תקציר בג”צ 787/14 פלונית (26/10/2015): בית משפט עליון ביטל החלטת בית דין רבני כי בסמכותו לדון בתביעת מזונות קטין שנכרכה לתביעת גירושין בשל חוסר כנות בכריכתה

בג”צ 787/14 פלונית נ’ פלוני (26/10/2015)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”ץ 787/14

 

לפני:

כבוד השופט י’ דנציגר

כבוד השופט נ’ הנדל

כבוד השופטת ע’ ברון

 

העותרים:

1. פלונית

2. פלונית

3. פלוני

4. פלונית

נ ג ד

המשיבים:

1. פלוני

2. בית הדין הרבני האזורי פתח תקווה

3. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

 

עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים

 

בשם העותרים:

עו”ד שלי פיירשטיין-טייאר; עו”ד שלומית בקרמן-אפרתי; עו”ד קרן הורביץ; עו”ד שי זילברברג

בשם משיב 1:

בעצמו

בשם משיבים 2-3:

עו”ד רפי רכס

 

פסק-דין

 

השופט נ’ הנדל:

 

מונחת לפנינו עתירה כנגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול) אשר הורה כי הסמכות לדון בתביעת עותרים 2-4 (להלן: הילדים) למזונות ילדים מסורה בידי בית הדין הרבני האזורי (להלן: בית הדין האזורי). זאת, עקב כריכתה בתביעות הגירושין שהגישו עותרת 1 (להלן: העותרת) ומשיב 1. לטענת העותרים, בית הדין הגדול חרג מסמכותו ופעל בניגוד להלכה מושרשת, תוך פגיעה קשה במעמדם של קטינים כבעלי דין עצמאיים.

 

רקע

1. העותרת ומשיב 1 נישאו זה לזו כדת משה וישראל בחודש אוקטובר 2009. לבני הזוג שלושה ילדים קטינים – הם העותרים 2-4. בחודש נובמבר 2012, הגישה העותרת לבית הדין האזורי תביעת גירושין, בה ציינה כי היא מבקשת “לקבוע מזונות שיאפשרו לי להמשיך לגדל את הילדים בכבוד”. בראשית חודש דצמבר 2012 ביקשה העותרת לסגור את תיק הגירושין – זאת, לדבריה, בעקבות הצעת משיב 1 כי הצדדים יפנו לייעוץ. אולם, משיב 1 מיהר להביע התנגדות לסגירת התיק, ואף הגיש תביעה משלו לגירושין, ולחילופין לשלום בית, בה כרך את סוגיית מזונות הילדים. בסופו של דבר, תביעת הגירושין של העותרת נותרה גם היא פתוחה ועומדת. במהלך הדיון הראשון שקיים בית הדין האזורי בתביעות הגירושין, הודיעה העותרת שהיא אינה מסכימה כי בית הדין ידון במזונות הילדים. לפיכך, נמנע בית הדין האזורי מדיון בסוגיה – אף שהובהר לו כי הילדים טרם הגישו תביעת מזונות לבית המשפט לענייני משפחה. למחרת הדיון ביקש משיב 1 כי הדיון הקרוב יעסוק בסוגיית מזונות הילדים, ובית הדין האזורי נעתר לבקשתו. עם זאת, ביום 02/01/2013 הבהיר בית הדין כי במהלך הדיון יישמעו גם טענות מקדמיות באשר לעצם סמכותו. בו ביום, פנו הילדים – באמצעות אמם, האפוטרופוס הטבעי שלהם – לבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, והגישו תביעת מזונות כנגד משיב 1. דיון ראשון בתביעה זו התקיים ביום 17/02/2013, ובסיומו פסק בית המשפט לילדים מזונות זמניים.

ביום 17/03/2013 דחה בית הדין האזורי את בקשת משיב 1 לדון במזונות הילדים, וקבע כי בנסיבות העניין – לרבות פסיקת המזונות הזמניים בבית המשפט – “אין בידו של ביה”ד להתערב בנידון” (להלן: ההחלטה הראשונה). לאחר שבקשה נוספת מטעמו נדחתה אף היא, הגיש משיב 1 לבית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול) בקשת רשות ערעור כנגד הכרעת הערכאה הראשונה לפיה היא נעדרת סמכות לדון במזונות הילדים. יצוין כי בעוד הבקשה תלויה ועומדת, הגדיל בית המשפט לענייני משפחה את היקף המזונות הזמניים, והורה לצדדים לעדכן אותו אודות הכרעת בית הדין הגדול.

ערב הדיון בבקשת רשות הערעור (ביום 14/10/2013) שב בית הדין האזורי על עמדתו בסוגיית הסמכות. על פי השקפתו, תביעת המזונות נכרכה כהלכה בתביעות הגירושין שהגישו העותרת ומשיב 1, ובני הזוג אף הסכימו להתדיין בבית הדין הרבני במסגרת הסכם שיפוט שערכו. אולם, מאחר והילדים לא היוו צד פורמאלי לתביעות הכרוכות – או להסכם השיפוט – ומשום שלא התקיים בבית הדין האזורי “דיון מהותי ונפרד” בעניינם, הרי שהסמכות לברר את תביעתם העצמאית מסורה לבית המשפט. בשל עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות ומשיקולי יעילות, החליט אפוא בית הדין האזורי להותיר בידי בית המשפט גם את בירור תביעת העותרת להחזר הוצאות בגין מזונות הילדים – למרות שהיא, כשלעצמה, מצויה בסמכותו.

ביום 10/11/2013 קיבל בית הדין הגדול את בקשת רשות הערעור מטעם משיב 1, והכריע כי הסמכות לדון במזונות הילדים מסורה לבית הדין הרבני. בית הדין הגדול מצא שאין צורך לקבוע מסמרות באשר לתוקף הסכם השיפוט שערכו בני הזוג, הואיל ודי בכריכה שביצעו על מנת להקנות לבית הדין הרבני סמכות ייחודית ולמנוע מהילדים לפנות לבית המשפט לענייני משפחה. אליבא דבית הדין הגדול, הלכת שרגאי, אשר הגבילה את סמכותו הייחודית של בית הדין הרבני לדיון בתביעת האישה להשבת הוצאותיה עבור מזונות הילדים – וקבעה כי הילדים רשאים להגיש לבית המשפט תביעה עצמאית לקבלת מזונות – איננה תקפה עוד. לדידו, צירוף פסקי הדין של בית משפט זה בבג”ץ 6929/10 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול (20/03/2013) ובבג”ץ 4407/12 פלוני נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורים (7/02/2013)), מלמד כי זכות תביעה עצמאית תקום לילדים רק אם יוכח כי בית הדין לא העניק משקל ראוי לעניינם. מטבע הדברים, בשלב המוקדם שבו הגישו הילדים את תביעתם לבית המשפט לענייני משפחה – בטרם התקיים דיון כלשהו בבית הדין האזורי – אין יסוד לחשש כזה, ומכאן שבית הדין הרבני מחזיק בסמכות הייחודית לפסיקת המזונות. בית הדין הגדול הורה, אפוא, להשיב את הדיון בסוגיה לבית הדין האזורי. כנגד החלטה זו מכוונת העתירה שלפנינו.

ביום 02/10/2014, במעמד הצדדים, הוצאנו צו על תנאי המורה לבית הדין הגדול, כמבוקש, “לבוא וליתן טעם מדוע לא יבוטל פסק דינו מיום 10/11/2013 (תיק שמספרו 936295/1), במסגרתו קבע כי הסמכות לדון במזונות הקטינים, העותרים 2-4, נתונה לכב’ בית הדין הרבני”. יצוין כי ביום 01/05/2014 החליט בית משפט זה שלא לקבל את בקשת העותרים למתן צו ביניים המונע מן המשיבים 2 ו-3 לדון במזונות הילדים עד להכרעה בעתירה הנוכחית.

 

טענות הצדדים

2. לטענת העותרים, בית הדין הגדול חרג מסמכותו כאשר התעלם מההלכה המושרשת, הקובעת כי בתי הדין הרבניים אינם קונים סמכות לבירור תביעה למזונות ילדים – להבדיל מתביעה להשבת הוצאות האם בגין המזונות – באמצעות כריכה. העותרים גורסים כי בית הדין הגדול נתלה באמרות אגב שהופיעו בעניין פלונית, למרות שבית משפט זה הבהיר שוב ושוב, אף באותו עניין, שאין בדעתו לסטות מן ההלכה הקיימת ולפגוע במעמדם העצמאי של הילדים. לדעתם, “המבחן המהותי” שאומץ בעניין פלוני, נועד לצמצם את ההתערבות בהחלטות בתי הדין הרבניים שניתנו מכוח הסכמת הצדדים ובחירתם הרצונית, אך אין להחילו במצב שבו הסמכות נכפית באמצעות כריכה שביצע אחד הצדדים. זאת ועוד, יש להבחין בין הגשת תביעה עצמאית לאחר שבית הדין הרבני כבר נדרש לסוגיית המזונות, ובין המקרה שלפנינו בו הגישו הילדים את תביעתם בטרם נדרש בית הדין לסוגיה – ולמעשה, לאחר שבחר להימנע מדיון בה. בנסיבות אלה, קבלת עמדת בית הדין הגדול משמעה איון מוחלט של זכות התביעה העצמאית, ועם זאת אין להשלים.

העותרים מוסיפים וטוענים כי הכרעת בית הדין הגדול מבוססת על קביעות עובדתיות שגויות. לדידם, העותרת מעולם לא כרכה את מזונות הילדים בתביעת הגירושין שהגישה, ולכל היותר תבעה את השבת הוצאותיה בגין המזונות. הטופס הסטנדרטי שמילאה העותרת, שבו הילדים אף לא נרשמו כתובעים, אינו יכול להוות אינדיקציה לכריכת סוגיית המזונות – לבטח, על רקע ההתנגדות שהעלתה העותרת בהזדמנות הראשונה שנקרתה לה. אשר לכריכה שביצע משיב 1, לא זו בלבד שאף במסגרתה הילדים לא נרשמו כתובעים, אלא שהיא אינה עומדת בתנאים שנקבעו בהלכה: הן תביעת הגירושין שהגיש משיב 1 והן הכריכה אינן כנות ותכליתן היחידה הינה חסימת דרכם של העותרים לבית המשפט. בהתייחס להסכם השיפוט, העותרים טוענים כי ייתכן והוא מזויף, ומכל מקום מדובר בהסכם שנחתם תחת לחץ ומבלי שהעותרת תבין את משמעותו. כך או כך, אין בו, לטענתם, כדי לשלול את זכות התביעה העצמאית של הילדים.

3. מנגד, משיב 1 סומך ידיו על פסק דינו של בית הדין הגדול. לדידו, אין ספק שהעותרת הסכימה כי הדיון במזונות הילדים יתקיים בבית הדין האזורי. כך עולה מהסכם השיפוט שערכו הצדדים; מבקשת העותרת לקבלת מזונות זמניים במסגרת הדיון שהתקיים ב- 16/12/2012; ומעצם כריכת מזונות הילדים בתביעת הגירושין שהגישה. משכך, אין ספק שבית הדין האזורי קנה סמכות לדון בתביעת המזונות. אשר על כן, יש ליישם את “המבחן המהותי” ולהורות כי בהעדר בסיס לחשש מפני התייחסות לא הולמת לעניינם של הילדים, לא תקום להם, בשלב זה, זכות תביעה עצמאית. לבסוף, מעלה משיב 1 טענות לחוסר ניקיון כפיים של העותרת, ולחוסר תום לב שנפל בהתנהלותה.

לעומת משיב 1, המדגיש את אלמנט ההסכמה, משיבים 2 ו-3 (באמצעות הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני) סבורים כי הכריכה כשלעצמה שוללת את זכות התביעה העצמאית במקרה זה. לדידם, הלכת שרגאי אמנם עומדת על מכונה ואינה מאפשרת כריכה של תביעת מזונות הילדים – להבדיל מתביעה להשבת הוצאות שהוצאו בגינם – בתביעת הגירושין. אולם, “המבחן המהותי” שאומץ בפרשת פלוני מצמצם באופן דרמטי את השלכותיה של הבחנה זו, וקובע כי הסיווג הפורמאלי של תביעת המזונות אינו משמעותי: כל עוד נתן בית הדין הרבני את דעתו על אינטרס הקטינים והחלטתו אינה מקפחת אותם, לא ניתן יהיה לרוקן את הכרעתו מתוכן באמצעות הגשת תביעה עצמאית. זאת, אף שהתביעה שבה דן הוגדרה באופן פורמאלי כתביעת השבה בלבד. משכך, משיבים 2 ו-3 סבורים כי גם במצב שבו טרם ניתנה החלטת בית הדין הרבני, כפי שקרה בענייננו, על בית המשפט לפעול בהתאם לעקרון הכיבוד ההדדי בית הערכאות ולהימנע מהתערבות בסוגיית המזונות. יצוין כי בהתאם להחלטת בית משפט זה, הגיבו העותרים לעמדת משיבים 2 ו-3 וטענו כי היא נטולת בסיס. לדעתם, “המבחן המהותי” כלל אינו נדרש לסוגיית היקף הסמכות המוקנית לבתי הדין הרבניים, ואין בו כדי להרחיבה. משכך, הודאת משיבים 2 ו-3 בתוקפה של הלכת שרגאי שוללת את סמכות בית הדין הרבני בנוגע לתביעה העצמאית של הקטינים. העותרים מוסיפים כי קבלת עמדת משיבים 2 ו-3 תפגע מהותית במעמדו העצמאי של הילד, ועם זאת אין להשלים.

 

האירועים שלאחר הגשת העתירה

4. ביום 30/03/2014 דחה בית הדין האזורי את טענת העותרת, לפיה סגירת תיק הגירושין שפתח משיב 1 – כתוצאה מסירובו המתמשך לגרש את אשתו – שוללת מיניה וביה את תוקף הכריכה שביצע. על פי השקפת בית הדין האזורי, במצב כזה רשאי משיב 1 לכרוך את הדיון במזונות הילדים בתביעת הגירושין של העותרת, ומכאן שסמכותו בעינה עומדת. ביום 17/06/2014 פסק, אפוא, בית הדין בסוגיית המזונות, ואימץ את ההסדר שקבע בית המשפט באשר למזונות הזמניים – למעט הפחתה בהוצאות המדור.

עם זאת, ביום 18/01/2015, החליט בית המשפט לענייני משפחה – בין היתר, בהסתמך על דברי הנשיא א’ גרוניס בדנג”ץ 6454/14 פלונית נ’ פלוני (23/12/2014), מהם עולה כי הכריכה בפני בית הדין הרבני עודנה מוגבלת “למישור היחסים שבין בני הזוג” – כי סוגיית מזונות הילדים מצויה בסמכותו. בית המשפט הוסיף כי בחירתו של משיב 1 להימנע מתשלום דמי המזונות שהשית עליו בית הדין האזורי עולה כדי חוסר תום ושומטת את הבסיס מתחת לטענותיו במישור הסמכות. לפיכך, שב בית המשפט ופסק לילדים מזונות זמניים – הפעם, בשיעור גבוה מזה שקבע בית הדין האזורי.

יצוין כי ביום 30/09/2014 פסק בית הדין האזורי כי משיב 1 חייב לגרש את העותרת, וקבע את סידור הגט ליום 27/11/2014. כתבי הטענות שהגישו הצדדים בשבועות האחרונים מלמדים כי הגט טרם ניתן. עוד נציין כי הליכי גישור שהתקיימו בין הצדדים, לרבות על פי הפניית בית משפט זה, לא עלו יפה.

 

הכרעה

5. כידוע, בית המשפט העליון אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין של בית הדין הרבני. אולם, בנסיבות חריגות – למשל, חריגה מסמכות או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי – יהיה מקום להתערבות בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בהכרעות בית הדין (בג”ץ 4947/13 פלונית נ’ בית הדין הרבני האזורי ירושלים (18/12/2013)). מן הטעמים שיפורטו להלן, השתכנעתי כי בית הדין הגדול חרג מסמכותו כאשר הורה על השבת הדיון במזונות הילדים לבית הדין האזורי. אשר על כן, דין העתירה להתקבל.

6.  אבהיר: סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי”ג-1953, קובע כי בענייני מעמד אישי – דוגמת מזונות ילדים – הסכמת הצדדים להתדיין בפני בית הדין הרבני תקנה לו סמכות שיפוט מקבילה. אולם, במקרה שלפנינו הבהיר בית הדין הגדול כי “איננו צריכים לקבוע מסמרות לגבי תוקף ההסכם במקרה זה”. בהעדר קביעה פוזיטיבית לגבי תוקף הסכם השיפוט שנחתם, לכאורה, על ידי העותרת ומשיב 1, ברי כי – על רקע טענות העותרים בעניין – אין לראות בו בסיס הולם לסמכות בית הדין הרבני לדון במזונות הילדים.

7. אכן, בית הדין הגדול השליך את יהבו על סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, המקנה לבתי הדין הרבניים סמכות שיפוט ייחודית לדון במזונות ילדים, מקום שעניין זה נכרך בתביעת הגירושין. כידוע, תוקף הכריכה מותנה בעמידתה בשלושה מבחני עזר שנועדו למנוע את ניצולה לרעה בידי בעל דין המבקש לחסום את דרכו של הצד שכנגד אל הערכאות האזרחיות: יש להוכיח כי תביעת הגירושין שבה נכרך עניין המזונות הוגשה בכנות, ומתוך כוונה להתגרש; כי הכריכה עצמה כנה, ואינה אלא אמצעי להתחמקות מתשלום המזונות; וכי הכריכה נעשתה כדין (בג”ץ 8497/00 פייג-פלמן נ’ פלמן, פ”ד נז(2) 118, 132 (2003); בג”ץ 5679/03 פלוני נ’ מדינת ישראל, פסקה 10 (09/05/2005)). אשר לתנאי הראשון נקבע כי –

“הצבת התנאים למתן הגט מלמדת כי לא היה בדעתו של המשיב ליתן גט לעותרת עד אשר תסכים לוויתורים שהיה מעונין בהם. בהתחשב בכך תביעת הגירושין שהגיש המשיב לבית הדין הרבני לא הייתה כנה” (עניין פייג-פלמן, עמ’ 141).

דומה כי קביעה זו הולמת היטב את נסיבות העניין שלפנינו. משיב 1 הגיש, כזכור, תביעה לגירושין – ולחלופין, לשלום בית – שבה כרך לכאורה את עניין מזונות הילדים. אמנם, עולה מהחומר כי משיב 1 הציע תחילה שהעותרת תסגור את התיק וכי הצדדים יפנו לייעוץ, אך משביקשה העותרת לפעול בדרך זו, מיהר להגיש התנגדות לבקשת הסגירה מטעמה ולהגיש תביעה משלו. על רקע זה יש לבחון את ההתנהגות הדיונית של משיב 1. כבר בכתב התביעה הדגיש משיב 1 כי במידה והעותרת תסרב לשלום בית הוא מבקש “לחייבה בגירושין בכפוף לתנאים שיהיו בהסכמתי בלבד [ההדגשה אינה במקור]”. כלומר, לאחר שפנה משיב 1 לעותרת כאמור, התנה את נכונותו להעניק לה גט בכך שזו תציית באופן מלא לתכתיבים שיציג בפניה באופן חד צדדי. אכן, התחקות אחר מעלליו במהלך השנים שחלפו מאז הגשת תביעת הגירושין מלמדת כי הצהרתו זו של משיב 1 לא הייתה בגדר פליטת קולמוס אקראית. כך, בפתח פסק דינו של בית הדין הרבני מיום 18/09/2014 נאמר כי –

“האישה עמדה לכל אורך הדרך על תביעתה להתגרש והבעל טען לשלום בית בלבד.

יש לציין כי בשלב מסוים גם הבעל הסכים למתן גט אבל רק בתנאי שיתקבלו כל תביעותיו אשר לא היו מקובלים (כך במקור!) על האישה וב”כ.

בתחילה לא העלתה האישה את טענותיה באופן ברור … אך משראתה שבעלה לא מבין את רמזיה ומתחפר בעמדתו לשלום בית בלבד, העלתה את טענותיה בפני בית הדין כפי שיובאו להלן” [ההדגשות אינן במקור].

דברים אלה מעידים כאלף עדים כי משיב 1 הגיש את תביעת הגירושין אף שבמשך תקופה ארוכה הוא שלל מכל וכל את האפשרות להעניק לאשתו גט – יהיו התנאים אשר יהיו. גם כאשר “בשלב מסוים” חל שינוי בעמדתו, הוסיף משיב 1 להתנות את מתן הגט בתנאים שונים ומשונים. בנסיבות אלה, נקל לקבוע כי התנאי בדבר כנות תביעת הגירושין לא התקיים, כך שכריכת מזונות הילדים בתביעת משיב 1 אינה מקנה לבית הדין הרבני סמכות כלשהי (ראו גם ע”א 384/85 בן-יאיר נ’ בן-יאיר, פ”ד לט(4) 775, 779 (1986)). אכן, דברי בית הדין האזורי נאמרו לאחר שניתן פסק הדין מושא ערעור זה, אך קביעותיו העובדתיות מתייחסות למכלול התקופה שמאז הגשת תביעת הגירושין (“לכל אורך הדרך”), והן מספקות אפוא עדות ברורה באשר לכוונותיו הממשיות של משיב 1 במועד הגשת התביעה. נמצא כי תביעת הגירושין הוגשה בחוסר כנות, ובכך, בהינתן התמונה הכוללת, די כדי לפסול את תוקף הכריכה שביצע משיב 1.

8. זאת ועוד, מן החומר שלפני עולה כי אף התנאי השני, בדבר כנות הכריכה, לא התקיים בענייננו. כך מלמד כתב התביעה של משיב 1 בנושא מזונות הילדים, לרבות שיעור המזונות שהציע לשלם עבור שלושת הילדים – שיעור נמוך באופן יוצא דופן (ראו והשוו ע”א 384/85 בן-יאיר נ’ בן-יאיר, פ”ד לט(4) 775, 780-781 (1985)).

בהקשר של נסיבות המקרה, ניתן לומר כי הוכיח סופו על תחילתו. כפי שציין בית המשפט לענייני משפחה בהחלטתו מיום 18/01/2015, משיב 1 בחר שלא לשלם את המזונות שהשית עליו בית הדין האזורי – אותו בית דין עצמו שלמען ההכרה בסמכותו הוא נאבק בנחישות כה רבה. ההתעלמות מפסק דינו של בית הדין האזורי – אשר הובילה להיווצרות חוב מזונות בסך כ- 150,000 ₪, נכון למועד ההחלטה האמורה – מעצימה את הרושם העולה מכתב התביעה ומלמדת כי כריכת סוגיית המזונות בתביעת הגירושין נועדה אך לחסום את דרכם של הילדים לבית המשפט, ותו לא. ויובהר, כי אין אנו נאחזים בפריט בודד זה או אחר כדי לבסס את המסקנה בדבר חוסר כנות הכריכה. העניין נלמד ממכלול התנהלותו של העותר מראשית ההליך ובזמן הגשת התביעה.

9. אשר לטענות כי העותרת עצמה כרכה את סוגיית המזונות בתביעת הגירושין שהגישה, נראה כי בנסיבות העניין כריכה זו נטולת תוקף. העותרת, שלא הייתה מיוצגת באותה עת, הגישה את תביעת הגירושין שלה על גבי טופס סטנדרטי של בית הדין הרבני, הנושא את הכותרת “כתב תביעה”. טופס זה מכיל התייחסות זניחה וקצרה לסוגיית המזונות (“לקבוע מזונות שיאפשרו לי להמשיך לגדל את הילדים בכבוד”), והילדים כלל אינם רשומים בו כתובעים. סכום המזונות בו נקבה העותרת בטופס שכותרתו “הרצאת פרטים בתביעה למזונות” (אף הוא טופס סטנדרטי) סתמי, ואינו מבוסס על פירוט כלשהו באשר לצרכי הילדים. בנסיבות אלה, ובייחוד על רקע ההתנגדות הנחרצת שהעלתה העותרת כבר בהזדמנות הראשונה לסמכות בית הדין האזורי, היה מקום להיעתר לבקשתה ולהימנע מלדון בסוגיית המזונות. למעשה, כך אכן נהג בית הדין האזורי במהלך הדיון הראשון, ובזאת היה מסתיים העניין אלמלא פעולותיו חסרות תום הלב של משיב 1, אשר ביקש לחסום את דרכם של העותרים אל בית המשפט. אשר על כן, ראוי להגן על העותרים מפני ניצולם לרעה של הליכי המשפט בידי משיב 1 ולאפשר לילדים להגיש את תביעת המזונות העצמאית שלהם בבית המשפט לענייני משפחה.

מעבר לכך, אוסיף כי ישנו ספק רב האם האזכור הכללי והסתמי של מזונות הילדים בכתב התביעה, כפי שתואר לעיל, עולה כדי כריכה של זכות התביעה העצמאית של הקטינים (השוו לאמור בבג”ץ 7751/11 פלונית נ’ בית המשפט לענייני משפחה (26/01/2014)). אכן, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון מיום 16/12/2012, בית הדין האזורי היה מודע היטב לכך שבאותה עת טרם הוגשה תביעה לבית המשפט לענייני משפחה. אף על פי כן, נמנע בית הדין מדיון במזונות הילדים, וציין כי “[ו]את ביקשת לדון בהם בביהמ”ש”. מאחר ובשלב זה טרם נפתח הליך בפני בית המשפט, הרי שעמדת בית הדין האזורי התבססה על ההנחה שהתביעה העצמאית מעולם לא נכרכה. למעשה, ניתן לעמדה זו ביטוי מפורש ומנומק בהחלטה מיום 14/10/2013, בה נאמר באופן חד משמעי – בהסתמך על אי הופעתם של הילדים בכתב התביעה – כי התביעה שניצבת בפני בית הדין האזורי הינה תביעת השבה בלבד. בנסיבות תיק זה יש להעניק משקל לקביעה העובדתית הנחרצת של הערכאה הדיונית בדבר תוכנה המוגבל של הכריכה שביצעו הצדדים, והתייחסותה אך ורק לאלמנט ההשבה. הנפקות לענייננו היא בכך שהשאלה העקרונית בדבר הסמכות לכרוך את תביעת המזונות כלל אינה מתעוררת, שהרי בפועל לא נעשתה כריכה כזו.

הנה כי כן, אין צורך להידרש לסוגיות עקרוניות כלליות שונות שהועלו על ידי באי כוח הצדדים ובפסק דינו של בית הדין הגדול בדבר היקף סמכותו של בית הדין הרבני לדון בתביעות למזונות ילדים, ובדבר התחרות שבין בית הדין הרבני ובית המשפט לענייני משפחה בווריאציות עובדתיות מגוונות. העניין מתמקד בשאלה העובדתית יותר של כריכת מזונות הילדים. כאן מצויות שתי משוכות בדמות הכריכות שבוצעו בתביעות הגירושין שהגישו העותרת ומשיב 1. לאור האמור לעיל, ניתן לומר כי יש “כריכה” בין שתי הכריכות, וחוסר תום הלב הבולט של משיב 1 הוא המכנה המשותף שמוביל למסקנה כי רכיב מזונות הילדים לא נכרך כדין.

 

סוף דבר

10. מן האמור לעיל עולה כי כריכת משיב 1 פסולה מכל וכל, הן בשל חוסר כנות תביעת הגירושין והן בשל חוסר כנות הכריכה. לעומתו, העותרת מעולם לא ביקשה לכרוך את סוגיית מזונות הילדים. משכך, דין פסק דינו של בית הדין הגדול – אשר קבע כי הדיון בתביעת הילדים מסור לסמכות בית הדין הרבני – להתבטל מחוסר סמכות. אציע, אפוא, כי נהפוך את הצו על תנאי שניתן לצו מוחלט. דהיינו, ביטול פסק דינו של בית הדין הגדול במסגרתו נקבע כי הסמכות לדון במזונות הקטינים, העותרים 2-4, נתונה לבית הדין הרבני. בנסיבות העניין, ישא משיב 1 בשכר טרחתם של העותרים בסך 35,000 ש”ח.

 

השופט י’ דנציגר:

 

אני מסכים.

 

השופטת ע’ ברון:

 

אני מצטרפת בהסכמה לפסק דינו של חברי השופט נ’ הנדל, ומטעמיו.

דומה שיש משום חוסר תום לב בוטה ואף עזות מצח מצד המשיב, שעה שהוא מבקש למנוע מילדיו תביעה עצמאית למזונות בבית המשפט לענייני משפחה. כך מקום שהמשיב הוא לא רק “סרבן גט קשה”, כפי שכינה אותו בא כוח משיבים 2 ו-3 בדיון שהתקיים לפנינו, משמיאן המשיב ליתן גט לעותרת חרף העובדה שבית הדין הרבני האזורי חייבו לעשות כן; אלא שהמשיב הוא גם “סרבן מזונות”. הוא אינו משלם לילדיו מזונות, שבתשלומם חויב על ידי בית הדין הרבני האזורי. כך, בזמן שהמשיב עומד בתוקף על סמכותה של ערכאה זו לפסוק בעניין – והחוב בגין מזונות אלה נכון למועד החלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 18/01/2015 עומד על 150,000 ש”ח. בהתנהלות זו של המשיב יש גם משום שימוש לרעה בהליכי בית משפט, והדברים מדברים בעד עצמם.

 

אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ’ הנדל.

 

ניתן היום, ‏יג חשון התשע”ו (‏26/10/2015).