תקציר בג”צ 7395/07 פלונית (21/01/2008): בית משפט עליון ביטל החלטת בית דין רבני כי הילדה תלמד במוסד חינוכי דתי

בג”צ 7395/07 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורים (21/01/2008)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”ץ 7395/07

 

בפני:

כבוד השופטת ע’ ארבל

כבוד השופטת א’ חיות

כבוד השופט י’ דנציגר

 

העותרת:

פלונית

נ ג ד

המשיבים:

1. בית הדין הרבני הגדול לערעורים

2. בית הדין הרבני האיזורי אשדוד

3. פלוני

 

עתירה למתן צו על תנאי

 

תאריך הישיבה:

י”א בטבת התשס”ח (20/12/2007)

כ”ב בטבת התשס”ח (31/12.07)

 

בשם העותרת:

עו”ד ש’ מורן, עו”ד ש’ עצמון-פלג, עו”ד ע’ דרור

בשם המשיבים 2-1:

עו”ד ש’ יעקובי

המשיב 3:

בעצמו

מטעם לשכת הסעד:

גב’ ט’ גונן וגב’ מ’ שטרקמן

 

פסק-דין

 

השופטת ע’ ארבל:

 

בעתירה שהוגשה על סיפה של שנת הלימודים תשס”ח ביקשה העותרת להורות כי בנותיה תשולבנה במסגרת החינוך הממלכתי. המשיב 3, אביהן של הבנות (להלן גם: האב), מבקש לרשום אותן למסגרת החינוך הממלכתי-דתי, כפי שקבע בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, המשיב 1 (להלן: בית הדין הגדול).

 

רקע, הליכים וטענות הצדדים

1. העותרת והמשיב 3 נישאו זו לזה בשנת 1998. במהלך נישואיהם נולדו לזוג שתי בנות, הבכורה ילידת שנת 2001 והצעירה ילידת שנת 2003 (להלן: הקטינות). כפי שעולה מטענות הצדדים ומתסקירי סעד שהוגשו בעניינם, העותרת גדלה בבית חילוני-מסורתי ואילו המשיב 3 גדל במשפחה המנהלת אורח חיים דתי. במהלך נישואיהם הגיעו בני הזוג להסכמות באשר לאורח החיים המשותף בביתם, במסגרתן הסכימה העותרת לקבל על עצמה שמירת חלק ממצוות הדת. יצוין עם זאת, כי, הקטינות, שגדלו אף הן באורחות אלה, שולבו במסגרות חינוך חילוניות.

עקב משבר שפקד את חיי הנישואים של בני הזוג, נפתחו בשנת 2006 הליכים משפטיים ביניהם הן בבית הדין הרבני האזורי באשדוד – המשיב 2 (להלן: בית הדין האזורי), הן בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון. בחודש יולי 2006 ערכו בני הזוג הסכם גירושין (להלן: הסכם הגירושין), אשר קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה. במסגרת ההסכם נקבע, בין היתר, כי הקטינות תשארנה באפוטרופסות משותפת של שני ההורים וכי המשמורת עליהן תינתן לאמן, העותרת. כן, הסכימו כי הסדרי הראיה של המשיב 3, כמו-גם יתר הנושאים הקשורים בקטינות, לרבות שאלת חינוכן, יידונו וייקבעו על ידי בית הדין הרבני. אין חולק כי מיום בו נפרדו דרכיהם של בני הזוג שבה העותרת לנהל אורח חיים חילוני, בעוד שהמשיב 3 חי את חייו כאדם דתי.

2. בדיון שהתקיים בפני בית הדין האזורי בשאלת חינוכן של הקטינות הביעה העותרת את רצונה כי הן תשולבנה במוסדות החינוך הממלכתי, בטענה כי הדבר תואם את אורח חייה ובהתחשב בכך שעד היום הן למדו במוסדות חינוך חילוניים. המשיב 3, לעומת זאת, ביקש כי הן תשולבנה במסגרת החינוך הממלכתי-דתי. זאת, נוכח החשיבות שהוא רואה בגידולן על ברכי הדת וחששו לקשר ביניהם אם לא ילמדו הקטינות במסגרת זו. נוכח המחלוקת שהתעוררה בין הצדדים, הורה בית הדין האזורי לשירותי הרווחה על הגשת תסקיר סעד. במסגרת התסקיר שהוגש באפריל 2007 ציינה פקידת הסעד, גב’ טל גונן (להלן: פקידת הסעד), כי המטרה העיקרית בקביעת המסגרת החינוכית עבור הקטינות היא מניעת קונפליקט בנפשן, תוך שמירה על הלימה בין החינוך שניתן להן ובין הרגלי סביבתן. על פי התסקיר, שילובן של הקטינות במסגרות החינוך החילוני ייצור הלימה בין תכני הלימודים והערכים שיוקנו להן במוסדות החינוך ובין אורח החיים החילוני של העותרת, אשר הקטינות נמצאות במשמורתה. זאת, בעוד שלהערכתה של פקידת הסעד, רישומן של הקטינות למסגרת החינוך הממלכתי-דתי עלול לגרום להן לבלבול, להיעדר יציבות ולחוסר בטחון בקשר עם אמן. השלכה קשה נוספת בשילוב הבנות במסגרת החינוך הממלכתי-דתי ראתה פקידת הסעד בכך שהדבר יגרום לניתוקן מהחברות שהיו בסביבתן עד היום. הדברים קיבלו משנה תוקף לגבי הבת הבכורה שהייתה עתידה להתחיל ללמוד בכתה א’ בשנת הלימודים תשס”ח, לגביה נקבע כי העברתה למוסד חינוך ממלכתי-דתי יש בה כדי להקשות על השתלבותה בכתה, שכן היא תאלץ להתמודד עם חברה חדשה – התמודדות נוספת לזו שתהא מנת חלקה מעצם המעבר למסגרת הלימודית. באשר לקשר של הקטינות עם המשיב 3, התרשמה פקידת הסעד כי הוא מושתת על אהבה, בטחון, דאגה, יציבות ורציפות, ומשכך הוא אינו מותנה במסגרות החינוכיות בהן תשולבנה הקטינות. לאור האמור, המליצה פקידת הסעד כי הקטינות ישולבו במסגרות החינוך הממלכתי.

3. בית הדין האזורי פסק בניגוד לתסקיר, והורה לעותרת לרשום את הקטינות למסגרות החינוך הממלכתי-דתי, וזאת בהתבסס על שני נימוקים עיקריים. ראשית, בית הדין מצא כי חינוך הקטינות בבית ספר חילוני עלול “להרחיק את הקשר בין האב לבנותיו”, דבר שיפגע בטובתן העתידית בקשר עם שני הוריהן. שנית, בית הדין נתן משקל לעובדה כי לשני הצדדים – למשיב 3 ולעותרת – בסיס של ערכים דתיים, ובהתחשב באופיו של החינוך הממלכתי-דתי קבע כי יש בו זיקה לאורח חייהן של הקטינות.

4. על פסק הדין של בית הדין האזורי הגישה העותרת ערעור לבית הדין הגדול. בדיון שהתקיים בפניו ביום 19.7.07 הציע בית הדין הגדול הצעת פשרה בהתבסס על תסקיר הסעד, שהועלתה על הכתב בהחלטה מיום 22.8.07, לפיה תרשמנה הבנות למסגרות החינוך הממלכתי, ובמקביל תחוזק זיקתן לאורח החיים הדתי של אביהן באמצעות “חוגי יהדות” והגדלה מסויימת של הסדרי הראייה עימו (להלן: הצעת הפשרה). כן הוצע כי ההורים יימנעו מכל הסתה של הקטינות זה נגד זו ויעודדו את הקטינות לכבד את אורח החיים בביתו של כל אחד מן ההורים. העותרת הסכימה להצעה. המשיב 3 התייעץ עם “דעת תורה” והסכים לדרך של פשרה, אולם לאחר שביקש שהות נוספת לחשוב על הדברים ולאחר שהצעת הפשרה הועלתה על הכתב, התחרט המשיב 3 ודחה את ההצעה. בעקבות סירובו של המשיב 3 לסיים את הסכסוך בהסכמה, הפנה בית הדין הגדול את בני הזוג לפסיכולוג ד”ר פירשטיק לקבלת חוות דעת נוספת בעניינן של הקטינות.

5. העותרת סירבה לשתף פעולה עם ד”ר פירשטיק בטענה כי אין צורך במינוי גורם מקצועי נוסף וכי דוחק הזמן נוכח שנת הלימודים העומדת בפתח לא יאפשר הכנת חוות דעת באיכות ראויה. במקביל הגישה העותרת ביום 30/08/2007 את העתירה נשוא פסק דין זה ולצידה בקשה לסעד זמני דחוף שיורה על רישום הקטינות במוסדות החינוך הממלכתי. לטענתה, בית הדין הרבני חסר סמכות לדון בעניין חינוך הקטינות. זאת, מאחר שנושא החינוך לא נכרך מלכתחילה בתביעת הגירושין שהוגשה על ידי המשיב 3 לבית הדין האזורי. לדבריה, אף הסכמתה להתדיין בעניין זה בבית הדין הרבני, כפי שבאה לידי ביטוי בהסכם הגירושין, אינה מועילה, הואיל וההסכם לא נחתם על ידי בני הזוג בשם הקטינות כאפוטרופוסים שלהן. עוד טוענת העותרת כי פסיקתו של בית הדין האזורי סותרת את עקרון טובת הילד, שכן היא ניתנה בניגוד לתסקיר הסעד שהיה חד משמעי בהמלצתו, מנומק ולא נסתר באמצעות חוות דעת נגדית.

כשלושה ימים לאחר הגשת העתירה, ביום 02/09/2007, הגישה העותרת בקשה נוספת לסעד זמני דחוף לאור העובדה כי שנת הלימודים כבר החלה.

בית משפט זה קבע כי העתירה והבקשות לסעד זמני יידונו בפני הרכב, והורה למשיבים להגיש תגובתם עובר לדיון (ראו החלטות השופט י’ אלון מיום 30/08/2007 ומיום 02/09/2007).

6. המשיב 3 מבקש לכבד את פסק הדין של בית הדין האזורי. לטענתו, לאחר שנישאו, הסכימה העותרת לקבל על עצמה את שלושת יסודות היהדות: שבת, כשרות וטהרת המשפחה. כן הסכימה, כך המשיב 3, כי ילדיהם יתחנכו בזרם הדתי-לאומי. לשיטתו, שילובן של הקטינות במסגרת החינוך הממלכתי-דתי יאפשר להן לכשתגדלנה את החופש לבחור בין הדרכים השונות ולאמץ את זו הטובה בעיניהן. לטענתו, שילובה של הבת הבכורה בבית הספר הממלכתי-דתי לא יגרום לה כל בלבול או חוסר הלימה בין המסגרת החינוכית לאורח החיים שלה בבית אמה, הואיל ולומדים בו תלמידים דתיים וחילוניים כאחד. המשיב 3 מוסיף וטוען שלל טענות באשר לתסקיר הסעד שניתן בעניין חינוך הבנות, תוך שהוא מדגיש כי אין בית הדין חייב לאמצו.

 

לאחר הגשת העתירה

7. בעקבות החלטה נוספת של בית הדין הגדול המורה לצדדים לשתף פעולה עם ד”ר פירשטיק, הגישה העותרת הודעה לבית הדין בה חזרה על סירובה למינוי של ד”ר פירשטיק וביקשה להורות על מינוי צוות רב-מקצועי ומאוזן שיבחן את שאלת חינוכן של הקטינות. זאת, תוך שהיא מסרבת לשלוח את בנותיה לבית הספר הממלכתי-דתי כפי שקבע בית הדין האזורי. במקביל, ביום 20.9.07 הגישו הקטינות (באמצעות אביה של העותרת ואחיה) תביעה בעניין חינוכן לבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא.

נוכח דוחק הזמן מצא בית הדין הגדול כי אין מקום להורות על הגשת חוות דעת פסיכולוגית והורה על הזמנת פקידת הסעד שהגישה את התסקיר בעניין חינוך הקטינות לדיון. ביום 07/11/2007, לאחר ששמע את פקידת הסעד ואת טענות הצדדים בדיון שנערך בפניו ועיין בחוות הדעת, דחה בית הדין הגדול את הערעור שהגישה העותרת. בהינתן כי בבית הספר הממלכתי-דתי לומדים עשרות תלמידים המגיעים ממשפחות חילוניות קבע בית הדין הגדול כי המסגרת החברתית של הקטינות בבית ספר זה אינה עומדת בהכרח בסתירה לאורח החיים אצל האם המשמורנית. כן נקבע כי שילובן של הקטינות בבית הספר הממלכתי דתי תואם את טובתן, הואיל והוא מחזק את האחריות ההורית המשותפת של העותרת והמשיב 3, אחריות אשר מהווה את הבסיס המרכזי לגידולן ולהתפתחותן של הקטינות. בכך אימץ למעשה בית הדין הגדול את מסקנת בית הדין האזורי, לפיה אם ילמדו הקטינות במסגרת חינוך ממלכתית עלול להיווצר נתק בינן ובין המשיב 3.

8. מיום הגשת העתירה ועד למתן פסק הדין הגישה העותרת מספר בקשות לסעד זמני, אך הן נדחו (ראו החלטות מימים: 30/08/2007; 02/09/2007; 14/10/2007; 18/10/2007). חרף זאת, והגם כי בית הדין הרבני הורה על שליחת הקטינות לבית ספר ממלכתי-דתי סירבה העותרת לעשות כן. למעשה, החל מפתיחת שנת הלימודים ביום 02/09/2007 ועד למתן פסק דיננו בלא נימוקים ביום 31/12/2007, תקופה של כארבעה חודשים, שהתה הבת הבכורה בביתה עם סבתה, כשהיא צופה בעיניים כלות בחבריה אשר רוכשים את מיומנויות הקריאה והכתיבה. יודגש, כי למעשה בתקופה זו, ובשונה מיתר בני גילה, לא נמצאה הבת הבכורה בחברת ילדים. הבת הצעירה נשלחה אף היא לגן החילוני אליו הייתה רשומה באיחור.

ביום 05/12/2007 לאחר שהתקיים דיון בעניינם של הצדדים ניתן צו על תנאי (ראו החלטת כבוד השופטים: א’ גרוניס, מ’ נאור וא’ חיות), בו הורה בית המשפט למשיב 3 ליתן טעם מדוע לא יבוטל פסק דינו של בית הדין האזורי; מדוע לא יינתן לאלתר פסק דין המורה על שילובן של הקטינות במסגרות החינוך הממלכתי; לחילופין מדוע לא תינתן החלטה זמנית על ידי בית הדין הגדול, לפיה עד גמר ההליכים תלמדנה הקטינות במוסדות חינוך ממלכתיים; ולחילופי חילופין מדוע לא יועבר הדיון בסוגיה לבית המשפט לענייני משפחה אשר ידון לאלתר ויפסוק בסוגיית חינוך הבנות.

9. ביום 20/12/2007 התקיים בפנינו דיון נוסף בעניינם של הצדדים. העותרת טענה כי בית הדין הגדול חרג מסמכותו בכך שפסק בניגוד לעקרון טובת הילד, תוך שהוא מכריע בניגוד לחוות דעת מקצועית שלא נסתרה. בנוסף חזרה העותרת על טענתה בדבר העדר סמכותו של בית הדין לדון בעניין חינוכן של הקטינות. המשיב 3 גם הוא דבק בעמדתו כפי שהובעה בכתבי טענותיו ואימץ את פסק הדין של בית הדין הגדול. במהלך הדיון העלנו בפני הצדדים את הצעת הפשרה כפי שהוצעה על-ידי בית הדין הגדול, לפיה הקטינות תשולבנה במסגרת חינוכית התואמת את המלצות גורמי המקצוע ובמקביל תשתתפנה בחוגים שהוגדרו על ידי הצדדים כ”חוגי יהדות”. לצערנו, לא הצליחו הצדדים להגיע להסכמה ביניהם בעיקר בשל מחלוקת באשר לתדירות השבועית של חוגים אלה.

בהחלטה שניתנה בתום הדיון הורינו לשירות הסעד על הגשת תסקיר נוסף שיגבש עמדה עדכנית, בהתחשב בעובדה שהבת הבכורה נמצאה מחוץ למסגרת חינוכית זה כארבעה חודשים, והבת הצעירה נשלחה לגן באיחור. כן, שבנו והפצרנו בצדדים לעשות כל שלאל ידם על מנת להביא לסיום הסכסוך בדרכי שלום, ולו אך לשם טובתן של הקטינות.

10. הצדדים לא השכילו להגיע להסכמה באשר לפתרון הסכסוך, ולאחר שקיבלנו את חוות הדעת העדכנית של פקידת הסעד, נערך בפנינו דיון נוסף, אליו הוזמנו גם פקידות הסעד שהגישו תסקירים בעניינן של הקטינות, גב’ מיכל שטרקמן וגב’ טל גונן. פקידת הסעד, גב’ טל גונן, חזרה בכתובים ובעל פה על עמדתה העקבית לפיה טובת הקטינות מחייבת כי הן ישולבו במסגרת החינוך הממלכתי. עוד המליצה, כי העותרת תיקח את הקטינות לשיעורי תגבור ביהדות בתדירות של אחת לשבוע שייערכו על ידי גורם שיהיה מקובל על המשיב 3, ובמרחק סביר ממקום מגוריהן. כן המליצה כי הסדרי הראייה יורחבו כך שאחת לחודשיים ישהו הקטינות בבית המשיב 3 שבת נוספת, וכי בחגים בהם שוהות הקטינות בבית אמן היא תלך עימן לבית הכנסת. העותרת הסכימה להצעתה של פקידת הסעד, אך המשיב 3 דחה אותה.

נוכח העובדה כי הבת הבכורה שוהה זה למעלה מארבעה חודשים מחוץ למסגרת חינוכית, ולאור עקרון טובת הילד והוראותיו של חוק לימוד חובה, ה’תש”ט-1949 (להלן: חוק לימוד חובה), מצאנו מקום להכריע בעתירה לאלתר תוך שהנימוקים לה יינתנו בהמשך. בו ביום ניתן פסק דין לפיו העתירה מתקבלת והקטינות תשולבנה במסגרת לימודים ממלכתית באופן מיידי, בכפוף להשלמת סידורי ההרשמה שיבוצעו על ידי העותרת. כמו כן הורנו לעותרת ולמשיב 3 לקיים את המלצותיה של פקידת הסעד לסדרי דין, כפי שפורטו לעיל (ראו פסק הדין שניתן ביום 31/12/2007). כעת נבקש לנמק את החלטתנו.

 

דיון

11. הלכה היא, כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הרבניים בין אם הן מקובלות עליו מבחינת העקרונות או התוצאה ובין אם לאו (ראו למשל: בג”ץ 1521/06 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים (טרם פורסם, 06/04/2006) בפסקה ו’; בג”ץ 8872/06 פלוני נ’ בית הדין הרבני הגדול (טרם פורסם, 20/12/2006) בפסקה ד’; בג”ץ 10767/06 פלוני נ’ מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.1.2007) בפסקה 3; בג”ץ 6124/07 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול (טרם פורסם, 22/11/2007)). סמכותו של בג”ץ להתערב בהחלטות בתי הדין הרבניים קבועה בסעיפים 15(ג) ו-15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה, והיא תחומה למקרים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או למקרים בהם נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (ראו למשל: בג”צ 1842/92 בלויגרונד נ’ בית הדין הרבני הגדול, פ”ד מו(3) 423, 439-438 (1992) (להלן: פרשת בלויגרונד); בג”ץ 5182/93 לוי נ’ בית הדין האזורי רחובות, פ”ד מח(3) 1, 8-7 (1994) (להלן: פרשת יהודית לוי); בג”ץ 5227/97 דויד נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ”ד נה (1) 453, 459-458 (1998) (להלן: פרשת דויד); בג”ץ 8638/03 אמיר נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים (טרם פורסם, 06/04/2006) בפסקה 10)).

