תקציר בג”צ 8214/07 פלונית (22/07/10): בית משפט עליון ביטל החלטות בית דין רבני בשל אי החלת חזקת שיתוף בחלוקת רכוש

בג”צ 8214/07 פלונית נ’ פלוני (22/07/2010)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבת משפט גבוה לצדק

בג”צ 8214/07

 

בפני:

כבוד המשנה לנשיאה א’ ריבלין

כבוד השופטת ע’ ארבל

כבוד השופט ח’ מלצר

 

העותרת:

פלונית

נ ג ד

המשיבים:

1. פלוני

2. בית הדין הרבני האזורי בתל אביב

3. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

עתירה למתן צו על תנאי וצו בניים

 

תאריך הישיבה:

א’ באדר ה’תש”ע (15/02/2010)

 

בשם העותרת:

עו”ד ע’ דיבון

בשם המשיב 1:

עו”ד נ’ שטורך

בשם המשיבים 2 ו-3:

עו”ד ש’ יעקבי

 

פסק-דין

 

השופטת ע’ ארבל:

 

בפנינו עתירה לביטול פסקי דינם של בתי הדין הרבניים אשר דנו בחלוקת הרכוש לאור גירושיהם של העותרת והמשיב 1 (להלן: המשיב).

1. העותרת והמשיב נישאו זה לזה בשנת 1959 ונולדו להם שלושה ילדים. בשנת 1963 נרכשה דירת המגורים של בני הזוג ונרשמה על שם המשיב בלבד. עד 1982 התגוררו בני המשפחה בדירה זו. בשנת 1982 עזבה העותרת את הדירה יחד עם שתי בנותיה הקטינות ועברה להתגורר בנפרד מהמשיב. סמוך לאחר הפרידה הגישה העותרת לבית המשפט המחוזי תביעת מזונות. המשיב הגיש לבית הדין הרבני תביעה לראיית הילדות ותביעה לשלום בית, ולחלופין הכרזה על העותרת כמורדת. לאחר מספר שנים של התדיינויות בנושא הכרזת העותרת כמורדת הגיש המשיב לבית הדין הרבני תביעת גירושין נגד העותרת וכרך בה את ענייני הרכוש. המחלוקת המרכזית בין הצדדים נסבה על דירת המגורים. המשיב טען כי הדירה נרכשה מכספו בלבד ולפיכך היא רכושו הבלעדי. לעומתו טענה העותרת כי אימה שילמה שליש ממחיר הדירה.

2. ביום 26/04/1994 ניתן פסק דין על-ידי בית הדין האזורי בו נקבע כי העותרת לא השקיעה בדירה כלל והדירה אף לא רשומה על שמה. לפיכך הוחלט כי על בני הזוג להתגרש וכי הבעל ישלם לעותרת 15 אלף ש”ח תמורת כל תביעותיה. העותרת לא הופיעה לסידור הגט שנקבע ובעקבות כך החליט בית הדין הרבני להתיר למשיב לשאת אישה שנייה לאחר שהמשיב השליש גט והפקיד לזכות העותרת 15 אלף ש”ח. העותרת הגישה תביעה לבית המשפט המחוזי לפסק דין הצהרתי בדבר בעלותה במחצית הדירה. בית המשפט דחה את התביעה על הסף בקובעו כי מדובר בתקיפה עקיפה של פסק הדין. במסגרת ערעור לבית משפט זה הסכימו הצדדים כי העותרת תפנה בערעור לבית הדין הרבני הגדול והמשיב יסכים למתן ארכה להגשת הערעור. הערעור שהוגש על-ידי העותרת לבית הדין הרבני הגדול נדחה ביום 24/07/1996. לעניין הדירה נקבע כי הוברר כי היא נרכשה מדמי הפיצויים שקיבל המשיב בגין תאונה שאירעה לו לפני הנישואין ולפיכך חזקת השיתוף לא חלה.

3. בעקבות פסק דין זה הגישה העותרת את עתירתה הראשונה לבית משפט זה כשבתו כבית משפט גבוה לצדק. בפסק הדין שניתן ביום 29.3.99 הוחלט על ביטול פסקי דינם של בית הדין האזורי ובית הדין הגדול. השופט זמיר קבע כי פסק הדין של בית הדין האזורי ניתן בחוסר סמכות לאחר שניתן על-ידי הרכב בהשתתפות דיין שלא נטל חלק בדיון עצמו. בטלות פסק דין זה חייבה גם את בטלותו של פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול. השופט אריאל שהצטרף לפסק דינו של השופט זמיר אף ציין כי לא שוכנע שבית הדין הרבני הגדול אכן פסק בעניין הרכוש לפי הלכת השיתוף, וכי נראה כי לעותרת לא ניתנה אפשרות נאותה להביא את העובדות המלאות בפני בית הדין. גם השופטת (כתוארה אז) ביניש הוסיפה והעירה כי הצדדים מסכימים כי חלק מתמורת הדירה מומנה מכספי הפיצויים של המשיב, אך ישנה ביניהם מחלוקת לגבי מקורם של אמצעי המימון הנוספים. מחלוקת זו לא התבררה בפני ערכאות בית הדין ולא נקבע האם יש במקורות מימון אלו לסתור את הלכת השיתוף, וזאת למרות שמדובר בדירת מגורים שנרכשה לאחר ארבע שנות נישואין, שמדובר בנישואין ראשונים לבני הזוג, וכי הדירה שימשה למגורי הזוג וילדיהם במשך כ-20 שנה.

4. לאחר מתן פסק הדין בעתירה פנתה העותרת לבית המשפט לענייני משפחה על מנת שידון בענייני הרכוש, והעותר פנה לבית הדין הרבני אשר קבע אף הוא דיון בסוגיה זו. יוער כי בינתיים אף התייצבה העותרת לקבלת הגט שהושלש עבורה. למרות בקשתה של העותרת לעכב את הדיון בבית הדין הרבני עד להכרעה בשאלת הסמכות נתן בית הדין ביום 04/07/1999 פסק דין נוסף בענייני הרכוש, ללא התייצבות העותרת לדיון, אשר קבע הפעם כי העותרת זכאית מאת המשיב ל-15 אלף דולר. ערעור לבית הדין הרבני הגדול נדחה אף הוא. ביום 03/02/2002 פנתה העותרת פעם נוספת לבג”ץ, שם הוסכם כי העותרת תפנה לבית הדין האזורי בבקשה לבטל את פסק דינו ולדון מחדש בסכסוך הרכושי לגופו תוך שמיעת ראיות בעניין. העותרת אכן הגישה תביעה כזו ונקבע ההרכב המקורי לדון בעניין. העותרת פנתה שוב לבג”ץ לאחר שבמשך זמן רב לא נקבע מועד לדיון. לאחר העתירה אכן נקבע מועד כזה ולאחר דיון אחד שנערך ניתן פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי ביום 08/08/2005.

