תקציר בג”צ 80/63 גורפינקל (09/10/1963): בית משפט עליון דחה עתירה להורות למרשם אוכלוסין לרשום כהן וגרושה כנשואים בעקבות טקס קידושין שנערך שלא באמצעות רבנות ראשית

בג”צ 80/63 גורפינקל נ’ שר-הפנים, פ”ד יז (1963) 2048

 

בג”צ 80/63

שניצה גורפינקל וירחמיאל חקלאי

נגד

שר-הפנים

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק.

[28/06/1963, 26/06/1963, 11/06/1963, 28/03/1963 (החלטה על סיכום טענות בכתב), 09/010/1963]

לפני השופטים זילברג, לנדוי, ברנזון, ויתקון, מני

 

העניין שלפנינו הוא רישום שני יהודים ותושבי הארץ, כנשואים זה לזו במשרד מרשם תושבים. הוא היה רווק ובידו תעודת רווקות מטעם לשכת הרבנות בגבעתיים, והיא הייתה גרושה, ובידה תעודת-פנוי (המציינת את גירושיה) מטעם הרבנות הראשית בחיפה. משרד הרבנות בגב-ים ליד חיפה סירב להשיאם, עד שלא ימציא המבקש תעודה שאינו כהן. משלא עלה, לדבריו, בידו להשיג תעודה כזאת ומשעמדה הרבנות על סירובה, נערך טכס הנישואין באופן ‘פרטי’, בדירה בתל-אביב, שם קידש לו המבקש את המבקשת לאשה על-ידי קניין בטבעת זהב השייכת לו, תוך אמירת הפסוק המקובל, בנוכחות ארבעה עדים, גברים יהודים בגירים. לגבי עצמם הצהירו המבקשים בבקשתם, כי זרים היו אחד לרעהו ולא הייתה כל קירבה ביניהם, בין לפי חוק המדינה ובין לפי הדין העברי, הפוסל-את הנישואין. מאז חיים המבקשים בבעל ואשה וכך ידועים ומוחזקים הם בחוג מכריהם. משפנו למשרד מרשם התושבים וביקשו לרשום בתעודות זהותם את מצבם המשפחתי כנשואים ובתעודת זהותה של המבקשת את שמה החדש “חקלאי”, לא זכו לתשובה. פרט זה אינו מדוייק, הואיל ולאחר מתן צו-על-תנאי הודיע המשרד הנ”ל לבא-כוח המבקשים, כי לא יוכל להורות על ביצוע רישום הנישואין הנ”ל מאחר ולא הוצגה תעודת נישואין רשמית. לעומת זאת יהיה המשרד מוכן לרשום את הנישואין אם הם ימציאו תעודת נישואין רשמית ומוכרת או פסק-דין של בית-משפט מוסמך. יש לציין שאומנם פנו המבקשים “לרשות הרושמת” במשמעות פקודת הנישואין והגירושין (רישום) הנ”ל, דהיינו משרד-הרבנות, וביקשו ממנו לרשום את הנישואין על-סמך התצהירים של בני-הזוג והעדים הנ”ל ונתקלו בסירוב. אך הם אינם מוכנים להשיג פסק-דין הצהרתי על תוקף נישואיהם מבית-הדין הרבני. לטענתו של המבקש, כי לא עלה בידו להשיג תעודה שהוא אינו כהן, יש להוסיף כי תשובתו נראית כמתחמקת והיה עליו לומר במפורש שהוא יודע שאינו כהן או שאין הוא יודע את מצבו ומכיוון שלא עשה כן, יש מקום להניח לצורך הבקשה שלפנינו שהוא כהן. מכאן המסקנה, שלפי דין תורה, החל על ענייני הנישואין של המבקשים, הקידושים שבהם קידש המבקש את המבקשת בנוכחות העדים, היו אסורים מלכתחילה, אך לכאורה הם תופסים בדיעבד.