 

א. סמכות בית הדין הרבני

12. העותרת מעלה מספר טענות באשר להעדר סמכותו של בית הדין הרבני לדון בשאלת חינוכן של הקטינות. דינן של טענות אלו להידחות. שתיים הן הדרכים בהן יכול לקנות בית הדין הרבני סמכות לדון בשאלת חינוך הילדים. הדרך הראשונה היא כריכת סוגיית החינוך בתביעת הגירושין שמוגשת לבית הדין הרבני על ידי אחד הצדדים, מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג-1953 (להלן: חוק שיפוט בתי דין רבניים). עם זאת, יצויין כי אפשרות כריכתה של שאלת החינוך בתביעת הגירושין הושארה בצריך עיון (לעניין כריכת סוגיית החינוך ואבחנתה משאלת המשמורת ראו למשל: בג”ץ 181/68 פלורסהיים נ’ בית הדין הרבני האזורי בחיפה, פ”ד כב(2) 723 (1968); בג”ץ 5507/95 אמיר נ’ בית הדין האזורי בחיפה, פ”ד נ(3) 321 (1996); בג”ץ 4238/03 לוי נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ”ד נח(1) 481, 486-485 (2003) (להלן: פרשת בלה לוי)). הדרך השנייה בה יכול בית הדין הרבני לקנות סמכות בשאלות חינוך הילדים היא מכוח הסכמתם של הצדדים, לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, המעניק סמכות שיפוט ייחודית. הסכמתם של הצדדים יכול שתהא מפורשת ויכול שתלמד מכללא. כך למשל, עצם ההתדיינות בבית הדין הרבני ללא העלאת טענת העדר סמכות עשויה להצביע על הסכמת הצדדים (ראו למשל: פרשת בלה לוי בעמ’ 486-485; בד”מ 1/81 נגר נ’ נגר, פ”ד לח(1) 365, 386-385 (1984) (להלן: פרשת נגר)).

13. בענייננו, איני נצרכת לבחון את שאלת כריכת סוגיית החינוך בתביעת הגירושין שהוגשה על ידי המשיב 3 לבית הדין האזורי, הואיל והעותרת הסכימה מפורשות בהסכם הגירושין כי בית הדין הרבני יהיה מוסמך לדון בשאלה זו. אם בכך לא די, הרי שלאורכו של ההליך כולו אשר התנהל בבית הדין האזורי לא העלתה העותרת ולו טענה אחת באשר להעדר סמכותו לדון בעניין זה ומכאן נלמדת אף הסכמתה מכללא. העותרת טוענת כי הקטינות אינן מחוייבות להסכמה זו, הואיל והיא לא ניתנה בשמן. אין לקבל טענה זו, שהרי כבר נאמר כי:

“ואף זו הלכה פסוקה, שהסכמה מפורשת או מכללא לסמכות שיפוטו של בית הדין הרבני, הניתנת על-ידי האפוטרופסים הטבעיים בעניין תביעה הקשורה בחזקה ואפוטרופסות על ילדם, לא רק בשם עצמם היא ניתנת אלא גם בשם ילדיהם” (פרשת נגר, בעמ’ 386).

וכן:

” לבסוף אנו מבקשים להעיר, כי מכל-מקום אין לחלק את מעמדה הכפול של המבקשת – אם גם נניח שיש לה מעמד כפול – ולומר: כנתבעת, אישית, הסכימה, כאפוטרופא על הקטינה לא הסכימה. הפרדה כזאת לצורך קביעת שיפוטו של בית-הדין הדתי – לצורך זה בלבד – היא מלאכותית ביותר ובלתי מתקבלת על הדעת” (בג”ץ 86/55 דרעי נ’ יו”ר ההוצל”פ ירושלים, פ”ד ט 1938, 1944 (1955)).

לפיכך, אני סבורה כי העותרת בהתנהגותה ובחתימתה על הסכם הגירושין הסכימה להעניק את סמכות השיפוט בעניין חינוך הקטינות לבית הדין הרבני, והסכמה זו מחייבת אף את הקטינות.

14. אני ערה לשינוי שחל בתפיסת בית משפט זה לאור האמנה הבינלאומית לזכויות הילד משנת 1989 וחקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולהלכה שנוצרה בעקבותיו, לפיה אין הסכמתם של ההורים במסגרת הסכם גירושין בעניינים הנוגעים לטובת ילדיהם, לרבות הקניית סמכות שיפוט לבית הדין הרבני, מונעת מהילדים להגיש תביעה מקבילה לבית המשפט לענייני משפחה. הטעם לכך נעוץ בחשש כי במסגרת מאבק הגירושין עיקר מעיינם של ההורים נתון לסידור ענייניהם האישיים, והם עלולים – ולו מבלי דעת או בהיסח הדעת – שלא להקפיד במידה מספקת על האינטרסים של ילדיהם ועל טובתם. יחד עם זאת, גם נקבע כי חזקה על ההורים שפעלו כשטובת הילד לנגד עיניהם. לפיכך, במקרים בהם הסכימו ההורים במסגרת הסכם הגירושין על מסירת הסמכות לערכאה שיפוטית אחת והילד מבקש כי עניינו יידון בפני ערכאה שיפוטית אחרת, יש לקיים בדיקה פרטנית אם אכן קיימת הצדקה מנקודת ראותו של הקטין לסטות מן ההסכם בין ההורים או שמא מנצל ההורה את מעמדו כאפוטרופוס על מנת להתחמק מהתחייבויותיו בהסכם (ראו למשל: בג”ץ 2898/03 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול, פ”ד נח(2) 550, 563-562 (2004)) וההפניות שם).

בענייננו, לא מצאתי כי יש הצדקה לסטות מן ההסכם אליו הגיעו הצדדים. הסכמתה של העותרת להתדיין בפני בית הדין הרבני לא ניתנה במסגרת הסכם הגירושין בלבד. היא נלמדת גם מהתנהגותה ומהתנהלותה של העותרת לאורכו של הדיון כולו, במהלכו לא טענה דבר באשר להעדר סמכות. לפיכך, אין היא יכולה לטעון שהרצון להגיע להסכם הגירושין “העביר אותה על דעתה” מבלי ששקלה את טובתן של הקטינות. גם אם נניח כי ההסכמה שניתנה במסגרת הסכם הגירושין ניתנה מבלי שטובת הקטינות נלקחה בחשבון נוכח הלחצים בהם הייתה נתונה העותרת עובר לחתימתה, הרי שלחצים אלו תמו עם החתימה על ההסכם. העובדה כי לאחר החתימה על הסכם הגירושין, במהלך ההתדיינות בפני בית הדין האזורי, לא העלתה העותרת את טענת חוסר הסמכות, מלמדת כי היא מצאה לנכון ליתן את סמכות ההכרעה בעניין חינוכן לבית הדין הרבני. העותרת העלתה את טענת חוסר הסמכות אך לאחר שבית הדין האזורי פסק את דינו, וברי כי לא הייתה מעלה טענה זו לו פסיקתו של בית הדין הייתה משביעה את רצונה. את התנהגותה של העותרת ניתן לתאר באופן הבא:

“האשה, בנהגה כן, מעמידה כאילו את בית-הדין “תחת מבחן”, ומשקיפה כיצד “מתנהג” הוא כלפי תביעתה: אם התנהגותו היא “טובה” – נשארת היא בבית-הדין הדתי, ואם לאו – בורחת היא אל האיזור האזרחי, ומביאה את תביעתה מחדש לפני בית-המשפט המחוזי. תמרון כזה לא ייתכן, לא יורשה ולא ייסבל” (ע”א 15/64 מוזס נ’ מוזס, פ”ד יח(3) 141, 162 (1964), צוטט גם בפרשת בלה לוי, בעמ’ 487).

מכאן, מתעוררים גם ספקות באשר ליכולתה של העותרת להעלות במסגרת העתירה שהגישה טענת העדר סמכות, כאשר הקטינות עצמן לא צורפו כעותרות. לאור האמור, ובהתחשב בעקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, לא ניתן לקבל הטענה לפיה בית הדין הרבני היה חסר סמכות לדון בעניין חינוך הקטינות (ראו גם: בג”ץ 8543/03 פלוני נ’ פלונית (טרם פורסם, 25/07/2006), בפסקה 8).

יחד עם זאת, סברנו כי לא ניתן להותיר על כנה את קביעתו לפיה ילמדו הקטינות במסגרת החינוך הממלכתי-דתי, וזאת משיקולים הסובבים את העיקרון של טובת הילד.

 

ב. טובת הילד

15. “… בסכסוך הנסב על מעמדו של קטין, טובתו של הקטין היא עמוד האש היא עמוד הענן שיוליכנו הדרך” (פרשת דויד, בעמ’ 460).

כאמור, בית המשפט הגבוה לצדק מוסמך להתערב בהחלטותיו של בית הדין הרבני, בין היתר, כשזה האחרון סוטה מהוראות חוק המכוונות אליו (ראו פסקה 11 לפסק הדין). הוראת החוק הרלוונטית לענייננו הינה חובתו של בית הדין הרבני לפסוק על פי טובת הילד. חובה זו נלמדת בראש ובראשונה מסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ה’תשכ”ב-1962 (להלן: חוק הכשרות), לפיו בשעה שנדרש בית המשפט להכריע בענייני אפוטרופסות, הוא מצווה לקבוע “כפי שיראה לו לטובת הקטין”. סעיף 79 לחוק הכשרות קובע כי חובה זו מוטלת אף על כתפי בתי הדין הדתיים כאשר הם דנים בעניינים הנמצאים בתחומי סמכותם. עקרון טובת הילד מצא את ביטויו אף בהוראות נורמטיביות נוספות (ראו למשל: סעיף 3(ב) לחוק שיווי זכויות האשה, ה’תשי”א-1951 וסעיף 3 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד משנת 1989 אשר אושררה בישראל), והוא הוכר כשיקול מכריע ובלעדי בשורה ארוכה של פסקי דין (ראו למשל: פרשת בלויגרונד, בעמ’ 439; פרשת יהודית לוי, בעמ’ 7; ע”א 2266/93 פלונים נ’ אלמוני, פ”ד מט(1) 221 (1995), בעמ’ 251-249; פרשת דויד, בעמ’ 464-458; פרשת בלה לוי, בעמ’ 488; בע”מ 5579/07 פלוני נ’ פלוני (טרם פורסם, 7.8.07) בפסקאות 18-17 (להלן: בע”מ 5579/07); ועוד). על מעמדו הרם של עקרון טובת הילד ניתן ללמוד מהדברים הבאים:

“התעלמות מטובתו של הקטין; החלטה בניגוד לטובתו או שלא בטובתו של קטין; הכרעה בעניינו של קטין תוך עירובו של שיקול זר; אי-מתן מישקל ראוי לשיקול טובתו של הקטין – כל אלה יעירו ויעוררו את סמכותנו להתערבות בהכרעות-דין הבאות לפנינו, בין אם הכרעות של בית-משפט הן בין אם הכרעות של בית-דין דתי. וכפי שנאמר בדנ”א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ’ פלונית, פ”ד נ(1) 48, 119: “שיקול טובתו של הילד הוא שיקול העל, השיקול המכריע. אכן, בצידו של שיקול זה יעמדו שיקולים נוספים… אך כל אלה שיקולים משניים יהיו, וכולם ישתחוו לשיקול טובת הילד” (פרשת דויד, בעמ’ 460).

אם כן, עקרון טובת הילד עשוי להצדיק התערבותו של בית משפט זה בפסק דינו של בית דין דתי (ראו למשל: פרשת בלויגרונד בעמ’ 439; פרשת יהודית לוי, פרשת דויד בעמ’ 460-459). יוער כי, הדעות חלוקות באשר לסווגה של התערבות זו: יש שסברו כי פסיקה בניגוד לטובתו של הילד היא פסיקה בהעדר סמכות ויש שטענו כי מדובר במקרים שההתערבות בהם נדרשת “למען הצדק” (על מחלוקת זו ראו למשל: פרשת בלויגרונד, בעמ’ 429-428; 439 וההפניות שם). לא מצאתי להכריע במחלוקת זו בענייננו.

עקרון טובת הילד מבטא שאלות של ערכים, רגשות והשקפות עולם ותוכנו ישתנה בהתאם לנסיבות המקרה. השופט חשין עמד על מהותו של עקרון זה וקבע:

“כך ככלל, לא-כל-שכן שהכרעה בטובת הילד הינה, על הרוב, שקילת העדיפויות היחסיות בנסיבותיו של עניין פלוני ובחירת הרע במיעוטו. ראו והשוו: בע”א 503/60 וולף נ. וולף, פ”ד ט”ו 764 ,760. יחד-עם-זאת, ולמרות שטובתו של ילד – בנסיבותיו של עניין פלוני – עשויה להיות שנויה במחלוקת בתום-לב, דומה כי נוכל להתאחד כולנו סביב נוסחה כללית ולפיה הליבה של טובת הילד, הלוז של טובת הילד, היא זכותו של הילד כי תישמר בריאותו הגופנית והנפשית, כי יסופקו כראוי צרכיו הנפשיים, הגופניים והחומריים. זו זכות-יסוד הקנויה לכל בוגר – כי לא ייפגע לא בגופו ולא בנפשו – וזו זכותו של הילד שאינו אלא איש קטן” (פרשת דויד, בעמ’ 461).

16. באשר לסוגיית חינוכו של הילד, כבר נקבע לא אחת כי על בית הדין הרבני להכריע על פי טובתו של הקטין המסויים העומד בפניו, ולאו דווקא על יסוד התשובה לשאלה האם חינוך זה תואם את עמדת הדין הדתי. על בית הדין להתעלם מהקביעות התיאורטיות של הדין הדתי באשר לחינוך הרצוי עבור הילד ולבחון מהי טובתו תחת נסיבות המקרה הספציפי (ראו למשל: בג”ץ 187/54 ברייה נ’ בית קאדי בית הדין השרעי המושלמי בעכו, פ”ד ט 1193, 1198 (1954); בג”ץ 128/72 נאצר נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורין, פ”ד כו(2) 403 (1972); בג”ץ 450/74 מוטלק נ’ בית הדין הדתי של העדה היוונית-קאתולית בנצרת, פ”ד כט(1) 693 (1975); בג”ץ 7/83 ביארס נ’ בית הדין האזורי בחיפה, פ”ד לח(1) 673, 686-682 (1984); פרשת יהודית לוי, בעמ’ 7).

17. לאחר שבחנו את הסוגיה לעומקה תוך התחשבות במכלול השיקולים הרלוונטיים לעניין, מצאנו כי טובת הקטינות מחייבת את שילובן במסגרת החינוך הממלכתי, תוך שבמקביל הן תיקחנה חלק בשיעורי יהדות והסדרי הראייה של המשיב 3 יורחבו, הכל כאמור בפסק הדין שניתן ביום 31/12/2007. במה דברים אמורים?

העותרת והמשיב 3 חלוקים באשר להגדרת אורחות חייהם בתקופה בה היו נשואים זו לזה. המשיב 3 טוען כי המשפחה ניהלה אורח חיים דתי, ואילו העותרת טוענת כי הגם שהקפידו על שמירת אי אלו מצוות שקיבלו על עצמם, הרי שאורח החיים שניהלו היה “חילוני”” או למצער “מסורתי”. אין לטעמי צורך להכריע לצורך הסוגיה שבפנינו במחלוקת זו. העובדות הרלוונטיות להכרעה בענייננו הן שכיום נמצאות הקטינות במשמורתה של העותרת, המנהלת לאחר גירושיה מהמשיב 3 אורח חיים חילוני, וכי הקטינות התחנכו עד כה רק במוסדות חינוך חילוניים, וזאת גם כשהיו בחיק אביהן ואמן יחדיו.

הקטינות נמצאות, כאמור, במשמורתה של העותרת ומשכך חיי היומיום שלהן מנוהלים על-פי אורח החיים החילוני. שמירת היציבות בחייהן של הקטינות מחייבת הלימה בין אורח החיים אותו הן חוות בביתן לזה אליו הן מחונכות במסגרות החינוך בהן הן נמצאות. פקידת הסעד עמדה על כך באריכות בתסקירים שהגישה שאת עיקריהם אביא להלן:

“הבנות עלולות למצוא עצמן בתווך בין המסרים המתקבלים בביה”ס לבין אורח החיים בבית. יום יום יחוו הבנות את השוני במסרים אלו, דבר העלול להוביל לבלבול, להיעדר יציבות ולחוסר בטחון בקשר עם אמן ובקשר עם המסגרת החינוכית.

בנוסף תתקשנה הבנות בכל הקשור לקשרים חברתיים – הכיצד יארחו בבית אמן חברות מהמגזר הדתי.

להערכתנו, המשך חינוכן של הבנות במסגרות חינוכיות חילוניות ישמר את היציבות והבטחון להן זקוקות בכך שתהא הלימה בין אורח החיים בבית לזה שבמערכת החינוך. הבנות קשורות לאמן בעבותות, וזו דואגת לצרכיהן מטפחת ודואגת להן במסירות אין קץ. כיוון ששוהות עמה רוב הזמן, הרי שחשובה ההתאמה בין אורחותיה למסגרת החינוכית בה שוהות.

הציפיה כי הבנות תתחנכנה בחינוך הדתי, משמעה שינוי נוסף בחייהן – בלבוש, בדגשים החינוכיים ובאורח חייהן, שינוי שהבנות תתקשנה להכיל”.

אף בתסקיר העדכון שהוגש במסגרת הדיון שהתקיים בפנינו וגם במהלך הדיון חזרה פקידת הסעד על המלצותיה:

“להערכתנו, כיוון שהבנות שוהות במשמורת אמן, המנהלת אורח חיים חילוני, על המסגרת החינוכית לבוא בהלימה עם אורח חיים זה. מדובר בבנות שחוו קונפליקט גירושין קשה בין הוריהן בעודן רכות בשנים וחשוב לאפשר להן סביבה שקטה ורגועה למימוש המטלות ההתפתחותיות העומדות בדרכן. מסגרת ממלכתית שמסריה יהיו בהלימה עם המסגרות בהן התחנכו עד כה כמו גם עם אורח החיים היומיומי בבית אמן, תאפשר קיומה של סביבה מעין זו.

נראה כי באם תתחנכנה הבנות במסגרת ממלכתית דתית תתקשינה להכיל הפער בין המסר והחינוך לאורח החיים העובר מהמסגרת החינוכית לבין המציאות המתרחשת בין כותלי הבית. כל אלה יובילו לבלבול רב ולתחושת היעדר שייכות. ביה”ס הממלכתי דתי מחנך לאורח חיים אשר מצופה כי יתנהל לא אך בין כתליו, אלא יהווה חלק אינטגרלי ממכלול חיי תלמידיו. כיוון שאם הבנות אינה מוכנה לנהל אורח חים דתי, הרי שהבנות תחוונה קושי יומיומי ומתמשך הן בביה”ס הן בבית. מסגרת החינוך החילונית, לתפיסתנו, תאפשר לבנות ליהנות מחווית הלימוד מבלי שזו תעמוד בסתירה למתרחש בבית”.

דברים כדורבנות. אכן, בבחירת חינוכו של הילד אחד מן השיקולים העיקריים הוא מניעת קונפליקט בנפשו העלול להיווצר כתוצאה מכך שהחינוך הניתן לו נוגד את אורח החיים בסביבתו, בביתו. “חשוב הוא שחינוכו הדתי של הילד לא יכניס אותו לקונפליקט נפשי וסוציאלי עם משפחתו וסביבתו, בטרם יגיע לגיל שבו מסוגל הוא לבור את דרכו בחיים”. (מתוך מאמר של ד”ר דן שרון “שיקולים מנחים בסוגית משמורת וסדרי ראיה” שצוטט בתסקיר הסעד. ראו גם בג”ץ 103/67 “דה אמריקן ארופין בית-אל מישן” נ’ שר הסעד (ד”ר יוסף בורג), פ”ד כא(2) 325, 330 (1967)). שליחת הקטינות למסגרת חינוך דתית עלולה ליצור אצלן בלבול וקונפליקטים קשים, ולפגוע ביציבות שילדים רכים בשנים זקוקים לה כל כך, קל וחומר שעה שטלטלה פוקדת את משפחתם ונאלצים הם לחלוק את זמנם בין שני הוריהם החיים בנפרד.

לא זו אף זו. מיום היוולדן למדו הקטינות במסגרות חינוך חילוניות. העברתן למסגרת חינוך ממלכתית-דתית משמעה ניתוקן מהחברה בה גדלו עד היום. פקידת הסעד התייחסה אף לנקודה זו בתסקיר וקבעה: “מעבר הבנות לחינוך הדתי יש בו כדי להקשות על השתלבותה של נ’ (הבת הבכורה – ע.א) בכתה א’, שכן תאלץ להתמודד עם חברה חדשה, התמודדות שתתווסף להתמודדות שתהא מנת חלקה מעצם המעבר למסגרת לימודית”. השארתן של הקטינות במסגרת החינוך הממלכתי תאפשר להן להמשיך ולשמור על רציפות חברתית ועל הקשרים החברתיים שפיתחו עד היום, ובכך יחסכו מהן קשיים נוספים שיחברו לאלה שהם מנת חלקן כתוצאה מגירושי הוריהן ומכך שאורח החיים בבית כל אחד מהוריהן הוא שונה.

אני סבורה כי טובת הקטינות מצדיקה את מניעת הנזק והפגיעה שעשויים להיגרם להן אם יועברו לראשונה למסגרת חינוך ממלכתית-דתית במנותק ובשונה מהווי החיים בביתן וממסגרות החינוך בהן שולבו עד היום.

18. לאור האמור, המליצה, כאמור, פקידת הסעד כי הבנות תמשכנה להתחנך במסגרות חילוניות. שאלת טובתם של קטינים אינה שאלה תיאורטית, וכאמור, מקבלת היא פנים ותוכן בהתאם לנסיבות כל מקרה. ברי, כי על בית המשפט הדן בעניינים מעין דא להשתית את החלטתו על מסד נתונים, תשתית עובדתית ובסיס תיאורטי ואמפירי רחבים ככל הניתן. חוות דעתם של מומחים, שהם בעלי הידע והמומחיות בשאלה שעל הפרק, יש ביכולתן לספק לבית המשפט חלק ניכר מן המידע הרלוונטי לו הוא זקוק בהכרעות קשות אלו (ראו למשל: פרשת בלויגרונד, בעמ’ 439; פרשת בלה לוי, בעמ’ 489-488; בע”ם 5579/07 בפסקה 18; פרשת דויד, בעמ’ 462). היטיב לתאר זאת השופט חשין כשקבע:

“הכרעה בעניין טובתם של ילדים – ובמקום שההורים אינם דרים תחת קורת גג אחת, ההכרעה אם יחזיק בהם האב או אם תחזיק בהם האם – הינה קשה מכל קשה, והרי לא תחת אלהים הוא השופט. קשיים אלה בהכרעה, דווקא הם, חייבים להוליך למסקנה שבית משפט יבקש לשמוע עוד ועוד אודות טובתו של ילד, מפי מומחים לדבר ואחרת” (פרשת בלויגרונד, בעמוד 438).

וכן:

“ואולם, על דרך הכלל – וברובא-דרובא של המקרים – לא יקבע בית-משפט טובת הילד מהי עד אשר יונחו לפניו חוות דעתם של מומחים – מומחים לבריאות הגוף ובעיקר מומחים לבריאות הנפש, קרי: רופאים, פסיכולוגים, פסיכיאטרים – בשאלה מה היא טובת הילד ומה היא רעתו, מה ייטיב לילד ומה ירע לו. טובתו של ילד אינה מושג תיאורטי. לעניינה נדרש בית-המשפט לקביעת מימצאים-שבעובדה. מימצאים אלה בית-משפט לא יוכל לקובעם – על דרך הכלל – אלא אם יובאו לפניו ראיות; וראיות לענייננו פירושן הינו – בעיקרם של דברים – חוות-דעת של מומחים” (פרשת דויד, בעמ’ 447).

בקיאותם של המומחים בשאלת טובתו של הילד ויכולתם להציג בפני בית המשפט את הראיות הרלוונטיות בכל מקרה ומקרה מלמדת כי ככלל, יאמץ בית המשפט את חוות הדעת וינהג על פיה. נכון הוא כי בית המשפט איננו “חותמת גומי” לעמדות המומחים ושמורה לו הזכות לפסוק בניגוד לאמור בחוות הדעת, אולם הוא יעשה כן רק במקרים חריגים אשר יש בהם טעמים כבדי משקל להצדיק חריגות מהמלצות המומחים (ראו: פרשת בלויגרונד בעמ’ 438; בע”מ 5579/07 בפסקה 18, וראו גם פרשת דויד – שם התערב בית המשפט בפסק הדין של בית הדין הרבני, מאחר שלא תאם את חוות דעת המומחים בעניין דומה מאוד למקרה שפנינו).

דומה כי זה המקום להדגיש כי עובר למתן פסק הדין, קיבל בית הדין הגדול את המלצת שירותי הסעד, לפיה הקטינות תלמדנה במסגרת החינוך הממלכתי, והדברים עולים מהצעת הפשרה שהציע. אולם, בסופו של יום, לאחר שדחה את מתן תשובתו סירב המשיב 3 להצעת הפשרה, ובית הדין הגדול פסק בניגוד לתסקיר. התסקיר שניתן היה חד משמעי בהמלצתו ולא נסתר כלל ועיקר, ולא מצאנו כל הצדקה לסטות הימנו.

19. בפסקי הדין של בית הדין האזורי ובית הדין הגדול הובע החשש כי שליחת הבנות למוסדות החינוך הממלכתי תרחיק אותן מעולם הדת והדבר יפגע בקשר בינן ובין המשיב 3. איננו שותפים לחשש זה. אין חולק כי הקשר בין הקטינות לאביהן הוא משמעותי להן ולו, ואולם, לא נראה כי המשך לימודיהן של הקטינות במסגרת החינוך הממלכתי תפגע באיכותו של הקשר. התסקירים שהוגשו והעדויות שנשמעו בפנינו מלמדים כי המשיב 3 הוא אב טוב אשר אוהב את הקטינות ודואג להן בכל ליבו, והקטינות אף הן אוהבות לשהות במחיצתו. הקשר ביניהם הוא חזק ויציב, והמשיב 3 העיד על כך בעצמו, תוך שהוא מציין כי הקשר ביניהם לא ינתק לעולם. איננו סבורים כי מקום חינוכן של הקטינות יכול לפגוע בכך. אומרת על כך פקידת הסעד בתסקיר:

“להערכתנו, הקשר עם האב אינו מותנה במסגרת החינוכית. קשר זה המושתת על אהבה, בטחון, דאגה, יציבות ורציפות איננו תלוי מערכת חינוכית זו או אחרת. הבנות יודעת כי אביהן מנהל אורח חיים דתי, ובשהותן אצלו שותפות הן לאורח חיים זה. נראה כי האב אינו זקוק למסגרת כזו או אחרת לחנכן על ברכי הדת והמסורת, שכן מעצם הקשר עמו הבנות זוכות לחינוך זה”.

לימודיהן של הקטינות עד היום במוסדות חינוך חילוניים לא פגעו בקשר שלהן עם המשיב 3. המשכת לימודיהן במסגרות אלו אין משמעה ניתוקן מעולם הדת והמסורת. הבנות נחשפות לאורח החיים הדתי של אביהן וחוות אותו במהלך שהייתן אצלו בשבתות ובחגים, וכך הן לומדות לכבדו, את אורחות חייו ואת המסורת והדת בכלל. בעניין זה ציין המשיב 3 בדיון שנערך בפנינו כי במידה והקטינות שואלות לפשרו של השוני באורחות החיים בין הוריהן, הוא דואג לספק להן הסברים בנושא. שיעורי התגבור ביהדות אליהם תילקחנה הקטינות יגבירו אף הם את קשריהן אל המסורת והדת וימנעו את הנתק ממנו חוששים המשיב 3 ובתי הדין הרבניים.

המשיב 3 הסכים תחילה להצעת הפשרה שהציע בית הדין הרבני במסגרתה נקבע כי הבנות ילמדו במסגרת החינוך הממלכתי, ובמקביל ישולבו בחוגי העשרה ביהדות ויוגדלו הסדרי הראיה של המשיב 3. ברי כי למשיב 3 שמורה הזכות לחזור בו מהסכמתו ולחפוץ שהקטינות ילמדו במוסדות החינוך הממלכתי-דתי. אולם, אם אין התאמה בין טובת הילד ובין רצונם של האב או האם, יש להכריע כמובן על-פי טובת הילד. בענייננו, טובת הקטינות אינה עולה בהתאמה עם עמדתו של המשיב 3.

לאור האמור, ברור, אפוא, כי אין בענייננו ספק בדבר קיומה של עילה ברורה להתערבותנו בשל טובתן של הקטינות, ומשכך פסקנו את שפסקנו (ראו והשוו: פרשת בלויגרונד, בעמ’ 440).

20. בטרם סיום אוסיף, כי לא נעלם מעיניי שהעותרת עשתה דין לעצמה שעה שסירבה לשלוח את הקטינות לבית הספר הממלכתי-דתי הגם שחויבה לעשות כן בפסק דין של בית הדין הגדול וחרף הוראותיו של חוק לימוד חובה. יתכן שיהיה מי שיאמר כי “חוטא יוצא נשכר”, והעותרת זוכה ליתרון הודות למעשה פסול. יחד עם זאת, כפי שהובהר, הסוגיה נחתכת על בחינת טובתו של הילד ושיקולים אחרים כגון מניעת עשיית דין עצמי חייבים להידחות מפני השיקול של טובת הקטינות (ראו למשל: בג”ץ 405/83 קבלי נ’ קבלי, פ”ד לז(4) 705, 712). במצב זה אין מקום ליתן משקל מכריע להתנהגותם של הוריהן אף אם היא ראויה לביקורת שנאמר “אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה”?!

21. סיכומם של דברים. כפי שנקבע בפסק הדין מיום 31/12/2007, העתירה מתקבלת. הקטינות תילמדנה במסגרות החינוך הממלכתי. העותרת תיקח את הקטינות לשיעורי תגבור ביהדות בתדירות של אחת לשבוע שייערכו על ידי גורם שיהיה מקובל על המשיב 3, ובמרחק סביר ממקום מגוריהן, וטוב תעשה אם בחגים בהם הקטינות שוהות אצלה תיקח אותן לבית הכנסת. כמו כן, הסדרי הראייה של המשיב 3 יורחבו כך שאחת לחודשיים ישהו הקטינות בביתו שבת נוספת.

גם בשעה זו, לאחר שניתן פסק הדין, אנו שבים וקוראים להורים לשתף פעולה, תוך שכל אחד מהם יכבד את מקומו המשמעותי של האחר בחיי הקטינות ואת אורח חייו. אין חולק כי מדובר בהורים טובים ומתפקדים, האוהבים את בנותיהם אהבה רבה ואלה קשורות אליהם בעבותות. נטישת נתיב המאבק בין ההורים ומעבר לנתיב השלום יאפשרו לקטינות חשיפה נאותה הן לחינוך הדתי הן לחינוך החילוני ויסייעו בבניית קשר בריא וטוב בין כל אחד מהם ובין הקטינות – קשר זה מתחייב מטובתן של הקטינות וברי כי הוא רצוי ומבורך אף מבחינת ההורים עצמם.

בנסיבות העניין, לא ראינו ליתן צו להוצאות.

 

השופטת א’ חיות:

 

אני מצטרפת לפסק דינה של חברתי השופטת ע’ ארבל ולכל נימוקיה וברצוני להוסיף כי במוקד ההחלטות של בית הדין האזורי ובית הדין הגדול במקרה דנן עמד החשש כי אם תאומץ המלצת פקידת הסעד והקטינות תתחנכנה במוסדות ממלכתיים שאינם דתיים “הדבר עלול לגרום שברבות הימים יווצר נתק בין האב לבנותיו”. חשש זה אינו מבוסס על חוות דעת מקצועית כלשהי. הוא אף נסתר באופן מפורש בהערכות המקצועיות שהגישה פקידת הסעד ובדברים שהשמיע בפנינו האב עצמו. משכך לא היה מקום לבסס את ההכרעה באשר לחינוך הקטינות על אותו החשש ומשום טובתן ראוי היה לאמץ לעניין זה את ההערכה המקצועית הברורה והעקבית של פקידת הסעד בדבר הפגיעה המיידית שתיגרם לקטינות אם תועברנה למסגרת של חינוך ממלכתי דתי וכן את המלצתה כי הקטינות תמשכנה את חינוכן במסגרות הממלכתיות הרגילות בהתאמה לאורח החיים המתנהל בבית אימן (בשילוב תגבור והעשרה של לימודי יהדות). הנה כי כן, משהושתת פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול כמו גם פסק דינו של בית הדין האזורי על חשש רחוק שאין לו ביסוס מקצועי בדבר מה שעלול לקרות ברבות הימים אם תאומץ המלצתה של פקידת הסעד, אין מנוס מהתערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק בקביעות אלה על מנת לוודא כי תובטח ותישמר טובת הקטינות.

 

השופט י’ דנציגר:

 

הנני מצטרף לפסק דינה של חברתי, השופטת ע’ ארבל, על כל נימוקיו, וכן לתוספת של חברתי, השופטת א’ חיות, אך מצאתי לנכון להוסיף התייחסות משל עצמי.

ההלכה הפסוקה, כפי שפורטה בהרחבה בפסק דינה של השופטת ארבל, קובעת כי בית הדין הדתי, כמו גם בית המשפט האזרחי, יכריע בענייניהם של קטינים, על פי שיקול העל של טובת הקטין, שהוא השיקול הראשון במעלה. לפיכך, יש מקום להתערבותו של בית משפט זה כל אימת שתינתן החלטה אשר אינה מעניקה את המשקל הראוי לטובתו של הקטין, בין אם ניתנה על ידי בית הדין הדתי ובין אם ניתנה על ידי בית המשפט האזרחי. ויודגש – הממצאים העובדתיים בשאלת טובתו של הקטין יקבעו בהסתמך על ראיות מוצקות ולא בהסתמך על השערות בעלמא.

לפיכך, משעה שהמליצה פקידת הסעד, בחוות דעת מפורטת ומפורשת מיום 23/04/2007, על שילובן של הקטינות במסגרת החינוך הממלכתי, ולאחר שפקידת הסעד שבה והדגישה המלצות אלה במסגרת הדיון בבית הדין הגדול, היו המשיבים 1 ו-2 אמורים לדידי להציב חוות דעת זו כבסיס להחלטותיהם. משבחרו שלא לעשות כן ואף ליתן החלטה הסותרת את חוות הדעת האמורה, ולאחר שלמדנו מחוות הדעת השניה שהגישה פקידת הסעד במסגרת ההליך שהתנהל בפנינו, כי היא עומדת על המלצתה לפיה יש לשלב את הקטינות במסגרת החינוך הממלכתי, סבור אני כי אנו מחויבים להתערב בהחלטתו של בית הדין הגדול ולקבוע כי הקטינות תלמדנה במסגרת החינוך הממלכתי, כמפורט בסעיף 21 לפסק דינה של השופטת ארבל.

 

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע’ ארבל.

 

ניתן היום, יד בשבט ה’תשס”ח (21/01/2008).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.