 

פסק דינו של בית הדין האזורי

5. באשר לדירת המגורים של בני הזוג נקבע כי לעותרת אין כל זכויות בה. נקבע כי הדירה נרכשה בשנת 1963 ונרשמה על שם המשיב בלבד. בסוף שנת 1980 שופצה הדירה ונסגרה מרפסת לטובת מגורי הבת. בית הדין סקר את הגרסאות השונות של הצדדים לעניין מקורות המימון של הדירה, וקבע כי המשיב הביא מסמכים רבים להוכחת טענותיו בעוד שהעותרת לא הביאה בדל ראיה המוכיחה את טענותיה בעניין. בית הדין אף ציין כי לו היתה העותרת משלמת חלק ממחיר הדירה, היתה מתעקשת כי הדירה תירשם גם על שמה, דבר שלא נעשה. לא הוכח גם שהדירה מומנה בחלקה מחסכונות משותפים, כפי שטענה העותרת. המשיב הוא זה שעבד שבע שנים טרם הנישואין וחסך כסף, ולאחר הנישואין עבד פחות בגלל התאונה שעבר. העותרת טוענת כי עבדה חצי שנה בלבד, תקופה שאינה מספיקה לחיסכון כספים. עוד נקבע כי לא הוכחה טענת העותרת כי היא היתה שותפה בתשלום החזר המשכנתא. מנגד הוכח כי המשיב מכר לבן אחיו דירה אחרת שהיתה ברשותו כחצי שנה לאחר רכישת דירת מגורי בני הזוג, ולטענתו כספי דירה זו מימנו את החזרי המשכנתא. עוד ציין בית הדין כי העותרת עזבה את הבית למשך שנה וחצי בתקופה בה שולמה המשכנתא. לפיכך התקבלה טענת המשיב לפיה הדירה מומנה ממקורותיו העצמיים מהתקופה שטרם הנישואין ולפיכך נרשמה הדירה על שמו בלבד.

6. מכאן פנה בית הדין לבחינת תחולתה של הלכת השיתוף על המקרה. בית הדין הפנה לדבריו של בית הדין הרבני הגדול לפיהם הלכת השיתוף אינה רלוונטית למקרה זה שכן הדירה נרכשה מכספי הפיצויים של המשיב בעקבות תאונה שעבר טרם הנישואין, שאין לעותרת חלק בהם, וזאת ניתן ללמוד גם מחוק יחסי ממון בין בני זוג, ה’תשל”ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון). הובא טעם נוסף שעניינו במרידת העותרת וסירובה לקבל גט במשך שנים רבות, התנהגות שאינה מצדיקה “לזכותה בפרס”. עוד הוסיף בית הדין כי כאשר באים לייחס לצדדים כוונה מכללא יש לעשות זאת על רקע התפיסות והנורמות המשפטיות ששררו באותה תקופה. בתקופה בה מדובר היה אדם רושם נכס על שמו על מנת להצהיר כי הוא שייך לו ואין הוא מעוניין לשתפו עם בן זוגו. כן צוין כי העותרת לא חתמה על המשכנתא על הדירה, לא כלווה ולא כערבה. לבסוף ציין בית הדין כי העותרת העלתה את טענת חזקת השיתוף רק 12 שנה לאחר שעזבה את הבית.

7. טעם שלישי מפי בית הדין לאי חלוקת הדירה בין בני הזוג התבסס על טעמים מיוחדים המצדיקים שלא לחלק את הזכויות בדירה. בין טעמים אלו מנה בית הדין את עזיבתה של העותרת את דירת בני הזוג פעמיים; עזיבת הבית אחרי תכנון וללא הודעה מוקדמת; ריקון הבית מתכולתו על-ידי העותרת. התנהגות זו של העותרת מצביעה על יחסים שאין בהם הרמוניה ואין בהם להקנות זכויות ממוניות מכוח חזקת השיתוף. טענות האלימות מפי העותרת נמצאו כלא נכונות.

8. בית הדין הוסיף ודחה את תביעת העותרת לקבלת דמי שכירות ראויים עבור שימוש המשיב בדירת המגורים. בית הדין נימק החלטה זו ראשית בכך שנקבע כי לעותרת אין זכויות בדירה, ושנית מאחר שנקבע שהינה מורדת. כן נדחתה תביעתה לשיתוף בדירה בנתניה שנקנתה על-ידי המשיב לאחר שנישא בשנית מכספים משותפים של העותרת והמשיב. בית הדין קבע כי העותרת לא הוכיחה שכספיה מימנו דירה זו ולא כספי אשתו השניה של המשיב כפי שהוא טען. בתביעה הכספית נקבע שהעותרת זכאית ל-15,000 ש”ח. כן חייב בית הדין את העותרת בהוצאות משפט בסך 10,000 ש”ח.

 

פסק דינו של בית הדין הגדול

9. הערעור שהוגש על-ידי העותרת לבית הדין הרבני הגדול נדחה ביום 19/09/2006. נקבע כי פסק הדין של בית הדין האזורי מבוסס היטב ואינו מעלה כל טענה חדשה על אלו שהועלו בעבר על-ידי העותרת.

טענות העותרת

10. טענתה העיקרית של העותרת הינה שבית הדין הרבני התעלם מחזקת השיתוף ומהלכות בית משפט זה כיצד ליישם אותה. העותרת מציינת כי המשפט העברי אינו מכיר בחזקת שיתוף והבעלות בו נגזרת ממצב רישום הנכסים. לטענת העותרת חזקת השיתוף חלה למצער על דירת המגורים של בני הזוג, ועל המשיב הנטל לסתור חזקה זו. לטענתה, המשיב לא סתר את החזקה ולא הוכיח את טענותיו מלבד אמירות בעלמא שאינן מגובות בראיות. כן היא טוענת כי העובדה שלא השקיעה כספים בדירה אין בה כדי לסתור את חזקת השיתוף. לטענתה, אף המשיב עצמו מודה כי רק חלק מתמורת הדירה נרכשה מכספי הפיצויים שניתנו לו. מעבר לכך, המשיב לא הציג כל ראיה המוכיחה שהדירה אכן נקנתה בכספי הפיצויים. העותרת מדגישה כי מדובר בדירה שנרכשה במהלך הנישואין וכי הצדדים התגוררו בה למעלה מ-20 שנה, ושם גידלה העותרת את ילדי בני הזוג. עוד מלינה העותרת על כך שלא חולקו יתר הכספים שנצברו במהלך הנישואין וכן הזכויות בדירה בנתניה. העותרת מוסיפה ומדגישה כי שאלת האשמה בפירוק הנישואין אינה רלוונטית להחלת חזקת השיתוף. גם תקופת הפירוד אינה רלוונטית לכך. העותרת מציינת כי חזקת השיתוף חלה עוד בשנות השמונים, ואף לפני כן, וודאי כאשר דובר בדירת המגורים של הזוג.

11. באשר לשיהוי בהגשת העתירה מסבירה העותרת כי הוא נעוץ בנסיבותיה האישיות, גילה המתקדם, מצבה הבריאותי, ומצבה הכלכלי הקשה שאילץ אותה לחפש זמן רב אחר מקורות מימון לאגרת בית המשפט ולשכר טרחה.

 

טענות המשיב

12. המשיב טוען תחילה כי העתירה לוקה בשיהוי רב לאחר שהוגשה למעלה משנה לאחר שניתן פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול. לאור העובדה שההליכים בין הצדדים מתנהלים במשך כ-25 שנים סבור המשיב כי יש ליתן משקל רב לטענת השיהוי במקרה זה. המשיב טוען כי לא נותרו לו כל כספים משותפים מתקופת הנישואין של בני הזוג, וכי הדירה בנתניה נרכשה מכספי אשתו השניה. המשיב טוען כי חזקת השיתוף לא חלה על דירת המגורים וכי העותרת לא מעלה כל טענה הראויה להתערבות בית משפט זה. לטענתו, דירת המגורים נרכשה מכספיו בלבד, כספי הפיצויים שקיבל בעקבות תאונת עבודה, חסכונות שהיו לו ודירה שהיתה לו לפני הנישואין ומכר אותה. עוד טוען המשיב כי העותרת לא עבדה במהלך נישואיהם מלבד תקופה קצרה מאוד, וכן לא היה לבני הזוג חשבון בנק משותף. השיפוץ בדירה היה מינורי.

 

טענות היועץ המשפטי לבתי הדין הרבניים

13. עו”ד יעקובי טען בפנינו כי בתי הדין הרבניים החילו את הלכת השיתוף במקרה זה, וכי המחלוקת הינה על העובדות ועל היישום בלבד. לטענתו, אין עילה להתערבות של בג”ץ בפסקי דינם של בתי הדין. בית הדין הרבני האזורי שמע את הצדדים ובחן את הראיות והגיע למסקנה כי המשיב הרים את הנטל לכך שלא חלה חזקת השיתוף. בנוסף טען עו”ד יעקובי כי השיהוי בעתירה אינו מצדיק לדון בה לגופה.

 

דיון

14. ראשית אציין כי ביום 10/10/2007 ניתן צו ביניים על-ידי בית משפט זה המונע מהמשיב עריכת כל דיספוזיציה בזכויותיו בדירת המגורים נשוא העתירה. עוד אציין כי לאחר ששמענו את הצדדים הוצא ביום 02/02/2009 צו על תנאי כמבוקש בעתירה. לאחר קבלת עמדות הצדדים קיימנו דיון נוסף במעמד הצדדים ולאחריו אף ביקשנו מהצדדים להגיש לידינו את הראיות שהוגשו על ידם לבתי הדין הרבניים. כעת הגיעה השעה להכריע בעתירה.

 

שיהוי

15. הן המשיב והן היועץ המשפטי לבתי הדין הרבניים העלו טענת שיהוי בהגשת העתירה. פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול ניתן ביום 19/09/2006. העתירה שבפנינו הוגשה כשנה לאחר מכן. אכן, בית משפט זה לא ישעה לעתירה שהוגשה בשיהוי, בייחוד כאשר העתירה אינה מופנית כנגד גוף ציבורי בלבד (בג”צ 304/04 יאיר נ’ בית הדין הרבני האזורי, פ”ד ס(2) 99, 107 (2005)). עם זאת, בנסיבות המקרה דנן סבורני כי אין לדחות על הסף את העתירה רק בשל טענת שיהוי. העותרת נלחמת על זכויותיה מזה שנים רבות ואינה יכולה ואינה מוכנה לטענתה לוותר. בין הצדדים התנהלו מספר סבבי דיונים הן בפני בית הדין האזורי והן בפני בית הדין הגדול, כאשר ביניהם הוגשו מספר עתירות מטעם העותרת לבית משפט זה. התנהלות זאת מעידה על העותרת כמי “שעצם ההשהיה אין בה כדי להעיד על מחילה או ויתור או ייאוש” (בג”ץ 95/63 פלונית נ’ בית הדין הרבני האזורי תל-אביב-יפו, פ”ד יז 2222, 2227 (1963)), כמי שאינה מוכנה לוותר על מאבקה, וכך היה יכול להניח גם המשיב לאחר מתן פסק הדין האחרון של בית הדין הרבני הגדול. יתרה מכך, כנגד דירת מגורי בני הזוג, נשוא המחלוקת, עמד צו מניעה זמני במסגרת עתירה קודמת. לאחר מתן פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול פנה המשיב לבית משפט זה לצורך ביטולו של צו המניעה. בתגובתה של העותרת העמידה אותו זו על כוונתה להגיש עתירה כנגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול. לצד זאת יש לציין את נסיבותיה האישיות הקשות של העותרת אשר מסבירות את השיהוי בהגשת העתירה. העותרת, שהינה אישה מבוגרת וכנראה שאינה בקו הבריאות, התקשתה לגייס את המימון הנדרש לצורך הגשת העתירה ולפיכך נאלצה להשתהות בהגשתה. עוד יודגש כי המשיב לא העלה כל טענה לשינוי מצבו לרעה במהלך התקופה שחלפה או לנזק שנגרם לו כתוצאה מכך (ראו; בג”ץ 3396/90 מ.ה. נ’ בית הדין הרבני האזורי בחיפה, פ”ד מה(3) 311, 315 (1991); בג”ץ 1750/91 מסלתי נ’ בית הדין הרבני האזורי פתח-תקווה, פ”ד מה(5) 360, 362 (1991)). בנסיבות אלה איני רואה לקבל את טענת השיהוי שהועלתה על-ידי המשיבים.

 

התערבות בהכרעות בתי הדין הרבניים

16. בית המשפט הגבוה לצדק אינו מהווה ערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הרבניים ולפיכך ככלל הוא אינו נוהג להתערב בהחלטות אלו. עם זאת, ישנה רשימת עילות מצומצמת, שהן בבחינת היוצא מן הכלל, שבהתקיימן לא יימנע בית משפט זה מליתן סעד לעותר בפניו על החלטות בתי הדין. מאז שנפסקה הלכת בבלי הידועה (בג”ץ 1000/92 בבלי נ’ בית הדין הרבני הגדול, פ”ד מח(2) 221 (1994) (להלן: הלכת בבלי)), מחויבים בתי הדין הרבניים להכריע בסכסוכים הרכושיים המובאים בפניהם על-פי המשפט האזרחי הכללי, המתבטא הן בחקיקה והן בפסיקת בתי המשפט האזרחיים. ובאופן ספציפי “הלכת שיתוף הנכסים, כפי שפותחה על-ידי בית המשפט העליון, היא חלק מהמשפט האזרחי הכללי, ועל כן על בית-דין רבני להכריע בסכסוך על-פי הלכות אלה” (הלכת בבלי, בעמ’ 252; ראו גם בג”ץ 2222/99 גבאי נ’ בית הדין הרבני הגדול, פ”ד נד(5) 401, 413 (2000) (להלן: עניין גבאי)). התעלמותם של בתי הדין הרבניים מהמשפט האזרחי כאשר מדובר בענייני רכוש תוביל לביקורתו של בית המשפט הגבוה לצדק (ראו בג”ץ 5416/09 פלונית נ’ פלוני (לא פורסם, 10.2.10 (להלן: בג”ץ 5416/09)). התערבות כאשר בית הדין נמנע מלהחיל כלל של הדין המהותי האזרחי מסווגת לעיתים כעילה של חריגה מסמכות (סעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה), ולעיתים כעילה של סעד למען הצדק (סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה; ראו בג”ץ 5416/09, פסקה ט). לענייננו אין אני נדרשת להכריע בסיווג זה (ראו עניין גבאי, בעמ’ 426-427). לטעמי, במקרה זה ישנה הצדקה להתערבותנו בהכרעותיהם של בתי הדין הרבניים. אפרט את הנמקתי.

 

חזקת השיתוף

17. מאחר שהצדדים לעתירה זו נישאו בשנת 1959, טרם כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון, חלה חזקת השיתוף על היחסים הרכושיים ביניהם. הלכת השיתוף הינה יציר פסיקתי שפותח במהלך שנים רבות על-ידי בתי המשפט בישראל, ונועד להתמודד עם המצב הייחודי של חלוקת רכוש בין בני זוג, תוך הבנה שמדובר במסגרת יחסים שונה מזו החלה בין פרטים במשפט האזרחי הכללי. ההלכה התפתחה עם השנים, פשטה ולבשה צורות שונות (ראו שחר ליפשיץ “על נכסי עבר, על נכסי עתיד ועל הפילוסופיה של חזקת השיתוף” משפטים לד(3) 627 (2004) (להלן: ליפשיץ)). בנקודה זו אעצור ואעיר לגבי קביעתו של בית הדין הרבני האזורי לפיה יש להחיל על המקרה את הנורמות שתפסו בנוגע להלכת השיתוף במועד נישואי הצדדים (בין השנים 1959 ל-1982). קביעה זו אין בידי לקבל.

18. “הלכת השיתוף היא מכשיר משפטי שנועד להגשים מטרה חברתית. הוא ניזון מתפיסה חברתית של מוסד הנישואין, כקשר חופשי בין יחידים, המושתת על שוויון, שיתוף פעולה, ותמיכה הדדית” (רע”א 8791/00 שלם נ’ טווינקו בע”מ, פסקה 8 (לא פורסם, 13.12.06) (להלן: עניין שלם)). ככזאת, הלכת השיתוף מורכבת מעירוב של כוונתם הסובייקטיבית של בני הזוג לבין יסודות אובייקטיבים שמחילים את תפיסתנו הערכית, ואת ציפייתנו להגשמת עקרון השוויון (ראו ע”א 1880/95 דרהם נ’ דרהם, פ”ד נ(4) 865, 877 (1997) (להלן: עניין דרהם)). ככל שמדובר בנכסים משפחתיים מובהקים, וודאי בדירת המגורים של בני הזוג, גובר היסוד האובייקטיבי על כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים. לפיכך אין הלכת השיתוף מתחשבת במנטאליות ומנהגים של עדה מסוימת, אלא אם יש במנהגים הללו לסתור את כוונת השיתוף של בני זוג במקרה ספציפי, ובוחנת היא את התפיסות החברתיות העכשוויות. “חזקת שיתוף נכסים יסודה במוסכמות חברתיות, המהוות חלק בלתי נפרד מאורח החיים והתרבות של תושבי מדינת ישראל כאן ועכשיו והמוצאות את ביטוין בחוקים שונים” (ע”א 87/85 מנחם נ’ עזבון המנוח סלם שלום מנחם, פ”ד מא(2) 785, 791 (1987) (להלן: עניין מנחם)). ואמנם, בית משפט זה החיל אין ספור פעמים את תפיסותיה החדשות והמתפתחות של הלכת השיתוף על בני זוג שנישאו שנים רבות לפני כן, ואף נפרדו בטרם התפתחו תפיסות אלו (ראו למשל עניין מנחם, בו דובר על בני זוג שנישאו בשנת 1942 ונפרדו בשנת 1969; ע”א 122/83 בסיליאן נ’ בסיליאן, פ”ד מ(1) 287 (1986) (להלן: עניין בסיליאן), בו דובר על בני זוג שנישאו בשנת 1963 ונפרדו סופית בשנת 1978). מעבר לדרוש יצוין כי כבר בתחילת ימיה של הלכת השיתוף נטתה הפסיקה להקל בהוכחת חזקת השיתוף ככל שמדובר בנכסי משפחה, ובהם דירת המגורים של בני הזוג (ראו ע”א 630/79 ליברמן נ’ ליברמן, פ”ד לה(4) 359, 371 (1981), וההפניות שם לפסקי דין ישנים אף יותר; כן ראו ליפשיץ, בעמ’ 684).

19. לאחר הערה זו אשוב ואסקור את הלכת השיתוף כפי שהיא נתפסת כיום בייחוד ככל האמור לדירת המגורים של בני הזוג, שהיא סלע המחלוקת המרכזי בעתירה זו. הלכת השיתוף מבוססת על ארבע תכליות מרכזיות: התכלית הראשונה הינה הכרה בחיי נישואין כחיי שיתוף. התכלית השניה היא קידום השוויון בין בני הזוג. התכלית השלישית הינה שמירה על האוטונומיה והזהות העצמאית של כל אחד מבני הזוג. לבסוף, התכלית האחרונה הינה הענקת ביטחון כלכלי לבני הזוג לאחר פירוק הקשר (עניין שלם, פסקאות 8-11).

20. הלכת השיתוף הינה למעשה חזקה הניתנת לסתירה לפיה בני זוג המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף מתכוונים כי הרכוש הנצבר על ידיהם במהלך חייהם המשותפים יימצא בבעלותם המשותפת (עניין שלם, פסקה 12; עניין גבאי, בעמ’ 414). המאמץ המשותף הוכר גם כמאמץ בפנים הבית, דהיינו עבודה במשק הבית וגידול הילדים. בשלב ראשון יש לבחון האם התקיימו התנאים הבסיסיים לצורך הקמתה של החזקה, דהיינו קיום חיי נישואין במשך תקופה ארוכה תוך מגורים משותפים וחיי שלום (עניין גבאי, בעמ’ 416). לאחר הקמתה של החזקה יכולים הצדדים לנסות ולסתור אותה לגבי פריט רכוש כזה או אחר. הנטל לסתירת החזקה הוא על הטוען לכך ונדרשות לשם כך ראיות של ממש כבדות משקל, ואין די בהתרשמותו של השופט מבעלי הדין כדי להחליט בעניין זה (עניין שלם, פסקה 12; עניין מנחם, בעמ’ 792; ע”א 806/93 הדרי נ’ הדרי, פ”ד מח(3) 685, 690 (1994) (להלן: עניין הדרי)). במהלך השנים חוזקה הלכת השיתוף כך שהתנאים להקמתה נעשו קלים יותר בעוד התנאים לסתירתה קשים יותר (עניין גבאי, בעמ’ 416). מקל וחומר אמורים הדברים בדירת המגורים של בני הזוג הנחשבת לנכס משפחתי מובהק.

21. באשר להיקף הנכסים עליהם חלה חזקת השיתוף הרי שבוודאי נכללים בגדרה נכסים שנצברו על-ידי בני הזוג במהלך חייהם המשותפים. במסגרת זו נכללים גם נכסים עסקיים וגם זכויות סוציאליות הנובעות מעבודת בן הזוג במהלך חיי הנישואין, כגון פיצויי פיטורין, זכויות פנסיה ועוד (עניין גבאי, בעמ’ 415). כמו כן, נכסים שהיו בעבר מחוץ לחזקת השיתוף, כגון נכסים שניתנו במתנה או בירושה לאחד מבני הזוג, או שנרכשו על ידו לפני הנישואין, עשויים כיום להיכלל בחזקת השיתוף בהתאם לנסיבות המקרה (עניין שלם, פסקה 13; עניין דרהם, בעמ’ 870, 877).

22. כאשר מדובר על נכסים חיצוניים, כגון נכסים שנצברו על-ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין, או הועברו אליו בירושה וכדומה, ההנחה היא כי אין החלה אוטומטית של הלכת השיתוף והדבר תלוי בנסיבותיו של המקרה. כך נפסק כי צדקת החלתה של הלכת השיתוף על נכסים חיצוניים מושפעת מאיכות יחסיהם של בני הזוג, ממשך הנישואים, מטיב הנכס מושא המחלוקת ומנסיבות נפילתו בחלקו של אחד מבני הזוג (ע”א 4151/99 בריל נ’ בריל, פ”ד נה(4) 709, 716 (2001) (להלן: עניין בריל)). כן יש לציין את הלכת התחלוף, לפיה כאשר נכס נרכש במהלך הנישואין ממקורות שנצברו על-ידי בן הזוג טרם הנישואין, יהא הדין החל על הנכס כדין החל על נכס שנרכש לפני הנישואין. עם זאת, אם רק חלקו של הנכס מומן ממקורות שנצברו עובר לנישואין, הרי שנכס זה עשוי אף הוא להיכלל בנכסים המשותפים, שכן ערבוב מקורות המימון השונים יצביע על כוונת בני הזוג ליצור שיתוף גם בנכס זה. כך נפסק אף כאשר רוב הנכס (4/7 ממנו) מומן על-ידי רכוש שהיה שייך לבן הזוג לפני נישואיו, ובמיוחד כאשר מדובר בדירת מגורים של בני הזוג (עניין מנחם, בעמ’ 796; ע”א 686/85 מערבי נ’ מערבי, פ”ד מ(2) 631, 634 (1986)). לפיכך, נכס חיצוני שנטמע ברכוש המשותף, עשוי להיכלל אף הוא בגדר הרכוש המשותף (עניין בריל, בעמ’ 717). משך תקופת הנישואין אף היא רלוונטית לכך. ככל שחולפות השנים מיטשטשת ההפרדה בין נכסים משפחתיים לחיצוניים “והנכסים – יהא מקורם אשר יהא – הופכים ל”בשר אחד”” (עניין הדרי, בעמ’ 693). “כאשר בני הזוג מקיימים מאמץ משותף כל אחד בתחומו וכאשר כל משאביהם משותפים, הופך במשך הזמן גם נכס שלא נרכש בחלקים כספיים שווים, למשותף; הרכוש המשפחתי משתלב ומתערבב, ואחרי עשרות שנים אין מסובבים את הגלגל אחורה כדי לחלק רכוש לפי ההשקעה הבסיסית במועד רחוק בעבר” (עניין הדרי, בעמ’ 692-693). כך גם נפסק כי אף אם מומנה הדירה מכיסו של אביו של אחד מבני הזוג כחודש לפני הנישואין, עצם החיים המשותפים ותקינותם, הזרמת הכנסותיהם של בני הזוג לקופה משותפת, והמאמץ המשותף גוברים על העובדה כי בתחילת הנישואין בא עיקר המימון מכיסו של אבי אחד הצדדים. ערבוב כספי המתנה במשאביהם המשותפים של בני הזוג מוליך לתפיסת המתנה כמתנה שניתנה לבני הזוג יחדיו (ע”א 2566/93 שמחה נ’ שמחה (לא פורסם, 04/04/1995)).

23. באשר לדירת המגורים של בני הזוג נפסק כי היא מחייבת התייחסות שונה מזו של כלל הזכויות והחובות של בני הזוג, ושמור לה בדין מעמד מיוחד מהיותה גולת הכותרת של חזקת השיתוף (עניין הדרי, בעמ’ 690):

“דירת המגורים היא נכס הקשור באופן ישיר לנישואיהם של בני הזוג. הזכויות בו משפיעות באופן הדוק על רווחת המשפחה כולה, בני הזוג כמו גם ילדיהם. דירת המגורים המשפחתית היא, על-פי-רוב, חלק משמעותי מרכושם של בני הזוג. היא המקום בו מתממשים חיי הנישואין. היא תעמוד בלב סכסוך גירושין אם יפרוץ. אכן “דירת המגורים היא נכס משפחתי מובהק, לעתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעתים אף היחידי” (השופטת ט’ שטרסברג-כהן ברע”א 8672/00 אבו-רומי נ’ אבו-רומי, פ”ד נו(6) 175; ראו גם רוזן צבי, בעמ’ 167; מ’ דרורי “דירת בני הזוג בפסיקתם של בתי הדין הרבניים ושל בתי המשפט האזרחיים” שנתון המשפט העברי טז-יז (תש”ן-תשנ”א) 89). דירת המגורים מהווה, בדרך כלל, את מבטחו הרכושי העיקרי של הצד החלש (אריאל רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל – בין קודש לחול (תש”ן-1990) 453). לכל עיסקה בדירת המגורים עשויות להיות השלכות כלכליות ורגשיות משמעותיות על בני הזוג” (עניין שלם, פסקה 30).

לפיכך נפסק כי לצורך הקמת חזקת השיתוף בנוגע לדירת המגורים נדרשת הוכחה מעטה יחסית. “ההנחה היא, שמשרכש אחד מבני הזוג דירה לצורכי מגורי בני הזוג, כשחיים הם בצוותא תחת קורת גג אחת, ביקש והתכוון שהבעלות בדירה זו משותפת תהא לשניהם, וזאת כל עוד אין הנחה זו נסתרת על-ידי כוונה אחרת העולה מפורשות, או במשתמע, מנסיבות העניין” (ע”א 741/82 פיכטנבאום נ’ פיכטנבאום, פ”ד לח(3) 22, 26 (1984) (להלן: עניין פיכטנבאום)). המגמה הכללית, אם כן, מייחסת משקל לחיים משותפים רבי שנים בין בני זוג כמקנים שיתוף גם בדירת מגורים שנרכשה על-ידי אחד מהם אף לפני הנישואין (בע”מ 5939/04 פלוני נ’ פלונית, פ”ד נט(1) 665 (2004)). לצורך שיתוף בדירת המגורים אף אין צורך להוכיח חיי שלום והרמוניה, אלא די במינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת (עניין בסיליאן, בעמ’ 289). דברים אלו מתחזקים כאשר דירת המגורים מהווה את הנכס העיקרי של המשפחה (עניין הדרי, בעמ’ 690; ע”א 1937/92 קוטלר נ’ קוטלר, פ”ד מט(2) 233, 242 (1995) (להלן: עניין קוטלר)). יתרה מכך, נפסק כי המשפט מתחשב בציפיותיהם הסבירות של בני הזוג, ולפיכך הוכרה דירת מגורים כמשותפת בשל ציפייתה הסבירה של בת הזוג לאחר שזו “נטלה חלק מרכזי במימון הוצאות המשפחה, ובהן גם החזקתה, טיפוחה ושמירתה של הדירה במחלוקת” (עניין הדרי, בעמ’ 693).

24. לבסוף אציין כי הן רישומו של הנכס על שם אחד מבני הזוג, והן מקורות המימון של הנכס אין בהם כשלעצמם לסתור את חזקת השיתוף בנכס הנידון. אמנם, יש בהם כדי להוות אינדיקציות לסתירת החזקה, אך יש לבחון אינדיקציות אלו יחד עם יתר נסיבות העניין המלמדות על כוונת הצדדים (רע”א 964/92 אורון נ’ אורון (לא פורסם, 28/07/1993)).

 

מן הכלל אל הפרט

25. במקרה שבפנינו, למרות אזכורה של הלכת השיתוף בפסק דינו של בית הדין האזורי, לא הזכיר בית הדין האזורי את ההלכות שנסקרו לעיל ולא יישם אותן על המקרה שבפניו. נראה שבית הדין התעלם לחלוטין מהלכת השיתוף כפי שפורשה על-ידי בית המשפט העליון, באופן המצדיק את התערבותנו בפסק דינו ובפסק הדין של בית הדין הגדול שדחה את הערעור עליו.

26. הוכחת חזקת השיתוף על המקרה דנן היא ברורה. מדובר בבני זוג שהיו אלו נישואיהם הראשוניים, חיו יחד במשך 24 שנים (מלבד תקופה של כשנה וחצי בה העותרת עזבה את הבית), גידלו יחדיו שלושה ילדים, וניהלו באופן כללי אורח חיים תקין תוך מאמץ משותף של שני הצדדים במערכת המשפחתית. גם אם נקבל את טענת המשיב שהעותרת עבדה תקופה קצרה מאוד ולא השתתפה בהכנסות הבית אין בכך כדי למנוע את הקמת החזקה, שכן כפי שראינו המאמץ המשותף הינו גם מאמץ של בן זוג בתוך הבית פנימה, בניהול משק הבית וגידול הילדים, ולגבי עניין זה לא נשמעו טענות מטעמו של המשיב.

27. כשבאים אנו לבחון האם נסתרה חזקה זו על-ידי המשיב יש לזכור כי מדברים אנו בדירת המגורים של בני הזוג. מדובר בדירה שנרכשה ארבע שנים לאחר נישואיהם של בני הזוג, ואשר בני הזוג התגוררו בה כעשרים שנה עד לפרידתם, שם גידלו את שלושת ילדיהם. הדירה אף שופצה במהלך חיי הנישואין. הדירה אכן רשומה על שמו של המשיב בלבד, אך כאמור אין בנתון זה כשלעצמו כדי לסתור את כוונת השיתוף בין הצדדים. באשר למימון הדירה, גם כאן איני סבורה כי יש בנתון זה כדי לסתור את כוונת השיתוף באשר לדירת המגורים. כזכור, על מנת לסתור את החזקה, בייחוד כאשר מדובר בדירת המגורים של הזוג, וכאשר דירה זו הינה הנכס העיקרי של המשפחה, כבמקרה דנן, נדרשות ראיות ממשיות וכבדות משקל. ראשית יש לציין כי ראיותיו של המשיב, אשר כאמור הוגשו לידינו, אינן כבדות משקל כלל וכלל. לטענתו כחצי מהדירה מומנה מפיצויים שקיבל בגין תאונה שעבר לפני הנישואין, אלא שלא הוגש שום מסמך המוכיח את גובה פיצויים אלו, למרות שנראה כי אין קושי להשיג מסמך שכזה. עוד טען המשיב כי כ-10,000 לירות מומנו מפיצויי הפיטורין שקיבל בשנת 1963 מהמפעל בו עבד. בעניין זה הובא אישור לאקוני כי המשיב אכן קיבל פיצויי פיטורין אך אין כל אזכור של סכום הפיצויים. כמו כן יש לזכור כי המשיב עבד במפעל החל משנת 1952 ועד 1963, דהיינו כשליש מתקופת העבודה נעשה בתוך תקופת הנישואין, ולפיכך למצער שליש מפיצויים אלו נחשבים לתוצרי המאמץ המשותף וחייהם ביחד של בני הזוג. סכום נוסף מומן ממשכנתא שהוחזרה במהלך שנות הנישואין, ולפיכך אף היא נחשבת לחלק מהמאמץ המשותף של בני הזוג. העובדה כי העותרת לא חתמה על המשכנתא אינה רלוונטית. לא הוכחה טענתו של המשיב כאילו המשכנתא הוחזרה ממכירת דירה שהיתה שייכת לו עובר לנישואיו. מנגד טענה העותרת כי שליש מכספי הדירה מומנו מכספיה של אימה. אמנם גם לכך לא הובאה הוכחה, אך מכיוון שנטל ההוכחה על המשיב לסתור את החזקה הרי שהוא לא עמד בנטל זה כלל וכלל. יפים לכאן הדברים שנאמרו בעניין אחר על דירה שנרכשה לפני הנישואין:

“גם אם תרומת המשיבה לרכישת הנכס לא התבהרה עד תום, נראה כי מגמת הפסיקה היא לאפשר קביעת שיתוף בדירת מגורים ואף בנכסים אחרים, גם על נכסים שנרכשו על-ידי אחד מבני הזוג לפני הנישואין, כאשר הנסיבות מאפשרות להסיק כי חזקת השיתוף מתקיימת אף לגבי נכסים אלה” (עניין קוטלר, בעמ’ 243).

28. לצד זאת יש לזכור כי מלבד עניין המימון שלא הוברר עד תומו, וודאי שלא בראיות ממשיות וכבדות משקל, הרי שיתר האינדיקציות מצביעות על כוונת שיתוף בין הצדדים. כאמור, הצדדים נישאו בנישואין ראשוניים שנמשכו על פני כרבע יובל, גידלו יחד שלושה ילדים וחיו באופן כללי חיי שותפות תקינים. דירת המגורים של בני הזוג שימשה אותם מרבית חיי נישואיהם ושם גידלו את ילדיהם. בני הזוג ניהלו חשבונות משותפים (לפי דברי המשיב עצמו. ראו פרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי מיום 23.3.05, בעמ’ 14). הדירה אף עברה במהלך הנישואין שיפוץ משמעותי. אמנם בין הצדדים ישנה מחלוקת לגבי היקף שיפוץ זה, אך יש לציין לעניין זה כי בית הדין הרבני האזורי קבע בפסק דינו כי המשיב משך בתחילת שנות השמונים את כל הכספים והחסכונות שצברו בני הזוג וזאת לטובת השיפוץ האמור. כל אלו מלמדים באופן כללי על כוונת שיתוף בנכסים, וודאי בדירת המגורים. לסיכום ניתן להביא את הדברים שנאמרו בעניין הדרי ויפים גם לענייננו:

“עצם החיים במשך תקופה ארוכה תחת קורת גג משותפת, אורח החיים שהתאפיין בשיתוף בכל הנוגע לנכסי המשפחה האחרים (מכונית, חשבונות בנק), השקעת מאמץ משותף ומשאבים משותפים באחזקת הנכס ובפיתוחו במשך שנות המגורים הרבות בו – כל אלה גוברים על העובדה – הניצבת לעצמה – כי בתחילת חיי הנישואין נפלה עיקר המעמסה ברכישת הדירה על אחד מבני הזוג” (עניין הדרי, בעמ’ 692).

29. בטרם אפנה לתוצאת פסק הדין ברצוני להתייחס למספר קביעות של בית הדין האזורי, אשר הן כשלעצמן מלמדות כי בית הדין לא יישם את הלכת השיתוף כפי שמורים תקדימיו של בית משפט זה. בית הדין ביסס את מסקנתו לפיה חזקת השיתוף לא חלה על שלושה אדנים: פסק דינו הקודם של בית הדין הרבני הגדול; התנהגות הצדדים; ונסיבות מיוחדות.

30. באשר לפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 24/07/1996 יש להזכיר תחילה כי פסק דין זה בוטל על-ידי בית משפט זה ביום 29/03/1999 (בג”ץ 6334/96). השופט אריאל מצא להעיר בנוגע לפסק הדין של בית הדין הגדול כי “לא שוכנעתי שבית-הדין הרבני הגדול אכן פסק בעניין הרכוש לפי הילכת השיתוף, כאמור בפסק-הדין בבג”ץ 1000/92 (הילכת בבלי)”. בנוסף, בית הדין הגדול מסתמך בדבריו בעיקר על מימון הדירה מכספי הפיצויים שקיבל המשיב מתאונה בה נפגע עובר לנישואין. אלא שבית הדין לא בחן מהם מקורות המימון האחרים של הדירה, וכן מהן הנסיבות האחרות לצד עניין המימון, והאם יחדיו מהוות הן סתירה להלכת השיתוף. כאמור, מקורות המימון אין בהם כשלעצמם לסתור את חזקת השיתוף בייחוד כאשר מדובר בדירת מגורים (ואכן, כך גם סברה השופטת (כתוארה אז) ביניש שהעירה כי על בית הדין לשקול את כלל נסיבות העניין לצד נושא המימון על מנת להגיע למסקנה האם נסתרה הלכת השיתוף). נימוק נוסף בו עשה שימוש בית הדין הגדול הינו שהעותרת הוכרזה כאישה מורדת וחויבה בגט. נימוק זה כלל אינו רלוונטי לצורך החלת חזקת השיתוף (ראו ע”א 264/77 דרור נ’ דרור, פ”ד לב(1) 829, 832 (1978); בג”ץ 8928/06 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים (לא פורסם, 08/10/2008)).

31. האדן השני עליו נסמך בית הדין האזורי הינו התנהגות הצדדים. כאן סבור בית הדין כי יש להחיל את הלכת השיתוף כפי שהוכרה בעבר, בשנים בהם בני הזוג חיו יחד. לקביעה זו התייחסתי כבר (פסקה 19 לעיל) וקבעתי כי אין לקבלה. לעניין התנהגות הצדדים הסתמך בית הדין על מספר עניינים: רישום הדירה על שם המשיב בלבד; אי חתימת העותרת על המשכנתא; ושתיקתה במשך 12 שנה לאחר שעזבה את הבית לעניין זכויותיה בדירה. אין אני סבורה כי יש באלו, כל אחד כשלעצמו וגם בהצטרפם יחד, כדי להוות ניתוח של חזקת השיתוף על המקרה. כאמור, הרישום כשלעצמו אינו סותר את חזקת השיתוף, שהרי חזקה זו באה להתמודד דווקא עם מקרים בהם מרבית הרכוש רשום על שם אחד הצדדים. אי חתימתה של העותרת על המשכנתא אין בה גם היא כדי להוות אינדיקציה הסותרת את חזקת השיתוף, במיוחד כאשר המשכנתא שולמה ככל הנראה ממשאבי הצדדים במהלך חיי הנישואין, ולמצער לא הוכח אחרת. שתיקתה של העותרת גם היא אינה רלוונטית. ראשית, העובדה שהעותרת לא היתה מודעת לזכויותיה אין בה כדי לעמוד לחובתה. יתרה מכך, המשיב הגיש לראשונה תביעת גירושין כרוכה בענייני הרכוש בשנת 1993. בעקבות תביעה זו העלתה העותרת לראשונה את תביעתה לשיתוף בדירת המגורים, שכן זו היתה ההזדמנות הראשונה בה דנו הצדדים בנושאי חלוקת הרכוש ביניהם.

32. לבסוף קובע בית הדין האזורי נסיבות מיוחדות המצדיקות את אי חלוקת הנכס בין הצדדים. נסיבות אלו הן יחסים הרחוקים משיתוף והרמוניה הנלמדים מעזיבת העותרת את הבית הן במהלך חיי הנישואין והן בפרידה הסופית בין הצדדים. גם בעניין זה לא מיישם בית הדין את ההלכות שנקבעו על-ידי בית משפט זה לעניין חזקת השיתוף בדירת מגורים. לצורך הקמת חזקת השיתוף כאשר מדובר בדירת המגורים צומצמה הדרישה למינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע או פירוד של ממש (עניין פיכטנבאום, בעמ’ 26; עניין בסיליאן, בעמ’ 289; עניין בריל, בעמ’ 714). חיי בני הזוג במקרה דנן ודאי עומדים בדרישה זו. מלבד תקופה מסוימת של פירוד, שנמשכה כשנה וחצי, חיו בני הזוג ביחד במשך 24 שנים מבלי שהתעוררו סכסוכים משמעותיים ביניהם. המשיב עצמו הביא תצהירים המעידים על חיים הרמוניים בין בני הזוג, ואף ביקש שלום בית לאחר עזיבתה הסופית של העותרת (ראו עמ’ 16 לפרוטוקול הדיון מיום 23/03/2005).

33. לפני סיום אעיר כי מהמסמכים שהוגשו על-ידי העותרת מתעוררים סימני שאלה גם באשר לחלוקת הכספים הראויה בין הצדדים, שכן נראה על פניו כי בידי המשיב היו בעת הפרידה סכומי כסף בלתי מבוטלים. עם זאת, אין ביכולתנו לברר בערכאה זו מה מקורם של כספים אלו, והצדדים טענו רפות בעניין זה. לפיכך אין מנוס מהותרת פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול על כנו בעניין זה.

 

התוצאה

34. העולה מן האמור הוא כי דינם של פסקי הדין של בית הדין האזורי ובית הדין הגדול, בכל הנוגע לדירת המגורים, להתבטל, לאחר שלא הוחלו ההלכות הנוהגות בידינו בנושא חזקת השיתוף. במקומם ייקבע כי דירת המגורים של בני הזוג בגבעתיים תהיה שייכת למשיב ולעותרת בחלקים שווים. השיתוף בדירה יפורק בהקדם האפשרי על דרך של מכירה כאשר התמורה תחולק שווה בשווה בין הצדדים. הנובע מכך הוא גם כי העותרת זכאית לקבל דמי שכירות ראויים עבור שימוש המשיב בחלקה בדירה מאז נפרדו הצדדים ועד יום מכירתה. לצורך קבלת הוראות אופרטיביות בעניין אחרון זה ישובו הצדדים לבית הדין הרבני האזורי על מנת שיתן הוראות אלו. המשיב ישא בשכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ש”ח ובהוצאות משפט.

 

המשנה לנשיאה א’ ריבלין:

אני מסכים.

 

השופט ח’ מלצר:

אני מסכים.

 

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע’ ארבל.

 

ניתן היום, י”א באב תש”ע (22/07/2010).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.