תקציר בג”צ 7203/00‏ מעדני אביב אוסובלנסקי (12/12/2001): בית משפט עליון ביטל החלטת מועצת רבנות ראשית לשלול תעודת כשרות מהדרין בגין מכירת בשר טרף לחברה המוכרת אותו ליהודים

בג”צ 7203/00‏ מעדני אביב אוסובלנסקי בע”מ נ’ מועצת הרבנות הראשית, פ”ד נו(2) (2001) 196

 

בג”צ 7203/00

מעדני אביב אוסובלנסקי בע”מ

נגד

1. מועצת הרבנות הראשית

2. דוד ורנר רב העיר חדרה

3. הוד מעולה בע”מ תשלובת הוד חפר

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[12.12/2001]

לפני השופטים  מ’ חשין,  א’ ריבלין, מ’ נאור

 

העותרת עוסקת במכר סיטונאי של מוצרי בשר לא כשרים. המשיבה 3 (להלן – הוד מעולה) היא משחטת עופות המחזיקה תעודות הכשר בכל הרמות. במשך שנים מספר נהגה העותרת לרכוש מהוד מעולה עופות לא כשרים שנפסלו על-ידי משגיחי הכשרות במהלך תהליך הייצור. בשנת 2000 הורה המשיב 2 להוד מעולה להפסיק למכור לעותרת עופות לא כשרים, וזו מילאה אחר ההוראה. ההוראה ניתנה בהתאם למדיניות הרבנות הראשית האוסרת על הענקת תעודות כשרות למי שמוכר בשר לא כשר ליהודים או למי שמספק בשר כאמור לשוק היהודי. העותרת תוקפת בעתירתה את מדיניות הרבנות הראשית ואת הוראת המשיב 2. בית-המשפט העליון פסק:

א.

(1) חוק הרבנות הראשית לישראל, ה’תש”מ-1980, מעניק למועצת הרבנות הראשית (או לרב שהוסמך על-ידיה) סמכות ליתן תעודות הכשר על כשרות. התנאים למתן תעודות הכשרות נקבעו בחוק איסור הונאה בכשרות, תשמ”ג-1983 (להלן – החוק) ועל-פי פרשנותו (205א-ב).

(2) תכליתו היחידה והבלעדית של החוק היא למנוע מצב שבו בשר שאינו כשר יוצג ליחיד ולכלל כבשר כשר, כלומר תכלית של מניעת הונאה (205ג-ד, 206ב).

(3) על-פי סעיף 11 לחוק, סוג השיקולים היחיד שצריך להנחות את הרשות המוסמכת בעת שהיא שוקלת הענקת תעודת כשרות או שלילתה, הוא שיקולים של כשרות המזון על-פי דיני הכשרות בלבד (206א-ב, 208ד).

(4) פירושו הנכון והראוי של החוק הוא שההלכה באה בו – בנושא הכשרות – אך ורק ככל שהמדובר הוא בייצורו, בהכנתו, בהגשתו ובשיווקו של מזון; לעניינים אלה אך לא לכל עניין אחר אימץ החוק את ההלכה – בענייני הכשרות – אל קרבו (210ד-ו).

(5) הן מההיסטוריה החקיקתית של החוק והן מלשונו עולה הכוונה שלא לעשות בחוק קרדום לשם השגת מטרה של כפייה דתית או לפגוע בעקרון היסוד של חופש הדת (211ג-ד).

ב.

(1) המוסמך מכוח חוק המדינה לא יישמע בטענה כי פועל הוא בה בעת גם מכוח חוק המדינה גם שלא מכוח חוק המדינה, והכול בביצועה של אותה סמכות שהוענקה לו בידי חוק המדינה (213ג-ה).

(2) אשר-על-כן מועצת הרבנות הראשית והפועלים מטעמה לא יישמעו בטענה כי תעודות כשרות מסוימות, כגון תעודת הכשרות “למהדרין”, ניתנות על-ידיהם שלא מכוח החקיקה המסמיכה אותם להענקת תעודת כשרות (212ו-213ג).

ג.

(1) מדיניות מועצת הרבנות הראשית והנחיותיה מכוונות – על פניהן – להשיג את המטרה של מניעת מכירת בשר לא כשר ליהודים (215ו-216ד).

(2) אין מקום לקבל את טענת המשיבים 2-1 כי מי שמוכר בשר שאינו כשר ליהודים הוא “בלתי-נאמן” לצורך השמירה על דיני הכשרות הכרוכים בייצור המזון. לטענה זו אין כל תשתית עובדתית ביחס למשחטת הוד מעולה במקרה הנדון, וכל כולה אינה מכוונת אלא להשיג בעקיפין את המטרה הבלתי לגיטימית של כפיית דיני ההלכה על מי שאינם חפצים בכך (217ג-218א, 219א-ה).

(3) מכאן, שכוונתה של הרבנות לשלול מהוד מעולה את תעודת ההכשר “מהדרין” – אם אך תמכור עופות טריפה לעותרת – אינה מייסדת עצמה על כל מציאות אמיתית וממשית אלא על חששות המופרכים על פניהם ועל מדיניות שמטרותיה זרות למטרותיו של החוק (221ד-ה, 223א-224ד).

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 30/04/2001. העתירה נתקבלה. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.

 

רשף חן – בשם העותרת;

יהודה שפר, סגן בכיר א לפרקליטת המדינה – בשם המשיבים 2-1.

 

היום, כז כסלו ה’תשס”ב (12/12/2001).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.