תקציר בג”צ 854/87 גולדשמידט (20/03/1989): בית משפט עליון ביטל החלטת מועצת הרבנות הראשית להתנות תנאים נוספים להכשרה להתמנות כדיין בבית-דין רבני אזורי

בג”צ 854/87 גולדשמידט נ’ מועצת הרבנות הראשית, פ”ד מג(1) (1989) 114

 

בג”צ 854/87

אברהם גולדשמידט

נגד

מועצת הרבנות הראשית

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[20/03/1989]

לפני השופטים ד’ לוין, א’ גולדברג, ש’ וולנשטיין

 

העותר משמש כמורה בישיבה ומשאלת לבו היא לזכות בהסמכה להיות כשיר להתמנות כדיין בבית-דין רבני אזורי. לקידום מטרה זו התמיד העותר בלימודים בנושאים שונים, בהדרכתו ובפיקוחו של רבה הראשי של העיר באר­ שבע. עם השלמת לימודיו, קיבל העותר מידי מלמדו מכתב הסומך אותו בסמיכות חכמים “יורה יורה ידין ידין”. מצויד במכתב זה פנה העותר אל המשיבה בבקשה לגשת לבחינות הנערכות מטעמה, אשר ישלימו את תנאי הכשרתו להתמנות כדיין. בקשתו של העותר נדחתה. מכאן העתירה. ביקשה המשיבה, כי העתר ימציא ממלמדו אישור משלים, המפרט את מקצועות הלימוד בהם נבחן. העותר, המסרב לפנות אל רבו פעם אחר פעם, סומך את עתירתו על האמור בתקנה 1 לתקנות הדיינים (תנאי הסמכה וסדריה), ה’תשט”ו-1955, לפיה לא יוסמך אדם להיות כשר להתמנות כדיין בבית דין רבני אזורי, אלא אם כן, בין היתר, הוסמך לרבנות (“יורה יורה ידין ידין”) על-ידי רב מומחה. לטענת העותר, משהוסמך לרבנות על-ידי רב, המקובל על המשיבה כ”רב מומחה”, אין מקום לדרישותיה הנוספות של המשיבה.

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) אין דרכו של המחוקק להשחית מלותיו לריק. יש לייחס לו את הכוונה ליתן לביטויים שהוא משתמש בהם משמעות תוכנית (118ה).

(2) משנקבע בתקנה 1(1) לתקנות הדיינים (תנאי הסמכה וסדריה), כי פלוני הוסמך לרבנות על-ידי “רב מומחה”, ונקבע במפורש, כי אותה הסמכה היא בגדר “יורה יורה ידין ידין”, יש ליתן לאותו דיבור תוכן ממשי. תוכן זה בא ללמד, כי לדעתו השקולה והאחראית של “הרב המומחה” רכש מי שהוסמך על-ידיו ידע ובקיאות במידה הנדרשת לצורך תנאי ההסמכה שבתקנות (118ה-ו).

(3) בנסיבות דנן, משזכה העותר להסמכה חמה מידיו של רב במעמד רם, אין לבוא אליו בדרישות החורגות מהלשון המפורשת של תקנות הדיינים (תנאי הסמכה וסדריה) (118ז).

ב. (אליבא דשופט א’ גולדברג):

(1) “הסמיכות” בזמננו שני יסודות לה:

נטילת רשות על-ידי הנסמך מרבו להורות הוראה והכרזת הרב המסמיך כי הנסמך הגיע להוראה (121ג).

(2) הדרישה, כי “כתב הסמיכה” שנתן רב מומחה ילווה ב”אישור משלים”, בו ימנה הרב המסמיך את ה”מקצועות” בהם נבחן הנסמך, לא בא זכרה בתקנות הדיינים (תנאי הסמכה וסדריה), כשם שלא נתברר, כי צריכה היא על-פי מובנה ההלכתי של ה”סמיכה”, שאם לא כן נמצאת זו חסרה. ומשלא נמצא מקור לסמכותה של המשיבה לדרוש דרישה זו, דין העתירה להתקבל (121ד).

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 30/11/1987. העתירה נתקבלה. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.

 

מ’ חשין – בשם העותר;

נ’ ארד, מנהל מחלקת בג”צים בפרקליטות המדינה – בשם המשיבה.

 

ניתן היום, יג אדר-ב ה’תשמ”ט (20/03/1989).