק:

א.

(1) במקרה הנדון, מאחר שתביעת המשיבה לבית-הדין הרבני בעניין חינוך הבנות הוגשה לאחר שבני-הזוג התגרשו, ברי כי בית-הדין הרבני לא קנה סמכות לדון בה מכוח כריכה לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג-1953 (להלן – החוק) (131ז).

(2) פסיקתו של בית-משפט זה כבר הכריעה בעבר כי נושא חינוכם של ילדים, להבדיל ממשמורתם, אינו כרוך “על-פי עצם טיבו וטבעו” בתביעת הגירושין. אין חולק כי תביעת הגירושין שהגישה המשיבה לבית-הדין הרבני היא לא ביקשה לכרוך דבר. ממילא לא ניתן לטעון כי בית-הדין הרבני האזורי היה מוסמך לדון בחינוך הבנות מכוח כריכה לפי סעיף 3 לחוק אף אם היה ניתן לכרוך את נושא החינוך בתביעת הגירושין – שאלה שטרם הוכרעה בפסיקה. אשר-על-כן אין יסוד לטענת המשיבה כי בית-הדין הרבני קנה סמכות נמשכת לדון בנושא החינוך בעת שדן בתביעת הגירושין בין הצדדים (132א-ג).

ב.

(1) ההסכמה לסמכותו של בית-הדין בענייני מעמד אישי יכולה להיות מפורשת – בכתב או על-פה, ויכולה היא להיות הסכמה מכללא המוסקת, למשל, מעצם הופעתו של הנתבע בבית-הדין, בלא שהביע התנגדות או הסתייגות מסמכותו של בית-הדין בהזדמנות הראשונה (131ה).

(2) כתב-הגנתו של העותר בתביעתה של האישה לחינוך הבנות כלל התנגדות מפורשת לסמכותו של בית-הדין הרבני לדון בנושא. בא-כוח העותר שב וחזר על התנגדותו לסמכות בית-הדין בדיון שהתקיים לפניו. על-כן ברור כי בית-הדין הרבני אינו מוסמך לדון בתביעת החינוך מכוח הסכמת הצדדים, לפי סעיף 9 לחוק (131ז-132א).

(3) אשר-על-כן בית-הדין היה חסר סמכות לדון בתביעת המשיבה לחינוך הבנות, אם במסגרת תביעת הגירושין שהגישה המשיבה ואם במסגרת התובענה הנפרדת שהגישה המשיבה לחינוך הבנות (133א-ב, 134ב-ג).

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 15/03/2001. העתירה נתקבלה. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.

 

דניאל ורשבסקי – בשם העותר;

אשר רוט – בשם המשיב 1;

תאנה אקרמן – בשם המשיבה 2.

 

ניתן היום, י אלול ה’תשס”א (29/08/2001).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.