תקציר בג”צ 758/88 קנדל (03/09/1992): בית משפט עליון דחה עתירה נגד החלטת משרד הפנים שלא ליתן אשרת עולה לפי חוק השבות, ה’תש”י-1950, ולחלופין, רישיונות לישיבת קבע לפי חוק הכניסה לישראל, ה’תשי”ב-1952, ל’יהודי משיחי’ המאמין בישו כמשיח

בג”צ 758/88 קנדל נ’ שר הפנים, פ”ד מו(4) (1992) 505

 

בג”צ 758/88

בג”צ 431/89

בג”צ 2901/90

 

בג”צ 758/88:

1. ריצ’רד קנדל

2. ויקי קנדל

3. קליה דאון קנדל

4. ג’רמיה ג’יימס קנדל

5. הופ-רחל קנדל

6. ניקול קנדל

 

בג”צ 431/89

7. לינדה קרין ספיקמן

8. סידני ארל ספיקמן

9. דון ג’וי מריסה ספיקמן

 

בג”צ 2901/90:

10. גרי לי ברספורד

11. שירלי ברספורד

 

נגד

 

שר הפנים

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[03.9/1992]

לפני השופטים ש’ נתניהו, י’ מלץ, מ’ חשין

 

שלוש העתירות נסבו על החלטתו של המשיב שלא ליתן לעותרים אשרת עולה לפי חוק השבות, ה’תש”י-1950, ולחלופין, רישיונות לישיבת קבע לפי חוק הכניסה לישראל, ה’תשי”ב-1952. לדעת המשיב, העותרים הם בני “דת אחרת” במובן סעיף 4ב לחוק השבות, שכן הם משתייכים לזרם המכונה “יהודים משיחיים” ומאמינים בישו כמשיח. העותרים 10-11 הגישו את עתירתם זו זמן קצר לאחר שעתירה קודמת שהגישו באותו עניין נדחתה. לטענתם, חל שינוי במערכת העובדתית עליה השתית בג”צ את פסק-דינו בעתירתם הקודמת. לפי הטענה, הגם שעדיין מחזיקים הם באמונתם כיהודים בעלי אמונה משיחית, הם חדלו מפעילותם בקהילת “היהודים המשיחיים” ואין הם עוסקים עוד בפעילות מיסיונרית ובהטפה לאמונתם. עובדות אלה הובאו לפני בג”צ בעתירתם הקודמת, בתצהיר נוסף שהוגש לפני מתן פסק הדין, אך בפסק דינו של בג”צ לא הייתה התייחסות לאמור בתצהיר.בעתירה דנן, מבקשים העותרים להבחין בין אמונתם לבין פעילותם, תוך שהם סומכים את הבחנתם על המבחן החילוני ליברלי של חוק השבות. העותרים 7-9 מצהירים בגלוי על השתייכותם ל”יהודים המשיחיים”. העותר 8 מבקש בעתירתו, לחלופין, להסתמך בעניינו על הוראת סעיף 4א(א) לחוק השבות. העותרת 9, בתם הקטינה של העותרים, שנולדה להוריה לאחר שהפכו ל”יהודים משיחיים”, פנתה אל המשיב בבקשה לקבל אשרת עולה, אך המשיב החליט בעניינה, כי תוכל לקבל את האשרה המבוקשת, אם הוריה אפוטרופסיה ייתנו הסכמתם לשהותה של הקטינה בישראל בלעדיהם. עוד טענו העותרים, כי הם זכאים להשתקע בישראל מכוח זכותה של בתם הקטינה. העותרת 6 הגיעה לבגרות בעת שעתירתה הייתה תלויה ועומדת בבג”צ. לפיכך החליט המשיב בעניינה, כי עם מתן פסק הדין בעתירת הוריה תוכל לשקול, אם ברצונה להשתקע בישראל ולהגיש את בקשתה מחדש. כל העותרים עותרים, לחלופין, גם למתן רישיונות ישיבה של קבע בישראל, בטענה, שהמשיב התעלם מרגשותיהם הציוניים ומרצונם להשתקע בישראל. לטענתם, שיקוליו של המשיב הם זרים לעניין ובלתי סבירים. עוד טוענים העותרים להפלייתם לרעה בהשוואה לאחרים, המשתייכים ל”יהודים המשיחיים”, אשר קיבלו בעבר רישיונות לישיבת קבע בישראל. בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א. שינוי מהותי משמעותי בעובדות רלוואנטיות מרכזיות שבבסיס ההכרעה, אם הוא חל לאחר מתן פסק-דין, יוכל להצדיק פתיחת דיון מחדש בעתירה נוספת. לפיכך, בנסיבות דנן, אין העותרים מנועים מלהעלות את עתירתם זו (511ב-ג).

ב. אין כל קשר בין חופש המצפון והדת לגבי השאלה מי הוא יהודי לפי חוק השבות; אין לפגוע בחופש המצפון, הדת והאמונה של העותרים, אך אם אמונתם היא כזו שאינה מתיישבת עם מושג היהדות לפי חוק השבות, לפי כל המבחנים, בין על-פי הדת אותה בחרו, בין על-פי עולם היהדות, בין על-פי גישתו של היהודי החילוני-ליברלי, אין הם יכולים להיחשב כיהודים לצורך חוק השבות (511ו-512א).

ג.

(1) לא ייתכן מבחן הקובע את מעמדו הדתי של אדם על-פי קריטריונים הנתונים לשינוי מיום ליום; אין לקבוע את מעמדו של אדם כיהודי לצורך חוק השבות על-פי מבחן משתנה של פעילות (או של האינטנסיביות שלה), כשברצונו יפעל וברצונו יחדל (513א-ב).

(2) אין לקבל פיצול מלאכותי בין אמונה לבין פעולה, לפיו ימשיך איש לחיות באמונתו ורק את פעילותו יפסיק, לשם מראית עין, כאילו חדל להיות בן דת אחרת. עליו הנטל להוכיח, כי תוכו כברו וכי חזר בו לא רק מפעילותו אלא גם מאמונתו. הפסקת כל פעילות מכוח שכנוע אמיתי וכן, שהביאו לשינוי באמונתו, יהיה בה כדי הרמת נטל זה (513ז-514א).

(3) בנסיבות דנן, עתירתם של העותרים 10-11 דינה להידחות מן הטעם שטענתם העובדתית כי הפסיקו את פעילותם הקודמת אינה יכולה להתקבל; הם לא הראו כי השינוי שהתחולל, לטענתם, בפעילויותיהם הוא שינוי כן, שנבע מתוך שכנוע פנימי (514א-ב, ה).

(4) העותרים 7-9 אינם מתכחשים להיותם “יהודים משיחיים”. הם הצהירו על כך, והדבר מהווה אינדיקאציה לאמונתם ומכאן למסקנה, שהם בני “דת אחרת”, דבר המצדיק את דחיית עתירתם (516ג).

ד.

(1) בנסיבות דנן, הצהרת העותר 8, שהוא יהודי, אינה מתיישבת עם הזכאות לה הוא טוען מכוח סעיף 4א(א) לחוק השבות, שכן סעיף זה אינו עוסק ביהודי, אלא במי שאינו יהודי (516ה-ו).

(2) העותרת 9, אף שהיא אינה יהודייה, אלא היא בת “דת אחרת” בהיותה יהודייה משיחית, מוקנות לה זכויות של יהודי מכוח סעיף 4א(א) לחוק השבות; כשם שזכותו של יהודי לקבלת אשרת עולה מוקנית לו אם הביע את רצונו להשתקע בישראל, כן זכותה תלויה בהבעת רצון כזו (517ג-ד).

(3) בהיות העותרת 9קטינה, היא נתונה לאפוטרופסות של הוריה, הכוללת את קביעת מקום מגוריה ואת קביעת המקום בו תשתקע. בבחירה כזו חייבים האפוטרופסים לנהוג כהורים מסורים לטובת הקטינה (517ד-ו).

(4) קטיגוריה של הורים לילד, שהוא בעל זכאות לפי חוק השבות, אינה כלולה בקבוצת הזכאים שבסעיף 4א(א); חוק השבות מגביל, מתוכו, את מגמת “איחוד המשפחות”, באופן שהמשותף לקבוצת הזכאים שבסעיף 4א(א) לחוק הוא המגמה לעודד את עלייתם של אלה שאינם יהודים (ואינם יהודים שהמירו את דתם מרצון) בדרגות הקירבה המשפחתית המנויות בו, במטרה ומתוך סיכוי שהם ישתקעו בארץ ויתגיירו (518ג-ד).

ה.

(1) התנאי שבסעיף 3(א) לחוק השבות, כי מי שמבקש תעודת עולה יביע את רצונו להשתקע בארץ, בא כדי לענות על מטרתו של החוק לעודד עלייה של יהודים למען קליטתם בארץ כאזרחים (519ד).

(2) בנסיבות דנן, החלטתו של המשיב בדבר הצורך בהבעת רצונה של העותרת 6 להשתקע בארץ מתוך ידיעה מבוררת של מצבה היא נכונה וראויה. שיקולי המשיב מקבלים משנה תוקף, משהוברר שהעותרים ההורים אינם זכאים לאשרות עולה או להיתר לישיבת קבע על פי חוק הכניסה לישראל (519ג-ד).

ו.

(1) חוק הכניסה לישראל ותקנות הכניסה לישראל, ה’תשל”ד-1974, אינם מגדירים את הקריטריונים להענקת רישיון ישיבה לפי חוק הכניסה לישראל; למשיב נתון שיקול דעת רחב בנושא, והוא אינו חייב לנמק את החלטתו, באשר חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), ה’תשי”ט-1958, אינו חל עליו (520א).

(2) סמכות הביקורת של בג”צ על החלטת המשיב היא מצומצמת; באין נימוקים להחלטה נחסמת, למעשה, דרכו של העותר לבסס את העובדות שביסוד טענתו, כי החלטת הרשות היא פסולה (520ג).

(3) בנסיבות דנן, משנימק המשיב את החלטותיו, פתח הוא עצמו את הפתח בפני העותרים לפרוס אותן לביקורתו של בג”צ, מכל אותן העילות הפוסלות את פעולותיה של הרשות על-פי המשפט המינהלי, כמו שחיתות, מירמה, שכירות, חוסר תום לב, שיקולים זרים, חוסר סבירות וכו’ (520ה-ו).

ז. (אליבא דשופט מ’ חשין):

(1) הפטור מחובת הנמקה אין בו, כשהוא לעצמו, כדי לאצול על תחום פרישתו של שיקול הדעת ועל סמכות בג”צ להעביר את החלטתו של המשיב תחת שבט הביקורת; היקף שיקול הדעת לעצמו וחובת ההנמקה לעצמה (525ה).

(2) פטור מחובת הנמקה מעמיד מחסום גבוה לפני עותר, ואותו מחסום יוצר קושי מעשי לייסד טענה בדבר פסלותו של שיקול הדעת. פטור זה מהנמקה מצמצם במאוד את יכולת הביקורת, אך יש להבחין בין יכולת הביקורת לבין סמכות הביקורת. אין לערב מהות בדרכי הוכחה, ואין לערב בין שטח התפרשותו של שיקול הדעת לבין הקושי להמציא ראיות על פסול שנפל באותו שיקול דעת (526ג-ה).

(3) שיקול דעתו של המשיב על-פי חוק הכניסה לישראל, אשר כונה שיקול דעת “מוחלט”, אינו “מוחלט” כל עיקר, ומניין עילות הביקורת עליו כמניין עילות הביקורת על שיקול דעת אחר, שאינו “מוחלט” (528א).

ח.

(1) המדיניות שנוקט המשיב מזה שנים רבות היא שלא להעניק אשרות לישיבת קבע לזרים אלא במקרים חריגים, בהם קיימים שיקולים מיוחדים. מדיניות זו עמדה בביקורתו של בג”צ, ולא נמצא בה פגם (521ב-ג).

(2) אין יסוד לטענה, כי עובדת היותם של העותרים “יהודים משיחיים” היוותה שיקול זר בהחלטת המשיב. עובדה זו היא ניטראלית, כשמדובר בישיבת קבע לפי חוק הכניסה לישראל; מדיניותו של המשיב אחת היא לכל זר, ויהיה זה “יהודי משיחי” או בן דת אחרת כלשהי, שאינו זכאי לאשרת עולה לפי חוק השבות (521ד).

(3) בנסיבות דנן, אין מתקיימים טעמים מיוחדים, המצדיקים לנהוג בעותרים כחריגים למדיניותו הכללית של המשיב (521ה).

(4) אין מקום לטענת העותרים על הפליה, כשהחוק קובע תנאים ברורים לזכאות, כפי שקובע חוק השבות. זכאות, שהוכרה במי שאינו עונה על התנאים, ניתנה שלא כדין, ואין בכוחה להקנות זכות דומה לאחר. גם המקרים האחרים שפורטו על-ידי העותרים כמעידים על הפליה שונים שוני מהותי מהמקרים של העותרים ואינם יכולים להוות בסיס להשוואה (523ג-ד).

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 24/07/1991. העתירות נדחו. הצווים על תנאי בוטלו.

 

י’ בן-מנשה – בשם העותרים;

ע’ פוגלמן, סגן בכיר א וממונה על ענייני בג”צים בפרקליטות המדינה – בשם המשיב.

 

ניתן היום, ה אלול ה’תשנ”ב (03/09/1992)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *