תקציר בג”צ 768/88 אברמוב (26/09/1990): בית משפט עליון דחה עתירה מחמת אי מיצוי הליכים נגד שימוש בראיה שהושגה בניגוד לחוק הגנת הפרטיות וחוק האזנת סתר בבית דין רבני

בג”צ 768/88 אברמוב נ’ בית הדין הרבני האזורי בנתניה, פ”ד מד(4) 330 (1990)

 

בג”צ 768/88

לאה אברמוב

נגד

1. בית הדין הרבני האזורי בנתניה

2. דוד אברמוב

3. אייל חתוכה

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[13.12.88, 3.10.89, 25.2.90, 26.9.90]

לפני המשנה לנשיא מ’ אלון והשופטים א’ ברק, י’ מלץ

 

העותרת והמשיב 2 מתדיינים לפני המשיב 1 בעניין גירושיהם. משהתעורר בלב העותרת החשש כי המשיב 2 השיג בדרכים אסורות חומר, לרבות סרטי הקלטה, המעיד על יחסיה עם גברים זרים, וכי המשיב 2 עומד להשתמש בחומר זה כראיה במהלך הדיון לפני המשיב 1, פנתה אל בית המשפט המחוזי בתביעה לפיצויי נזיקין על פגיעה בפרטיותה. תביעתה סמכה על הוראות חוק האזנת סתר, תשל”ט-1979, וחוק הגנת הפרטיות, תשמ”א-1981. במסגרת תביעה זו השיגה העותרת צו-מניעה זמני, האוסר על המשיב 2 ועל כל אדם מטעמו לעשות שימוש בצילומים ובהקלטות בכל צורה שהיא. בדיון שהתקיים לפני המשיב 1 זמן קצר לאחר מכן ביקש המשיב 2 להביא ראיותיו ועדיו במועד שייקבע, חרף היעדרותה של העותרת מהדיונים. המשיב 1 נענה לבקשה. מכאן העתירה. בין היתר, טענה העותרת, כי אין לאפשר למשיבים 2 ו-3 להציג ולהשמיע את הראיות שבידיהם ביחס לפרטיותה, אשר הושגו בדרך של פגיעה בפרטיות.

בעת בירור העתירה נדרש בית המשפט המחוזי לדיון בצו המניעה הזמני שניתן בעבר, ובסופו של אותו דיון צומצם צו המניעה כך שלא יהא בו כדי למנוע מהמשיב 2 לבקש מהמשיב 1 לקבל כראיה חומר כלשהו.

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) כאשר אחד מבעלי הדין מבקש להביא ראיה, שלדעת בעל הדין האחר אינה ראויה לשמש כראיה לפי הוראות חוק האזנת סתר והוראות חוק הגנת הפרטיות, על בעלי הדין לטעון לפני הערכאה השיפוטית העומדת לדון בראיות את כל טענותיהם באשר לקבילותה של הראיה, וזאת הן מבחינה עובדתית – היינו, אם יש בראיה פגם שהושגה באופן הנוגד את הוראות חוק האזנת סתר וחוק הגנת הפרטיות, והן מבחינה משפטית – היינו, אם הוראות סעיף 13(א) לחוקהאזנת סתר וסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות חלות גם על ראיות המוגשות לבית הדין הרבני (336א-ב).

(2) הצורך להעלות טענה בדבר קבילותה של ראיה, בראש ובראשונה, לפני הערכאה השיפוטית הדנה בנושא שבקשר אליו מתבקשת הבאת הראיה, מן המושכלות הראשונים הוא ( 336ג).

(3) הליכה בדרך שונה, היינו, “שליפת החלטה” מאת ערכאה שיפוטית אחרת בדבר הימנעות מקבלת הראיה, באופן שהערכאה השיפוטית הדנה בתביעה “תילכד” בהחלטת הערכאה השיפוטית האחרת בדבר מניעת השימוש בראיה, לא זו בלבד שיש בה משום פגיעה בכיבוד ההדדי שערכאות השיפוט השונות חייבות לנהוג זו בזו, אלא מונעת היא מהערכאה השיפוטית הדנה בתביעה להבהיר את נימוקיה, על שום מה החליטה לקבל את הראיה או שלא לקבלה (336ג-ד).

(4) הנמקה זו חשובה היא וחיונית, הן למקרה של ערעור על החלטת הערכאה השיפוטית והן למקרה שההחלטה תעמוד לביקורת בג”צ, במקרה המתאים והראוי לכך (336ה).

ב.

(1) בית הדין הרבני דן לפי דיני הראיות וסדרי הדין שבמשפט העברי ותקנות הדיון בבתי הדין רבניים, כשם שדן הוא לפי הוראות החוק המהותיות שבמשפט העברי, פרט למקרה שמצויה הוראת חוק מיוחדת, המופנית אל בית הדין הדתי והקובעת מפורשות כי על בית הדין הדתי לדון לפי הוראת חוק זו (336ה-ו).

(2) השאלה, אם ההוראות שבחוק האזנת סתר ובחוק הגנת הפרטיות חלות גם על ראיות המוגשות בדיון בבית הדין הרבני, היא שאלה נכבדה ועקרונית, המעלה לבירור ולדיון שאלות משפטיות וערכיות. מקום בירורן הוא תחילה באותה ערכאה שיפוטית העומדת ליזקק לראיות אלה, שקרובה ומודעת היא לסוגיה והחלטתה ונימוקיה יעמדו לעיני בית הדין הרבני הגדול ובמקרה הראוי, לפי הפסיקה הנהוגה, לעיני בג”צ (336ה, 337א-ב).

(3) ההוראה שבתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, תש”ך, לפיה אין ערעור על החלטה בדבר מהלך הדיון אלא יחד עם ערעור על פסק הדין גופו, אינה חלה במקרים חריגים שבהם נודעת חשיבות רבה לראיה שבעניינה נתקבלה החלטה שעליה בא הערעור. בנסיבות דנן, יש להניח, שכך יהא הדין בשאלה כה עקרונית כגון זו של קבילות ראיות שנתקבלו תוך האזנת סתר ופגעה בפרטיות (338 ו- 339ב).

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 3.10.89. העתירה נדחתה. הצו-על-תנאי בוטל.

 

ר’ שדמי – בשם העותרת;

א’ טירר – בשם המשיבים 2-3.

 

פסק-דין

 

המשנה לנשיא מ’ אלון:

 

הרקע העובדתי

1. העותרת (להלן – האישה) והמשיב 2 (להלן – הבעל) נשואים זה לזו מאז שנת 1967; להם שלושה ילדים. נישואיהם לא עלו יפה, והמה שקועים בהתדיינויות משפטיות ארוכות ומייגעות. אזכיר חלק מהן, ככל שדרוש לצורך העתירה שלפנינו.

ביום 25.5.87 הגישה האישה תביעה למזונות לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, וביום 22.10.87 נפסקו לה מזונות זמניים.

כעבור חודש ימים הגישה האישה תביעה לשלום בית למשיב הראשון (להלן – בית הדין הרבני). ביום 1.11.87 פסק בית הדין הרבני, כי על הבעל לחזור לחיק המשפחה ולהמשיך לחיות עם אשתו “ואל לו לרום לאשתו לבוא לידי חשדות בהתרועעות עם נשים אחרות”. ועוד נאמר בפסק הדין, כי אם יש לבעל תביעות, עליו להגישן בכתב ולפתוח תיק בדרך המקובלת. בטרם עברו שלושה חודשים, ביום 25.1.88, חזרה והגישה האישה תביעה לבית הדין הרבני להכריז על הבעל כמורד, על שום יחסים שהוא מקיים עם אישה אחרת ועל שזונח הוא את משפחתו. ביום 3.5.88 הגיש הבעל תביעה לגירושין בבית הדין הרבני. התביעה נומקה בנימוקים שונים, ובין היתר בכך שהאישה “משרכת דרכיה” עם גברים אחרים.

2. מתוך מה שנאמר בעת הדיון, שהתקיים ביום 10.5.88 בבית הדין הרבני, התעורר אצל האישה ובא-כוחה חשש – כך נטען על-ידיה – כי הבעל השיג בדרכים שונות ואסורות חומר, כולל סרטי הקלטה, המעיד על יחסיה של העותרת עם גברים זרים, וכי הוא עומד להשתמש בחומר זה במהלך הדיונים בבית הדין הרבני. לטענת האישה, גבר חששה זה כתוצאה מדברים שנאמרו, לטענתה, בפגישה שהתקיימה בין הצדדים ובאי-כוחם ביום 4.9.88. משחששה האישה כך, פנתה ביום 23.9.88 אל בית המשפט המחוזי בתביעה לפיצויי נזיקין על פגיעה בפרטיותה (ת”א 1828/88). כן הגישה, בו ביום, במסגרת תביעה זו לפיצויי נזיין, בקשה בדרך המרצה, במעמד צד אחד, למתן צו, שיורה על תפיסה והחרמה של סרטים שעליהם הוקלטו שיחות של המבקשת עם אנשים אחרים, דו”חות של משרדי חקירות וצילומים, וכן הגישה בקשה למתן צו-מניעה זמני, שיאסור לעשות בחומר הנ”ל שימוש כלשהו. כבוד השופט ע’ זמיר הוציא, בו במקום, צו-מניעה זמני, האוסר על המשיבים וכל אדם מטעמם לעשות שימוש בהקלטות ובצילומים בכל צורה שהיא. כן הורה, כי הצו יעמוד בתוקפו עד לדיון במעמד הצדדים, שמועדו ייקבע בדחיפות.

3. ביום 11.10.88 התקיים בבית הדין הרבני דיון בתביעת הגירושין שהגיש הבעל. האישה לא הופיעה; בא-כוחה התנגד להשמעת העדים וטען שהיא חולה. בא-כוח הבעל טען, שהאישה משתמטת מלהופיע לדיון, וכן הודיע לבית הדין על קיומו של צו המניעה הזמני הנ”ל שהוצא מטעם האישה בבית המשפט המחוזי. הוא ביקש לקבוע מועד אחר להמשך הדיון ולשמיעת הוכחות. ביום 26.10.88 נמסרה לצדדים החלטה בכתב של כבוד בית הדין הרבני, שבעטיה באה עתירתה של האישה בבית-משפט זה; נביאה כלשונה:

“א. ב”כ הבעל הביא להיום עדים בענינים שבין בני הזוג.

ב”כ האשה מתנגד להשמעת העדים שלא בפני האשה. כמו”כ התעוררה בעיה אם לשמוע ההקלטות משום שניתן צו ע”י ביהמ”ש המחוזי האוסר על הבעל והחוקר וכל אדם מטעמם לעשות שימוש בכל צורה שהיא בהקלטות.

ביה”ד קובע שהצו שניתן אינו יכול למנוע ביה”ד משמיעת ההוכחות ליום שנקבע לדיון ולשמיעת ראיות.

ב. ביה”ד דוחה שמיעת העדים וההוכחות מצד הבעל ליום רביעי י”ט שבט (25.1.89) שעה 11.

ג. על האשה להציג בפני ביה”ד תוך שבוע תעודה רפואית כחוק על העובדה שאיננה יכולה להופיע בפני ביה”ד לדיון היום.

בהעדר תעודה כנ”ל, ביה”ד יעיין וידון בתביעת ב”כ הבעל להוצאות.

כן קובע ביה”ד כי בדיון הבא ישמע ביה”ד את העדויות מצד הבעל גם אם לא תופיע האשה.

ההחלטה בסעיף א’ נתנה ברוב דעות. לדעת המיעוט אין לשמוע את ההקלטות. ניתן ביום ל’ תשרי תשמ”ט”.

 

העתירה

4. ביום 14.11.88 עתרה האישה לבית-משפט זה למתן צו-על-תנאי נגד בית הדין הרבני, נגד הבעל ונגד חוקר פרטי שפעל בשירות הבעל, שלפיו:

“… מדוע לא יבטל … את החלטתו … לאפשר למשיבים 2, 3 להציג ו/או להשמיע ו/או למסור ראיות שבידיהם ביחס לפרטיות העותרת גם נוכח החלטת כב’ בית המשפט המחוזי בת”א מיום 23.9.88, במסגרת ת.א. 1828/88, לפיה ניתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים 2, 3 וכל אדם מטעמם לעשות שימוש בכל צורה שהיא בהקלטות ובצילומים שבידיהם” (ההדגשה במקור – מ’ א’).

כן ביקשה העותרת לתת צו ביניים, שימנע מבית הדין הרבני לקיים דיון ולקבל בכל דרך אחרת את הראיות מהמשיבים 2, 3, או ממי מטעמם, בכל הנוגע לפרטיות העותרת.

ביום 13.12.88 נתן בית-משפט זה צו-ביניים כמבוקש; הדיון בעניין הצו-על-תנאי נדחה.

5. משקיבלה העותרת את צו הביניים האמור, לא הופיעה לדיון שקבע בית הדין הרבני ליום .25.1.89 בדיון שהתקיים בבית הדין הרבני ביום זה החליט כבוד בית הדין, בין היתר, לאמור:

“ביה”ד קובע בזה כי צו הביניים שניתן ע”י בג”צ מתיחס אך ורק לנשוא העתירה וכמפורט בצו, ואשר ע”כ אי הופעת האשה וב”כ לדיון אינה נראית בעיני ביה”ד.

אי לכך מחליט ביה”ד:

א. המשך הדיון בתביעות ההדדיות של בני הזוג יתקיים ביום חמישי ד’ אדר א’ תשמ”ט, 9.2.89, שעה 11.00. להודיע לצדדים”.

משראתה האישה כך, הגישה ביום 5.2.89 בקשה לבית-משפט זה (בשג”צ 50/89), שיינתן צו שיורה לבית הדין להימנע מלהפר את צו הביניים ושיאסור עליו לקיים את הדיון שקבע בית הדין הרבני ליום 9.2.89.

ביום 6.2.89 ניתנה החלטה בבקשה זו, ותמציתה היא, שצו הביניים אינו אוסר המשכת הדיונים בבית הדין הרבני, וכל עניינו של הצו אינו אלא איסור קבלת ראיות שבאו לעולם כתוצאה מפגיעה בפרטיות העותרת. בהמשך ההחלטה נאמר:

“יתכן והלכה למעשה לא יוכל משיב מס’ 1 לקיים הדיון אם יתברר כי כל הראיות שמבקשים להשמיע הן באותו תחום עליהם (צ”ל: עליו) חל האיסור. חזקה על המשיב מס’ 1 כי מתוך כיבוד הדדי של ערכאות שיפוטיות ימנע כב’ בית הדין הרבני האזורי בנתניה לשמוע כל עדות הנוגעת לפרטיות העותרת, כאמור בצו הביניים מיום 13.12.88. אך אין מניעה לקדם הדיון בתיקים התלויים בפניו, כל עוד אין בכך פגיעה ואין הדבר נוגע לפרטיות העותרת”.

בדיון שהתקיים בבית הדין הרבני ביום 9.2.89 חקר בא-כוח הבעל שניים מעדיו, אך, כאמור בעתירה, “סייג שאלותיו ושמר לעצמו זכות לשוב ולהזמין את העדים” (סעיף 24 לעתירה, וסעיף 26 לתצהיר התשובה). קלטות לא הוגשו. מאז הדיון בבית הדין הרבני ביום 9.2.89 לא התקיים דיון כלשהו לפניו בעניין הצדדים, למעט בקשות לדחייה.

6. עקב בקשות חוזרות ונשנות של הצדדים לבית-משפט זה, שביקשו לקיים משא ומתן ביניהם מחוץ לכותלי בית המשפט, נדחה הדיון בבקשה להוצאת צו-על-תנאי פעמים מספר, ולבסוף הוא נקבע ליום .3.10.89 עוד כחמישה חדשים לפני הגיע מועד זה, ב-14.5.89, התקיים בבית המשפט המחוזי, במעמד שני הצדדים, המשך הדיון בעניין צו המניעה הזמני, שהוצא, כאמור לעיל, במעמד צד אחד על-ידי כבוד השופט זמיר. בסופו של אותו דיון החליט כבוד השופט ע’ לויט לצמצם את צו המניעה, כפי שיפורט להלן. החלטה זו עניין רב בה לנושא הדיון שלפנינו, ומן הראוי לצטט הימנה קטעים מספר:

“ב”כ המבקשת סבור שבית משפט זה הוא בית משפט המוסמך ליתן צוים ופסקי דין על פי חוק הגנת הפרטיות וחוק האזנת סתר. ובמסגרת חוק הגנת הפרטיות זכאי נפגע לבקש סעד של תפיסה והחרמה (ס’ 29), וכדי שתהיה אפקטיביות לצו שכזה בפסק הדין יש צורך בצו מניעה זמני לרבות צו תפיסה זמני. לדעתו, כפי שעוה מפרוטוקול דיון שהתקיים בפני בד”ר, הרי בד”ר אינו מתכוון להמנע משמיעת הקלטות הנדונות ולכן יש צורך בצו המבוקש. אינני מקבל את טיעונו של ב”כ המבקשת. ראשית מבחינה עובדתית. האמור בתצהיר המבקשת הוא בבחינת דברים כלליים בלבד. אין שום התייחסות להאזנה של שיחה מסוימת, לא ברור מהתצהיר מי היו המשוחחים בנוסף למבקשת, ואין צורך לאמר שתוכן השיחות אינו ידוע לבימ”ש זה … אין בפני די נתונים עובדתיים בשלב זה לקבוע תוכנן ומהותן של השיחות שהוקלטו כשם שאין אני יכול לקבוע אף לכאורה לאיזה שיחות הכוונה או מי היו המשוחחים. … אני סבור שערכאה שיפוטית אחת אינה צריכה לחסום דרכו של מתדיין להגיש בקשות לערכאה שיפוטית אחרת במסגרת הליך שבסמכותה של אותה ערכאה, ויש להשאיר לאותה ערכאה את סמכות ההחלטה אם מדובר בראיה קבילה ואם לאו. חזקה על כל ערכאה שיפוטית שתחליט על פי הדין …

נראה לי שגם מאזן הנוחות מחייב שלא לתת צו שימנע מבעל דין להגיש בקשה לגיטימית להציג ראיה כלשהיא בפני ערכאה שפוטית אחרת מוסמכת.

התוצאה שצו המניעה הזמי נשאר על כנו תוך צמצומו בכך שלא יהא בו כדי למנוע ממשיב 1 לבקש מבד”ר לקבל כראיה חומר כלשהוא. כאמור, חזקה על בד”ר שיפעל על פי הדין”.

ביום 27.9.89 הגיש בא-כוח העותרת בקשה לתקן את עתירתו, וזאת לרגל החלטת כבוד השופט לויט שאין בצו המניעה למנוע מלבקש מבית הדין הרבני לקבל כראיה חומר כלשהו ולדון בקבילותו של חומר זה. בית המשפט הורה ביום 3.10.89על הגשת עתירה מתוקנת, וזאת, בין היתר, גם כדי לטעון טענותיו ולנמק את השאלה בדבר תחולת הוראת חוק האזנת סתר, תשל”ט-1979, וחוק הגנת הפרטיות, תשמ”א-1981, על סדרי הדיון והראיות בבתי הדין הרבניים. כן ניתן צו-על-תנאי המופנה לבית הדין הרבני, מדוע לא יבטל את החלטתו מיום 26.10.88 (ההחלטה מובאת לעיל במלואה).

ביום 22.10.89 הגיש בא-כוח העותרת עתירה מתוקנת, לפיה –

“מתבקש כבוד בית המשפט לעשות הצו על תנאי מיום 3.10.89 החלטי, ולפיו יבטל המשיב מס’ 1 או יראה כבטלה החלטתו מיום ל’ תשרי תשמ”ט, לאפשר למשיבים 2, 1: להציג ו/או להשמיע ו/או למסור הראיות שבידיהם ביחס לפרטיות העותרת, אשר הושגו בדרך של פגיעה בפרטיותה; גם הואיל בין העותרת למשיבים 2, 3 מתנהל הליך אזרחי מקביל (ת.א. 1828/88) בבית המשפט המחוזי בת”א שתחילתו בתביעת העותרת נגד המשיבים 2, 3 בגין מעשי המשיבים 2, 3בהם נפגעה לטענתה פרטיותה ונתקיימו האזנות אסורות לשיחותיה.

מבוקש כי עד להכרעה בעתירה זו ישאר צו הבינים שהובהר בבשג”צ 50/89 על כנו”.

לפי החלטתנו מיום 25.2.90 הגישו לנו הצדדים גם סיכומים בכתב.

 

דחיית העתירה

7. לאחר העיון באנו למסקנה, כי עתירה זו דינה לידחות מטעמים שנעמוד עליהם להלן, ואין אנו רואים לנכון ולדרוש, לדון ולהכריע בגופה של השאלה העקרונית בדבר תחולת הוראות סעיף 13 לחוק האזנת סתר וסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות על סדר הדיון ודיני הראיות בבית הדין הרבני.

כאמור, לטענת העותרת קיים חשש רציני, שהבעל עומד להשתמש במהלך הדיונים המתנהלים בבית הדין הרבני בחומר שהושג בדרך הנוגדת את הוראות חוק האזנת סתר וחוק הגנת הפרטיות. בין שחשש זה מבוסס, כטענת העותרת, ובין שאין בידינו נתונים לכך, כפי שכך נאמר בהחלטתו האמורה של כבוד השופט לויט, היה על בא-כוחה המלומד של העותרת להעלות את טענת א-קבילות הראיות לפני בית הדין הרבני, אשר לפניו מתקיים הדיון בין בני הזוג, מאז יוני 1987, בתביעות שונות בדבר שלום בית, הכרזת הבעל כמורד ותביעת גירושין מצד הבעל. כפי שראינו, עומדות הראיות בנוגע לתביעת הגירושין להישמע בבית הדין הרבני. והיה ואחד מבעלי הדין מבקש להביא ראיה, שלדעת בעל הדין האחר אינה ראויה לשמש כראיה לפי הוראות החוק האמורות, על בעלי הדין לטעון לפני הערכאה השיפוטית העומדת לדון בראיות, היינו בית הדין הרבני, את כל טענותיהם באשר לקבילותה של הראיה, וזאת הן מבחינה עובדתית – היינו, אם יש בה בראיה פגם שהושגה באופן הנוגד את הוראות חוק האזנת סתר וחוק הגנת הפרטיות, והן מבחינה משפטית – היינו, בין היתר, אם הוראות סעיף 13(א) לחוק האזנת סתר, וסעיף 32לחוק הגנת הפרטיות חלות גם על ראיות המוגשות לבית הדין הרבני.

סדר דיון זה, היינו הצורך להעלות טענה בדבר קבילותה של ראיה בתחילה, ובראש ובראשונה, לפני הערכאה השיפוטית הדנה בנושא שבקשר אליו מתבקשת הבאת הראיה, מן המושכלות הראשונים הוא ואינו צריך סימוכין וראיה. הליכה בדרך שונה, היינו “שליפת החלטה” – בדרך זו או אחרת – מאתערכאה שיפוטית אחרת בדבר הימנעות מקבלת הראיה, באופן שהערכאה השיפוטית הדנה בתביעה שבה מבוקשת הראיה “תילכד” בהחלטת הערכאה השיפוטית האחרת בדבר מניעת השימוש בראיה, לא זו בלבד שיש בה משום פגיעה בכיבוד ההדדי שערכאות השיפוט השונות חייבות לנהוג זו בזו, אלא מונעת היא מהערכאה השיפוטית הדנה בתביעה להבהיר את נימוקיה, על שום מה החליטה לקבל את הראיה או שלא לקבלה.

זאת ועוד זאת. הנמקה זו חשובה היא וחיונית היא, הן למקרה של ערעור על החלטת הערכאה השיפוטית והן למקרה שההחלטה תעמוד לביקורת בית המשפט הגבוה לצדק, במקרה המתאים והראוי לכך. השאלה, אם ההוראות האמורות בחוק האזנת סתר ובחוק הגנת הפרטיות חלות גם על ראיות המוגשות בדיון בבית הדין הרבני, שאלה נכבדה ועקרונית היא. בית הדין הרבני דן לפי דיני הראיות וסדרי הדין שבמשפט העברי ותקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, כשם שדן הוא לפי הוראות החוק המהותיות שבמשפט העברי, פרט למקרה שמצויה הוראת חוק מיוחדת, המופנית אל בית הדין הדתי והקובעת מפורשות כי על בית הדין הדתי לדון לפי הוראת חוק זו (כגון חוק שיווי זכויות האשה, תשי”א-1951, וחוק הירושה, תשכ”ה- 1965. ראה בג”צ 323/81 [1], בעמ’ 738-739). בנושא שבסוגייתנו יהא צורך לתת את הדעת על כמה שאלות שיעלו בה. מצד אחד, מפאת אופיין ומהותן של הנורמות הנקבעות בהוראות חוק האזנת סתר וחוק הגנת הפרטיות, ייתכן שההוראות בדבר אי-קבילותן של ראיות שהושגו בניגוד לאמור בחוקים הנ”ל חלות גם על סדרי הדיון והראיות בבתי הדין הרבניים; מצד אחר, ייתכן שההוראות בדבר אי-קבילותן של ראיות כאמור, שלא הופנו במפורש לבית הדין הדתי, אינן חלות בסדרי הדיון והראיות בבתי הדין הרבניים, במיוחד בהיתוסף החשש שבהחלתן של הוראות אלה יהא משום הכבדה יתרה בבירור דיונים שבתביעות שבין בני זוג, שהשאלות העובדתיות העולות בהן הן בחלקן הניכר משום עניינים שבנסתר יותר מאשר בנגלה, הבחנה הנרמזת בסעיף 3 לחוק האזנות סתר. וכיוצא באלה שאלות משפטיות וערכיות יעלו לבירור ולדיון. וכן מקום יש לדון בשאלת קבילותן של ראיות שהושגו בדרך האזנת סתר ופגיעה בפרטיות לפי המשפט העברי גופו (בעניין הגנת הפרטיות ואיסור האזנת סתר במשפט העברי ראה דברינו בד”נ 9/83 [2], בעמ’ 857-861). השאלות הנ”ל, וכיוצא בהן, שבניינן אין אנו מביעים עתה עמדה כלשהי, מקום בירורן הוא תחילה באותה ערכאה שיפוטית העומדת ליזקק לראיות אלה, שקרובה ומודעת היא לסוגיה, והחלטתה ונימוקיה יעמדו לעיני בית הדין לערעורין ובמקרה הראוי, לפי הפסיקה הנהוגה, לעיני בית-משפט זה, אם אחד מבעלי הדין יביאן לפנינו. ומשום טובה ותועלת רבה תהא, אם כבוד בית הדין הרבני ידון במפורט וינמק היטב את החלטתו בשאלות העולות בסוגיה האמורה לעיל.

8. בא-כוחה המלומד של העותרת, משום מה, נקט דרך שונה שאינה מקובלת עלינו. לאחר שבעלי הדין עומדים ומתדיינים בתביעות שונות בבית הדין הרבני מזה כשנה ומחצה, ובית הדין הרבני עמד להתחיל בקבלת ראיות בתביעת הגירושין, פונה העותרת לבית המשפט המחוזי – שלאחר פסק-דינו בתביעת המזונות שמלפני שנה וחצי לא דן עוד בסכסוכים שבין בני הזוג – ומבקשת הימנו צו-מניעה זמני למנוע שימוש בהקלטות. צו-מניעה זה מבקשת העותרת, ומקבלת, בחסות תביעת נזיקין שהוגשה לבית המשפט המחוזי לפיצויים על פגיעה בפרטיותה. ומשקיבלה צו-מניעה זה מבית המשפט המחוזי, מבקשת העותרת מבית הדין הרבני שיימנע מלהיזקק לראיות שבידי הבעל מכוח הצו הזמני האמור של בית המשפט המחוזי. דרך לא דרך זו שנקט בא-כוחה המלומד של העותרת לא ראויה הייתה לילך בה מלכתחילה, כאמור לעיל. ועתה, משנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי, בהחלטתו של כבוד השופט לויט, שאין צו המניעה חל לגבי דיוניו של בית הדין הרבני, כמפורט לעיל, בטלה עילה זו מאליה.

9. בעתירתה המתוקנת מבקשת העותרת לבטל את החלטת בית הדין הרבני מיום ל’ בתשרי תשמ”ט (26.10.88) “לאפשר למשיבים 2, 3 להציג ו/או להשמיע ו/או למסור הראיות שבידיהם ביחס לפרטיות העותרת, אשר הושגו בדרך של פגיעה בפרטיותה”. בקשה זו תומכת היא גם בכך שמתנהל הליך אזרחי בבית המשפט המחוזי, שבו תובעת העותרת פיצויי נזיקין מאת הבעל והמשיב השלישי בגלל פגיעה, לטענתה, בפרטיותה.

נימוק אחרון זה תמוה ומתמיה הוא. מה לבירורה של תביעה זו ולהשהיית הדיון בבית הדין הרבני בתביעת הגירושין שהגיש הבעל בבית הדין? וכי ניתן להעלות על הדעת, שבית-דין רבני, שלפניו מתנהל דיון בתביעת גירושין, יהא מנוע מלהמשיך בדיוניו משום שאחד מבעלי הדין הגיש תביעת נזיקין נגד בעל הדין השני על שפגע בפרטיותו לפי חוק הגנת הפרטיות? אם “הקשר” שבין שתי תביעו אלה הוא שבשתיהן יתברר אם הייתה כאן פגיעה בפרטיות, ואזי אין הראיה העומדת להיות מובאת בבית הדין הרבני קבילה, הרי כבר אמרנו, ששאלה זו צריך שתובא על-ידי בעלי הדין לפני בית הדין הרבני, והוא אשר ידון ויכריע בה במסגרת הדיון בתביעת הגירושין המתקיימת לפניו. חוששני שטענה זו לא באה אלא למנוע מבית הדין הרבני, שלא כדין וללא כל הצדקה, לדון בשאלת קבילותה של הראיה, ולהעביר את ההכרעה בה לבית המשפט המחוזי, ולשתק בדרך זו את המשך הדיון התקין לפני בית הדין הרבני בתביעת הגירושין. מובן, ואין צריך לומר, שבית-משפט זה לא ייתן ידו לכך.

10. מה נקבע בהחלטת בית הדין הרבני מיום 26.10.88, נושא העתירה שבפנינו? מתוך פרוטוקול הדיון של בית הדין הרבני ומתוך האמור בהחלטה גופה עולה, כי לא התקיים כל דיון לגופה של שאלת קבילות הראיות שהבעל עומד להגיש להוכחת תביעת הגירושין. מה שנאמר בהחלטת כבוד בית הדין באשר לשאלה זו הוא, כי:

“ב”כ הבעל הביא להיום עדים בענינים שבין בני הזוג.

ב”כ האשה מתנגד להשמעת העדים שלא בפני האשה. כמו”כ התעוררה בעיה אם לשמוע ההקלטות משום שניתן צו ע”י בימ”ש המחוזי האוסר על הבעל והחוקר וכל אדם מטעמם לעשות שימוש בכל צורה שהיא בהקלטות.

ביה”ד קובע שהצו שניתן אינו יכול למנוע ביה”ד משמיעת ההוכחות ליום שנקבע לדיון ולשמיעת ראיות” (ההדגשות שלי – מ’ א’).

נוסח זה אינו ברור כל צרכו, ויש להצטער על כך. ייתכן שכוונת הדברים האמורים היא, שבית הדין, שעמד לשמוע את העדים, קבע שהצו של בית המשפט המחוזי אינו מונע שמיעת ההוכחות, היינו העדים, אך מאחר שהאישה לא התייצבה, דחה שמיעתם של אלה למועד אחר שקבע. אך גם אם כוונת הדברים שבהחלטה היא גם לשמיעת ההקלטות, וכך אכן ניתן להסיק מסיומה של ההחלטה בה מובאת דעת המיעוט שאין לשמוע את ההקלטות, הרי הנימוק שבפי בית הדין הרבני הוא, שהצו שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי אין בו כדי למנוע שמיעתן של ההקלטות על-ידי בית הדין הרבני. ואכן, כך נפסק בהחלטתו של כבוד השופט לויט, שניתנה כעבור זמן, לאחר החלטתו האמורה של בית הדין הרבני, שצו המניעה אינו מכוון לבית הדין הרבני ולדיונים המתנהלים לפניו. אך אין בה בהחלטה של כבוד בית הדין הרבני משום הכרעה לגופה של השאלה בדבר קבילותן של ההקלטות.

11. כללו של דבר. על העותרת לטעון את טענותיה נגד קבילותה של ראיה אותה מבקשים להגיש בעת הדיונים בבית הדין הרבני לפני הערכאה השיפוטית הדנה בתביעה גופה, היינו – לפני בית הדין הרבני. משנדחית בקשתה, ובית הדין הרבני מחליט על קבלת הראיה, עליה לבקש רשות ערעור לבית הדין הרבני הגדול. לבקשתה זו רשאית היא לצרף בקשה שלא לקבל את הראיה עד להחלטת בית הדין הרבני לערעורין. אמנם, לפי תקנה קכא שבתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, תש”ך – “אין ערעור על החלטה בדבר מהלך הדיון אלא יחד עם ערעור על פסק הדין גופו …”, אך לפי פסיקת בית הדין הרבני הגדול, הוראה זו אינה חלה במקרים חריגים שבהם נודעת חשיבות רבה לראיה שבעניינה נתקבלה החלטה שעליה בא הערעור. עמד על כך פרופסור א’ שוחטמן, בספרו החשוב על סדר הדין לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדיון ופסיקת בתי הדין הרבניים בישראל (מורשת המשפט בישראל, תשמ”ח), אשר בו, בין היתר, העלה מהגנוזים פסיקה ענפה של בתי הדין הרבניים בסדרי הדין. בהתייחסו לתקנה קכא האמורה לעיל אומר פרופ’ שוחטמן, בעמ’ 453:

“גם לכלל שבתקנה זו עשויים להיות חריגים. בעני אחד החליט בית הדין הגדול לשמוע ערעור על החלטה לפסול עד, ‘למרות שההחלטה המעורערת היא בדבר מהלך הדיון, הואיל ולפי החומר שבתיק יש לכאורה להניח שעדותו יכולה להיות מכרעת בנדון, ועל מקרה כגון זה לא חל סעיף קכא לתקנות הדיון תש”ך” (וראה עוד בהמשך הדברים שם, וכן, שם, בעמ’ 452-453, בעניין ערעור על החלטה זמנית).

מההחלטה האמורה עולה, כי ניתנת רשות ערעור על החלטה בטרם ערעור על פסק הדין גופו, כאשר הנסיבות מצדיקות זאת, ויש להניח, שכך יהא הדין בשאלה כה עקרונית כגון זו של קבילות ראיות שנתקבלו תוך האזנת סתר ופגיעה בפרטיות.

12. לשיטה אחרונה. העתירה שלפנינו אינה במקומה, והטענות ששני הצדדים העלו לפנינו בעל-פה ובכתבי הסיכומים, מוקדם הדיון בהן. על העותרת לטעון את טענותיה, מבחינה עובדתית ומשפטית, בעניין קבילותן של ראיות מסוימות, שפגומות הן מחמת שבאו לעולם בניגוד להוראות החוקים בדבר האזנות סתר והגנת הפרטיות, בערכאה שלפניה מתקיים הדיון ושבה יוגשו הראיות, היינו לפני בית הדין הרבני, לרבות הגשת ערעור, באופן המפורט לעיל. וכבר אמרנו לעיל כי לאחר החלטת בי-דין רבני בגופה של הבקשה לקבלת ראיה, כאמור, תידון עתירה שתוגש, אם תוגש, בעניינה של החלטה זו לבית-משפט זה, לפי הכללים והנוהל המקובלים בבית-משפט זה.

יש להצטער, שבעטיה של העתירה נפסק הדיון בין שני בעלי הדין בסכסוך הקשה שביניהם למשך זמן ניכר, דבר שקשה הוא לבני הזוג ולילדים, כפי שהצביע על כך בא-כוחו המלומד של הבעל.

אשר על כל אלה אני מציע לחבריי לדחות את העתירה ולבטל הצווים שניתנו במסגרתה. העותרת תשלם למשיב השני הוצאות בסכום של 5,000 (חמשת אלפים) ש”ח, צמוד ונושא ריבית מהיום ועד לתשלומו בפועל.

 

השופט א’ ברק:

 

אני מסכים.

 

השופט י’ מלץ:

 

אני מסכים.

 

הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה לנשיא.

 

ניתן היום, ז’ בתשרי תשנ”א (26.9.90).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *