תקציר בג”צ 95/63 פלונית (11/09/1963): בית משפט עליון ביטל החלטת בית דין רבני להיזקק לתביעת גירושין או היתר נישואין בשל חוסר סמכות

בג”צ 95/63 פלונית נ’ בית-הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו, פד”י יז 2222 (1963)

 

בג”צ 95/63

פלונית

נגד

בית-הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו ואח’

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט-גבוה לצדק

[11/09/1963, 15/07/1963, החלטה על בכתב טענות סיכום 26/06/1963, 16/04/1963]

לפני מ”מ הנשיא (אגרנט), והשופטים לנדוי, כהן

 

המבקשת נישאה למשיב בנישואין אזרחיים באנגליה בשנת 1942 ובני-הזוג הם שניהם יהודים ואזרחים בריטיים. המשיב הניע ארגה בשנת 1948 ונרשם במשרד-מרשם-התושבים ופרט להפסקות קצרות הוא יושב בישראל ישיבת קבע מאז ועד היום. המבקשת, שנתלוותה אל המשיב לישראל בשנת 1948 שהתה עמו כשלוש שנים ובשנת 1951 חזרה לאנגליה והיא יושבת שם מאז ועד היום. בשעת ישיבתה בארץ, נרשמה גם היא במשרד-מרשם-התושבים ולא עשתה מאומה לאחר מכן כדי לבטל או לשנות רישום זה. בבקשתה נדרשו המשיבים להראות טעם, מדוע לא יימנע בית-הדין הרבני (המשיב מס’ 1) לחייב אותה בקבלת גט-פיטורין, או להתיר למשיב מס’ 2, הוא המשיב הנ”ל, לשאת אשה על אשתו. טענתה היא שאין לבית-הדין הרבני סמכות שיפוט בענין, באשר אין היא “בישראל”, ואין היא אזרח המדינה או תושב המדינה, כמשמעות המונחים האלה בחוק. שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953. טענת המשיב, שנתקבלה על דעת בית-הדין הרבני, היא שיש סמכות שיפוט לבית-הדין הרבני, באשר מקום מושבו שלו הוא ישראל ואין לאשתו, המבקשת, מקום מושב נפרד משלו, יהיה אשר יהיה מקום מגוריה למעשה באשר לענין תביעתו להיתר נישואין טענתו היא שאין המבקשת בעלת-דין-ודברים שלו. למשיב גם שתי טענות טרומיות: 1) כי המבקשת הסכימה, כדברי בא-כוחה בישיבת בית-הדין, להתדיין לפניו, ועל-כן אין היא יכולה עוד להישמע בטענתה באילו אין לבית-הדין הרבני סמכות שיפוט. בנסיבות הענין לא ראה לא בית-הדין ולא בית-המשפט בלי הסכמה להישפט לפניו. 2) כי המבקשת השהתה הגשת בקשתה לבית-המשפט הגבוה לצדק יתר על המידה. בנסיבות הענין לא יכול היה בית-המשפט לראות בהתנהגות המשיבה ובשיקול-דעת פרקליטיה משום השהיה שהיה בה כדי לסכל בקשתה בבית-משפט זה.

 

בית-המשפט העליון, בעשותו את הצו על-תנאי החלטי, פסק:

א.

(1) הלכה פסוקה היא שבית-המשפט הגבוה לצדק לא יושיט סעד למי שיושב בחיבוק ידיים ואינו עושה מיד ונמרצות לתיקון המעוות שנעשה לו.

(2) טענת השיהוי עשויה להתקבל על דעת בית-המשפט בכגון דא מקום שהשי­הוי הביא ליד שינוי במצב או לידי סיבוך אשר בעטיו אין להשיב את המצב לקדמותו, אבל אין בה כדי סתימת טענות המבקש כשמצבו של המשיב לא נשתנה כל עיקר בתקופת השיהוי, לא בכוח ולא בפועל, לא להלכה ולא למעשה, או כשעצם ההשהיה אין בה כדי להעיד על מחילה או ויתור או יאוש בלב המבקש.

ב.

(1) איש ואשתו החיים בנפרד, אין האשה “תושב ישראל” כמשמעותו בחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושיו), ה’תשי”ג-1953, אך כאשר בעלה הוא תושב ישראל.

(2) “תושב ישראל” כמשמעותו האמורה, הוא אדם שמקום מושבו הקבוע שלו עצמו הוא ישראל.

(3) בתביעתו של איש למתן היתר לשאת אשה על אשתו, אשתו היא בעלת דינו, ובהעדר סמכות שיפוט על אשתו, אין בידי בית-דין רבני סמכות למתן ההיתר.

ג.

(1) אין ממש בטענה שלגבי אשה אזרחית בריטית נחתכים עניני נישואיה על-פי דיני הדומיסיל במשפט המקובל האנגלי, שאנו מצווים להחילם בתוקף סימן 64 לדבר-המלך במועצה. סמכותו של בית-הדין הרבני אינה נקבעת עוד ל פי הוראות דבר-המלך אלא לפי הוראות חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, ולענין פירוש חוק זה אין נפקא מינה אם בעל-הדין אזרח בריטי הוא או אזרח מדינה אחרת כלשהי הסמכות תלויה אך בכך בלבד אם הוא אזרח או תושב ישראל.

(2) אפילו אם תמצי לומר שיש מסיבה זו או אחרת, לפרש גם את החוק הישראלי הנ”ל על-פי דיני המשפט המקובל האנגלי הרי לפי בג”צ 129/63, גם בהתאם לפסיקה האנגלית החדישה ולפי דעת מיטב סופרי המשפט האנגליים בזמננו, ההלכה כאילו גם האשה שנפרדה מבעלה והמתדיינת עמו, הולכת תמיד אחדי הדומיסיל שלו אין מורין כן עוד, ואבד עליה הכלח גם באנגליה.

ד.

(1) תושב במשמעותו בחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, אינו זהה עם התושב המדובר בו בפקודת מרשם התושבים, ה’תש”ט-1949. בו בזמן שלענין המרשם רואים כתושב החייב ברישום גם כל מי ששהה בישראל שלושה חודשים או יותר, הרי לענין השיפוט הנ”ל אינם רואים כתושב אלא מי שיושב בישראל ישיבת-קבע ודעתו להשתקע ולהישאר בה. יש ויושבי שלושה חודשים או יותר אינם יושבים ישיבת קבע כאמור, ויש יושבי יום אחד ויושבים הם ישיבת קבע.

(2) נמצא שלענין חוק השיפוט הנ”ל, תקופת הישיבה אינה מעלה ואינה מורי­דה, ולכן אין בחובת הרישום לפי פקודת מרשם התושבים כשלעצמה, כדי רכישת מעמד של “תושב” במשמעותו בחוק השיפוט הנ”ל, או כדי ראיה על רכישת מעמד כאמור.

(3) פקודת מרשם התושבים, ה’תש”ט-1949, כולה אינה חלה אלא על “אדם שמקום מגוריו הקבוע” הוא בישראל, או אשר נמצא בישראל שלושה חודשים רצופים ומשחדלה ישראל להיות מקום מגוריו הקבוע, חדלה הפקודה לחול עליו, ואין עליו עוד חובת הודעה או רישום על-פיה, ואין בפקודה הנ”ל שום דבר המונע מאדם לשנות מעמדו על-ידי ירידה מן הארץ.

(4) נמצא שלא היתה על המבקשת דנן, אחרי שירדה מישראל וחדלה מהיות תושבת בה, כל חובה להודיע על כך לפקיד המרשם ואין להסיק מן העובדה שאומנם לא הודיעה ולא רשמה ולא כלום.

ה. בבג”צ 129/63 הנ”ל נאמר, כי אין סמכות שיפוט לבתי-דין רבניים לגבי אדם אשר אינו נמצא בישראל, ויהיה הוא גם תושב ישראל, באשר לא נתקיים בו התנאי הנוסף האמור האמור בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי-הדין הרבניים הנ”ל, שרק עניני נישואין וגירושין של יהודים “בישראל” יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי-דין רבניים.

ו.

(1) האשה המסרבת להתגרש מבעלה, והבעל מנסה לנצל את דיני התורה אשר לפיהם נחתכים עניני הנישואין בישראל, כדי לקבל מאת בית-הדין הרבני, על אפה ועל חמתה של אשתו ומאחורי גבה, היתר לשאת אשה א חרת עליה, לא זו בלבד שעושה מעשה העומד בניגוד גמור לרוחו ולמטרתו של החרם דרבנו גרשום מאור הגולה, שדיני התורה בעניני נישואין בישראל כפופים לו. ולא זו בלבד שהוא עומד בניגוד גמור לרוחם ולמטרתם של חוק שיווי זכויות האשה, ה’תשי”א-1951, והחוק לתיקון דיני העונשין (ריבוי נישואין), ה’תשי”ט-1959. אלא דבר זה נוגד את כללי הצדק הטבעי האוסרים פגיעה בזכויותיו ובמעמדו של אדם שלא בפניו.

(2) הלכה פסוקה היא שהפרה של כלל מכללי הצדק הטבעי כמותה כפעולה ללא סמכות חוקית אשר בית-משפט זה יתערב למנעה.

(3) גם מסיבה זו, בנוסף על הטעמים שהובאו בבג”צ 129/63, אין סמכות לבית-הדין הרבני לדון בבעיית המשיב למתן היתר נישואין, אלא אם המבקשת היא צד לדיון ואם יש לבית-הדין הרבני סמכות שיפוט עליה. בהעדר הסמכות האמורה, אין בית-הדין רשאי להיזקק גם לתביעה זו של המשיב.

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום כב בניסן ה’תשכ”ג (16/04/1963), המכוון למשיב מס’ 1 והדו­רש ממנו לבוא וליתן טעם, מדוע לא יימנע או יפסיק מלדון בתביעות שהוגשו על-ידי המשיב מס’ 2 (גרהרדט מרטין יוליום שמידט) נגד המבקשת בבית-הדין הרבני האזורי, תל-אביב-יפו, בתיקים 3078/כ”א ו- 3010/כ”ג, לחייב את המבקשת לקבל גט פיטורין או למתן היתר למשיב מס’ 2 לשאת אשה על אשתו. הצו-על-תנאי נעשה החלטי.

 

ד’ רוטלוי – בשם המבקשת;

מ’ הופמן, יוסלביץ וזמיר – בשם המשיב מס’ 2;

לא הוגשו סיכומים מטעם המשיב מס’ 1.

 

ניתן היום, כב אלול ה’תשכ”ג (11/09/1963).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.