תקציר בג”צ 81/62 גולן (27/09/1962): בית משפט עליון דחה עתירה נגד החלטת משרד הפנים שלא לבטל אשרת עולה

בג”צ 81/62 גולן נ’ שר-הפנים, פד”י טז (1962) 1969

 

בג”צ 81/62

ברברה גולן

נגד

שר-הפנים ומנהל המחלקה לעליה ואזרחות

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[12/04/1962, 05/09/1962, 21/09/1962]

לפני השופטים  לנדוי, ברנזון, כהן

 

חוק האזרחות, ה’תשי”ב-1952 [סה”ח 95, עמ’ 146], סעיף 2(ג)(2) – חוק לעידוד השקעות הון, תשי”ט-1959 [סה”ח 293, עמ’ 234] – חוק השבות [סה”ח 51, עמ’ 159], סעיף 2(ב) – חוק הכניסה לישראל, ה’תשי”ב-1952 [סה”ח 111, עמ’ 354], סעיפים 11(ב), 11, 2(3) – פקודת הפרשנות [דיני מדינת ישראל, נוסח חדש 1, עמ’ 2], סעיפים 16(1), 16 – חוק לתיקון סדרי המינהל (הנמקות), ה’תשי”ט-1958 [סה”ח 264, עמ’ 7], סעיף 9 – תקנות ההגנה (כספים), 1941 [תוס”ב 1138, עמ’ 1380]

 

המבקשת, בעלת אזרחות קנדית, נישאה בשוייץ לאזרח ישראלי ותושב הארץ. באוקטובר 1959 היא נלוותה אל בעלה ועלתה ארצה על-פי אשרת-עולה שניתנה לה לפי בקשתה. בעת כניסתה הצהירה שברצונה לשמור על אזרחותה הקנדית והיא ויתרה על אזרחות ישראלית. מאז היא מתגוררת בארץ עם משפחתה וכאן נולדו ילדיה. זמן מה אחרי עלייתה החליטה המבקשת כי מוטב לה להיחשב כתושבת ארעי, וזאת משני טעמים: א) עקב ישיבת-קבע בישראל היא עלולה לאבד את אזרחותה הקנדית; ב) בדעת אביה, הגר בשוייץ, להשקיע מהונו בארץ בשמה, וברצונה ליהנות מההקלות הניתנות רק לתושבי-חוץ. בספסמבר 1950 עזבה המבקשת את ישראל בהצהירה שהיא מהגרת, אך כעבור כשלושה שבועות חזרה ארצה. שר-הפנים סירב להכיר בה ְ כתושבת-ארעי בנימוק שאין לו סמכות לבטל אשרת-עולה שניתנה לפי חוק השבות, אלא אם הושגה אשרת-עולה על-ידי מתן ידיעות כוזבות. המבקשת הגישה בקשה לבית-המשפט הגבנה לצדק להורות שהשר יבטל את אשרת עולה שלה ויעניק לה אשרה ורשיון לישיבת-ארעי בארץ, הוצא צו-על-תנאי.

בית”המשפט העליון, בבטלו את הצו-על-תנאי, פסק:

א אין סמכות לשר-הפנים לבטל אשרת-עולה, שניתנה לפי חוק השבות, ה’תש”י-1950, אלא בנסיבות הנזכרות בסעיף 11(ב) לחוק הכניסה לישראל, ה’תשי”ב-1952.

ב.

(1) אשרת-עולה היא מסמך בגדר “תקנה” וסעיף 16(1) לפקודת הפרשנות מדבר על סמכות לבטל תקנה משנעשתה.

(2) כאן משתמעת כוונה אחרת, כאמור בסעיף 16 הנ”ל, רישה, כי מתן הסמכות לשר-הפנים לבטל אשרת-עולה בנסיבות המתוארות בסעיף 11(ב) לחוק הכניסה לישראל, מורה על כונת המחוקק שלא תהיה לשר סמכות כללית לבטל אשרת-עולה, שלא במסגרת הסעיף 11(ב).

ב יהודי אשר עלה ארצה על-ידי אשרת-עולה,; או שקיבל תעודת-עולה בהיותו בארץ, יוכל גם הוא לאבד את המעמד שרכש לעצמו. אם הוא “ירד” מן הארץ במובן המקובל של המלה, כלומר ניתק את קשרי המגורים שלו כאן, ורכש לעצמו מקום מגורים קבוע בחוץ-לארץ, בוודאי יוכל לבוא ארצה שנית לאחר מכן כתייר או כתושב-ארעִי. לשם כך אין כל צורך בביטול אשרת-עולה שניתנה לו בעבר.

ד במקורה שלפנינו מקום מגוריה של המבקשת הוא ישראל ופה היא יושבת ישיבת-קבע. אין חילוקי דעות על כך שבפועל, ההיעדרות הקצרה שלה מהארץ לא היתה לצרכי הגירה, ועל-כן אין להעניק לה באופן מלאכותי מעמד, שאין לה על-פי העובדות לאמיתן.

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום ח ניסן ה’תשכ”ב (12/04/1962), המכוון למשיבים והדורש מהם לבוא וליתן טעם: מדוע לא יבטלו את אשרת העולה שניתנה למבקשת לפיה קיבלה מעמד של תושב-קבע בישראל ומדוע לא יעניקו למבקשת אשרה ורשיון לישיבת-ארעי בישראל; או לחלופין מדוע לא יבטלו את מעמדה של המבקשת כתושבת-קבע בישראל. הצו-על-תנאי בוטל.

 

ג’ ראובינוף, י’ דובר – בשם המבקשת;

צ’ טרלו, סגן פרקליט המדינה – בשם המשיבים.

 

ניתן היום, כח אלול ה’תשכ”ב (21/09/1962)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *