תקציר בג”צ 721/94‏ אל-על נתיבי אויר לישראל בע”מ (30/11/1994): בית משפט עליון דחה עתירה נגד החלטת בית דין ארצי לעבודה לדחות ערעור על החלטת בית דין אזורי לעבודה להכיר בשותפו לחיים של עובד כ”בן זוגו” לעניין זכות ממונית

בג”צ 721/94‏ אל-על נתיבי אויר לישראל בע”מ‎ ‎נ’ דנילוביץ, פ”ד מח(5) 749 (1994)

 

בג”צ 721/94

אל-על נתיבי אויר לישראל בע”מ

נגד

1. יונתן דנילוביץ

2. בית הדין הארצי לעבודה

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[30.11.94]

לפני המשנה לנשיא א’ ברק, והשופטים י’ קדמי, ד’ דורנר

 

המשיב 1, המועסק כדייל אצל העותרת, מקיים מערכת חיים יציבה ומתמשכת עם גבר אחר, ובמסגרתה מקיימים השניים משק בית משותף ומגורים משותפים בדירה שנרכשה במאמץ משותף. על-פי הסכם קיבוצי הנהוג אצל העותרת, מעניקה העותרת לכל עובד קבוע, אחת לשנה, כרטיס טיסה ללא תשלום, בעבורו ובעבור “בן/בת זוגו (בעל/אשה)”. על-פי הסדר קיבוצי שהוחל על העותרת ועובדיה, ניתנו כרטיסי טיסה גם “לידוע/ה בציבור כבעל/ כאשה של עובד/ת החברה אם בני הזוג חיים ביחד במשק בית משותף כבעל ואשה לכל דבר ועניין ואין באפשרותם להינשא לפי החוק”.המשיב 1 פנה לעותרת בבקשה להכיר בשותפו לחיים כ”בן זוגו” לעניין קבלת כרטיס טיסה שנתי, ובקשתו נדחתה. בית הדין האזורי לעבודה פסק, כי הוראת ההסכם הקיבוצי אינה מעניקה טובת הנאה כאמור לשותפו לחיים של עובד, אך הוראה זו היא הוראה מפלה. הפליה זו אסורה מכוח חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, תשמ”ח-1988, הקובע בסעיף 2, כפי שתוקן בשנת 1992, כי לא יפלה מעביד בין עובדיו לעניין תנאי העבודה, בין היתר, מחמת נטייתם המינית. מכוח הוראה זו נפסלה הוראת ההסכם הקיבוצי. המשיב 2, שלפניו ערערה העותרת על פסק הדין, קבע, כי הפליה פסולה על בסיס נטייה מינית מפרה את עקרון השוויון הקבוע בחוק הנ”ל. על-כן, זכאי המשיב 1 לדרוש לעצמו את טובת ההנאה שמטעמים מפלים לא הוענקה לו. מכאן העתירה.

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) השוויון הוא ערך יסוד במשפט הארץ. הוא מנשמת אפו של המשטר החוקתי וממהותה ומאופייה של המדינה. ביסוד עקרון השוויון עומדים שיקולים של צדק והגינות, והוא מרכיב מרכזי בהסכמה החברתית שעליה מושתתת החברה (759ב-ה).

(2) עקרון השוויון מעוגן במספר מערכות נורמאטיביות. ראשית, הוא עיקרון הלכתי פרי “המשפט המקובל נוסח ישראל”. עיקרון זה מוקרן אל תוך תכליתו האובייקטיבית של כל דבר חקיקה ומהווה אמת מידה לפרשנותו. שנית, הוא מעוגן בדין הישראלי החקוק. תחילתו בהכרזת העצמאות, הקובעת כי מדינת ישראל תקיים שוויון בין אזרחיה בלי הבדלי דת, גזע ומין; המשכו בדברי חקיקה המגבשים שוויון זה במערכות יחסים מיוחדות, ולשיאו הוא הגיע עם חקיקתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר עיגן את השוויון כזכות חוקתית על-חוקית בגדריו של כבוד האדם (759ו-760ד).

(3) השוויון אינו מעניק זכות מוחלטת. זכותו של אדם לשוויון – ככל זכות אחרת – היא זכות יחסית. ניתן לפגוע בה מכוחם של ערכי ראויים אחרים; פגיעה כדין בשוויון עשויה להתקיים אם זו תואמת את ערכיה של המדינה, אם היא לתכלית ראויה ואם פגיעתה בשוויון אינה מעבר למידה הדרושה (760ה-ו).

ב.

(1) נקודת המוצא העובדתית הינה, כי בני האדם שונים הם זה מזה. ביסוד כבוד האדם מונחת ההנחה, שכל אדם ואדם הוא חופשי לפתח את גופו ורוחו על-פי רצונו (760ז-761א).

(2) על רקע חופש זה בא עקרון השוויון. משמעותו הינה שוויון בפני החוק וניטראליות של החוק ביחס לשונות שבין בני האדם. שוויון זה מניח הסדר נורמאטיבי המופעל בצורה אחידה על כל הפרטים, חרף השוני העובדתי שביניהם (761א).

(3) עקרון השוויון אינו מניח אך דין אחיד לכול, ואינו שולל דינים שונים לאנשים שונים. עקרון השוויון דורש כי קיומו של דין מבחין יוצדק על-פי טיב העניין ומהותו. מכאן שהפליה – שהינה ניגודו של השוויון – קיימת באותם מצבים שבהם דין שונה לאנשים השונים זה מזה מבוסס על טעמים שאין בהם כדי להצדיק בחברה חופשית ודמוקרטית הבחנה ביניהם (761א-ב).

(4) דין נתון יוצר הפליה כאשר שני בני אדם, השונים זה מזה, מטופלים על-ידי הדין באופן שונה, מבלי שהשוני העובדתי שביניהם יש בו כדי להצדיק טיפול שונה בנסיבות הענין. ביסוד ההפליה מונחים אפוא גורם השרירות, חוסר הצדק וחוסר הסבירות (761ו-ז).

ג.

(1) הרעיון המונח ביסוד הענקתה של טובת ההנאה לעובד בעבור בן-זוג או ידוע בציבור, הוא החיים המשותפים לתקופה מסוימת הקבועה בהסדר הקיבוצי, המעידה על קיומו של תא חברתי הדוק שביסודו חיי שיתוף. על רקע זה, שלילתה של טובת הנאה מבן-זוג מאותו מין מהווה הפליה ופגיעה בשוויון (762ג-ד).

(2) בנסיבות דנן, הטעם היחיד לשלילת טובת ההנאה מחבר לחיי שיתוף מאותו מין הוא בנטייה המינית. שוני זה אינו רלוואנטי לעניין הנדון. מכאן, שמדובר בהבחנה שהיא שרירותית ובלתי הוגנת (762ג-ד).

(3) הפגיעה בשוויון בשל ההפליה הפסולה כלפי ההומוסקסואל וכלפי הלסבית עולה במפורש מהוראותיו של סעיף 2 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, הקובעות כי הנטייה המינית השונה שיש לבני אדם, אסור לה שתהא רלוואנטית בעבודה, אלא אם כן מתחייבת היא ממהות התפקיד (763ב-ז).

(4) על המעביד מוטלת החובה לקבוע את תנאי העבודה אך לאור אמות מידה המתבקשות ממהות התפקיד. על-כן, אם ניתנת טובת הנאה לעובד המקיים קשר חיים מתמשך וקבוע עם אישה, יש להעניק אותה טובת הנאה לעובד המקיים קשר חיים מתמשך וקבוע עם גבר אחר. בכך יגשים המעביד את עקרון השוויון, וימנע הפליה בתנאי העבודה בשל נטייה מינית (763ז-764א).

ד.

(1) משטר חוזי מפלה עשוי לבסס טענה, כי ההוראה בחוזה פוגעת בתקנת הציבור, ועל-כן פסולה היא. פסלות זו עשויה להביא לידי כך שהחוזה כולו פסול הוא (764ז).

(2) לרוב אין לפסול את החוזה כולו, וניתן להסתפק בפסילת החלק הבלתי חוקי, תוך הפרדתו מהחלק החוקי. טכניקה זו אינה אפשרית בנסיבות דנן, שכן הטקסט החוזי בענייננו אינו מאפשר ניתוח בגוף הטקסט המפריד בין החלק הבריא לבין החלק החולה (764ז-765ב).

ה.

(1) בנסיבות דנן, התרופה הראויה היא זו של הענקת טובת הנאה גם לאלה החיים חיים משותפים והם בני אותו מין. תרופה זו, הידועה בספרות ההשוואתית, פותחה בעיקר לעניין חוקים המפרים את עקרון השוויון הקבוע בחוקה, ונועדה לקדם את התכלית המונחת ביסוד ההסדר החוקתי ולמנוע את הצורך לבטל דברי חקיקה (765ד, 767א).

(2) התרופות, אשר פותחו במישור החוקתי, ראויות הן לתחולה בתחום ההסדר הקיבוצי וההסכם הקיבוצי. אלה קובעים משטר חוזי, הכפוף לעיקרון נורמאטיבי עליון בדבר שוויון (767ב).

(3) אשר להסכמים ולהסדרים קיבוציים, יונק עקרון השוויון את עליונותו מתו חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. עיקרון זה של שוויון חל – מכוח הוראותיו של החוק הנ”ל – גם במשפט הפרטי: הוא מחייב כל מעביד שלא להפלות בין עובדיו בתחומי המשפט הפרטי (767ב-ג).

(4) כאשר הסדר חוזי שנעשה על-ידי המעביד כולל בחובו הפליה אסורה, הוא נגוע באי-חוקיות וניתן לבטלו מכוח ההוראות בדבר החוזה הפסול. כדי למנוע ביטול זה, ניתן – כתרופה חלופית – לדרוש מהמעביד כי יימנע מהפליה אסורה. הימנעות זו תשתכלל כאשר המעביד יחויב להעניק את טובת ההנאה לעובד שהופלה לרעה (767ד-ה).

(5) הרחבה זו תואמת את התבנית החוזית, היא מוסיפה קבוצה קטנה של נהנים ואינה מטילה, על-כן, מעמסה תקציבית של ממש. נעשה צדק, ונראה שנעשה צדק. (767ו-ז)

ו. (אליבא דשופטת ד’ דורנר):

(1) זכותו של המשיב אינה נובעת אך מחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, אלא נובעת היא מעקרון השוויון בכללותו, שנקלט זה כבר בתחום יחסי העבודה. חוק שוויון ההזדמניות בעבודה, בנוסחו המקורי, שיקף את עקרון השוויון בין המינים, אך לא ייסד אותו. בדומה, אף החוק המתקנו לא שינה את הדין הקיים בדבר שוויון זכויות ההומוסקסואליים, אלא אך נתן לו ביטוי (778ו-ז, 779א).

(2) עקרון השוויון אינו פעל בחלל חברתי ריק. השאלה, אם במקרה זה או אחר נוהגת הפליה בין שווים, או שמא מדובר ביחס שונה כלפי שונים, מוכרעת על סמך התפיסות החברתיות המקובלות (779ב-ג).

(3) בעבר היו יחסי קרבה בין בני אותו מין – יחסים הנחשבים בכל הדתות המונותיאיסטיות לחטא – עבירה פלילית, וגם מחוץ למשפט הפלילי ניתנה לגיטימציה להבחנה מחמת נטייה מינית. המגמה כיום – שראשיתה בשנות השבעים – היא התייחסות ליבראלית כלפי נטיותיו המיניות של האדם, הנתפסות כעניינו הפרטי. שינויים אלה בתפיסה החברתית באו לביטוי במשפט בעולם המערבי, ובני-זוג הומוסקסואליים זכו לשוויון, הכול בהתאם לנורמות החברתיות שבכל מדינה ומדינה (779ה).

(4) ההכרה בזכויות בן-זוג מאותו מין נעשים לעתים על יסוד מבחן התכלית (מבחן פונקציונאלי). על-פי מבחן זה ההכרה בזוג ההומוסקסואלי תלויה בתכלית החוק המעניק זכאות ל”משפחה או לבן הזוג”. בן הזוג ההומוסקסואל ייהנה מן הזכויות שמקנה החוק, אם הדבר מתיישב עם תכליתו (781א-ב).

(5) הרלוואנטיות של הנטייה המינית היא דרישה שמבחן התכלית עומד בה. על-פי מבחן זה, לא תיעשה הבחנה בין בן-זוג הומוסקסואלי לבין בן-זוג הטרוסקסואלי, אם הקשר הזוגי בין בני הזוג מאותו מין עומד באמות מידה המגשימות את התכלית שלשמה מוענקות הזכות או ההטבה (782ז-783א).

(6) בנסיבות דנן, כרטיס הטיסה לא נועד לבן הזוג הנשוי לעובד, וממילא תכלית ההטבה לא הייתה לעודד חיים במסגרת משפחה מסורתית. ההטבה ניתנת לעובד בעבור בן הזוג שעמו הוא חולק את חייו למעשה; מינו של בן הזוג אינו רלוואנטי אפוא לתכלית מתן ההטבה. במניעת ההטבה יש משום הפליה של העובד עצמו, שכן מניעת ההטבות מבן הזוג שעמו חי הומוסקסואל כמוה כהקטנת שכרו של העובד (783ו-784ג).

ז. (דעת מיעוט – השופט י’ קדמי):

(1) המושגים “בן-זוג” ו-“בת-זוג” קשורים בלשון בני אדם קשר בל יינתק במושג “משפחה”, ואין “משפחה” אלא אם כן “בן-זוג” ו-“בת-זוג” – משני המינים – מרכיבים את תשתיתה; אמצעי תקשורת בין בני האדם הוא הלשון, ותנאי מוקדם להבנה בין בני שיח נעוץ ביציבות משמעותם הלשונית של המילים, הביטויים והמושגים המרכיבים את הלשון (768ד-ה, 772ב).

(2) החוק מדבר אל בני האדם בלשון בני האדם. בבסיס פרשנות הוראותיו עומדת, בראש ובראשונה, המילה. המושגים “זוג” ו”בני-זוג” והקשר הלשוני בינם לבין “משפחה” הינם מושגים לשוניים, שמשמעותם – ככל שמדובר במישור החברתי – היא חבירה של שני פרטים הנמנים עם שני המינים לחיים משותפים בתא משפחתי, כשהשיתוף מתאפיין, בין היתר, בחיי אישות המיועדים, מושגית, להבטחת המשכיות החיים. כך לעניין פרשנותו של חוק, וכך גם לעניין פרשנותו של מסמך משפטי (772ב-ד).

(3) אחד מכללי היסוד של פרשנות החוקים הוא, שהחוק מתפרש כך שיגשים את תכליתו החקיקתית; ובשינויים המתחייבים – מסמך משפטי מתפרש באופן שיגשים את כוונת הצדדים לו. במקום שהלשון ברורה, אין לסטות מן המשמעות הלשונית המוסמכת שעל פיה מכוונים הבריות את חייהם ויש ליתן למושגים שנוקטים החוק או ההסכם משמעות שונה מזו שיש להם בעולמה של השפה (772ה-ו).

ח. (דעת מיעוט – השופט י’ קדמי):

(1) אין די בחיי שיתוף ואחווה כדי להפוך זוג חד-מיני ל”זוג” במשמעות שיש למושג בלשון בני אדם, וזאת משום שנעדר הימנו יסוד חיוני “לזוגיות”, והוא – שבני הזוג נמנים עם בני מינים שונים. אי היכולת הפורמאלית להינשא אינה מעמידה את הזוג החד-מיני בשורה אחת עם הזוג הדו-מיני “הידוע בציבור”, שאינו נשוי. האחרון הוא “זוג” במשמעות הלשונית שיש למושג זה, ואילו הראשון אינו כזה (773ד-ה).

(2) יסוד חיוני – שהוא בבחינת תנאי-שבלעדיו-אין – להפיכת שני פרטים המקיימים חיי שיתוף ואחווה ל”זוג” במשמעותו בלשון העברית, נעוץ ביכולתם לקיים “פריה ורביה”. הזוג הנשוי והזוג ה”ידוע בציבור” ממלאים אחר תנאי בסיסי זה, ועל-כן “שווים” הם ככל שמדובר בבדיקתה של טענת ההפליה, בעוד שהזוג החד-מיני, שאינו ממלא אחר תנאי בסיסי זה, שונה מהם (773ו-ז).

(3) בהיעדר הסכמה חברתית, הזוג החד-מיני אינו בא בגדר “זוג” בלשון בני אדם ואינו מוכר כאחד מתאי הגרעין של החברה. מטבע הדברים, שהיווצרותו, מחויבותם ההדדית של מרכיביו לשיתוף וליציבות וכן זכויותיהם וחובותיהם של הנמנים עמו – אינם מוסדרים במשפט הארץ. השינוי הדרוש הוא אפוא שינוי מושגי בסיסי של התפיסה החברתית בדבר מהותו של התא החברתי היסודי הנמנה עם רכיבי הבסיס הארגוני של החברה (776א).

(4) בנסיבות דנן, ההסכם הקיבוצי אינו מדבר על “חיים משותפים” או על “תא משפחתי”, אלא על “בני-זוג”, במשמעות המושגית הבסיסית שיש למושג בלשון העברית. אלה, לעולם משני המינים הם, כל עוד לא תשנה הלשון את טעמה (774ד-ה).

(5) ההבחנה בין זוג חד-מיני לבין זוג דו-מיני אינה נעוצה בנטייתם המינית של העובדים, אלא בהבחנה בין “זוג” ו”משפחה” לבין מי שאינם מהווים “זוג” אינם מהווים “משפחה”. קיימת, בנסיבות דנן, הבחנה בין “בן-זוג” לבין מי שאינו “בן-זוג”, וניתן לטעון כי מן ההיבט הסוציאלי והחברתי מופלים “בני-זוג” ביחס לאלה שאינם כאלה. אך הפליה על רקע של נטייה מינית – אינה קיימת (774ה-ז).

ט. (דעת מיעוט – השופט י’ קדמי):

(1) אין מקום ליתן משמעות עצמאית ונפרדת למושגים “זוג” ו”בן/בת זוג” בגזרות השונות של החיים המשותפים בחברה. אין לקבל את הגישה, שלפיה מושגים אלה ייבחנו בנפרד במישורים השונים של חיי המשפט (776ג-ד).

(3) אין לקרוא תיגר על ההכרה החברתית הגוברת והולכת בנטיתם המינית של פרטים המבקשים לבנות חייהם עם בני מינם, ואין להציב מכשולים בדרכם של פרטים להגשים עצמם על-פי נטיותיהם. אולם דורות על דורות שימש המושג “זוג” ביטוי חברתי לזוג דו-מיני. שינוי עניין זה ראוי שייעשה בדרך המלך ולא בשבילים עקלקלים, שהרי חובה היא לשמור על לשון בני האדם, לכבדה ולשמור על יציבות תכניה (776ז-777ב).

 

עתירה למתן צו-על-תנאי. העתירה נדחתה ברוב דעות נגד דעתו החולקת של השופט י’ קדמי.

 

י’ וינדר, א’ בן-ישראל – בשם העותרת;

ש’ דונביץ, ע’ קלמרו – בשם המשיב 1.

 

ניתן היום, כ”ז בכסלו תשנ”ה (30.11.94).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *