תקציר בג”צ 8754/00 רון (10/01/2002): בית משפט עליון ביטל החלטות בית דין רבני לגבי זמני שהות עם הילד בשל חוסר סמכות עקב היותו פורום לא נאות

בג”צ 8754/00 רון נ’ בית-הדין הרבני הגדול, פ”ד נו(2) 625 (2002)

 

בג”צ 8754/00

עינת רון

נגד

1. בית-הדין הרבני הגדול

2. בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו

3. ארז רון

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[10/01/2002]

לפני הנשיא א’ ברק והשופטים ד’ ביניש, י’ אנגלרד

 

העותרת והמשיב 3 (להלן – המשיב), אזרחי ישראל, הכירו בארצות-הברית ונישאו שם בשנת 1991 בנישואין אזרחיים. בשנת 1992 חזרו בני-הזוג לישראל, נישאו כדת משה וישראל, והחלו להתגורר יחדיו בארץ. נולדו להם שני ילדים. בשנת 1997, ולאחר שבין בני-הזוג התגלעו חיכוכים, נסעו בני-הזוג עם ילדיהם להתגורר בארצות-הברית. המעבר לארצות-הברית לא סייע לפתרון המתחים בין בני-הזוג, ובמאי 1998 עברה העותרת להתגורר, ועמה הילדים, בבית אחותה בארצות-הברית, בנפרד מבעלה. ביום 30/04/1998 הגישה העותרת לבית-משפט בניו-יורק תביעת גירושין כנגד המשיב, ובמסגרתה תבעה גם את החזקת הילדים, מזונות, חלוקת רכוש וכן צו הגנה נוכח אלימות שלטענתה הפעיל המשיב נגדה ונגד הילדים. בית-המשפט בניו-יורק נתן צו הגנה זמני לטובת העותרת במעמד צד אחד והעניק לה את המשמורת הזמנית על הילדים. הדיון במעמד הצדדים נקבע ליום 08/05/1998. בינתיים, נעצר המשיב בגין תלונה שהגישה העותרת במשטרה על אלימות שלטענתה הפעיל נגדה. המשיב שוחרר מן המעצר בערובה לאחר שחתם על התחייבות כי הוא מסכים שיוצא נגדו צו הרחקה מאשתו ומילדיו למשך שישה חודשים. ב-05/05/1998, לפני הדיון בתביעת העותרת, יצא המשיב את ארצות-הברית וחזר לישראל. ביום 27/07/1998 נתן בית-המשפט בניו-יורק את החלטתו בתביעתה של העותרת. בהחלטתו הורה בית-המשפט על גירושין אזרחיים בין בני-הזוג. כן ניתנה לעותרת משמורת פיזית וחוקית בלעדית בילדים, ללא זכויות ביקור למשיב. נקבע כי המשיב ישלם מזונות ילדים וכן ניתנו הוראות שונות ביחס לחלוקת הרכוש בין בני-הזוג. סיומם של הליכים אלה הוא בצו שהוציא בית-המשפט בניו-יורק נגד המשיב האוסר עליו לבוא במגע עם העותרת ועם הילדים עד שנת 2013, בהגיע הבת לגיל 18. על החלטות אלה של בית-המשפט בניו-יורק לא ערער המשיב. בתחילת שנת 1999 הגיש המשיב לרשות המרכזית בישראל בקשה להחזרת ילדיו מארצות-הברית לישראל לפי האמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפת ילדים בינלאומית (להלן – אמנת האג או האמנה). בית-המשפט בניו-יורק ניהל דיון בבקשה, והחלטתו הייתה כי לא הוכח שמקום מגוריהם הרגיל של הילדים אינו בניו-יורק, ולפיכך נדחתה בקשת המשיב להחזרת הילדים לישראל על-פי אמנת האג. עוד קודם לכן, לאחר שעזב את ארצות-הברית והגיע לישראל, הגיש המשיב תביעת גירושין בבית-הדין הרבני. בתביעתו כרך המשיב את חלוקת הרכוש של בני-הזוג, את סוגיית מזונות האישה ומזונות הילדים וכן את החזקת הילדים. בכתב-התביעה ביקש המשיב כי בית-הדין יורה על השבתם המיידית של הילדים לישראל והעברתם לחזקתו, אם כי הוסיף שהוא נוקט הליכים משפטיים לצורך השבת הילדים לפי אמנת האג. העותרת, השוהה בארצות-הברית, יוצגה בהליכים אלה על-ידי בא-כוחה דאז בארץ. בשלבים שונים של הדיון בפני בית-הדין הרבני העלה בא-כוח העותרת טענות כנגד סמכותו של בית-הדין לדון בתביעת המשיב, אך טענות אלו נדחו בהחלטה שנתן בית-הדין. בית-הדין הרבני הגדול דחה את ערעורה של העותרת וקבע כי לבית-הדין האזורי סמכות לדון בתובענת הגירושין שהוגשה על-ידי המשיב ובכל העניינים שנכרכו בתובענה זו. במרכז העתירה עומדת שאלת סמכות בית-הדין הרבני לדון בשאלת משמורת הילדים אשר נכרכה על-ידי המשיב בתביעתו לבית-הדין הרבני.

בית-המשפט העליון פסק:

א.

(1) על-פי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953 (להלן – החוק או חוק שיפוט בתי דין רבניים), על-מנת שבית-הדין יקנה סמכות מבחינה בינלאומית נדרש קיומם של שלושה תנאים מצטברים לגבי שני בני-הזוג: הראשון, כי בני-הזוג הם יהודים; השני, כי הם אזרחי המדינה או תושביה; התנאי השלישי טמון בתיבה “בישראל” שבסעיף (641ז-642א).

(2) התיבה “בישראל” דורשת “זיקה” בין הנתבע לבין ישראל, מעבר להיותו יהודי בעל אזרחות (או תושבות) ישראלית. תכליתה של התיבה “בישראל” בסעיף 1 לחוק היא להקפיד כי סמכותם של בתי-הדין הרבניים בישראל לא תשתרע על כל יהודי באשר הוא, אלא תחול היא בגבולות המוכרים והמקובלים בקהילה הבינלאומית. על הזיקה להיות אמיצה וממשית דייה כדי להצדיק רכישת סמכות על-ידי בית-הדין הרבני. עם זאת כל עוד הנתבע הוא יהודי אזרח ישראל, אין זיקתו לארץ חייבת להגיע כדי תושבות (642ד-ז).

(3) במקרה הנדון העותרת היא אזרחית ישראל. היא נישאה למשיב כדת משה וישראל בארץ. כאן נולדו ילדיה וכאן חיה עד שנת 1997. היא בעלת נכסי מקרקעין בישראל (בשיתוף עם המשיב), ואף יזמה הליכים בארץ לפירוק השיתוף. היא בעלת חשבון בנק פעיל וקופות גמל בארץ; משפחתה מצויה בישראל והיא שומרת עמה על קשר הדוק. ממכלול נסיבות אלו עולה כי אף שהעותרת אינה נוכחת עתה בארץ, זיקתה לישראל היא הדוקה דייה עד כי ניתן לומר שהייתה “בישראל” כהוראת סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים עת הוגשה על-ידי המשיב תביעת הגירושין בבית-הדין הרבני בתל-אביב-יפו (643ה-ז).

ב.

(1) החזקת הילדים מהווה סוגיה הכרוכה מעצם טיבה וטבעה בתביעת הגירושין (כל עוד לא נתבעה קודם לכן בערכאה מוסמכת), ועל-כן אינה זקוקה לכריכה מפורשת. הרציונל שבבסיס הלכה זו הוא כי החזקת ילדים מהווה נושא רגיש הדורש פתרון מיידי בצמוד לגירושי הצדדים (646ב).

(2) בהתאם לכך, אין מקום להיזקק במקרה הנוכחי להכרעה בשאלה אם על תביעת הגירושין (המוגשת בישראל) עצמה להיות כנה על-מנת שהחזקת הילדים תיחשב כרוכה בה מעצם טיבה ומהותה (646ג).

ג.

(1) על-פי אמנת האג הסמכות לקבוע לפי האמנה היכן היה מקום מגוריהם הרגיל של הילדים סמוך לפני הרחקתם או אי-החזרתם הנטענת היא בידי בית-המשפט של המדינה המתבקשת שבשטחה הם מצויים (648ו-ז).

(2) במקרה דנן הסמכות הייתה נתונה בידי בית המשפט של ניו־יורק שבשטחה נמצאים ילדי בני-הזוג, ולשם אמנם הגיש המשיב את בקשתו להחזרת הילדים לפי האמנה. בית-המשפט בניו-יורק, על שתי ערכאותיו, בחן את מהלך חייהם של הילדים ושל הוריהם והגיע למסקנה כי אף שהילדים נולדו וחיו בישראל, הרי בתקופה הרלוונטית לבקשה מקום מגוריהם הרגיל היה בניו-יורק (648ז-649א).

(3) מאחר שישראל היא צד לאמנת האג, מחויבות כל הערכאות בישראל, לרבות בית-הדין הרבני, לכבד את הכרעתה של הרשות המוסמכת על-פי האמנה בנוגע למקום מגוריהם הרגיל של הילדים. אין בית-המשפט העליון יושב כערכאת ערעור על הכרעתן של הערכאות המוסמכות בניו-יורק לפי אמנת האג (649ב-ג).

(4) אשר-על-כן אין מקום שבג”ץ ידון בטענותיו של המשיב שילדיו הורחקו ממנו שלא כדין, באשר העותרת לא החזירה אותם מארצות-הברית לישראל, שם, לטענתו, שהתה המשפחה רק לתקופה מוגבלת (648א, ה-ו, 649ב).

ד.

(1) סעיף 76(2) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ה’תשכ”ב-1962, שחל גם על בתי-הדין הרבניים, מעניק בסיס רחב לסמכותן של הערכאות בישראל מבחינה בינלאומית לדון במשמורתו של קטין כל אימת “שהצורך לכך התעורר בישראל” (649ו, 650ב).

(2) השאלה אימתי מתעורר הצורך לדון בעניינו של קטין בישראל היא שאלה שבשיקול-דעת, ועל בית-המשפט להכריע בה על-פי מכלול נסיבות העניין, ובוודאי על-פי טובת הילד (650ב-ג).

(3) במקרה הנדון, הגם שמקום מגורי הילדים הוא בארצות-הברית, הרי זיקתם לישראל לא נותקה. הילדים והוריהם הם אזרחים ישראלים; הילדים נולדו בארץ וחיו בה עד שנת 1997; העותרת ממשיכה לשמור על זיקתה לארץ, ואילו המשיב חי כיום בישראל ומבקש כי ילדיו יגדלו כאן. בהתחשב בנסיבות אלה ניתן לקבוע כי הצורך לדון בעניין משמורתם של הילדים מתעורר בארץ, ועל-כן לערכאות בישראל סמכות מבחינה בינלאומית לדון במשמורתם (650ד-ו).

(4) הגם שלפי המשפט הפנימי בישראל לבית-הדין הרבני סמכות הדיון בנוגע למשמורת הילדים, הרי, במקביל, לפי העקרונות המקובלים במשפט הבינלאומי הפרטי, היה בית-המשפט בניו-יורק מוסמך לדון במשמורתם של הילדים, באשר הם מצויים בתחום שיפוטו (650ו-ז).

(5) מכאן, שהן הערכאות בארצות-הברית והן הערכאות בישראל הן בעלות סמכות לדון במשמורתם של ילדי בני-הזוג לפי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי, ויש להכריע בשאלה מה הן ההשלכות הנגזרות מכך במקרה הנדון (651א).

(6) ככלל, משקנתה ערכאה בישראל סמכות שיפוט לדון בתביעה שהוגשה לה, עליה לעשות שימוש בסמכותה ולהפעילה. עם זאת לעיקרון זה הוכרו כמה חריגים המקנים לבית-המשפט ואף לבית-הדין הרבני שיקול-דעת שלא להפעיל את סמכותם, ובנסיבות מסוימות אף מחייבים אותם שלא להפעיל את סמכותם. לעניין הנדון רלוונטיים שני חריגים: האחד, עניינו כיבוד הליכים שנתקיימו בערכאה מוסמכת בחו”ל. השני, עניינו היות הפורום המקומי “פורום לא נאות” (651ב-ג).

(7) אכן, מקורם של החריגים האמורים הוא במשפט המקובל, ואולם, אין מניעה בשל כך להחילם על בתי-הדין הרבניים משום שאין בכך להחיל על בית-הדין הרבני דין מהותי זר, אלא רק להכפיפו לעקרונות המקובלים בשיטתנו באשר להפעלת סמכותן של ערכאות בעלות סמכות מקבילה ולהכרעה בשאלה מי הערכאה שתפעיל סמכותה על- פי שיקולי יעילות ונוחות דיונית (652ב-ג).

ה.

(1) ככלל, יש לכבד פסק זר סופי והחלטי המקנה משמורת לאחד ההורים אגב הליך גירושין. עם זאת כיבודו של הפסק הזר כפוף תמיד למתחייב מטובת הילדים (653ג-ד).

(2) במקרה הנדון בית-המשפט בניו-יורק הכריע הכרעות מרחיקות לכת מבחינת הקשר בין הילדים לאביהם על בסיס הגירסה שהציגה בפניו העותרת, בלי ששמע כלל את טענותיו של האב, ובלי שיכול להתרשם ממנו עקב אי-התייצבותו למשפט והיעדר הגנה מצדו (653ד-ה).

(3) בהתחשב בצורך ביציבות ובוודאות בכל הנוגע למשמורת קטינים, ובהתחשב בצורך להרתיע מפני חטיפות ילדים, יש ליתן משקל לכלל בדבר הכיבוד ההדדי בין הערכאות בכל הנוגע למשמורת קטינים. בהתאם לכלל האמור ובנסיבות העניין, מקומה של התדיינות חדשה שמבקש המשיב לקיים בנושא המשמורת הוא בארצות-הברית (654א).

(4) יש להניח כי פסק המשמורת של בית-המשפט בניו-יורק נתון שם בנסיבות מסוימות לשקילה מחדש או לשינוי. בהתאם לכך, אל לבית-דין רבני בישראל לשמש לשם עקיפת הכרעה של בית-משפט מוסמך זר בעל סמכות נמשכת לדון בסוגיה
(654ב-ג).

ו.

(1) לפי דוקטרינת הפורום הלא נאות, בהתעורר שאלה של ברירת מקום שיפוט בין בית-משפט מוסמך בישראל לבין בית-משפט של ריבון אחר, שאף הוא בעל סמכות בינלאומית לדון בתובענה, רשאי בית-משפט בישראל למחוק בתנאים מסוימים תביעה שהוגשה לו או לעכבה, כדי שתנוהל בפני בית-המשפט הזר (654ו).

(2) בין השיקולים הרלוונטיים לעניין הפעלת הדוקטרינה נהוג למנות את מקום מושבם של הצדדים והמקום שבו הם מנהלים את חייהם או את עסקם, גישה למקור הראיות, האפשרות לחייב עדים להעיד בבית-המשפט, ההוצאות הכרוכות בהבאת עדים וכיו”ב. דומה כי קשיים באכיפה עשויים אף הם להוות שיקול רלוונטי במכלול השיקולים לעניין התאמת הפורום, אם כי אינם בגדר השיקול הדומיננטי או המכריע (655ג-ה).

(3) תנאי חשוב לתחולתה של דוקטרינת פורום לא נאות הוא כי ההתדיינות בפורום הזר היא בת-השגה, כך שבידי התובע אפשרות מעשית להגיש את תביעתו שם (655ו).

(4) הפעלת דוקטרינת הפורום הלא נאות היא עניין שבשיקול-דעת בית-המשפט ותיעשה רק בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת. עם זאת ייתכנו נסיבות חריגות שבהן הפעלת הדוקטרינה תהיה בגדר חובה היורדת לשורש הסמכות (656א-ב).

ז.

(1) כאשר הטענה בדבר פורום לא נאות מועלית במסגרת סכסוך על משמורת ילדים, יש לבחון בראש ובראשונה את השלכות ההכרעה בעניין זה על טובתם וזכויותיהם של הילדים (656ה-ו).

(2) ככלל, אין זה ראוי לדון בעניינו של ילד שלא במקום מגוריו, כאשר הוא נמצא כדין במקום מגוריו הרגיל לפי האמנה. במצב כזה גם אין לצוות על העברת הילד ממקום למקום לצורך התדיינות במשמורתו כאילו היה חפץ מיטלטל. הדיון במשמורתם של הילדים במקום מגוריהם הרגיל משרת את טובתם ומביא בגדר השיקולים את זכויות הילדים ליטול חלק בהליך המתייחס למשמורתם. התדיינות בתביעת המשמורת במקום מגוריו הרגיל של הילד גם מונעת תופעה בלתי רצויה של Forum-Shopping, שבמסגרתה מנהלים ההורים התדיינויות סותרות במדינות שונות בנוגע למשמורת על גבם של ילדיהם תוך העצמת חוסר הוודאות שחשים הילדים ממילא בתהליכי פירוד וגירושין בין הוריהם (656ז, 657ב, ד).

(3) אשר-על-כן החלטתו של בית-הדין הרבני הגדול לדון במקרה הנדון במשמורתם של הילדים בישראל, קשה היא (656ז-657א).

ח.

(1) במקרה הנדון דיון בתביעת המשמורת בישראל יחייב הבאתם של הילדים לישראל, כלומר ניתוקם ממקום מגוריהם הרגיל ומן המסגרות שבהן הם חיים כיום. פעולה כזו אינה עולה בקנה אחד עם זכותם של הילדים שלא להיות מועברים ממקום מגוריהם הרגיל לצורך התדיינות בין הוריהם. זאת ועוד, בארצות-הברית מצויים רוב העדים ואנשי המקצוע הרלוונטיים לצורך העדויות הנוגעות לטובתם של הילדים. אם הדיון ייערך בישראל, הרי לקשיים בנוגע לניהול המשפט יתווספו גם קשיי אכיפה ניכרים (659א-ג).

(2) בנוסף, לאור העובדה שבית-המשפט בניו-יורק כבר דן והכריע במשמורת הילדים, הרי גם בהתאם לשיקולים של כיבוד הדדי בין ערכאות, ראוי כי בית-המשפט בניו-יורק הוא שיתייחס לטענותיו של המשיב שלא הוצגו לפניו ולעדויותיהם של העדים האמורים ויבחן את טובת הילדים כשלפניו פרוסה התמונה בשלמותה (659ג-ד).

(3) אשר-על-כן המסקנה המתבקשת היא כי הזיקות בנוגע להמשך ההתדיינות במשמורת הילדים נוטות בבירור ובאופן משמעותי לטובת בית-המשפט בניו-יורק, ועל-כן זהו הפורום הנאות לדון בעניין (659ה).

(4) המסקנה בדבר היותו של בית-המשפט בארצות-הברית הפורום הנאות לדיון בסכסוך הנדון כפופה לכך שהעותרת תעשה את הצעדים הנדרשים על-מנת להסיר מכשולים משפטיים ששמה בדרכו של המשיב על-מנת לאפשר את כניסתו לארצות-הברית כדי לנכוח בעת ניהול ההליכים שם (660ב).

ט.

(1) על-מנת שערכאה בישראל תהיה חייבת להימנע מהפעלת סמכותה בעניין שפורום אחר הוא המתאים והראוי לדון בו צריך להתקיים תנאי כפול ולפיו: (1) על הנתבע לשכנע את בית-המשפט שהמשכת התביעה הייתה גורמת לו עוול בהיותה מטרידה או מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט; (2) שהפסקת התביעה אינה גורמת עוול לתובע (660ד-ו).

(2) במקרה הנדון הצליחה העותרת לעמוד בדרישות התנאי הכפול: ניתן לראות בכריכת המשמורת בתביעת הגירושין ניסיון בלתי ראוי לעקיפת הליכים שנפתחו בחו”ל והוכרעו שם זמן לא רב לאחר הגשת התביעה בארץ. בהתחשב בכך, אם יתנהלו הליכי המשמורת בישראל, יהיה בכך כדי להוות שימוש לרעה בהליכי משפט כלפי העותרת. יהיה בכך גם כדי להטריד את העותרת עקב הצורך להגיע לישראל ולהעיד כאן עדים לא מעטים הרלוונטיים לדיון ונמצאים בארצות-הברית (661א-ב).

(3) בנוסף, ניהול ההתדיינות שיזם המשיב בנוגע למשמורת הילדים בישראל עלולה לגרום לילדים לא רק טרדה והצקה, אלא גם פגיעה של ממש כתוצאה מהבאתם לארץ לצורך ההתדיינות בין הוריהם (661ב-ג).

(4) נוכח קביעת בג”ץ כי על העותרת לעשות כל שתלוי בה כדי לאפשר למשיב לנהל בארצות-הברית הליכי משמורת בלא להעלות התנגדויות דיוניות להגשת תביעה בסוגיה זו, הרי הפסקת ההליכים בישראל לא תגרום למשיב עוול (661ג).

(5) המסקנה המתבקשת היא כי היה על בית-הדין הרבני להימנע מהפעלת סמכותו בנוגע למשמורת הילדים. כך היה צריך להחליט כל בית-משפט בישראל, לו נתגלגלה תביעתו של המשיב והגיעה אליו בנסיבות דומות. וכך צריך לנהוג בית-הדין הרבני (661ד).

י. (אליבא דשופט י’ אנגלרד):

(1) הלכה מושרשת היא כי כללי המשפט הבינלאומי הפרטי אינם חלים במסגרת השיפוט הרבני. מאחורי ההלכה הזו עומדת התפיסה העצמית של בתי-הדין הדתיים, כי, עקרונית, תחולתו של דין דתי היא אוניברסלית (668ה).

(2) אשר-על-כן אין תחולה לדוקטרינה הכללית של עניין תלוי ועומד על בית-הדין הדתי. ובהתאם לכך, גם אין מקום להניח כי הדוקטרינה הקרובה של פורום לא נאות, שגם מקורה בכללי המשפט הבינלאומי הפרטי, חלה על בית-דין דתי (668ד).

(3) כריכת עניינים לתביעת גירושין היא ביסודה הפעלתה של סמכות מקבילה. לכן כלל גדול הוא שאין לכרוך עניין בתביעת גירושין בבית-הדין הרבני, כאשר לעניין זה נזקק כבר בית-המשפט האזרחי. חל כאן העיקרון כי כל הקודם בשיפוט זוכה בסמכות ייחודית. זוהי שאלה של סמכות עניינית, ולא החלה של דוקטרינת עניין תלוי ועומד, ואין ללמוד מן ההסדר הפנימי החל לגבי סוגיית הסמכות המקבילה בין בית-המשפט האזרחי לבין בית-הדין הדתי, על היחס בין סמכות השיפוט של מוסדות אלה לבין זו של ערכאות זרות במדינות אחרות (668ג, 669ב).

(4) אף שאין מקום לזהות זיהוי מלא בית-משפט זר עם בית-משפט אזרחי בתוך המדינה, גם אין להתעלם לחלוטין מהיזקקותו של בית-משפט זר, המוסמך לדון במשמורת הילדים במדינה שלו לתובענה למשמורת, הנבחנת, בין היתר, גם לאור הכללים של אמנת האג (671ג).

(5) התוצאה היא כי אין לשלול מראש את סמכותו של בית-הדין הרבני, אך עם זאת מן הראוי להחיל את דרישת ה”כנות” לגבי בעל-הדין המבקש לכרוך את משמורת הילדים המצויים מחוץ לתחום השיפוט בתביעת הגירושין בבית-הדין הרבני בישראל. דרישה זו מוצדקת בשל החשש המוגבר הקיים בנסיבות אלה של שימוש לרעה בהסדר הכריכה. כמו כן התכלית הבסיסית של רעיון הכריכה – והיא הסדרת כל ענייני בני-הזוג בפני ערכאה אחת – תכלית זו ממילא אינה יכולה להיות מושגת כאשר עניין המשמורת נדון בפני ערכאה אחרת המצויה כאמור מחוץ לתחום השיפוט (671ג-ד).

(6) במקרה הנדון כרך המשיב את משמורת הילדים בתביעת הגירושין שהגיש לבית-הדין הרבני אף שידע כי מתנהלים באותה עת הליכי משמורת בארצות-הברית, שבהם לא דאג לייצוג מטעמו אף שזומן על-ידי בית-המשפט בניו-יורק. יתרה מזו, עובדה היא כי ילדיו חיים בארצות-הברית ובדיקת הנסיבות הרלוונטיות לקביעת המשמורת אינן יכולות להתבצע באופן יעיל בישראל, בהיעדרם של הילדים. בנסיבות אלה נראה כי יסוד ה”כנות” אינו מתקיים לגבי כריכת המשמורת (671ה-ו).

יא.

(1) ככלל, על-פי סעיף 8(ה) לחוק הדיינים, תשט”ו-1955, על בית-הדין הרבני לדון בשלושה, למעט בכמה עניינים חריגים המפורטים בחוק ובתקנות. החובה המוטלת על בית-הדין לדון בשלושה מתייחסת לכל שלבי הדיון. מאחר שהחובה לדון בשלושה היא הולכת ונמשכת, הרי כאשר הישיבות עוסקות באותו עניין, כל ישיבה וישיבה צריכה להתקיים בפני אותם שלושה דיינים (662ד-ה).

(2) החלטה שניתנה על-ידי הרכב של שלושה דיינים שאחד (או יותר) מביניהם לא שמע את טיעוני הצדדים בפני בית-הדין בנוגע לעניין נושא ההחלטה, כמוה כהחלטה שניתנה בהרכב חסר. פגם זה בניהול ההליך מהווה חריגה מסמכות דיונית המביאה בדרך-כלל לבטלות ההחלטה של בית-הדין ומצדיקה התערבותו של בית-המשפט העליון (663א).

(3) בשתיקתו של המשיב בפני בית-הדין הרבני האזורי בנוגע לפגם האמור אין כדי לרפאו, שכן הפגם יורד לשורש סמכותו הדיונית של בית-הדין. זאת ועוד, התדיינות בעניין מסוים שלא בפני הרכב של שלושה דיינים קבועים חורגת מסמכותו הדיונית של בית-הדין בלא שיהא צורך להוכיח כי הפגם השפיע על תוצאות ההחלטה או על פסק-הדין (663ב).

(4) במקרה הנדון הדיון בעניינם של בני-הזוג התקיים בפני הרכב של שלושה דיינים אשר זהותם השתנתה מדיון לדיון, ולעתים אף בהרכב חסר של שני דיינים. ההחלטה שעליה הוגש הערעור לבית-הדין הרבני הגדול אמנם נחתמה על-ידי שלושה דיינים, אולם אחד מהדיינים החתומים לא ישב כלל בעניינם של בני-הזוג, ואילו דיין אחר שחתום אף הוא על ההחלטה, ישב רק בחלק מהדיונים בעניינם. אשר-על-כן נפל פגם יסודי באופן התנהלות הדיונים בפני בית-הדין האזורי (663ד-ה).

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 31/12/2000. העתירה נתקבלה. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.

 

אורית נבו – בשם העותרת;

אשר רוט – בשם המשיבים 2-1;

שמעון שובר – בשם המשיב 3.

 

ניתן היום, כו בטבת ה’תשס”ב (10/01/2002).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.