תקציר בג”צ 739/15 כליפה (15/10/2015): בית משפט עליון דחה עתירה לביטול צו גיוס לשירות ביטחון והנפקת תעודת פטור משירות מטעמים שבהכרה דתית

בג”צ 739/15 כליפה נ’ שר הביטחון (15/10/2015)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”צ 739/15

 

לפני:

כבוד הנשיאה מ’ נאור

כבוד השופט י’ עמית

כבוד השופטת ע’ ברון

 

העותרת:

מאי כליפה

נ ג ד

המשיבים:

1. שר הביטחון

2. צבא הגנה לישראל

3. מפקד מיטב

 

עתירה למתן צו על תנאי

 

תאריך הישיבה:

כא סיון ה’תשע”ה (08/06/2015)

 

בשם העותרת:

בעצמה

בשם המשיבים:

עו”ד דנה בריסקמן; עו”ד יונתן נד”ב

 

פסק-דין

 

השופטת ע’ ברון:

 

1. העותרת בעתירה שלפנינו טוענת כי יש לבטל את צו גיוסה לשירות ביטחון, ולהנפיק לה תעודת פטור משירות מטעמים שבהכרה דתית, כאמור בסעיף 40 לחוק שירות בטחון [נוסח משולב], ה’תשמ”ו-1986 (להלן: חוק שרות ביטחון או החוק) ותקנה 5 לתקנות שירות בטחון (פטור נשים משירות בטחון מטעמים שבהכרה דתית), ה’תשל”ח-1978 (להלן: התקנות).

 

חוק שירות ביטחון והתקנות

2. השירות הצבאי הוא חובה אזרחית החלה לפי חוק שירות ביטחון על כל אזרח ואזרחית במדינת ישראל שמלאו להם 18 שנים. זוהי לא רק חובה משפטית, אלא “גם חובה מוסרית הנובעת מצרכי קיומה הראשוניים והמידיים של המדינה. חובה זו מוטלת באופן שוויוני, ועל כל האזרחים לשאת בה.” (בג”צ 2383/04 מילוא נ’ שר הביטחון (09/08/2004) להלן: עניין מילוא, בסעיף 6). עם זאת, במסגרת חוק שירות ביטחון נקבעו גם חריגים לחובת השירות. לשר הביטחון ניתנה סמכות כללית ליתן פטור משירות צבאי לפי שיקול דעתו, “מטעמים הקשורים בהיקף הכוחות הסדירים או כוחות המילואים של צבא-הגנה לישראל, או מטעמים הקשורים בצרכי החינוך, ההתיישבות הבטחונית או המשק הלאומי, או מטעמי משפחה או מטעמים אחרים” (סעיף 36 לחוק). בצידה של סמכות הפטור הכללית נקבעו בחוק שירות ביטחון גם הוראות פטור ייחודיות – מחמת גיל (סעיף 36א לחוק), לאישה הרה או אם לילד (סעיף 39(א) לחוק), אישה נשואה (סעיף 39(ב) לחוק), ולאישה “שהוכיחה באופן שנקבע בתקנות לרשות שנקבעה על פיהן, כי טעמים שבמצפון או טעמים שבהווי משפחתי דתי מונעים אותה מלשרת בשירות בטחון” (סעיף 39(ג) לחוק). בסעיף 40 לחוק שירות ביטחון קבועה הוראת פטור נוספת, כדלקמן:

“40(א) מיועדת לשירות בטחון שהצהירה בכתב לפי סעיף 15 לפקודת הראיות [נוסח חדש], ה’תשל”א-1971, בפני שופט או דיין בבית דין רבני, שלושה אלה:

(1) טעמים שבהכרה דתית מונעים אותה מלשרת בשירות בטחון;

(2) היא שומרת על כשרות בבית ומחוצה לו;

(3) היא אינה נוסעת בשבת –

תהא פטורה מחובת שירות בטחון לאחר שתמסור את התצהיר, באופן ובמועד שייקבעו בתקנות, לפוקד שהוסמך לכך.

(ב) חדל להתקיים לגבי מיועדת לשירות בטחון תנאי מהתנאים שלגביהם הצהירה כאמור בסעיף קטן (א), במהלך 24 החודשים שלאחר מסירת התצהיר או במהלך תקופת הקריאה להתייצבות לשירות סדיר כאמור בסעיף 20, לפי המאוחר, תודיע על כך מיד לפוקד.”

עניינה של העתירה דנן הוא בפטור זה – הניתן לנשים מטעמים שבהכרה דתית.

3. התנאי המרכזי לקבלת הפטור מטעמים שבהכרה דתית הוא אפוא הגשת תצהיר בכתב, ובו הצהרה בדבר אורח החיים הדתי שמקיימת המועמדת לשירות ביטחון. הסדרים לגבי אופן הגשת התצהיר נקבעו בתקנות. בהתאם לתקנה 3, יש לערוך את התצהיר לפי טופס שבתוספת; תקנה 4 מורה כי המסירה תתבצע באופן אישי, או במשלוח בדואר רשום. עוד נקבעו בתקנה 4 מועדים להגשת התצהיר:

“4(א) המצהירה תגיש לפוקד מוסמך את התצהיר, אישית או על ידי משלוח בדואר רשום, לא יאוחר מאחד המועדים הבאים, הכל לפי המועד המאוחר:

(1) היום התשעים לפני היום שנקבע להתייצבותה לשירות בטחון;

(2) היום השלושים לאחר יום קבלת ההודעה האישית הראשונה להתייצבות לשירות בטחון;

(3) היום השלושים לפני היום שבו רשאי פוקד לקרוא למצהירה להתייצב לשירות בטחון.

(ב) פוקד מוסמך רשאי לקבל את התצהיר במועד מאוחר מהמועד האמור בתקנת משנה (א), אם ראה לעשות כן מטעמים מיוחדים.”

תקנה 5 קובעת כי משהגישה המועמדת לשירות ביטחון את התצהיר במועד, תחילה יינתן לה אישור בדבר הגשתו, ולאחר מכן תונפק לה תעודה המעידה על כך שהיא פטורה מחובת השירות. יצוין כי בשונה מהסדר זה, כאשר מבוקש פטור מכוח סעיף 39(ג) לחוק – מטעמים שבמצפון או שבהווי משפחתי דתי – הפטור לא כרוך רק בהגשת תצהיר כדין. על פי תקנות שירות בטחון (פטור נשים משירות בטחון מטעמים שבמצפון או שבהווי משפחתי דתי), ה’תשל”ח-1978, התצהיר הוא אך השלב הראשון בדרך לפטור, כאשר בשלב השני נדונה הבקשה בפני ועדת פטור מיוחדת שחבריה מתמנים על ידי שר הביטחון. הבדל נוסף הוא בכך שהמועד האחרון להגשת תצהיר בדבר מניעה לשירות מטעמי מצפון או הווי משפחתי דתי הוא מאוחר מזה שנקבע להגשת תצהיר לפטור מטעמים שבהכרה דתית.

 

העותרת ועתירתה

4. העותרת, ילידת יום 01/05/1996, למדה לימודים תיכוניים (מכיתה ט’ עד י”ב) במכללה הטכנולוגית של חיל האוויר הממוקמת בבסיס צבאי בבאר שבע. היא שובצה למסלול לימודים המכונה “שוחרות”, המתייחד בכך שהוא מכין את התלמידים לשירות בצה”ל, והתמקצעה בלימודי הנדסת מכונות תעופה. בראשית הלימודים (שנת 2010) חתמו העותרת והוריה על התחייבות בכתב שלפיה היא תשלים את לימודיה במסלול השוחרוּת, תתגייס לצה”ל, ובתום שירות החובה אף תמשיך לשירות קבע.

לדבריה של העותרת, כאשר היתה בכיתה י”ב היא החלה בתהליך של התקרבות לדת. משהושלם התהליך, ולאחר שהוצא לה זה מכבר צו גיוס ליום 13/07/2014, ביום 16/05/2014 הגישה העותרת ללשכת הגיוס בבאר שבע תצהיר כאמור בסעיף 40 לחוק שירות ביטחון – שלפיו היא מנועה מלשרת בצבא מטעמים שבהכרה דתית. לטענת העותרת, היא הגישה את התצהיר במסירה אישית ובטופס ערוך כנדרש בתקנות; ועוד נטען כי אמנם התצהיר לא הוגש בהתאם לאיזה מן המועדים שנקצבו, אך על פי התקנות היה הפוקד רשאי לקבלו גם באיחור. אלא שלדברי העותרת במקום שתונפק לה תעודת פטור משירות, היא זומנה לריאיון בלשכת הגיוס – שבמהלכו נבדקה מידת שליטתה בענייני דת (נערך בחודש מאי 2014). לגישת העותרת היא “עמדה בו בהצלחה מלאה”. במקביל, ומתוך חשש כי בקשתה לפטור מטעמים שבהכרה דתית לא תתקבל בשל החריגה כאמור מן המועדים שנקבעו בתקנות – הגישה העותרת ביום 12/06/2014 בקשה לפטור משירות ביטחון גם לפי סעיף 39(ג) לחוק, מטעמים שבהווי משפחתי דתי. תצהיר זה הוגש במועדו, והיא זומנה להופיע בפני ועדת הפטור ביום 30/06/2014. ואולם לדברי העותרת מאחר שבאותה עת התנהל מבצע “צוק איתן”, ובהיותה תושבת אזור הדרום, היא ביקשה לדחות את התייצבותה בפני הוועדה – ובקשתה התקבלה, כאשר מועד חדש עתיד היה להיקבע בהמשך.

5. בשלב זה הודע לעותרת בכתב על דחיית מועד התייצבותה לשירות ביטחון ליום 14/12/2014, ועל גבי הצו החדש נכתב כי הוא “מבטל כל צו התייצבות לשירות שברשותך”. בנסיבות אלה, ביום 21/08/2014 הגישה העותרת בקשה נוספת לפטור משירות ביטחון מטעמים שבהכרה דתית – הפעם בדואר רשום. משנתקבלה הבקשה בלשכת הגיוס פנה נציג מטעמה לעותרת בטלפון, ולדברי העותרת הבהיר לה כי לא תוכל לעתור בו זמנית הן לפטור מטעמים שבהכרה דתית והן לפטור מטעמים שבמצפון או שבהווי משפחתי דתי, וכי עליה לבחור בבקשת פטור מסוג אחד ולדבוק בה. על פי הנטען, העותרת הודיעה כי היא עומדת על זכותה לפטור מטעמים שבהכרה דתית, וכי היא מבקשת שלא לזמנה להופיע בפני הוועדה לפטור מטעמים שבמצפון או שבהווי משפחתי דתי.

לגישת העותרת, בפעם השנייה שבה היא הגישה את התצהיר לפטור מטעמים שבהכרה דתית, התקופה שעד למועד שנקבע לגיוסה היתה ארוכה מ-90 ימים – ועל כן בקשה זו עמדה בתנאים שנקבעו בתקנות לעניין מועד ההגשה. משכך, שומה היה על רשויות הגיוס להנפיק עבורה מיד תעודת פטור משירות. דא עקא, שלא כך אירע: לעותרת לא נשלחה תעודת פטור, ואף פניות מטעמה לרשויות הגיוס באמצעות בא כוחה (בימים 02/11/2014, 25/11/2014, 04/12/2014, 14/12/2014, 15/01/2015, 19/01/2015) לא היה בהן כדי להועיל. עמדת רשויות הגיוס, כפי שנמסרה לעותרת, היתה כי המועד הקובע לעניין תקנה 4 לתקנות הוא המועד הראשון שנקבע לגיוס לשירות ביטחון, ואין כל משמעות לכך שמועד זה נדחה לאחר מכן. לא כל שכן בנסיבות המקרה, שעה שהדחייה נעשתה על מנת לאפשר לעותרת, לבקשתה, להופיע בפני ועדת פטור מטעמים שבמצפון או שבהווי משפחתי דתי. משכך, ביום 01/02/2015 הגישה העותרת את העתירה דנן – בה היא מבקשת כי יינתן צו על תנאי המורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא יבוטל צו גיוסה לשירות ביטחון; מדוע לא יינתן לה פטור משירות בהתאם להוראות סעיף 40 לחוק ותקנה 5 לתקנות; וכן מדוע לא יינתן אישור לכל מועמדת לשירות ביטחון המגישה תצהיר לפי סעיף 40 לחוק, כי תצהירה התקבל בידי הפוקד – כמצוות תקנה 5 לתקנות. ייאמר כי בנוגע למתן האישור, הדברים צוינו רק למען הסדר, שכן הטענה נטענה באופן סתמי ואינה מצדיקה התייחסות במסגרת עתירה זו.

יצוין כי לאחר שהגישה העותרת בפעם השנייה את הבקשה לפטור מטעמים שבהכרה דתית, נדחה מועד גיוסה בשנית – ליום 1/02/2015. בהמשך, ועם הגשתה של העתירה, ניתן בהסכמה צו ביניים המקפיא את הליכי הגיוס של העותרת עד למתן פסק הדין (החלטה מיום 10/03/2015).

 

עמדת המשיבים

6. מתגובת המשיבים לעתירה מתברר כי העותרת הסתירה מבית המשפט פרטים מהותיים בנוגע להתנהלותה מול לשכת הגיוס – ובעיקר כי עשתה דין לעצמה וסירבה לשתף פעולה עם ניסיונות הרשויות לזמנה ל”צו ראשון”.

ביום 3.1.2013 נקראה העותרת להתייצב ביום 14.4.2013 בלשכת הגיוס, לביצוע בדיקות והליכים מוקדמים לקראת גיוס (לעיל ולהלן: צו ראשון). מועד זה נדחה לבקשת העותרת ליום 27.5.2013, אך יום קודם למועד החדש שנקבע הודיעה העותרת כי לא תוכל להתייצב גם אליו בשל בחינה המתקיימת בבית הספר. זימון חדש נשלח ליום 16.6.2013, אך העותרת שוב לא התייצבה; וכך היה גם במועד שנקבע לאחר מכן (יום 01.7.2013). ביום 28.11.2013 הצליחו רשויות הגיוס ליצור עם העותרת קשר טלפוני, וזימנו אותה להתייצב במועד סמוך – יום 1.12.2013. אך גם בפעם זו היא לא התייצבה, והודיעה ללשכת הגיוס על היעדרותה רק באותו יום שאליו זומנה. לאחר שכלו כל הקיצין, הוצאה על ידי רשויות הגיוס פקודה למעצרה של העותרת לפי סעיף 52 לחוק שירות ביטחון – ואולם גם בזאת לא היה כדי להועיל.

משלא עלה בידי רשויות הגיוס לערוך לעותרת בדיקות והליכים, ביום 27/01/2014 היא נקראה להתייצב לשירות ביטחון (קרי: לגיוס) ביום 13/07/2014. צו הגיוס הוצא מכוח סעיף 12 לחוק – המתיר לצה”ל לגייס מועמד גם מבלי לבדוק את כשירותו לשירות, ככל שהלה סירב להיבדק או לא התייצב לבדיקה. לאחר שקיבלה את צו הגיוס, יצרה העותרת מיוזמתה קשר עם רשויות הגיוס, שאז ניתנה לה הזדמנות נוספת להתייצב לצו ראשון (ביום 04/02/2014) – ואולם אף הפעם היא לא התייצבה בלשכת הגיוס. לעומת זאת, ביום 3/03/2014 הגיעה העותרת ללשכה ללא תיאום מוקדם – ובאותו מועד נקבע כושרה הרפואי לשירות, אך היא נדרשה לחזור ולהתייצב לצורך השלמת הליכים לקראת גיוס. משכך, העותרת חתמה על התחייבות בכתב כי תשוב ותתייצב בלשכת הגיוס ביום 17/03/2014 (צורפה כ-מש/1 לתגובה לעתירה) – אך הפרה את התחייבותה ולא התייצבה. בין לבין, ביום 05/03/2014 נשלח לעותרת צו נוסף לגיוסה ביום 13/07/2014, אותו תאריך שנקבע לה זה מכבר. הצו הנוסף נשלח על רקע עדכון כושרה הרפואי של העותרת לשירות, כאשר מועד גיוסה נשאר כאמור כשהיה.

7. בנסיבות שתוארו, עמדת המשיבים היא שדין העתירה להידחות על הסף – בשל היעדר ניקיון כפיים מצידה של העותרת, אשר עשתה דין לעצמה ולא שיתפה פעולה עם רשויות הגיוס, ואף ניסתה להסתיר עובדות אלה מבית המשפט. לגופם של דברים, עמדת המשיבים היא שיש לדחות את העתירה גם בשל כך שהעותרת אינה עומדת בתנאי החוק והתקנות לקבלת פטור משירות ביטחון. על פי הנטען, לאחר שנקבע לבסוף מועד לגיוסה, חרף אי שיתוף הפעולה מצידה, הגישה העותרת שלוש בקשות שונות לפטור משירות בצה”ל – ושלושתן נדחו כדין. בקשתה הראשונה של העותרת, לפטור מטעמים שבהכרה דתית (מחודש מאי 2014), הוגשה פחות מתשעים יום לפני המועד שנקבע לגיוסה (13/07/2014) – תוך חריגה מן המועדים שנקבעו לכך בתקנות. אמנם לפי תקנה 4(ב) לתקנות רשאי הפוקד לקבל בקשת פטור הגם שהוגשה באיחור – אך הדבר נתון לשיקול דעתו, וייעשה רק מטעמים מיוחדים. לדברי המשיבים, על מנת לשקול אם בעניינה של העותרת מתקיימים טעמים מיוחדים כאמור, היא זומנה לריאיון בלשכת הגיוס ונשאלה שאלות הנוגעות לבקשתה לפטור מטעמים שבהכרה דתית. לטענת המשיבים, בריאיון התברר כי העותרת חסרה בקיאות בסיסית בעולם הדת היהודית, ועל כן לא היה מקום לקבל את התצהיר שהגישה באיחור ובדין נדחתה בקשתה לפטור.

אשר לבקשה שהגישה העותרת ביום 12/06/2014, לפטור לפי סעיף 39(ג) לחוק שירות ביטחון ומטעמים שבמצפון או שבהווי משפחתי דתי, המשיבים טוענים כי העותרת עצמה ויתרה עליה. על פי הפרוצדורה הקבועה בתקנות שירות בטחון (פטור נשים משירות בטחון מטעמים שבמצפון או שבהווי משפחתי דתי), ה’תשל”ח-1978, בקשה לפטור מסוג זה נדונה בוועדת פטור. ואמנם, העותרת זומנה להופיע בפני הוועדה ביום 30/06/2014 – אך לא התייצבה. לדברי המשיבים, בניגוד לנטען עתה על ידי העותרת (כי מלחמת “צוק איתן” היא שמנעה את התייצבותה), בזמן אמת היא מסרה לרשויות הגיוס כי לא תוכל להתייצב משום שאינה חשה בטוב. מכל מקום, ועל מנת לאפשר לה בכל זאת להופיע בפני ועדת הפטור, נדחה גיוסה של העותרת (שהיה קבוע ליום 13/07/2014) ליום 14/12/2014. ואולם בסופו של דבר ויתרה העותרת על ההזדמנות להופיע בפני הוועדה, משום שסברה כי קמה זכותה לפטור מטעמים שבהכרה דתית, ועמדה על כך שתונפק לה תעודת פטור מכוח סעיף 40 לחוק. במצב דברים זה לא יכול להיות חולק כי העותרת אינה זכאית לפטור מטעמים שבהווי משפחתי דתי, ועניין זה אינו עומד עוד על הפרק.

עם דחיית מועד גיוסה ליום 14/12/2014, הגישה העותרת בקשה חוזרת לפטור מטעמים שבהכרה דתית – שאליה צורף אותו תצהיר עצמו, שנחתם כבר ביום 15/05/2014 והוגש לרשויות הגיוס בחודש מאי 2014. כך עשתה המערערת, לדבריה שלה, מתוך הנחה כי דחייה של מועד הגיוס פותחת “חלון הזדמנויות” חדש להגשת הבקשה לפטור מטעמים שבהכרה דתית, וכי התקנות מאפשרות לבחון את מועד הגשת התצהיר ביחס למועד הגיוס הנדחה. ואולם לעמדת המשיבים דחיית מועד גיוס אינה מאפשרת מקצה שיפורים שכזה – והדברים נכונים שבעתיים בנסיבות המקרה, כאשר מטרת הדחייה היתה לאפשר לעותרת, לבקשתה, להופיע בפני ועדת הפטור.

8. המשיבים מבהירים, כי בעת הרלוונטית הטעם העיקרי לדחיית בקשתה של העותרת לפטור מטעמים שבהכרה דתית היה פרוצדוראלי בעיקרו: העותרת לא עמדה בתנאי המועד שנקבע בתקנות להגשת תצהיר לצורך קבלת פטור. לאחר הגשתה של העתירה דנן נערכה על ידי רשויות הגיוס בדיקה נוספת בעניינה של העותרת, שאז נתגלו ממצאים המטילים ספק ממשי בדבר אמיתות הצהרתה כי טעמים שבהכרה דתית מונעים ממנה לשרת שירות צבאי. מדובר בבדיקה שערכו גורמים בלשכת הגיוס ברשת החברתית “פייסבוק” – וכללה בעיקר עיון בתמונות שפורסמו על ידי העותרת ובן זוגה באופן פומבי ברשת. על פי הנטען, ניכר מן התמונות ומן הכיתובים כי העותרת אינה מקפידה על לבוש צנוע, מצטלמת בשבת, נוסעת ואף מבלה בשבת. לגישת המשיבים מדובר בראיות מנהליות המלמדות על כך שהעותרת אינה מקיימת את התנאים לפטור שעליהם הצהירה, ועל כן אפילו אם יניחו לצורך הדיון כי התצהיר הוגש במועדו – העותרת בכל מקרה אינה זכאית לפטור משירות ביטחון מטעמים שבהכרה דתית.

 

הדיון בעתירה

9. בפתח הדיון בעתירה הודיע בא כוחה של העותרת כי משרדו, המרבה לעסוק בסוגיות של מתן פטור משירות צבאי לנשים דתיות, מלכתחילה קיבל על עצמו את ייצוגה של העותרת במסגרת של פרו-בונו – ואולם עתה הוחלט כי היא אינה עומדת עוד בקריטריונים שנקבעו במשרד לקבלת ייצוג בחינם, ועל כן הוא מבקש להשתחרר מייצוגה; ובקשתו נתקבלה על ידנו. בנסיבות אלה, במהלך הדיון טענה העותרת בשם עצמה, ומדבריה עלו שתי טענות מרכזיות. ראשית, לגישתה של העותרת סעיף 40 לחוק שירות ביטחון אינו מקנה לרשויות הגיוס שיקול דעת במתן הפטור. על פי הנטען, עם הגשתו של תצהיר ערוך לפי התקנות, שלפיו קיימים טעמים שבהכרה דתית המונעים את הגיוס, יש ליתן למצהירה את הפטור ללא כל בדיקה נוספת. שנית, העותרת טוענת כי התצהיר שעליו חתמה, בדבר קיומם של טעמים שבהכרה דתית המונעים ממנה להתגייס לצה”ל, הוא תצהיר אמת; כי היא שומרת שבת וכשרות בבית ומחוץ לו; וכי אינה מעוניינת להיחשף לשירות מעורב של גברים ונשים. לנוכח טענה אחרונה זו, במהלך הדיון בעתירה ניתנה הזדמנות לעותרת לנסות ולהפריך, באמצעות תצהיר, את טענת המשיבים כי בידם תמונות מרשת הפייסבוק המעידות על כך שהיא אינה מקיימת אורח חיים דתי. בתצהיר, שאומת על ידי עורך הדין שהתפטר מייצוגה, הצהירה העותרת כדלקמן:

“1. …

2. התמונות שצורפו לתשובת המשיבים כ-מש/4 לא צולמו על ידי ולא צולמו בשבת.

3. בן-זוגי שעדיין אינו שומר שבת העלה את התמונות לפרופיל הפייסבוק שלו.

4. מאז שהצהרתי לפי סעיף 40 לחוק שירות ביטחון, לא נסעתי בשבת, שמרתי על כשרות בבית ומחוצה לו, וטעמים שבהכרה דתית מונעים אותי מלשרת שירות צבאי.

5. אני עומדת מאחורי הצהרתי ומתחייבת גם בעתיד לשמור תורה ומצוות באופן המקנה לי זכות של הדין לפטור משירות ביטחון.”

 

דיון והכרעה

10. העתירה שבפנינו הוגשה בחוסר ניקיון כפיים, וכבר בשל כך דינה להידחות (ראו: בג”צ 7850/07 זובוב נ’ צבא הגנה לישראל, (17.1.2007); בג”צ 9143/04 ויינגרטן נ’ לשכת הגיוס תל-השומר (16.1.2005)). העותרת הסתירה מבית המשפט את העובדה שאין עליה חולק, כי היא לא שיתפה פעולה עם ניסיונות רשויות הגיוס לזמנה לצו ראשון. פעם אחר פעם היא זומנה ללשכת הגיוס, ובכל אחת ואחת מהפעמים היא עשתה דין לעצמה ולא התייצבה – אף לא לאחר שהוצאה נגדה פקודת מעצר. בלית ברירה נאלצו רשויות הגיוס לקבוע מועד לגיוסה של העותרת מבלי להקדים ולבחון את כשירותה הרפואית. אם לא די בכך, לאחר שקיבלה העותרת לידיה את צו הגיוס, וביקשה מיוזמתה כי תינתן לה הזדמנות נוספת לבצע את הבדיקות – היא לא התייצבה גם במועד שתואם לבקשתה שלה. למעשה, הפעם היחידה שבה התייצבה העותרת בלשכת הגיוס היתה במועד שבחרה על דעת עצמה, ללא תיאום מוקדם עם רשויות הגיוס; ועל אף שבאותו מועד היא התחייבה בכתב לחזור ולהשלים את הליכי המיון לקראת גיוסה, היא הפרה התחייבות זו ולא התייצבה.

11. ועתה לגופם של דברים. חובת השירות הצבאי בישראל היא חובה המוטלת על כל אזרחי המדינה באופן שוויוני – למעט החריגים הקבועים בחוק שירות ביטחון כפי שפורט לעיל. אשר לפטור הניתן לנשים מטעמים שבהכרה דתית לפי הצהרה – כבר נקבע כי פטור זה, כמו גם הפטור מטעמי מצפון או הווי משפחתי דתי הניתן לפי הוכחה, “מכוון לנשים אשר עצם ההשתתפות בשירות ביטחון היא היא נגד מצפונן או הכרתן הדתית” (בג”צ 269/51 הורוביץ נ’ אלוף מזא”ה, פד”י ה (1951) 1657). במקום אחר נאמר כי פטורים אלה “נועדו בעיקרם לבטא סובלנות חברתית כלפי קבוצות דתיות ועדות מסורתיות אשר על פי מערכת הערכים שלהן קיימת שונות בסיסית בין גבר לאישה, ועל פיהם, מעמדה של אישה באשר היא אישה אינו מתיישב עם שירות בצבא.” (עניין מילוא, בפסקה 13).

יבואר כי עד לשנת 1978, ההסדר לקבלת פטור מטעמים שבהכרה דתית היה דומה להסדר הנוהג כיום ביחס לפטור מטעמים שבמצפון או הווי משפחתי דתי. קרי: על מבקשת הפטור היה להתייצב בפני ועדת פטור, ולשכנע את חברי הוועדה כי קיימים טעמים המצדיקים את שחרורה משירות צבאי. רק בתיקון 13 לחוק שירות ביטחון נקבע לראשונה כי הפטור יינתן על סמך הצהרה בלבד, שלפיה קיימים טעמים שבהכרה דתית המונעים מהמועמדת לגיוס לשרת בצה”ל; ובד בבד נקבעה גם סנקציה בגין מתן תצהיר שקר, שלפיה הרשעה בעבירה של מסירת ידיעה כוזבת לצורך קבלת פטור משירות תביא לבטלותו של הפטור מעיקרו. מדיוני הכנסת בנושא תיקון החוק עולה כי תיקון זה היה תולדה של הסכמים קואליציוניים עם המפלגות הדתיות; וכן כי מטרת התיקון היתה מצד אחד לפשט את הליך קבלת הפטור מטעמים שבהכרה דתית, ומצד שני לקבוע קריטריונים ברורים לזכאות לפטור וסנקציה בגין מתן תצהיר שקר (ראו: דברי הכנסת כרך 83 עמ’ 3585-3584 (הישיבה המאה שלושים ושש של הכנסת התשיעית, 19/07/1978)). ואמנם, התקנות קובעות מסלול קצר ופשוט לקבלת פטור מטעמי הכרה דתית: עילת הפטור מצויה בתצהיר המוגש לרשויות הגיוס, בעוד מועד לפני הגיוס וכקבוע בתקנות, שנערך בפני שופט או דיין בבית דין רבני, ובו מצהירה מבקשת הפטור כי היא אינה נוסעת בשבת; כי היא שומרת על כשרות בבית ומחוצה לו; וכי טעמים שבהכרה דתית מונעים ממנה לשרת בצה”ל. הנה כי כן, בניגוד לפטורים אחרים לפי חוק שירות ביטחון, הפטור מטעמים שבהכרה דתית אינו נתון לשיקול דעתה של ועדת פטור כלשהי, אלא מותנה לכאורה אך ורק במילוי הפרוצדורה שבתקנות בדבר הגשת תצהיר.

מטבע הדברים, נשים שאינן דתיות עלולות לנצל את הקלות היחסית שבה ניתן לקבל פטור משירות צבאי מטעמים שבהכרה דתית – והחשש הוא מפני תופעה של השתמטות מגיוס בקרב נשים. ודוק: הסכנה הגלומה בהשתמטות אינה מתמצית בנזק למצבת כוח האדם של צה”ל. היא יוצרת אפליה בין הנשים המחויבות לשרת שירות צבאי; “היא עלולה להשפיע השפעה מורלית שלילית על הלכידות החברתית בשירות הצבא”; וכן “עלולה להביא לשחיקה מסוכנת של ההליך הדמוקרטי, המחייב קבלת מרות הרוב ונשיאה שוויונית בנטל החובות הכלכליות, החברתיות והביטחוניות, שהיא חיונית לקיומן ולתפקודן התקין של החברה והמדינה.” (עניין מילוא, בפסקה 12). בעת הבאת התיקון לחוק לקריאה ראשונה בכנסת ציין שר הביטחון דאז, עזר ויצמן, בהתייחס לחששות שעלו בדיון בנוגע לניצולו של ההסדר המקל לצורך השתמטות, כי “בדומה להצהרות אחרות אשר אזרח חייב למסור לרשויות השלטון, מניח גם חוק זה שאזרח כזה הינו בחזקת דובר אמת ומי שנשבע על אמיתות הצהרתו בבית הדין יש לקבל הצהרה כזו ולנהוג על פיה. אינני מתעלם מכך שיהיו מקרים שבהם ינסו מועמדות לשירות ביטחון להערים על רשויות הצבא ולמסור הצהרות כוזבות. מערכת הביטחון מתכוונת לדאוג לכך שתיערכנה בדיקות מדגמיות לאחר מעשה לשם בחינת ההצהרות.” (דברי הכנסת כרך 82 עמ’ 2137 (הישיבה התשעים ושש של הכנסת התשיעית, 21/03/1978)). ואמנם, מדברי המשיבים עולה כי כאשר מתעורר בקרב רשויות הגיוס חשד לאי התאמה בין האמור בתצהיר הפטור לבין המציאות, המצהירה מזומנת לבירור – ובין היתר היא נשאלת שאלות הבודקות בקיאות מצידה בענייני הדת. ועוד נאמר, כי אחד המקרים שבהם מתעורר חשד כזה הוא כאשר המועמדת לגיוס למדה בבית ספר חילוני – כפי שהיה בעניינה של העותרת.

12. העותרת סבורה כי מאחר שהיא הגישה לרשויות הגיוס תצהיר ערוך לפי התקנות, שומה היה על רשויות הגיוס להנפיק לה תעודת פטור מטעמים שבהכרה דתית – כאשר לרשויות הגיוס כלל לא נתונה סמכות להפעיל שיקול דעת ולסרב לבקשתה בנדון. ואמנם, כבר הוברר כי לפי חוק שירות ביטחון, האמור בתצהיר הוא שמקים את עילת הפטור מטעמים שבהכרה דתית – ואולם אין לקבל את העמדה שלפיה עצם הגשת התצהיר מעקרת לחלוטין את שיקול הדעת הנתון לרשויות הגיוס במתן הפטור. שיקול דעת בכל זאת קיים, גם אם היקפו מצומצם יחסית בהשוואה לפטורים אחרים לפי חוק שירות ביטחון. העיקר לענייננו הוא שכאשר נקבע בחוק שירות ביטחון כי קבלת הפטור מטעמים שבהכרה דתית מותנית בהגשת תצהיר כמפורט בסעיף 40(א) שם, חזקה היא כי המדובר בתצהיר אמת בלבד, וכי אין מטרתו של החוק ליתן יד לתצהיר שקר. בראש ובראשונה, מסירת תצהיר שקר לגורם מוסמך מהווה עבירה פלילית לפי סעיף 239 לחוק העונשין, ה’תשל”ז-1977 שבצידה עונש של שלוש שנות מאסר. בסעיף 41 לחוק שירות ביטחון אף נקבע כי הרשעה בעבירה של מסירת תצהיר שקר לצורך קבלת הפטור מטעמים שבהכרה דתית, תביא לבטלותו של הפטור מעיקרו. פרט לזאת, אחת החובות הבסיסיות החלות על כל אזרח במדינה ביחסיו עם הרשות המינהלית היא החובה שלא להונות או לרמות את הרשות, ובלשונו של השופט (כתוארו אז) מ’ חשין:

“אין היחיד חייב לגלות לרשות מיוזמתו מידע מהותי שהרשות נדרשת לו להפעלת סמכותה. אין פירוש הדבר, כמובן, שהיחיד אינו חב כל חובה שהיא לרשות. אלא שחובתו מצמצמת עצמה לחובה שלא להונות, שלא לשקר, שלא לרמות, שלא להטעות, שלא לסובב את הרשות בכחש. וכדבר הכתוב: “ולא תונו איש את-עמיתו ויראת מאלהיך…” (ויקרא, כה, יז). כוונתנו היא, למותר לומר, לרמייה בפועל – כגון שהיחיד מוסר לרשות מידע שאינו-אמת – אך גם לרמייה מכללא, בשתיקה או בהתנהגות […]

עיקר לענייננו הוא, שהעותרת חייבה עצמה לא אך באי-גילוי של מידע על דרך הסתם – קרי: בהפרת חובת ההגינות, כביכול, שהיא חבה לרשות המכס – אלא בהטעיה בכוונת-מכוון. התקנות הטילו עליה קיומם של תנאים מוקדמים קודם שזכאית הייתה לקבל רישיון מחסן רשוי; ואילו היא, לא זו בלבד שלא מילאה אחר אותם תנאים, אלא הוסיפה והטעתה ביודעין את הרשות באשר לקיומם, ובכך הוסיפה חטא על חטא.” (בג”צ 164/97 קונטרם בע”מ נ’ משרד האוצר, פ”ד נב(1) (1998) 289, 382-381).

נמצא אפוא כי התצהיר אינו עניין טכני או פרוצדוראלי גרידא, אלא שהגשתו היא העילה להענקת הפטור מטעמים שבהכרה דתית – בהיותו כלי המשמש להוכחת התקיימותם של התנאים המנויים בסעיף 40(א) לחוק ועומדים ביסוד בקשת הפטור. משכך, כאשר ברור כי התצהיר כוזב – אין לפטור את המועמדת לגיוס מחובת השירות. נוסף לזאת, התקנות קובעות באופן מפורש כי לרשויות הגיוס נתון שיקול דעת אם לקבל בקשה לפטור מטעמים שבהכרה דתית שהוגשה באיחור ביחס למועדים שנקצבו לשם כך – ואולם נקבע עוד כי בקשה שהוגשה באיחור יש לקבל רק מטעמים מיוחדים. כפי שיפורט להלן, בדין פעלו רשויות הגיוס כאשר עשו שימוש בשיקול הדעת הנתון בידיהן לדחיית בקשתה של העותרת לפטור מטעמים שבהכרה דתית.

13. לדברי המשיבים, אי ההתאמה בין מוסד לימודים חילוני לבין הצהרה בדבר אורח חיים דתי, ככלל מעורר חשד לכך שמדובר בתצהיר שקר; ומשכך נהוג בלשכות הגיוס לזמן מצהירה הלומדת בבית ספר חילוני לבירור – שבו נבדקת מידת זיקתה לדת. בעניינה של העותרת לא רק שבעת הגשת הבקשה לפטור היא למדה בבית ספר חילוני, אלא שבקשת הפטור אף הוגשה על ידה לראשונה באיחור מן המועדים שבתקנות – ועל כן בכל מקרה בדין פעלו רשויות הגיוס כאשר זימנו אותה לבירור, ולו רק על מנת לבחון אם קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים להנפיק לה את הפטור המבוקש. בסיכום הריאיון שנערך לה ביום 22/05/2014, צוין על ידי רשויות הגיוס כי לדברי העותרת היא דתייה מזה כחצי שנה – ואולם לא עברה ללמוד בבית ספר דתי מאחר שהיתה כבר באמצע שנת הלימודים בכיתה י”ב כאשר חזרה בתשובה. ועוד נאמר כי העותרת לדבריה אינה שומרת נגיעה ויש לה חבר; מזה שנה היא נוהגת להתפלל תפילת שחרית, אך לא יודעת שהתפילה בשבת שונה מזו שביום חול; אינה יודעת מהי התפילה המקבילה לתפילת “שלא עשני אישה”; אינה יודעת את נוסח תפילת “מודה אני” בעל פה; אינה נוהגת לברך לאחר הארוחה ואף לא לפני אכילת לחם (מלבד ביום שישי בקידוש); אינה יודעת מהי הברכה על הדלקת נרות; לא הולכת לבית כנסת; לא ידעה מהי פרשת השבוע; אינה יודעת מה ההבדל בין קידוש ביום שבת לקידוש ביום שישי; אינה יודעת מהי תפילת שמונה עשרה (סיכום הריאיון צורף כ-מש/2 לתגובת המשיבים). אין זאת אלא שהבירור העלה תמונה עגומה למדי באשר למידת בקיאותה של העותרת בענייני הדת, וספק ממשי בנוגע לכנות הצהרתה שלפיה טעמים שבהכרה דתית מונעים ממנה לשרת בצה”ל. ודוק: בית המשפט העליון כבר עמד על כך שההכרה הדתית שביסודו של הפטור צריכה להיות כזו שגם מוצאת את ביטויה באופן מעשי וגלוי לעין בחיי היום יום של המועמדת לגיוס:

“פרטים אלה – ­שמירת כשרות ואי-נסיעה בשבת – אינם בבחינת רשימה סגורה, היינו, שניים אלה, ושניים אלה בלבד. שהרי אין להעלות על הדעת, דרך משל, שבת, העוברת על כל ל”ט אבות-מלאכות האסורות בשבת, אך אינה נוסעת בשבת, שיכול ותצהיר, שטעמים שבהכרה דתית מונעים הימנה לשרת בשירות ביטחון. מסקנה משונה זו מסכלת היא לחלוטין את כוונת המחוקק ואת מטרת החוק. אמור מעתה, ששני פרטים אלה אינם אלא דוגמאות – ברורות, פשוטות, וידועות לכל בת-בי-רב דחד יומא – כאורח חיים מחייב למי שטוענת, כי טעמים שבהכרה דתית מונעים הימנה לשרת, ולא ללמד על עצמן יצאו אלא ללמד על כללו של המונח ‘הכרה דתית’ שבסעיף-קטן (1) יצאו, שפירושו, הכרה דתית שיש עמה אורח חיים דתי, ושמביאה היא לכלל אורח חיים כזה.” (השופט (כתוארו אז) מ’ אלון בע”פ 54/81 רוזן נ’ מדינת ישראל, פ”ד לה(2) (1981) 821, 833-832).

משהוברר אפוא כי העותרת אינה מקיימת אורח חיים דתי, המשמעות היא שאינה זכאית לפטור משירות צבאי – וזאת אפילו היתה העותרת מגישה את התצהיר במועד. בוודאי שלא מתקיימים בעניינה טעמים מיוחדים המצדיקים להיענות לבקשתה לפטור מגיוס מטעמים שבהכרה דתית, משהגישה את התצהיר באיחור. הדברים אמורים שבעתיים שעה שמדובר במי שלמדה במסלול של שוחרוּת על חשבון הצבא, ומשכך התחייבה בפני רשויות הגיוס לא רק לשרת שירות צבאי מלא אלא אף שירות קבע בצה”ל.

14. כפי שנזכר לעיל, העותרת הגישה במקביל לבקשתה לפטור מטעמים שבהכרה דתית, גם בקשה לפטור מטעמים שבהווי משפחתי דתי. הבקשה לפטור מטעמים שבהווי משפחתי דתי הוגשה כבר ביום 12/06/2014, זמן קצר לאחר הבירור שנערך לעותרת בלשכת הגיוס ביום 22/05/2014 בקשר עם בקשתה לפטור מטעמים שבהכרה דתית. בנסיבות אלה, וחרף חוסר שיתוף הפעולה מצידה של העותרת קודם לכן בהליכי המיון לקראת גיוסה, ניאותו רשויות הגיוס לאפשר לה למצות את ההליכים גם במסלול זה. משכך, ועל מנת שתוכל להופיע בפני ועדת הפטור מטעמים שבהווי משפחתי דתי, נדחה מועד הגיוס שנקבע לעותרת – מיום 13/07/2014 ליום 14/12/2014. העותרת מצידה ראתה בדחייה של מועד הגיוס ככזו שמקנה לה זכות לחזור ולהגיש בקשה לפטור מטעמים שבהכרה דתית – באשר באותה עת טרם חלפו 90 ימים ממועד הגיוס החדש. משכך, הגישה העותרת ביום 21/08/2014 בקשה חוזרת לפטור מטעמים שבהכרה דתית – כאשר לטענתה הפעם בקשה זו הוגשה בהתאם למועדים שנקבעו בתקנות, ועל כן שומה היה על רשויות הגיוס להעניק לה את הפטור המבוקש. ואולם גם הבקשה החוזרת אינה יכולה לזכות את העותרת בפטור, כמפורט להלן.

ראשית דבר, עצם הגשתן של בקשות “חלופיות” לפטור, כאשר בכל פעם מוגשת בקשה חדשה עוד בטרם התקבל מענה מטעם רשויות הגיוס בנוגע לבקשה הקודמת, היא התנהלות לקויה על פניה, ואף מעוררת תמיהה בנוגע לאמיתות ההצהרות שביסודן של בקשות הפטור הללו. ואולם לא בזאת העיקר, אלא בניסיונה של העותרת לערוך מקצה שיפורים בבקשתה שנדחתה לקבל פטור מטעמים שבהכרה דתית – וזאת תוך ניצול לרעה של הדחייה בגיוס שניתנה לעותרת על מנת לאפשר לה למצות את הליכי הפטור מטעמים שבהווי משפחתי דתי. כבר עמדנו על כך שעילת הפטור מטעמים שבהכרה דתית נעוצה באמור בתצהיר, וכל שנדרש מהמועמדת לשירות ביטחון פרט להצהרת אמת, הוא להגיש את התצהיר בתוך המועדים שנקבעו לכך בתקנות. מועדים אלה נקבעו לתכלית מסוימת: רשויות הגיוס נדרשות להיערך מראש על מנת לבצע תכנון מושכל של היקפי הגיוס והקצאה של כוח האדם בצה”ל בכללותו. גישתה של העותרת, שלפיה עם דחיית מועד הגיוס נפתח הפתח לעתור מחדש לקבלת הפטור, מרוקנת מתוכן את ההסדר שנקבע בתקנות ומסכלת את היכולת של רשויות הגיוס לתכנן את היקף כוח האדם מראש. יתרה מכך, מקצה שיפורים שכזה פוגע בעקרון השוויון שבין ציבור המועמדות לגיוס המבקשות פטור מטעמים שבהכרה דתית – בהיותו מפלה לטובה את המועמדת שגיוסה נדחה על פני מועמדות אחרות שבקשתן לפטור סורבה. ומעל לכל אלה, וכפי שכבר הוברר, בריאיון שנערך לעותרת בלשכת הגיוס עוד בחודש מאי 2014 נמצא כי היא אינה מקיימת אורח חיים דתי – ובנסיבות אלה ברי כי בכל מקרה לא היה מקום להיעתר לבקשתה לפטור, אפילו היתה זו מוגשת מלכתחילה במועדים שנקבעו בתקנות.

כל זאת ועוד. כבר צוין כי העותרת הסתירה מבית המשפט את חוסר שיתוף הפעולה מצידה עם הניסיונות של רשויות הגיוס לזמנה לצו ראשון, ומשכך העתירה דנן לוקה בחוסר ניקיון כפיים. בנוסף לכך, לתגובת המשיבים לעתירה צורפו תמונות שפורסמו על ידי העותרת עצמה ועל ידי בן זוגה ברשת הפייסבוק, המעידות שכבר מעת הגשת הבקשה הראשונה לפטור מטעמים שבהכרה דתית וכך עד היום, העותרת אינה מקיימת אורח חיים דתי. מבלי להיכנס לפרטים, ייאמר כי מדובר במספר תמונות שבהן מצולמת העותרת בבגד ים ביקיני ובלבוש אחר שאינו תואם אורח חיים דתי; וכן בתמונות אחרות שבהן העותרת נראית כשהיא נוסעת ברכב, סועדת במסעדה, רוחצת בחוף הים וכן הלאה, כאשר ביחס לתמונות אלה נכתב בדף הפייסבוק במפורש כי הן צולמו בשבת. יובהר כי אין באמור משום הבעת עמדה כלשהי לעניין לבושה או עיסוקיה של העותרת, והדברים נאמרים אך ורק בהתייחס להצהרותיה שלה כי היא מקיימת אורח חיים דתי. בתצהיר שהגישה במהלך הדיון בעתירה אמנם הכחישה העותרת כי התמונות צולמו בשבת – ואולם מדובר בהכחשה סתמית וגורפת, מבלי שנאמר מתי ובאלה נסיבות נערכו הצילומים לגרסתה; ובהתייחס לתמונות שבהן הלבוש של העותרת אינו תואם אורח חיים דתי לא נאמר דבר, והשתיקה מדברת בעד עצמה. התמונות כשלעצמן, שיובהר כי הן מוצגות בפייסבוק באופן פומבי ולעיני כל, ובמיוחד כשהן מצטרפות לחוסר ההתמצאות שגילתה העותרת בענייני הדת בריאיון שנערך לה בלשכת הגיוס, מלמדים כי תצהירה של העותרת שניתן לשם קבלת הפטור מגיוס מטעמים שבהכרה דתית, ושעליו אף מבוססת העתירה דנן, אינו תצהיר אמת. משכך העותרת אינה זכאית לפטור המבוקש, ואין כל צידוק להפלותה בעניין זה על פני נשים אחרות הנושאות בנטל השירות בצבאי.

15. כפי שפתחנו ואמרנו, הכלל הוא שירות צבאי חובה לכל אזרח ואזרחית במדינת ישראל שמלאו להם 18 שנה, ואילו הפטור המבוקש מטעמים שבהכרה דתית הוא החריג. חובת הגיוס מושתתת על עקרון השוויון והעדר אפליה – ערכים חיוניים לתפקודה של חברה דמוקרטית בריאה ככלל, ובמיוחד בכל הנוגע לנשיאה בנטל השירות הצבאי. רשויות הגיוס אינן משמשות כ”חותמת גומי” בכל הנוגע להנפקת הפטור לנשים מטעמים של הכרה דתית, ועליהן למנוע שימוש לרעה בהוראות חוק שירות ביטחון והתקנות שהותקנו מכוחו על ידי מי שלא אמורה לחסות בצלו של פטור זה. בתוך כך, רשויות הגיוס לא יתנו ידן לתצהיר שמתברר כי הוא תצהיר שקר. כך בכלל, וכך בעניינה של העותרת.

התוצאה היא, שאם תישמע דעתי העתירה תידחה. הצו הזמני מיום 10/03/2015 יבוטל, והעותרת תישא בהוצאות המשיבים בסך 5,000 ש”ח.

 

הנשיאה מ’ נאור:

 

אני מסכימה.

 

השופט י’ עמית:

 

אני מסכים.

התנהלותה של העותרת, מלמדת על תפיסתה כי הגיוס לצה”ל הוא “תוכנית כבקשתך”, וכי היא רשאית לעשות דין לעצמה ולהתייצב או שלא להתייצב בלשכת הגיוס, על פי רצונה-שלה.

בנות רבות משרתות בתפקידים שונים משך שלוש שנים בתנאי שירות סדיר (ראו תקנות שירות ביטחון (קביעת תפקידים לשירות נשים בהתנדבות), ה’תשס”א-2001). יש בנות, שבנוסף לשירות צבאי של שנתיים או שלוש, דוחות את גיוסן כדי לתרום קודם לכן שנת שירות או שנת מכינה קדם-צבאית. מספרן של הבנות הדתיות המתגייסות הולך ועולה. מול אלה – ומול צרכי הביטחון שהביאו לאחרונה להארכת תקופת השירות של בנות בצה”ל – מצערת התופעה, שאותה מייצגת העותרת שבפנינו, של “התחזקות” ו”התקרבות” כשם קוד להתחמקות ולהשתמטות. דומה כי לא הכרה דתית מונעת מהעותרת להתגייס, אלא ההכרה כי באמצעות תצהיר כוזב היא יכולה לחסוך שנתיים יקרות מחייה, בהן תעשה לעצמה ולביתה. כל זאת, לאחר שניצלה עד תום את מסלול הלימודים המיוחד שהעמיד הצבא לרשותה במכללה הטכנולוגית של חיל האוויר, ואף התחייבה לשירות קבע בתום שירות החובה. על כך יש להצר ולהתקומם.

יש בסיס להנחה כי המבקשת אינה יחידה בדורה, אלא מייצגת תופעה רחבה יותר. נראה כי המבקשת “עלתה על הראדאר” של צה”ל בשל האיחור בהגשת בקשתה, שאילולא כן, ספק אם הצהרתה הייתה נבדקת. כפי שציין ב”כ המשיבים בדיון, הפטור ניתן כדבר שבשגרה, ובהיעדר חשד גלוי על פניו לא נערכת בדיקה. לטעמי, טוב תעשה הרשות אם לא תעצום עיניה מתרמית ומתצהירי כזב, אלא תפעל באופן יזום לביעור התופעה, כך ששירות החובה בצה”ל לא ייעשה פלסתר.

 

הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ע’ ברון.

 

ניתן היום, ‏ב חשוון ה’תשע”ו (‏15/10/2015).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.