תקציר בג”צ 7471/05 בלדי בע”מ (20/06/2007): בית משפט עליון ביטל החלטת מועצת רבנות ראשית שלא ליתן תעודת כשרות לבשר כבש מיובא שיוכשר בישראל

בג”צ 7471/05 בלדי בע”מ נ’ מועצת הרבנות הראשית לישראל, פד”י סב(2) (2007) 370

 

בג”צ 7471/05

בלדי בע”מ

נגד

מועצת הרבנות הראשית לישראל

1. נטו מלינדה סחר בע”מ

2. לאטי עזרא בע”מ (המבקשות להצטרף כמשיבות לעתירה)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

[20/06/2007, 08/01/2007, 12/06/2006]

לפני הנשיאה ד’ ביניש והשופטות א’ פרוקצ’יה, ד’ ברלינר

 

העותרת, חברה העוסקת, בין היתר, בייבוא של בשר כשר לישראל ובשיווקו, ביקשה לקבל מהמשיבה אישור עקרוני למתן תעודת הכשר לבשר כבש כשר שבכוונתה לייבא מאוסטרליה. הבשר שבעבורו מבקשת העותרת את תעודת ההכשר הוא בשר שאינו מוכשר בטרם הגיעו לארץ. לפיכך, ביקשה העותרת את אישור המשיבה לביצוע הליך ההכשרה של הבשר במפעלה בארץ. המשיבה סירבה לבקשת העותרת ודרשה כי הליך ההכשרה יתבצע באוסטרליה. מכאן העתירה.

לטענת העותרת, נוקטת המשיבה הפליה, מן הטעם שאין הצדקה להבחין בין ייבוא בשר כבש, שאותו היא נדרשה להכשיר באוסטרליה, לבין ייבוא של סוגי בשר אחרים, שלגביהם הותר ליבואנים אחרים – ואף לעותרת עצמה – להכשיר את הבשר המיובא בארץ. העותרת טענה עוד כי התערבות המשיבה בהחלטתה של ועדת הכשרות, שנתנה לעותרת אישור עקרוני, נעשתה משיקולים שאינם רלוונטיים לדיני הכשרות, ובכך חרגה מהשיקולים שרשאית היא לשקול. לטענת המשיבה, משהוגשה העתירה וניתן צו על-תנאי, היא החליטה לחייב את כל יבואני הבשר להכשיר את הבשר בחו”ל תוך מתן תקופת מעבר של 18 חודשים לשם התארגנות היבואנים להקמת מתקני הכשרה בחו”ל. מתן היתר לעותרת לייבא בשר כבש שאינו מוכשר מנוגד, כך נטען, בין היתר, למדיניותה החדשה המתוארת של המשיבה המבוססת על טעמים הלכתיים המצויים ב”גרעין הקשה” של דיני הכשרות. בית המשפט העליון (מפי הנשיאה ד’ ביניש פסק):

א.

(1) המשיבה היא הגורם המינהלי המוסמך על פי חוק ליתן תעודות הכשר לבשר המיובא ארצה. מהיותה של המשיבה רשות שלטונית הפועלת מכוח הסמכויות המוקנות לה בחוק כפופה היא, כמובן, לכללים החלים על כל רשויות המינהל, ובהם האיסור לחרוג ממסגרת הסמכות המוקנית לה בחוק, מהחובה לנהוג בשוויון, מהאיסור לשקול שיקולים זרים ומהחובה להפעיל את שיקול הדעת המוענק לה מכוח החוק באופן סביר ומידתי (385ב).

(2) שיקול הדעת של הגורמים המוסמכים ליתן תעודת הכשר לבשר מיובא מוגבל לבחינת יישום הכללים המהווים את ה”גרעין הקשה” של דיני כשרות המזון בהלכה (386ב-ג).

(3) אין חולק כי כשרותו של הבשר צריך שתיקבע בהתאם לדיני כשרות המזון בהלכה. למשיבה אף נתון, ככלל, שיקול הדעת בנוגע לעמדה ההלכתית שיש לאמץ באשר לכשרות המזון. אולם, גם בבואה לפסוק על פי ההלכה, שיקול הדעת המוקנה לה באשר לקביעת התנאים למתן תעודות הכשר אינו שיקול דעת מוחלט. השיקולים הבלעדיים, שרשאית המשיבה לשקול בבואה להפעיל את שיקול דעתה לעניין מתן תעודות הכשר לבשר המיובא ארצה, הם שיקולים מובהקים הנוגעים לכשרות הבשר (388ב-ד).

(4) בנסיבות דנן, אף אם ניתן להניח לטובתה של המשיבה כי דרישתה לבצע את הכשרת הבשר בחו”ל כתנאי למתן האישור העקרוני לייבוא הבשר אכן מעוגנת בספקות הלכתיים שהתעוררו בקרבה בנוגע להליך של הכשרת הבשר, אין די בספקות אלה כדי להצדיק את מידת הפגיעה בחופש העיסוק של העותרת (388ה-ז).

ב.

(1) שאלת הזכות לחופש עיסוק מעוררת בעייתיות מיוחדת בהקשר של ייבוא בשר ארצה. המורכבות של הנושא נובעת מכך שבסעיף 5 לחוק בשר ומוצריו, ה’תשנ”ד-1994 (להלן: חוק הבשר), נקבעה הוראה מפורשת שלפיה החוק יהיה תקף על אף האמור בחוק-יסוד: חופש העיסוק, בהתאם ל”פסקת ההתגברות” הקבועה בסעיף 8 לחוק היסוד. פסקת ההתגברות בחוק היסוד וסעיף 5 לחוק הבשר מתירים, אפוא, את הפגיעה החוקתית בחופש העיסוק, הטמונה בעצם האיסור לייבא ארצה בשר שאינו כשר (389א-ב).

(2) היותו של חוק הבשר משוריין מפסילה חוקתית, אין משמעו ביטול מעמדה החוקתי של הזכות לחופש עיסוק עת עסקינן בפרשנות הוראותיו של החוק האמור וביישומן. הזכות לחופש עיסוק אכן נסוגה על פי “פסקת ההתגברות” אל מול האינטרס בהבאת בשר כשר ארצה, ובשר כשר בלבד. אולם, הזכות אינה מתבטלת עת מדובר בהנהגת אמצעים אשר מגבילים את ייבוא הבשר, גם כאשר מדובר בבשר כשר (389ג-ד).

(3) בנסיבות דנן, האמצעי שבחרה המשיבה – הדרישה לבצע את הכשרת הבשר בחו”ל לפני הקפאתו כתנאי למתן תעודת ההכשר – הוא אמצעי הפוגע בחופש העיסוק של יבואניות הבשר הכשר בכלל, ושל העותרת בפרט (389ו).

ג.

(1) בחינת השאלה אם הפגיעה בחופש העיסוק של העותרת היא מידתית תיעשה בהתאם לשלושה מבחני המשנה המצטברים שנקבעו בפסיקה לבחינת המידתיות. מבחן המשנה הראשון, הוא מבחן ההתאמה הרציונלית בין האמצעי שננקט לבין המטרה שאותה הוא נועד להגשים, מתקיים בענייננו, שכן הכשרת הבשר בחו”ל תבטיח את מניעת הקשיים ההלכתיים, שהמשיבה טוענת לקיומם בכל הנוגע לכשרות הבשר (390ד-ה).

(2) מבחן המשנה השני הוא מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה, והוא מעורר קושי ממשי בנסיבות דנן, שכן על פני הדברים נראה שאכן קיים אמצעי להבטחת כשרות הבשר שפוגע פגיעה קלה יותר בזכותה של העותרת לחופש עיסוק בהשוואה לפגיעה הנגרמת כתוצאה מהחיוב להכשיר בחו”ל את הבשר המיובא ארצה. קיימת דרך, שהמשיבה עצמה הכירה בה בעבר והיא אף ממשיכה להכיר בה בהווה, שפוגעת במידה פחותה יותר ביבואן הפוטנציאלי, ואף יש בה על פני הדברים יתרונות לצרכן הישראלי, והיא – להכשיר את הבשר במפעל קיים בישראל (390ה-ו, 391ד).

(3) גם על פי מבחן המשנה השלישי לבחינת עילת המידתיות – הוא מבחן האמצעי המידתי “במובן הצר”, שבו נבחן היחס בין הנזק שנגרם לפרט כתוצאה מהפגיעה בחופש העיסוק שלו לבין התועלת שצומחת לציבור מהפגיעה בזכות – מדיניותה החדשה של המשיבה בנוגע להכשרת הבשר המיובא אינה עומדת במבחן הביקורת (391ה-ו).

ד. (אליבא דשופטת א’ פרוקצ’יה):

(1) בהפעילה את סמכויותיה למתן תעודות הכשר, ובקובעה את התנאים למתן תעודות כאמור, מוטלת על המשיבה החובה לשקול, בראש ובראשונה, את תכלית החוק המסמיך, שעיקרה הקפדה על תנאי כשרות הבשר המיובא לישראל. עם זאת, באשר לאופן השגת תכלית זו, על המשיבה לשקול, בין יתר שיקוליה, גם את עוצמת הפגיעה בחופש העיסוק של יבואן הבשר הכרוכה בקיום התנאים שהיא מציבה למתן התעודה, ועליה להעריך את מידת נחיצותה והכרחיותה של הפגיעה כתנאי להגשמת תכלית החוק להבטיח ייבוא בשר כשר לישראל (404ו-405א).

(2) חוק הבשר, על פסקת ההתגברות שבו, משוריין מביטול חוקתי, ולא ניתן לבטל את תוקפו בתקיפה חוקתית בנימוק כי הוא סותר את עקרון חופש העיסוק ואינו עומד בתנאיה של פסקת ההגבלה על פי חוק היסוד. לא ניתן גם לכפור בכוחה של הרשות המוסמכת לפעול ליישום תכלית החוק – להבטיח קיומה של תעודת הכשר בייבוא בשר לישראל חרף הפגיעה בחופש העיסוק של היבואנים הטמונה בעצם דרישת התעודה כתנאי לייבוא (405ה-ו).

(3) חסינותו של חוק הבשר מתקיפה חוקתית בהיבט החוקתי אינה משילה מהרשות המוסמכת את חובתה לפעול במישור המינהלי בסבירות, במידתיות ובהגינות בהפעילה את סמכויותיה על פי החוק. באותה מידה, אין שריונו החוקתי של חוק הפוגע בזכות אדם פוטר את הרשות המינהלית מהפעלת סמכויותיה מכוח אותו חוק תוך כדי התחשבות בזכויות יסוד של האדם ומתן משקל ראוי לזכויות אלה, במסגרת החתירה להשגת תכליות החוק המסמיך (406א-ב).

(4) בנסיבות דנן, דרך הפעלת סמכויותיה של המשיבה באשר לתנאי שהציבה לעניין למתן תעודת הכשר, המחייב יבואן להכשיר את הבשר המיובא עוד בחוץ לארץ, אינה עומדת במבחן חוקיות המינהל. הטעם לכך נעוץ בעובדה כי לא הוכחה באופן ברור וחד משמעי החובה ההלכתית לבצע את הכשרת הבשר בחו”ל. כנגד זאת, הפגיעה בחופש העיסוק של העותרת בהצבת דרישת ההכשרה בחו”ל היא ברורה, בשל העלויות וההיערכות המיוחדת הנדרשות לצורך כך (407א-ב).

(5) בנסיבות דנן, ניסיונה של המשיבה “ליישר קו” ולגבש כיום מדיניות אחידה, וגם זאת – בשלבים ובהדרגה תוך כדי ניהול משא ומתן מתמשך עם היבואנים, מצביע על כך כי התנאי המחייב הכשרת הבשר בחו”ל, מיד לאחר השחיטה, אינו בבחינת תנאי כשרות אולטימטיבי הנוגע ל”גרעין הקשה” של דיני הכשרות שיש לקיימם בלא עוררין בכל מקום ובכל עת (407ג-ד).

(6) בנסיבות דנן, מהות זו של הדרישה, ושיטת החלתה הבלתי רציפה והבלתי עקבית, משוות לה אופי של דרישה בלתי סבירה ובלתי מידתית, כשהיא ניצבת אל מול הפגיעה בחופש העיסוק של היבואן הנגרמת מהחלתה. דרישה זו חורגת מתכלית החוקים המסמיכים – להסדיר את הגרעין הקשה של דיני הכשרות במזון; היא אינה מאזנת כראוי בין תכלית ההגשמה הבסיסית של חוקי הכשרות במזון לבין מידת הפגיעה בחופש העיסוק של היבואן בדרך להגשמת התכלית (407ד-ה).

ה. (דעת מיעוט – השופטת ד’ ברלינר):

(1) החוק נותן תשובה מפורשת לשאלה מה הם השיקולים שעל הרבנות הראשית לישראל (להלן גם: הרבנות) לשקול בהפעילה סמכותה לפי חוק איסור הונאה בכשרות – דיני הכשרות בלבד (395ו).

(2) תכליתו של חוק איסור ההונאה בכשרות אינה דתית. אין החוק מיועד להגביר את צריכת המזון הכשר בארץ. תכליתו של החוק היא למנוע הטעיה של המבקשים לשמור על כשרות המזון שהם אוכלים. השיקולים ההלכתיים הרלוונטיים לעניין חוק איסור הונאה בכשרות הם רק אלה הנוגעים לדיני הכשרות. פרשנות חילונית – היא התוחמת את גבולותיהם של דיני הכשרות (396ה-ז).

(3) למונח “דיני הכשרות” ניתנה בפסיקה פרשנות מצמצמת. על הרבנות הראשית לדאוג כי המזון שלגביו ניתנת תעודת הכשר יהיה, כמזון, כשר לאכילה. אל לה להביא בחשבון קידומם של ערכים דתיים שאינם משליכים באופן מובהק על כשרותו של המזון עצמו. הכללת שיקולים “חיצוניים” מעין אלה, תהווה חריגה מסמכותה הפונקציונלית של הרבנות (397א-ב).

(4) שיקול לגיטימי נוסף הינו השיקול של מניעת הטעיית הציבור בנושא הכשרות. הרבנות רשאית לכלול במניין שיקוליה גם את השאלה אם הציבור עלול לקבל רושם שגוי בשאלות הנוגעות לכשרות. זאת, גם אם כשרותו של המזון עצמו אינה מוטלת בספק (397ה).

ו. (דעת מיעוט – השופטת ד’ ברלינר):

(1) ככל רשות מינהלית, נתון גם שיקול הדעת של הרבנות לביקורתו של בית המשפט הגבוה לצדק. ואכן, במקרים שבהם ישתכנע בית המשפט כי הרבנות שקלה שיקולים שלא לעניין – ובענייננו: שיקולים שאינם נוגעים לכשרות המזון או לחשש הטעיה – לא יהסס מלהתערב (398א).

(2) יש מקום להבחין בין שני סוגי שיקולים המובאים בחשבון בגדר בחינתה של כשרות המזון. סוג שיקולים אחד הוא השיקול ההלכתי הטהור. בגדר סוג שיקולים זה מחליטה הרבנות מהן הדרישות שעל המזון לקיים כדי שהוא ייחשב ככשר על פי ההלכה. סוג שיקולים שני ניתן לכנות כשיקול “מינהלתי-טכני”. הכוונה היא לצעדים שאותם סבורה הרבנות כי יש לנקוט על מנת להבטיח את התקיימותן של הדרישות ההלכתיות (398ז-399א).

(3) השאלה מה מידת הפיקוח הנדרש על הליך הכנת המזון, שיווקו וכד’, כדי שניתן יהיה להעניק לו הכשר, עשויה להיות שאלה הלכתית. אם כך הוא, משתייך שיקול זה לסוג השיקולים הראשון. סוג השיקולים השני כולל רק את המישור הטכני במהותו שעניינו אמצעי העזר שאותם דורשת הרבנות כדי לאפשר לה למלא את תפקידה (399א-ב).

(4) ככל שמדובר בסוג השיקולים השני, פתוחה הדרך להפעלת פיקוח על ידי בית המשפט. שיקול הדעת של הרבנות בקביעת התנאים הדרושים לה כדי לקיים את הפיקוח המחויב רחב הוא, בשים לב למומחיותה וניסיונה, אולם אין מחסום בפני התערבות של בית המשפט במקרים המתאימים. אולם שונים הדברים כשמדובר בסוג השיקולים הראשון (399ג-ד).

(5) התבצרותה של הרבנות מאחורי הטענה שהיא פעלה משיקולים הלכתיים אינה מעניקה לה חסינות מביקורת שיפוטית (399ה).

(6) את הביקורת השיפוטית על שיקול דעתה של הרבנות יש לצמצם למישור שאינו הלכתי וכן לשאלה אם חרגה הרבנות מסמכותה בשל כך ששקלה שיקולים שאינם נוגעים לכשרות המזון. למעט חריגים נדירים שבנדירים, אין מקום להתערבות בשיקול דעתה של הרבנות בשאלות ההלכתיות הנוגעות באופן ישיר לכשרות המזון (400ב-ג).

ז. (דעת מיעוט – השופטת ד’ ברלינר):

(1) על פי עמדת המשיבה, חלק אינהרנטי מדרישות הכשרות הוא הכשרת הבשר בתוך שלושה ימים משחיטתו, בלא להחריג את ימי ההקפאה מהחשבון. עמדה זו של הרבנות היא בגדר שיקול הלכתי טהור הנוגע ל”גרעין הקשה” של דיני הכשרות. קבלת העמדה כי מדובר ב”גרעין הקשה” של דיני הכשרות – מצביעה על כך שאין אמצעי אחר שפגיעתו פחותה כדי להתגבר על הבעיה. הכשרה בארץ יכולה להוות אמצעי שכזה, רק תוך קבלת התזה שההקפאה מפסיקה את מירוץ הזמן, והרי זוהי בדיוק הסוגיה ההלכתית (402א-ב).

(2) אכן, ישנן גישות הלכתיות אשר מקילות בנושא זה וייתכן בהחלט שניתן לאמץ עמדה אחרת. אולם הגוף שלו העניק החוק החילוני את הסמכות ואת התפקיד להכריע איזו גישה לאמץ, הוא הרבנות. משפעל גוף זה במסגרת סמכויותיו ומשיקולים ענייניים – אין להתערב בכך (402ב-ג).

(3) העובדה שלאורך תקופה הסתפקה הרבנות בהכשרת הבשר בארץ אין בה כדי לשלול את סמכותה הטבועה, ככל גוף מינהלי, לשקול פעם נוספת את הסוגיה. מתחם שיקול הדעת ההלכתי יכול שישתרע על רמות הקפדה שונות, אשר הבחירה ביניהן נתונה בידי הרבנות (403ב-ג).

(4) בנסיבות דנן, עולה כי המשיבה נוקטת פעולות הדרגתיות ומתמשכות שמטרתן להביא לכך שהבשר הנשחט תחת השגחתה – בארץ ובחוצה לארץ – יוכשר מיד לאחר שחיטתו, ללא הקפאה. העובדה שהרבנות בחרה לנקוט מאמץ הדרגתי ומושכל, ולא לנסות לשנות סדרי עולם באיבחת הוראה אחת, עשויה להעיד דווקא על קו אחראי ושקול, בהבדל מכרסום המסד שעליו נשענת ההחלטה (403ד-ה).

 

התנגדות לצו על-תנאי מיום 22/01/2006. העתירה התקבלה, הצו על-תנאי נעשה מוחלט ברוב דעות נגד דעתה החולקת של השופטת ד’ ברלינר.

 

ניר גלעד – בשם העותרת;

אבי ליכט, סגן בכיר לפרקליט המדינה – בשם המשיבה;

ארז הרכבי – בשם המבקשות להצטרף כמשיבות לעתירה.

 

ניתן היום, ד תמוז ה’תשס”ז (20/06/2007).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.