תקציר בג”צ 8497/00 פלמן (27/01/2003): בית משפט עליון ביטל החלטת בית דין רבני כי בסמכותו לדון בתביעה הכרוכה לתביעת גירושין כיוון שהחלטת בית משפט לענייני משפחה בזאת קדמה לה

בג”צ 8497/00 פייג-פלמן נ’ פלמן, פ”ד נז(2) 118 (2003)

 

בג”ץ 8497/00‏

אירה פייג-פלמן

נגד

1. ג’אורג’ פלמן

2. בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[27/01/2003]

לפני השופטות ט’ שטרסברג-כהן, ד’ דורנר, ד’ ביניש

 

בית-המשפט לענייני משפחה קבע כי בסמכותו לדון בתביעה רכושית שהעותרת הגישה, שכן תביעת גירושין שהמשיב 1 הגיש לבית-הדין הרבני ושכרך בה את ענייני הרכוש לא הייתה כנה. בית-המשפט המחוזי אישר החלטה זו. לאחר מכן קבע בית-הדין הרבני האזורי כי הסמכות לדון בחלוקת הרכוש נתונה בידיו, שכן תביעת הגירושין הייתה כנה וכך אף כריכת ענייני הרכוש. בית-הדין הרבני הגדול אישר החלטה זו. כנגד פסק-דין זה הוגשה העתירה.

בית-המשפט העליון פסק:

א.

(1) הסוגיה של חלוקת רכוש בין בני-זוג אינה כרוכה מעצם טיבה וטבעה בתביעת הגירושין. על-מנת שבית-הדין הרבני ירכוש סמכות שיפוט ייחודית בעניין, כאשר הדבר דרוש לשם חיסול יעיל של יחסי בני-הזוג המתגרשים זה מזה, נדרשת כריכה מפורשת של ענייני הרכוש בתביעת הגירושין (132א).

(2) ישנם שלושה מבחני עזר על-מנת למנוע ניצול לרעה של הסדר הכריכה על-ידי מי מבני-הזוג: ראשית, נדרש כי תביעת הגירושין תהא כנה; שנית, נדרש כי הכריכה תהא כנה ושלישית, נדרש כי הכריכה תיעשה כדין. רק בהתקיים שלושת התנאים האמורים ירכוש בית-הדין הרבני סמכות שיפוט ייחודית בעניינים שנכרכו בתביעת גירושין (132ב).

(3) השאלה אם תביעת גירושין שהוגשה על-ידי אחד מבני-הזוג היא כנה, ואם הכריכה בה נעשתה בכנות וכדין, אינה זהה לשאלת קיומה של עילת גירושין בין בני-הזוג, לפיכך ההכרעה בשאלת התקיימות תנאי הכריכה – להבדיל מהכרעה בתביעת הגירושין לגופה – אינה נתונה בסמכותם הייחודית של בתי-הדין הרבניים. שתי הערכאות מוסמכות להכריע בשאלת התקיימות תנאי הכריכה, שכן בכוחה של כל ערכאה להכריע בטענות המועלות כנגד סמכותה לדון בתביעה שבפניה
(133ז-134א).

ב.

(1) הלכה ידועה היא כי כאשר אחת משתי הערכאות – בית-הדין הרבני או בית-המשפט לענייני משפחה – קנתה סמכות לדון בעניין שנתבע בפניה כדין, הערכאה האחרת לא תיזקק לאותו העניין אף אם נתונה לה סמכות שיפוט מקבילה. כיום מעוגנת הלכה זו בסעיף 25(ב) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, ה’תשנ”ה-1995. על-כן כאשר תביעה לחלוקת רכוש בין בני-זוג הוגשה כדין לבית-משפט לענייני משפחה, כריכה מאוחרת של ענייני הרכוש בתביעת הגירושין לא תועיל, באשר בית-המשפט הקדים ורכש סמכות בעניין. ולהפך, כאשר ענייני הרכוש נכרכו כדין בתביעת גירושין שהוגשה לבית-הדין הרבני, ומתקיימים לגביהם תנאי הכריכה, הרי הגשת תביעה מאוחרת לחלוקת רכוש בבית-המשפט לענייני משפחה לא תועיל, ובית-המשפט לא ייזקק לה, באשר בית-הדין הקדים ורכש סמכות שיפוט ייחודית בסוגיה זו (132ד-ו).

(2) במצב שבו נכרכה הסוגיה של חלוקת רכוש בין בני-זוג בתביעת גירושין, ולאחר מכן הוגשה תביעה לחלוקת רכוש בבית-המשפט לענייני משפחה, וטרם ניתנה הכרעה על-ידי אחת משתי הערכאות בשאלת הסמכות לדון בסוגיה, יהא זה נכון לומר כי מכוח עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות מסור בידי כל אחת משתי הערכאות שיקול-דעת לעכב את הדיון בתביעה שבפניה כדי לאפשר לערכאה האחרת להכריע בשאלת התקיימות תנאי הכריכה. ההחלטה אם להימנע מדיון ולהמתין לכך שהערכאה האחרת תכריע בשאלת התקיימות תנאי הכריכה במסגרת בירור טענות כנגד סמכותה אם לאו, נתונה לשיקול-דעתה של כל אחת משתי הערכאות, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. השיקולים יהיו מושפעים מנתונים רלוונטיים לעקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, כגון השלב שבו מצוי ההליך בערכאה האחרת (134ה-ז).

(3) במקרה דנן בית-המשפט לענייני משפחה הכריע בשאלת התקיימות תנאי הכריכה במסגרת בקשת המשיב לדחיית תביעתה של העותרת על הסף. הדיון בעניין זה נערך בטרם נזקק בית-הדין לטענות העותרת כנגד סמכותו, ובטרם התנהל דיון בענייני הרכוש לגופם, לפיכך יש לדחות את טענת בא-כוח המשיב כי בית-המשפט לענייני משפחה פעל בניגוד לעקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות (135ב-ג).

ג.

(1) כדי שלא תתקיימנה הכרעות סותרות של בית-המשפט ושל בית-הדין הרבני בתביעות שהוגשו בפני שתי הערכאות באותו עניין, נקבע כי הכרעתה של הערכאה שהקדימה להחליט בעניין נושא התביעה היא המחייבת – כל עוד לא בוטלה או נהפכה בערעור כדין (135ד-ה, 136ו).

(2) בנסיבות המקרה דנן, שבהן שאלת הסמכות של אחת הערכאות הייתה נתונה במחלוקת, אין לקבוע באופן גורף כי החלטתה של הערכאה שהכריעה ראשונה לעניין סמכותה תחייב בהכרח את הערכאה האחרת ותמנע ממנה להיזקק לתביעה שבפניה. הגישה שלפיה ההכרעה הראשונה בזמן לעניין הסמכות תחייב את הערכאה האחרת, עלולה להוביל לידי כך שלצד “מירוץ הסמכויות” יתפתח גם “מירוץ החלטות”, שעניינו מועד מתן ההכרעה השיפוטית בשאלת הסמכות (137א-ב, ו).

(3) בשל עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות רק במקרים חריגים, ובהתקיים “טעם מיוחד” שיצדיק זאת, תחליט הערכאה השנייה בשאלת סמכותה לדון בסוגיה שנתבעה בפניה אף שהערכאה האחרת כבר החליטה כי בסמכותה לדון באותה הסוגיה ממש. ודוק, העובדה כי הערכאה השנייה סבורה כי הכרעתה של הערכאה הראשונה בעניין הסמכות שגויה, אין בה, כשלעצמה, כדי להיות “טעם מיוחד” להיזקק לשאלת הסמכות באותה סוגיה (138ז, 139ה).

(4) במקרה דנן, בהתחשב בכך שבית-המשפט לענייני משפחה הכריע ראשון כי בסמכותו לדון בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג, הרי נדרש “טעם מיוחד” כדי שבית-הדין ייזקק לשאלת סמכותו לדון באותה הסוגיה. טעם כזה לא נמצא. בהיעדר “טעם מיוחד” כאמור היה על בית-הדין הרבני להימנע מדיון בשאלת הסמכות ולכבד את הכרעת בית-המשפט לענייני משפחה כי תנאי הכריכה לא התקיימו, וכי הסמכות לדון בחלוקת הרכוש בין בני-הזוג היא בידי בית-המשפט (140ו-141א).

(5) (אליבא דשופטת ד’ דורנר): אף באותם מקרים חריגים עלולה להתקבל תוצאה קשה של מתן הכרעות סותרות באותו עניין אשר תגרום לבזבוז זמן שיפוטי ולפגיעה באמון הציבור, בכלל, ובעלי-הדין, בפרט, במערכת בתי-המשפט. על-כן ראוי הוא, כעניין של מדיניות משפטית, שהערכאה השנייה לא תדון בסוגיה שבפניה אלא תסתפק, בעת הצורך, במתן צווים זמניים ותפנה את בעלי-הדין לבג”ץ על-מנת שיכריע הוא בשאלה זו (142ז-143א).

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 18/01/2001. העתירה נתקבלה. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.

 

מיכאל טאוסיג – בשם העותרת;

בצלאל הוכמן – בשם המשיב 1;

אשר רוט – בשם המשיב 2.

 

ניתן היום, כד שבט ה’תשס”ג (27/01/2003).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.