תקציר בג”צ 72/62 רופאיזן (06/12/1962): בית משפט עליון דחה עתירה נגד החלטת משרד הפנים שלא תוענק תעודת עולה למי שנולד לאם יהודייה והתנצר

בג”צ 72/62 רופאיזן נ’ שר הפנים, פד”י טז (1962) 2428

 

בג”צ 72/62

אוסוולד רופאיזן

נגד

שר-הפנים

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[06/12/1962, 19/11/1962, 14/03/1962]

לפני השופטים זילברג, לנדוי, ברנזון, כהן, מני

 

המבקש נולד בפולין בשנת 1922 להורים יהודים ונתחנך על ברכי היהדות. בנעוריו היה פעיל בתנועת נוער ציונית והיה כשנתיים בהכשרה חלוצית, כהכנה לעלייתו ארצה, עם פרוץ המלחמה בין גרמניה לרוסיה, ביוני 1941, הוא הושם על-ידי הגסטפו בכלא אך ברח. לאחר שהצליח להשיג תעודה שהוא גרמני-נוצרי, נעשה מזכיר ומתורגמן בתחנת המשטרה הגרמנית בעיר המחוז מיר. בהיותו במיר היה מודיע ליהודים על מזימות הגרמנים ותוכניות פעולותיהם נגד היהודים. כאשר נודע לו שהגרמנים עומדים לחסל את גטו מיר, הודיע על כך ליהודי העיר והסביבה וסיפק להם נשק. על סמך ידיעות אלו נמלטו רבים מהגטו והצטרפו לפרטיזנים ורובם של ניצולים אלה חיים כיום בישראל. עקב הלשנה, הוא נחקר על-ידי הממונים עליו ונכלא אך שוב ברח, מצא מקלט במשך תקופה ארוכה במנזר נזירות ובאפשרות הראשונה הצטרף לשורות הפרטיזנים הרוסיים. הרוסים חשדו בו שהוא מרגל גרמני ודנו אותו למוות, אך הוא ניצל הודות לעדות שמסר לטובתו יהודי מניצולי מיר ולבסוף זכה לאות הצטיינות רוסי על פעולותיו כפרטיזן. בהיותו בשנת 1942 במנזר עבר המבקש לדת הנוצרית ובשנת 1945 לבש מדי כומר ובחר להיכנס למסדר הכרמליתים, בידעו שיוכל במשך הזמן להצטרף למנזר הכרמליתים בארץ. בזמן מלחמת השחרור שלנו ופעמים רבות לאחר מכן, ביקש רשות מהממונים עליו לאפשר לו לעלות לארץ ומבוקושו ניתן לו רק בשנת 1958. בכל פניותיו לשלטונות הפולניים, הוא הדגיש שלמרות עברו לדת הנוצרית, הוא לא חדל בהכרתו הפנימית לראות את עצמו יהודי לאומי הקשור בלבו ובנפשו לעם היהודי. גם תעודת המסע, הוענקה לו על-ידי השלטונות, מהסוג הניתן רק ליהודים העולים לישראל והעוזבים את פולין לצמיתות ומבחינת ארץ מוצאו הוא עלה לישראל כיהודי. בקשתו לקבל תעודת עולה ולהירשם כיהודי בתעודת הזהות שלו נידחתה על-ידי שר-הפנים על יסוד החלטת הממשלה מיום 20/07/1958 הקובעת כי רק אדם המצהיר בתום-לב כי הוא יהודי ואינו בן דת אחרת יירשם כיהודי.

טענות המבקש היו: 1. המושג “לאום” אינו זהה עם המושג “דת” וכי יהודי לפי לאומיותו אינו חייב להיות גם יהודי לפי דתו; 2. כי הינו יהודי לפי ההלכה בהיותו בן להורים יהודים; 3. כי החלטת הממשלה מיום 20/07/1958 המשמשת יסוד לסירובו של שר-הפנים הינה ללא יסוד חוקי ולכן אינה מחייבת; 4. כי סירוב שר-הפנים להעניק לו את הזכויות הינו שרירותי, נובע משיקולים שמחוץ למסגרת החוק, ויש בו משום פגיעה בחוק ובזכויות המבקש ומהווה הפליה לגביה על יסוד הטענות הנ”ל ניתן צו-על-תנאי לשר-הפנים לבוא וליתן טעם, מדוע לא תוענק למבקש תעודת עולה בהתאם לסעיף 3(א) לחוק השבות, ה’תש”י-1950, ותעודת זהות בהתאם לסעיף 7 לפקודת מרושם התושבים, ה’תש”ט-1949, שבה יצויין בטור “לאום” כי המבקש הינו יהודי השאלה העומדת לפני בית-המשפט בפשטותה המשפטית היא: מה משמעותו של המונח “יהודי” בחוק השבות, ה’תש”י-1950, והאם הוא כולל גם יהודי שהמיר את דתו ונטבל לנצרות, אך רואה ומרגיש עצמו כיהודי למרות המרתו.

בית-המשפט העליון, בבטלו את הצו-על-תנאי, ברוב דעות, פסק –

א. הדעה השלטת בדיני ישראל היא כי מומר או משומד דינו כיהודי לכל דבר, חוץ (אולי) מאי-אלו דינים שוליים שאין להם חשיבות ממשית לגבי השאלה העקרונית; דיני ישראל הם לא רק דינים של ישראל, אלא דינים על ישראל ואם ההלכה מחילה אותם על המומר, הרי שגם הוא “ישראל” הוא, היינו – יהודי.

ב.

(1) אין לקבל את הדעה, כי אף לפי ההלכה הדתית, המומר לאו ישראל גמור הוא אלא “מקצת ישראל”, למחצה, לשליש, והא ראיה – הוא אינו נחשב כישראל לגבי ירושה, ריבית וצירוף למנין.

(2) ראשית, מבחינה עקרונית. יהדות – זו סטטוס, מעמד, ומעמד אינו ניתן לחלוקה; חלוקה אריתמטית כזאת מציגו רק לגבי עבד השייך לשני אדונים; דת ישראל כמו כל דת אחרת, היא לפי עצם מהותה טוטלית, כל-כוללת, אכסקלוסיבית. ישראליותו של המומר, המוצאת לה ביטוי משפטי בולט בדיני קידושין, גירושין ויבום, היא מעמד שאינו סובל כלל פיצול ויחסיות.

(3) שנית, גם לגופו של ענין, אין לקבל את הדעה הנ”ל, אבסורד הוא אילו מומר, המאמין באלהות אחרת, יכול היה להצטרף למנין, בו שאר המנויים מתפללים לאלהי ישראל.

(4) כן עדיין ספק גדול הוא, אם מומר מותר להלוותו בריבית; גם בענין ירושה נטושה מחלוקת רבה בין הפוסקים ולעומת דעתו של רב האי גאון מצויים פוסקים אחרים הסוברים, כי מן התורה מומר יורש את אביו, אלא שבית-דין אן חכמים רשאים לקנסו שלא יירש; גם אם נלך אחרי הפוסקים, כי מומר מותר להלוותו בריבית ואינו יורש את אביו, דינים אלה כשלעצמם אינם עושים אותו לאינו-ישראל לגבי ריבית וירושה, שאילו כן, היתה “גויותו” פועלת בשני הכיוונים; עצם הפיצול, היינו, לווה להבדיל ממלווה ויורש להבדיל ממוריש, מראה בעליל, כי ענין לנו כאן לא לגירוע ישראליותו של המומר, אלא לחומרה ולקולה, מטעמים שונים, שמקורם נעוץ לא ב”חפצא” של מעמד אלא ב”גברא” של בעל המעמד.

ג.

(1) ברור הוא, כי לא הרי היהודי האמור בחוק השבות, ה’תש”י-1950, כהרי היהודי האמור בחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953; האחרון מובנו דתי, כהוראה המוקצית לו בדיני ישראל; הראשון מובנו חילוני, כהוראתו הרגילה בלשון בני-אדם ובפי גובראין יהודאין.

(2) טעמו של דבר – חוק שיפוט בתי-דין רבניים בא להרחיב את סמכות הרבנים, וידוע כי סמכות זו נתבקשה וניתנה כדי להרחיב את חלותו של הדין הדתי היהודי על יהודים.

(3) מכאן, כי גם השאלה מי הוא יהודי, מוכרחה להיפתר אף היא על-פי דיני ישראל; כי אם יכריע בה איזה שהוא שיקול אחר – חיצוני, חילוני, לבר-הלכתי – שוב לא יוחלו כאן דיני ישראל.

ד.

(1) לא כן הוא הדבר בחוק השבות. חוק זה הוא חוק חילוני אשר, מאין הגדרה למונחיו לא בחוק ולא בפסיקה, חייבים אנו לפרש מונחים אלה לפי משמעותם הרגילה, בהתחשב, לצורך סטיה מן השגור, עם המטרה הלגיסלטיבית שהולידה את הוראות המחוקק.

(2) מכיון שחוק השבות האמור הוא חוק ישראלי מקורי ולא חוק מתורגם, הרי הרעת נותנת כי יש לפרש בו את המונח “יהודי” כפי שאנו היהודים מבינים את תכנו ומהותו של המושג “יהודי”.

(3) לאור משמעותו הרגילה, היהודית, של השם “יהודי”, יהודי שהתנצר איננו נקרא “יהודי”.

(4) משום כך המבקש, על אף כל זכויותיו הרבות ואהבת היהודים הכנה שהוכיח, אינו רשאי ליטול לעצמו את השם “יהודי”.

ה.

(1) ישראל אינה מדינה תיאוקרטית, כי לא הדת מסדירה בה את חיי האזרח, אלא החיק. והמקרה שלפנינו יוכיח, אילו החלנו על המבקש את הקטיגוריות הדתיות של דיני ישראל, היה הוא דוקא נחשב ל”יהודי”.

(2) השקפת-היסוד, כי “יהודי” ו”נוצרי” הם שני תארים שאינם מהאחים בנושא אחד היא נחלת הכל, הן של פשוטי עם. והן של מלומדים; אף אחד מהם אינו יכול לראות משומד כמשתייך אל האומה היהודית.

ו.

(1) המבקש; האח דניאל, איננו בן לאום יהודי ואף לא בן לאום פולני, כי ויתר על כך לפני עזבו את פולין – הוא בן-בלי-לאום וכך יירשם בתעודת הזהות.

(2) המשבצת שעליה מתנוססת הכותרת “לאום” על-פי סעיף 4(1) לפקודת מרשם התושבים, ה’תש”ט-1949, תישאר ריקה, ובלתי ממולאת, ואין כל אנומליות בדבר, כי לא כל מבקש תעודה יכול למלא את כל המשבצות שבה, למשל: בן-בלי-דת.

 

היתנגדות לצו-על-תנאי מיום ח אדר-ב ה’תשכ”ב (14/03/1962), המכוון למשיב והדורש ממנו לבוא וליתן טעם, מדוע לא תוענק למבקש תעודת עולה בהתאם לסעיף 3(א) לחוק השבות, ה’תש”י-1950, ותעודת זהות בהתאם לסעיף 7 לפקודת מרשם התושבים, ה’תש”ט-1949, שבה יצויין בטור “הלאום” כי המבקש הינו יהודי. הצו-על-תנאי בוטל ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של השופט כהן.

 

ש’ ירון, י’ איסרלש – בשם המבקש.

צ’ בר-ניב, פרקליט המדינה; צ’ טרלו, מ’ חשין, סגני פרקליט המדינה – בשם המשיב.

 

ניתן היום, ט כסלו ה’תשכ”ג (06/12/1962).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *