תקציר בג”צ 77/02‏ מעדני אביב אוסובלנסקי בע”מ (05/09/2002): בית משפט עליון ביטל החלטת מועצת רבנות ראשית להמנע מיישום החלטתו הקודמת בבג”צ 7203/00

בג”צ 77/02‏ מעדני אביב אוסובלנסקי בע”מ נ’ מועצת הרבנות הראשית, פ”ד נו(6) 249 (2002)

 

בג”צ 77/02‏

מעדני אביב אוסובלנסקי בע”מ

נגד

1. מועצת הרבנות הראשית

2. הרב דוד ורנר – רב העיר חדרה

3. הרב יעקב סבג – ראש אגף הכשרות ברבנות הראשית

4. מדינת ישראל

5. שר הדתות

6. היועץ המשפטי לממשלה

7. הוד מעולה ה.מ שיווק בע”מ תשלובת הוד חפר

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[05/09/2002]

לפני השופטים מ’ חשין, א’ ריבלין, א’ גרוניס

 

המשיבה 7 (להלן – הוד מעולה) היא משחטת עופות שנהנתה מתעודת כשרות שהוענקה לה על-ידי המשיב 2. העותרת היא חברה העוסקת בייצור ובמכירה של מוצרי בשר שאינם כשרים. זה כעשר שנים נוהגת העותרת לרכוש מהוד מעולה עופות שהוטרפו. בחודש אפריל 2000 הפסיקה הוד מעולה למכור לעותרת עופות שהוטרפו, לאחר שהמשיב 2 איים עליה כי אם תמשיך למכור לעותרת בשר טרפה, תישלל ממנה תעודת הכשרות מאת הרבנות בשל כך שהעותרת עוסקת בשיווק בשר טרף ליהודים. בבג”צ 7203/00 (להלן – העתירה הראשונה [1]) קבע בית-המשפט כי הנחיות הרבנות המתנות מתן תעודת כשרות למשחטה בכך שתימנע מלמכור (במישרין או דרך גורם אחר, כדוגמת העותרת) בשר טרף ליהודים הן בלתי חוקיות בהיותן חורגות מהמנדט שניתן לרבנות בחוק, ודינן להיבטל. בהתאם, אסר בית-המשפט לשלול מהוד מעולה את תעודת הכשרות שלה אך משום שהיא מוכרת בשר טרף לעותרת. לאחר מתן פסק-הדין בעתירה הראשונה פורסמה מטעם הרבנות הראשית הודעה פומבית שלפיה “אי הורדת הכשרות מהמשחטה [הוד מעולה] היא אך ורק בגין הצו של בג”צ”. בעקבות הודעת הרבנות הראשית פעלו רבנים רבים והודיעו להוד מעולה על הסרת תעודות כשרות מלקוחותיה, ואלו ביטלו הזמנות והחזירו להוד מעולה מוצרים שרכשו אצלה. הוד מעולה, מצדה, הודיעה לעותרת כי היא חוזרת ומפסיקה למכור לה בשר טרף. מכאן העתירה. בית-המשפט העליון פסק:

א.

(1) מעשי הרבנות הראשית בעקבות פסק-הדין ב-עתירה הראשונה [1], ואף במהלך הדיונים בעתירה הנוכחית, מכוונים בריש גלי לסכל את ביצוע פסק-דינו של בג”צ בעתירה הראשונה [1] (272ו – 273ב).

(2) הרבנות היא רשות מדינה, והיא כפופה באופן מלא לחוקי המדינה. בהתאם, הרבנות חייבת להפעיל את סמכותה על-פי עיקרי המשפט המינהלי ולהימנע משיקולים שאינם נדרשים על-ידי החוק (274ד-ה, 275ב-ה).

ב.

(1) תכליתו של חוק איסור הונאה בכשרות, ה’תשמ”ג-1983, היא למנוע מצב שבו בשר שאינו כשר יוצג כבשר כשר או ישווק ככזה. דיני הכשרות לעניין זה הם אותם דינים הנוגעים במישרין לייצורו, להכנתו, להגשתו ולמכירתו של מזון (276ג-ה, 277ו-ז).

(2) הסמכות שניתנה בחוק איסור הונאה בכשרות לרבנות לא נועדה לשמש כמנוף להשלטת דיני ההלכה אשר אינם נוגעים במישרין לענייני כשרות (278א-ב).

ג.

(1) חוק הרבנות הראשית, ה’תש”מ-1980, שהמשיבים מתיימרים לשאוב ממנו את סמכותם במקרה זה, הוא חוק בעל אופי דקלרטיבי וכללי בלבד. אין בחוק זה כדי לצייד את הרבנות, במילוי תפקידיה על-פי חוק הרבנות הראשית – לא במישרין אך גם לא בעקיפין – בסמכויות בנות-אכיפה על-פי חוק (279ו-ז).

(2) עקרון שלטון החוק מחייב לדחות את התפיסה שהוצגה בפני בית-המשפט על-ידי הרבנות, ולפיה בצד סמכותה האופרטיבית על-פי חוק איסור הונאה בכשרות, מחזיקה הרבנות – באורח נפרד – בסמכות אופרטיבית על-פי חוק הרבנות הראשית, וכי יכולה ורשאית היא לעשות שימוש בלתי מוגבל ובלתי מופרע בסמכות שלפי חוק זה עד כדי סיכולה וביטולה של הסמכות שלפי חוק איסור הונאה בכשרות (280ב-281א).

ד.

(1) הפרת צו בג”צ בידי חלק מן המשיבים היא לכאורה הפרת משמעת, ומן הראוי שהיועץ המשפטי ובעלי הסמכות האחרים הנוגעים לעניין יידרשו לשאלה אם יש וראוי להעמיד מי מאותם משיבים לדין משמעתי (284ד-ה).

(2) מן הראוי כי המחוקק יידרש לתופעה הקשה של שימוש בחוקי הכנסת שלא לתכליתם ביודעין וביד מכוון על-ידי הרבנות (285ד-ו).

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 25/03/2002. העתירה נתקבלה. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.

 

רשף חן – בשם העותרת;

שמעון אולמן – בשם המשיבים 3-1;

איל ינון, סגן לפרקליטת המדינה – בשם המשיבים 6-4;

אייל טלמון – בשם המשיבה 7.

 

היום, כח אלול ה’תשס”ב (05/09/2002).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.