תקציר בג”צ 734/83 שיין (26/08/1984): בית משפט עליון דחה עתירה לפטור משירות בטחון מטעמי מצפון סלקטיבי

בג”צ 734/83 שיין נ’ שר הביטחון, פד”י לח(3) (1984) 393

 

בג”צ 734/83

1. יעקב שיין

.2 האגודה לזכויות האזרח בישראל

נגד

1. שר הביטחון

2. ראש המטה הכללי, צה”ל

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[26/08/1984]

לפני מ”מ הנשיא מ’ בן-פורת והשופטים מ’ אלון, ג’ בך

 

העותר ריצה תקופת מאסר בשל סירובו למלא, מטעמים שבהשקפה מצפונית, אחר צו קריאה לשירות מילואים בדרום לבנון. בתוך תקופת המאסר, קיבל העותר צו קריאה נוסף לשירות מילואים, המתחיל ימים ספורים לאחר שחרורו מהמאסר. גם על-פי צו זה נדרש העותר לשרת שירות מילואים בדרום לבנון. מכאן העתירה.לטענת העותר, פעלו שלטונות צה”ל לפי ההנחיות המצויות בקובץ הוראות זימון לשירות מילואים פעיל, כפי שאלה עודכנו בשנת 83, אך הנחיות אלה פסולות, משום שמפלות הן לרעה את סרבני השירות בלבנון לעומת משרתי מילואים אחרים, שבאו על עונשם בשל עבירות אחרות. לעניינו – טוען העותר, כי צו הקריאה לא הוצא כדי לשרת את צורכי הצבא אלא כדי להעניש את העותר על סרבנותו לשרת בדרום לבנון; כי לא קדמה לצו הקריאה תקופת התראה בת 42 ימים, הקבועה ליוצאי שירות מילואים שנתי, וכי שהייתו של העותר בכלא הייתה שלא כדין, וימי המאסר צריך שייחשבו כימי שירות מילואים.

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) אין לאיש “זכות מוקנית” בהוראות הזימון לשירות מילואים פעיל, ושלטונות צה”ל רשאים – על-פי שיקול-דעתם וצורכיהם  ­לבטלן או לשנותן, הן דרך כלל והן למקרים המצריכים הוראות שונות, מטעמים ענייניים.

(2) המטרה, שלשמה יש לקבוע את ההוראות בדבר סדרי הקריאה למילואים ולהוציא את צווי הקריאה למילואים, היא צורכי הצבא והביטחון, ואין לקרוא אדם לשירות מילואים למטרה אחרת מזו.

ב.

(1) אין בג”צ שם את שיקול-דעתו תחת שיקול-דעתה של הרשות המוסמכת; הלכה זו חלה ביתר שאת, כאשר מדובר בפיקוחו של בג”צ על החלטות מקצועיות-תכנוניות של שלטונות הצבא.

(2) ההוראות המעודכנות בדבר סדרי הקריאה למילואים באו להגיב על תופעה מאורגנת של סרבנות לציית לפקודות, הניתנות כדין לחיילים בשירות מילואים, לשרת במקום ובזמן, שנקבעו על-ידי שלטונות צה”ל. תגובה זו נכונה ומוצדקת היא, ואין לראות בה פגם כלשהו.

(3) אין צה”ל יכול להשלים עם תופעה, שבה חיילים, על-ידי נכונות להישפט על סירוב פקודה ולרצות תקופת מחבוש או מאסר, יסכלו כליל את ביצוע הפקודה בדבר מקום שירותם, ומדי שנה “ישרתו” תקופת מאסר במקום שירות מילואים כמקובל; היענות לכך לא זו בלבד שעומדת היא בניגוד להוראת המחוקק, שעל החייל לשרת במקום ובזמן שהוא נצטווה לכך, אלא יש בה כדי לפגוע בהיערכותו, באימוניו ובכוננותו של צה”ל ובביצוע משימותיו, ומה שאינו פחות חמור – במוראל של חברים לנשק, הנושאים בעול ובסכנה, שעה שחבריהם פטורים לביתם ולכלאם.

ג.

(1) לעניין יוצא צבא גבר, אין מצויה במערכת המשפט הישראלית זכות לפטור מחובת גיוס מטעמים שבמצפון, אך נראה, כי טעמים שבמצפון יכול שישמשו כאחד הנימוקים, בין נימוקים אחרים, המאפשרים לגורמים המוסמכים להתחשב בהם, לפי שיקול-דעתם, לפטור מחובת השירות הצבאי.

(2) ההכרה בסרבנות גיוס, שיסודה בנימוקים אידיאולוגיים-­פוליטיים שלא להילחם במקום מסוים, פוגעת בתקינות ההליך הדמוקרטי של המערכת השלטונית בישראל בקבלת החלטותיה וגורמת היא לאפליה בתחום הגיוס הצבאי.

(3) פרשה זו, של החובה והצורך לקיים שירות צבאי כדי להגן על ריבונות המדינה ושלום תושביה מחד גיסא וסירוב לצאת למלחמה מטעמים של מצפון אישי מאידך גיסא, צריך שתהא נדונה לפי הנסיבות המיוחדות של המקום ושל השעה, ואין דומה מצבה הביטחוני הקשה של מדינת ישראל למצבן הביטחוני של מדינות אחרות, השוכנות לבטח בגבולותיהן.

 

עתירה למתן צו-על-תנאי. העתירה נדחתה.

 

א’ פלדמן – בשם העותרים;

ר’ יאראק, מנהל מחלקת הבג”צים בפרקליטות המדינה – בשם המשיבים.

 

הנימוקים ניתנו ביום כח אב ה’תשמ”ד (26/08/1984).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.