המשיב, שר-הפנים, לא טען בתשובתו כל דבר המטיל ספק בכשרות המבקש לקדש את המבקשת או בכשרותה של זו להינשא לו כדת משה וישראל, ואף לגבי העדים ולגבי צורת הקידושין לא ניתעורר חשש. אף לא נאמר בתשובת המשיב דבר בדבר תוקף נישואיהם של כהן וגרושה ובטענותיו בבית-המשפט עוד הוסיף בא-כוח המשיב ואמר, שלא בא להצדיק את הסירוב לרשום את המבקשים כנשואים ללא אסמכתה נוספת מחמת החשש, שלא הוכח שמא המדובר כאן בנישואין של כהן וגרושה. תשובת המשיב הייתה מכוונת בעיקר לתקלה הציבורית הנישקפת מעצם עריכת הנישואין הללו שלא בפני מוסד רבני, שהוא המוסד הייחודי המוסמך לכך, אלא בצורה ‘פרטית’, תוך עקיפת המוסד המוכר. מכאן טענתו של המשיב, כי ביצוע הרישום המבוקש על-ידי פקיד הרישום כמוהו כמתן יד למעשה הפוגע בחוק ובסדר הציבורי, וכי המבקשים אינם ראויים לסעד המבוקש. עוד טען בא-כוח המשיב, כי רשאי פקיד הרישום. לדרוש מתושב המבקש רישומו, או שינוי רישומו, של כל פרט, אסמכתה מספקת כטוב בעיניו. הפקיד אינו פוסק על אמיתות הפרט המוגש לרישום; הוא רשאי לומר שאינו יודע, אם הנישואין, במקרה דנן, תופסים הם ואם לאו, ולדרוש מהתושב אסמכתה רשמית. כשהמדובר בפעולה שנעשתה בארץ, נוהג הפקיד לדרוש את הראייה הטובה ביותר, והיא ביחס לנישואין, תעודה של הרשות הרושמת לפי פקודת הנישואין והגירושין (רישום), או פסק-דין הצהרתי מבית-המשפט או מבית-דין מוסמך. אלו הן ההנחיות שניתנו על-ידי שר-הפנים לאחר ההחלטה ב-בג”צ 143/62, ולדעת בא-כוח המשיב אין בהן פסול. אין איפוא לבוא בטרוניה עם המשיב שהעניק כביכול למשרד-מרשם-התושבים המכות שלא להכיר בנישואין שנערכו בניגוד לאיסור של הדין הדתי. דווקא משום שנמנע הוא מלנקוט עמדה לגבי תוקף הנישואין הללו, רשאי המשיב, לטענתו, לדרוש אסמכתה ממקום מוסמך אחר, ותעודה כזאת לא הוצגה.

בית-המשפט העליון, בבטלו את הצו-על-תנאי, ברוב דעות, פסק –

א. כוונתו של המחוקק בסעיף 2 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953, הייתה בעליל להשליט את הדין הדתי על ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל, לא פחות ולא יותר.

ב.

(1) הבעייה העומדת לפנינו היא, אם צדק שר-הפנים בסירובו לרשום את המבקשים כנשואים על-סמך תצהיריהם הם ושל ארבעת עדיהם על הקידושין שהתקיימו בפני העדים, ולא בפני רב מוסמך לרישום נישואין. בעייה זו אין לפתור על-ידי פנייה אל שיקול-הדעת המצוי בידי בית-משפט זה, לדחות בקשה מטעמים שבהתנהגות המבקש הפונה אליו, או מטעמי צדק כלליים, אף אם צד הדין נוטה לטובת המבקש.

(2) מדינתנו מבטיחה לכל אזרחיה את חופש המצפון, ואין לראות מקום לתרעומת על היתנהגות המבקשים בערכם את הקידושין הפרטיים. המבקשים אינם שומרים את מצוות הדת, ולפי חוק המדינה הם חופשיים לנהוג כן. ברצונם לחיות חיי משפחה והם מוצאים עצמם נוכח איסור שכולו דתי-פוליני, בהיותו מבוסס על מושגים עתיקי-יומין, על מעמד הבכורה של הכהן בעבודת הקודש. הטלת איסור על הכהן לשאת גרושה על אדם שאינו מאמין, קשה ליישבה עם חופש המצפון וחופש הפעולה הכרוך בו; ואם הדין הדתי עצמו פותח למבקשים מוצא מן המיצר בו הם נתונים אין להתרעם עליהם או לגנותם על כך.

(1) אם כי בית-משפט זה דן תמיד רק בעניין הקונקרטי המובא לפניו, ישנם מקרים, והמקרה שלפנינו הוא אחד מהם, בהם אי-אפשר לפסוק בלי לראותם על הרקע של שיקולים כלליים יותר, כי עיקר העניין הוא בקביעת הלכה בעלת חשיבות ציבורית כללית.

(2) משום כך יש להצדיק את שר-הפנים כשזה קבע לעצמו בתור נורמה מינהלית כללית, שאין לרשום תושבים כנשואים על יסוד עדות ‘פרטית’ בלבד,

(3) כן נראית לבית-המשפט גם עמדת המשיב, כשהוא משתדל להתרחק מן הוויכוח על כך אם אומנם יש לראות את המבקשים כנשואים זה לזו. לא לבית-משפט זה לפסוק על כך אלא לומר למבקשים, כי לפני שיוכלו להירשם במרשם התושבים כנשואים, עליהם להשיג פסק-דין הצהרתי מאת בית-המשפט המוסמך, דהיינו, מאז שנת ה’תשי”ג, מאת בית-הדין הרבני. כי סדר זה שנקבע על-ידי המשיב, לגבי נישואין שנערכו במדינת ישראל, הוא טוב והכרחי למען טובת הציבור.

(4) אילו היה בית-משפט זה הופך את הסדר הכללי האמור מתוך היענות למקרים יוצאי דופן כגון המקרה שלפנינו, היה גורם לאנדרלמוסיה בסדרי הנישואין במדינה, שניזקה עולה לאין שיעור על הטובה שהייתה צומחת למבקשים ולשכמותם מהחלטה חיובית בעניינם.

ד.

(1) בימינו מכירים כמעט כל עמי התרבות בתחיקתם בצורך לערוך נישואין וגירושין בצורת טכס המתקיים במעמד אדם מוסמך מטעם הרשות, המעיד על הטכס והרושם אותו בספרי הרישום הרשמיים. סדר זה בא למנוע כל מיני תקלות העלולות להיווצר על-ידי עריכת נישואין ‘פרטיים’ עם חוסר הביטחון הנובע מהם בהכרח.

(2) בדיני ישראל מרובות תקלות אלו במיוחד, כגון הסכנות שבקידושי סתר, קידושי חטיפה, קידושי תרמית וקידושי שחוק והיתול, הנובעות במישרין מ’פרטיות’ הקידושין לפי דין התורה.

(3) מגמת החידושים שהונהגו בסדר נישואין על-ידי גדולי הרבנים לדורותיהם, עד לחרם דירושלים משנת ה’תש”י, הייתה להתגבר על צורתם המקורית של הקידושין כמעשה של קניין פרטי, על-ידי הפיכתם לטכס פומבי, כיאות לפעולה המשנה את מעמדם של בני-הזוג מיסודו, וקובע גם מעמד צאצאיהם הם אחריהם. תהיה זאת נסיגה וריאקציה מסוכנת, אם נשיב את הגלגל אחורנית ונחזור למושגים העתיקים של נישואין כפעולה ‘פרטית’ גרידא.

(4) גם המחוקק גילה את דעתו ברורות נגד נישואין או גירושין פרטיים, בקבעו עוד בזמן המנדט, בפקודת הנישואין והגירושין (רישום), סדר מחייב של רישום נישואין וגירושין בעת עריכתם. סעיף 7 שבפקודה הקובע עונשין למי שאינו גורם רישום נישואין או גירושין בעת עריכתם, פירושו הטלת חובה על האזרח להינשא או להתגרש רק בפני “הרשות הרושמת” הנזכרת בסעיף 2 שבפקודה הנ”ל.

ה.

(1) במידה שחוק המדינה מכיר בתוקפם של נישואין שנערכו באופן פרטי, כמו במקרה דנן, נראה שההסדר המינהלי שהונהג על-ידי המשיב תופס את הרע במיעוטו, בקבעו שתוקף הפעולה יעבור את שבט ביקורתו של בית-הדין המוסמך.

(2) כאשר מובאת לפני הפקיד תעודת נישואין מאושרת על-ידי רשות ציבורית, שתפקיד האישור הוטל עליה, חזקה על אותה רשות שהיא בדקה בעצמה, אם קיימים התנאים הקודמים של כשרות הצדדים והעדים, עד כמה שקיום תנאים כאלה דרוש לפי החוק, ועל-כן אין עוד צורך בבדיקה נוספת על-ידי פקיד המרשם; אך בשעה שה’טכס’ היה כולו פרטי, אין כל בדיקה מוקדמת כזאת, וחיובו של פקיד הרישום לרשום כל מה שאומרים לו לרשום רק על דיברת הנוגעים בדבר ועדיהם, היה פותח פתח רחב למעשי תרמית ולעקיפת דיני נישואין.

ו. מכיוון שגורל הבקשה שלפנינו צריך להיחתך רק על-פי בדיקת נכונות של ההנחייה המינהלית שניתנה על-ידי המשיב, נופלת גם טענת המבקשים, שמתפקידו של בית-משפט זה לבחון ולאשר את כשרות הקידושין, כשאלה המתעוררת אגב הדיון, ושהכרעתה דרושה לבירור העניין, לפי סעיף 35 לחוק בתי-המשפט, ה’תשי”ז-1957. לשם קבלת אישור לכשרות הנישואין, יש למבקשים סעד אחר, על-ידי פניה לבית-הדין הרבני, שבידו הסמכות הייחודית בענייני נישואין וגירושין. יש להניח, שאם הנתונים העובדתיים הם כטענת המבקשים, לא יימנע בית-הדין הרבני מלתת למבקשים את האישור הדרוש.

 

היתנגדות לצו-על-תנאי, מיום ג ניסן ה’תשכ”ג (28/03/1963), המכוון למשיב והדורש ממנו לבוא וליתן טעם: מדוע הוא עומד בסירובו לרשום את המבקשים כנשואים במרשם התושבים; ומדוע הוא עומד בסירובו לשנות בתעודת הזהות שלהם את פרטי הרישום הנוגעים למצב המשפחתי על-פי הרישום המבוקש; וכן מדוע הוא עומד בסירובו לרשום את המבקשת בשם חקלאי ולשנות את הפרט המתייחס לשמה בתעודת הזהות שלה. הצו-על-תנאי בוטל, ברוב דעות, כנגד דעותיהם החולקות של השופטים ויתקון, מני.

 

יוסף בן מנשה – בשם המבקשים;

צבי טרלו, סגן פרקליט המדינה – בשם המשיב.

 

ניתן היום, כא תשרי ה’תשכ”ד (09/10/1963).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *