תקציר בג”צ 7150/16 המרכז הרפורמי לדת ומדינה (21/09/2020): בית משפט עליון נעתר להורות להעמיד לדין משמעתי רב ישוב בשל התבטאויותיו

בג”צ 7150/16 המרכז הרפורמי לדת ומדינה נ’ שרת המשפטים (21/09/2020)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”ץ 7150/16

 

לפני:

כבוד הנשיאה א’ חיות

כבוד השופט י’ עמית

כבוד השופט א’ שטיין

 

העותרים:

1. המרכז הרפורמי לדת ומדינה – התנועה ליהדות מתקדמת בישראל

2. פורום תג מאיר

3. המטה למאבק בגזענות בישראל

4. האגודה לזכויות האזרח בישראל

נ ג ד

המשיבים:

1. שרת המשפטים

2. היועץ המשפטי לממשלה

3. הרב שמואל אליהו

 

עתירה למתן צו על-תנאי

 

תאריך הישיבה:

כ”ט בשבט התש”ף (24.2.2020)

 

בשם העותרים:

עו”ד אורלי ארז-לחובסקי; עו”ד אורי נרוב

בשם המשיבים 1-2:

עו”ד אבי מיליקובסקי

בשם המשיב 3:

עו”ד עדי קידר; עו”ד משה פולסקי

 

פסק-דין

 

השופט א’ שטיין:

 

העתירה

1. מהו מרחב חופש הביטוי של עובד ציבור המכהן במשרת דת כרב עיר?

שאלה זו מצויה בלבה של העתירה שלפנינו. מדובר בשאלה מורכבת. מענה לשאלה זו ישלב בתוכו, לצד הדין הכללי שעניינו חופש הביטוי, את ההגבלות על חופש זה אשר חלות על עובדי ציבור באופן כללי ובאופן ספציפי יותר, על רבני ערים אשר פועלים במסגרתו של חוק שירותי הדת היהודיים [נוסח משולב], התשל”א-1971 (להלן: חוק שירותי הדת). מענה כאמור יהא כרוך גם בעמדתם של דיני המשמעת אשר חלים על עובדי ציבור בכללותם ועל רבני ערים ככאלה, וכן באיזונים העדינים שאנו מקיימים בגדרי היחסים המורכבים שבין דת ומדינה.

2. העתירה שלפנינו הוגשה בשלהי שנת 2016. היא נסובה על עשרות רבות של התבטאויות פומביות המיוחסות למשיב 3, הרב שמואל אליהו (להלן: הרב אליהו או הרב), המכהן כרב העיר צפת. לטענת העותרים שתפורט להלן, מדובר בהתבטאויות פוגעניות ובנקיטת עמדה פומבית בנושאים פוליטיים ומדיניים שונים, אשר אסורות לרבני ערים בהיותם עובדי ציבור. התבטאויות אלו לקוחות מזמנים וממקורות שונים: ראיונות בכתב ובעל-פה; כרוזים; פוסטים ברשתות החברתיות; שיעורי מדרש, שהרב נתן ואשר הועלו לאינטרנט; ועוד כהנה וכהנה אמירות והבעות דעה פומביות אשר מתפרשֹות על פני תקופה של למעלה מעשור.

3. התבטאויות אלה נאספו ותועדו בדקדקנות על ידי העותרים החל משנת 2008. במהלך תקופה זו, פנו העותרים אל המשיבים בבקשות חוזרות ונשנות להעמיד את הרב אליהו לדין משמעתי בגין ההתבטאויות האמורות – בקשות אשר לא נענו לשביעות רצונם של העותרים. חלף העמדת הרב לדין משמעתי, בחרו המשיבים 2-1 לזמנו לשיחות הבהרה ואזהרה, שלוש במספר. שיחות אלו התקיימו בתאריכים 21.12.2017, 18.3.2019 ו-11.12.2019. במסגרתן, הביע הרב אליהו את התנצלותו כלפי אלו שנפגעו מהתבטאויותיו והבטיח לשרי המשפטים לשעבר אשר שוחחו עמו – ח”כ איילת שקד וח”כ (היום, השר לביטחון הפנים) אמיר אוחנה – להימנע מלהתבטא באותו אופן. לטענת העותרים, הבטחות אלו לא קוימו והרב חזר להשמיע אמירות דומות, לדאבונם.

4. כך הלכה ותפחה רשימת ההתבטאויות הפומביות המיוחסות לרב אליהו אשר הונחה על שולחננו (ראו: הודעות עדכון מטעם העותרים מתאריכים 4.5.2017, 10.1.2018, 10.10.2018, 13.2.2019, 23.10.2019, 5.1.2020 ו-17.2.2020). כיום, רשימה זו מונה כ-100 התבטאויות שונות (ראו: נספח א’ לעיקרי הטיעון מטעם העותרים). לטענת העותרים, אסופת התבטאויות זו ותוכנן הפוגעני מוליכים למסקנה אחת ויחידה: עלינו לחייב את המשיבים 2-1 לפעול להעמדתו של הרב אליהו לדין משמעתי.

5. ההתבטאויות שהוצגו לפנינו עוסקות בתחומים ובנושאים שונים ומגוונים. הן מביעות דעה על קבוצות אוכלוסייה כאלה או אחרות ועל גורמי השלטון השונים ופועלם. בין התבטאויות אלה ניתן למצוא אמירות אשר מכוונות כלפי האוכלוסייה הערבית, כלפי נשים, וכלפי קהילת הלהט”ב, ואשר יש בהן, לכאורה, כדי לפגוע באנשים המשתייכים לקבוצות אלו. חלק מההתבטאויות מדברות בגנותן של תופעות חברתיות כדוגמת ההתבוללות. חלקן עוסקות בעמדות ההלכה והדת בנושאים שונים – כולל אלו שעומדים על סדר היום הציבורי העכשווי, כדוגמת ביטחון המדינה – בעוד שחלק מההתבטאויות באות לייצג את עמדותיו האישיות של הרב אליהו. בין כל ההתבטאויות הללו ניתן למצוא ביקורת חריפה על התנהלותן של רשויות אכיפת החוק והמשפט בישראל; ביקורת קשה על התנהלותם של קצינים בכירים בצה”ל, כולל הרמטכ”ל; ועוד שלל של אמירות אשר מביעות את עמדתו של הרב בעניינים פוליטיים ומדיניים שונים.

 

טענות העותרים

6. העותרים שניצבים לפנינו כוללים ארגונים ותנועות חברתיות אשר פועלים, בין היתר, להבטחת זכויות אדם ולמניעת גזענות. עותרים אלה סבורים כי הרב אליהו הפר באופן בוטה את מגבלות הביטוי אשר חלות עליו מתוקף תפקידו הציבורי כרב עיר. לטענת העותרים, מקורן של מגבלות אלו בכללים הנטועים בהוראות הדין המשמעתי, אשר חלות על עובדי ציבור ככאלה, וכן בהוראות המשמעת הספציפיות אשר מחייבות את רבני הערים. העותרים סבורים כי כללים אלה מחייבים את העמדתו של הרב לדין משמעתי – זאת, מאחר שהתבטאויותיו הפומביות מבזות את השירות הציבורי ופוגעות בתדמיתו. בהקשר זה מבהירים העותרים וטוענים, כי התבטאויותיו של הרב חורגות מגבולות חופש הביטוי המצוי בידיו של עובד ציבור בישראל, אשר אינו דומה לאדם פרטי שהדין מתיר לו להתבטא ככל העולה על רוחו בכפוף למספר מוגבל של חריגים, כדוגמת האיסורים שבחוק איסור לשון הרע, התשכ”ה-1965 (להלן: חוק לשון הרע). העותרים מפרטים וטוענים כי חופש הביטוי של עובד ציבור הוא בגדר חירות צרה ומצומצמת יחסית. שלא כמו אזרח מן השורה, עובד ציבור בכיר, כדוגמתו של רב עיר, חייב להתבטא באיפוק ובזהירות; ובפרט, חובה עליו להימנע מלומר דברי הסתה, גזענות ולשון הרע, ומלפגוע מילולית בציבורים שלמים כדוגמת ערבים, נשים, וקהילת הלהט”ב.

7. העותרים ממשיכים וטוענים, כי מהאופן שבו המשיבים 2-1 נהגו בעבר ביחס להתבטאויותיו של הרב אליהו, ניתן ללמוד כי אף הם סבורים שבהתבטאויות אלה דבק פסול של ממש. לדוגמא, המשיב 2 סירב לתמוך במועמדותו של הרב אליהו לכהונה כרב הראשי לישראל – זאת, לנוכח התבטאויותיו וחומרתן. כמו כן, נגד הרב אף הוגש כתב אישום בגין הסתה לגזענות, עבירה לפי סעיף 144ב לחוק העונשין, התשל”ז-1977 (להלן: חוק העונשין), אשר אחר-כך בוטל בעקבות התנצלותו של הרב.

8. לנוכח כל אלה, סבורים העותרים כי הימנעות המשיבים 2-1 מלהעמיד את הרב אליהו לדין משמעתי היא בגדר החלטה בלתי סבירה באופן קיצוני ואף נגועה במניעים לא ענייניים. בהקשר זה מפנים העותרים לעניינו של הרב אליקים לבנון, רב המועצה האזורית שומרון, אשר הועמד לדין משמעתי וננזף באופן חמור בגין התבטאויות פומביות הדומות במהותן לאלו שמיוחסות לרב אליהו. לדברי העותרים, ההבדל היחיד בין שני המקרים הללו – זה של הרב לבנון וזה של הרב אליהו – הוא כפיפותו של הרב לבנון למערכת הדין המשמעתי של נציבות שירות המדינה, אשר פועלת משיקולים עניינים, להבדיל ממערכת הדין המשמעתי אשר פועלת מכוח חוק שירותי הדת, אליה כפוף הרב אליהו, ואליה מופנים חצי הביקורת של העתירה.

9. לסיכום הדברים, טוענים העותרים כי ההתבטאויות שצויינו בעתירתם מצדיקות, ואף מחייבות, את העמדת הרב אליהו לדין משמעתי; ומשכך, הימנעות המשיבים 2-1 מלהעמידו לדין משמעתי מפרה את כללי המשפט המינהלי שעניינם אכיפת הדין המשמעתי ומיצוי הדין עם עובדי ציבור אשר עוברים עבירות משמעת. כללים אלו אוסרים על המוסדות האמונים על אכיפת הדין המשמעתי להתנהל באופן שמגלה אי-סבירות קיצונית ולשקול שיקולים שלא ממין העניין, כפי שקרה במקרה דנן, לדברי העותרים. העותרים מבקשים אפוא כי נתערב בהחלטת המוסדות הללו על ידי מתן צו שיפוטי שיחייבם למצות את הדין עם הרב אליהו.

 

טענות המשיבים

10. הרב אליהו סבור כי עתירה זו, כיתר הצעדים שנוקטים העותרים נגדו, מהווה ניסיון לסתימת פיות שכל תכליתו הוא לאלצו להסתיר את עמדותיו בנושאים החשובים לו ולקהלו אך ורק בשל היותו איש ציבור. בהקשר זה, טוען הרב כי הוא איננו עובד ציבור כפשוטו, אלא נבחר ציבור – שכן הוא נבחר לתפקידו בהליך של בחירה דמוקרטית – ועל כן, מטבע הדברים, חופש הביטוי שמסור לו הינו רחב מזה של עובד ציבור רגיל. לעמדתו, הדבר עולה גם מדיני המשמעת אשר חלים בעניינו ואשר מייחדים את עצמם, לפי תפיסתו, רק לפעולות הכרוכות באופן ישיר במילוי תפקידו כרב וכרב עיר. יתרה מכך: הרב אליהו סבור כי תפקידו מחייבו להשמיע את עמדותיו ופרשנותו לדברי הלכה. לדבריו, כך פועלים רבנים וכהני דת אחרים, וכך פועל גם הוא בכושרו כרב וככהן דת.

11. בטיעוניו לפנינו, התייחס הרב אליהו באופן פרטני להתבטאויות המיוחסות לו וטען כדלהלן: התבטאויותיו אינן נגועות בגזענות כלל וכלל, שכן הן מכוונות רק כלפי אלו שחותרים תחת המדינה, מייחלים לאי-קיומה, ומזדהים עם גופי טרור ומחבלים; אין כל פסול בקריאה לפעול ביד קשה נגד מחבלים ומשפחותיהם; קריאותיו שלא להשכיר או למכור דירות לערבים ולהימנע מקבלת שירותים מנותני שירות ערבים מבטאות את עמדת ההלכה בנושא; וכך הוא גם לגבי התבטאויותיו בנוגע לאיסור ההלכתי על שירת נשים וביחס לקהילת הלהט”ב; התנגדותו לגיוסן של נשים לצבא הינה משותפת לזו של רוב האוכלוסייה החרדית; ולאחר שנקבע לגביו כי התבטאויותיו אינן מצדיקות העמדה לדין פלילי, בהיותן חלק מחופש הביטוי שלו, ממילא אין מקום לנקוט נגדו בצעדים משמעתיים. לצד זאת, הוסיף הרב אליהו כי לא ניתן להתעלם מתמיכתה של האוכלוסייה הערבית בטרור, ועל כן ראוי גם ראוי – לשיטתו – לנקוט משנה זהירות ביחס אליה. לבסוף הוסיף הרב, כי לאחר שהובהר לו שחל עליו איסור להשמיע קריאות תמיכה פוליטיות הוא נמנע מלעשות כן, וכי המודעות והכרוזים אשר מיוחסים לו כלל לא הובאו לידיעתו ולאישורו. כך הוא גם באשר לתכנים שפורסמו בדף הפייסבוק המכונה “לשכת הרב שמואל אליהו” – עמוד שלטענת הרב מתופעל באופן עצמאי על ידי עובדי לשכתו, ולא על ידיו.

12. המשיבים 2-1 מצידם הגנו על החלטתם שלא להעמיד את הרב אליהו לדין משמעתי. לעמדתם, החלטה זו מוצדקת ממספר טעמים. ראשית, נטען כי התבטאויותיו של הרב, הגם שהן קיצוניות ומוטב היה להימנע מהן, אינן מצויות ברף המצדיק העמדה לדין משמעתי. שנית, נטען כי באשר לחלק מההתבטאויות קיים קושי ראייתי בייחוסן לרב. בהקשר זה, הוסיפו המשיבים 2-1 וטענו כי התבטאויותיו של הרב פורסמו בחלקן הגדול לפני שנים רבות, וכי ממילא אין טעם בהגשת קובלנה משמעתית נגד הרב מאחר שמערכת הדין המשמעתי הייחודית לרבני ערים איננה אפקטיבית. עוד ציינו המשיבים 2-1, כי ניסיונות הרפורמה בדין המשמעתי אשר חל בעניינם של רבני ערים הגיעו למבוי סתום בשל התפזרותה של הכנסת העשרים (ראו: תזכיר חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון מס’ 23) (דין משמעתי לרבני ערים), התשע”ז-2017).

 

צו-על-תנאי

13. לאור המקובץ לעיל, לנוכח הדברים אשר הוחלפו בשלושת הדיונים שהתקיימו לפנינו, ובהתחשב בשלל הודעות עדכון מטעם הצדדים, החלטנו ביום 29.10.2018 להיענות לבקשת העותרים ולהוציא צו-על-תנאי אשר מחייב את המשיבים 2-1 לבוא וליתן טעם מדוע לא יועמד הרב אליהו לדין משמעתי בגין עבירות לפי סעיף 12א לחוק שירותי הדת ולפי סעיף 1 לחוק שירות המדינה (סיוג פעילות מפלגתית ומגבית כספים), התשי”ט-1959 (להלן: חוק הסיוג) – וזאת, בהינתן המכלול ההולך ומצטבר של מעשים והתבטאויות מצדו בנושאים המפורטים בעתירה. למצער, נדרשו המשיבים 2-1 ליתן סיבה מדוע לא יינקטו ביחס לרב והתבטאויותיו צעדי בירור אחרים המתאימים לנסיבות המקרה דנן.

14. לאחר מתן הצו, הונחו על שולחננו תצהיר תשובה מטעם המשיבים 2-1 ומספר הודעות עדכון מאת בעלי הדין; וכן התקיימו לפנינו שני דיוני המשך בימים 28.10.2019 ו-24.2.2020.

 

דיון והכרעה

 

מפת הדיון

21. פסק דיני מבוסס על מכלול התבטאויותיו של הרב אליהו, שנבחנו על ידי באופן פרטני לאור הוראות הדין אשר חלות עליהן. מדובר, כאמור, בכמאה התבטאויות שונות. התבטאויות אלה אינן כוללות אמירות נוספות אשר מיוחסות לרב ואשר הוגשו לעיוננו על ידי העותרים ביום 7.9.2020, כחלק מבקשתם למתן פסק דין בהקדם, אחרי שהדיון בעתירה הסתיים. המשיבים לא קיבלו הזדמנות להתייחס לאמירות חדשות אלה ועל כן לא אדון בהן ולא אביאן בחשבון בפסק דיני.

22. במסגרת הדיון דלהלן, לא אתייחס לכל אמירה ואמירה של הרב אליהו. תחת זאת, אציין מספר התבטאויות בולטות ומובהקות שהרב נתן להן פומבי ואשר לכאורה מגיעות כדי עבירת המשמעת הרלבנטית, שהגדרתיה באופן כללי כהתנהגות שאינה הולמת רב עיר – זאת, בשילוב עם הוראות סעיף 1 לחוק הסיוג, בכל הקשור לאמירותיו הפוליטיות ולהתבטאויותיו אשר מתחו ביקורת אסורה על מוסדות המדינה. סבורני, כי אי העמדת הרב אליהו לדין משמעתי בגין התבטאויות אלה ודומותיהן לוקה בחוסר סבירות קיצוני אשר מחייב את התערבותנו בהחלטת המשיבים 2-1.

23. במסגרת הדיון כאמור, אבחין בין מהותו ותוכנו של הדין, אשר חל בענייננו, לבין מיהותו של דיין המשמעת אשר מוסמך לדון בעניינם של רבני ערים. הדיון בטריבונל המשמעת שבידו הסמכות לקיים הליך משמעתי בעניינו של הרב אליהו יבוא ראשון. לאחר מכן, אעבור לענייני הדין: המסגרת הנורמטיבית אשר כוללת את עבירת המשמעת של “התנהגות שאינה הולמת” ואשר מגדירה את יחסי הגומלין בין חופש הביטוי כחירות בסיסית הנתונה לכל אדם – אשר כוללת בתוכה חירות לומר דברים חריגים ומקוממים – לבין המגבלות שמצמצמות חירות זו אשר נקבעו, בין היתר, בדיני המשמעת שמחייבים את עובדי הציבור בכללותם ואת רבני הערים בפרט. הדיון בחופש הביטוי של רבני ערים יכלול התייחסות מפורטת למצבם הייחודי כעובדי ציבור אשר מספקים שירותי דת לקהל היעד ומפעילים סמכויות הלכתיות אשר כוללות חיווי דעה בנוגע לדרכי החיים על פי הדת היהודית ובנושאים הלכתיים אחרים. לאחר הגדרת המסגרת הנורמטיבית אשר חלה בענייננו, אפנה להחלתה על מספר דוגמאות מובהקות מתוך מכלול התבטאויותיו של הרב אליהו וכן אתייחס לטעמים אשר בגינם ראוי להניח לטובת הרב בעניינן של חלק מההתבטאויות הללו – לשם חיזוקו של חופש הביטוי כזכות יסוד הנתונה לכל אזרח ואזרח בישראל – כי אינן מהוות עבירת משמעת.

 

הדיין: מהו טריבונל המשמעת המוסמך לשפוט רבני ערים?

….

 

הדין:

חופש הביטוי והתנהגות שאינה הולמת רב עיר

 

חופש הביטוי והגנה על התבטאויות חריגות

 

הזכות להתעלם והשלכותיה על חופש הביטוי

 

חופש הביטוי של עובדי ציבור וגבולותיו בראי הדין המשמעתי

 

“התנהגות שאינה הולמת” עובד ציבור וחופש הביטוי

 

א. מעשים פליליים שיש עמם קלון ועוולות נזיקין מכוונות

 

ב. מעשים האסורים על עובדי ציבור בהוראות חוק, בכללים ובהנחיות פנימיות

 

ג. מעשים אחרים המהווים פגיעה בתפקוד השירות הציבורי או בתדמיתו

 

חופש הביטוי של רבני ערים וגבולותיו בראי הדין המשמעתי

69. כפועל יוצא מכל זה, כללים אשר חלים על התבטאויותיהם הפומביות של עובדי ציבור רגילים חלים גם על התבטאויותיהם הפומביות של רבני ערים, בשינויים המחויבים. שינויים אלה אינם טכניים גרידא. אלה הם שינויים מהותיים אשר נובעים ממעמדו של רב עיר ככהן דת שתפקידו להפיץ דברי תורה והלכה. לדעתי, את השינויים האלה יש להגדיר באופן הבא: ככלל, מה שמותר לעובד ציבור מותר גם לרב עיר; ומה שאסור לעובד ציבור, גם לרב עיר אסור; ואולם, תפקידי הרב כאיש הלכה מרחיבים ומצרים את היקף המותר והאסור בתחום הביטוי הפומבי בהתאם למהותם של תפקידים אלו ולצרכיהם.

 

התבטאויות האסורות לרב עיר

 

מן הכלל אל הפרט

75. כפי שכבר ציינתי, במסגרת ההליך דנן הוגשו לפנינו כמאה התבטאויות שונות של הרב אליהו. בדיון שיבוא להלן, אתמקד במספר אמירות בולטות או טיפוסיות שהעותרים הציבו במרכז עתירתם ואחיל עליהן את אמות המידה שפורטו לעיל. התבטאויות כאמור כוללות אמירות שלכאורה עלולות לפגוע בשירות הציבורי ובתדמיתו, בדרגת הסתברות המגיעה כדי ודאות קרובה, וכן אמירות שלכאורה מפרות את חוק הסיוג. התבטאויות כאמור מגיעות כדי התנהגות שאינה הולמת רב עיר – עבירת משמעת לפי חוק שירותי הדת.

81. בהינתן האמור, אביא להלן מספר דוגמאות לאותן התבטאויות בולטות ומובהקות של הרב אליהו אשר עולות, לכאורה, כדי עבירת משמעת. כפי שכבר ציינתי, מדובר בדוגמאות בודדות בלבד מתוך רשימה ארוכה של התבטאויות שעל המשיבים 1 ו-2 לבחון, בכפוף לראיות שבידיהם, ולהעמיד את המשיב 3 לדין משמעתי בגין כל אותן ההתבטאויות אשר חורגות מאמות המידה שנקבעו בפסק דין זה ביחס למה שמותר לרב עיר לומר בפומבי.

 

איומים, הסתה, לשון הרע והתבטאויות בגנות אוכלוסיות שלמות

 

התבטאויות פוליטיות

 

ביקורת בוטה על מוסדות המדינה ופועלם

86. בין התבטאויותיו של הרב אליהו ישנן אמירות שמותחות ביקורת בוטה על נושאי תפקידים בכירים ברשויות הציבוריות, בהם שופטים בבתי המשפט ובערכאות הצבאיות, וכן הרמטכ”ל. איסור על התבטאויות בעניינים אלו קבוע בסעיף 1(5) לחוק הסיוג.

 

התבטאויות הרב אליהו שאינן מצדיקות העמדה לדין משמעתי

89. כפי שכבר נאמר על ידי, לצד ההתבטאויות האסורות כאמור, קיימות אמירות קשות נוספות, חלקן מקוממות ואף מכעיסות, אשר נאמרו על ידי הרב אליהו. ואולם, לאחר שידענו כי לרב עיר מותר לומר דברי תורה והלכה לפי מיטב הבנתו כרב – שכן דברים אלו נופלים בגדרי חופש הביטוי שלו – חובה עלינו להגן על זכותו לומר את הדברים הקשים, גם אם נעשה זאת על כורחנו. בגדר התבטאויות אלה באות, למשל, כל אותן ההתבטאויות אשר מבטאות תפיסת עולם הלכתית ידועה. בתור שכאלה, הן מצויות בדל”ת אמותיו של חופש הביטוי של הרב אליהו כרב בישראל, ואינן מהוות אפוא עבירת משמעת. כך הוא גם ביחס להתבטאויות אשר מעלות ספק סביר – משפטי או עובדתי – באשר להימצאותן במסגרת חופש הביטוי הנתון לרב עיר. הנני סבור, כי לשם חיזוקו של חופש הביטוי כזכות יסוד הנתונה לכל אזרח בישראל, עלינו להניח שהתבטאויות כאלה אינן אסורות.

90. אשוב ואציין כי הסמכות המשפטית להעמיד את הרב אליהו לדין משמעתי איננה מצויה בידינו. סמכות זו מצויה בידיהם של מוסדות המשמעת אשר פועלים לפי חוק שירותי הדת. מוסדות אלה החליטו בעניינו של הרב כפי שהחליטו; ואנו, מצדנו, מוסמכים להתערב בהחלטתם רק כשזו לוקה באחד הפגמים שיורדים לשורש העניין, כדוגמת חוסר סבירות קיצוני, ולא מעבר לכך. כפי שהסברתי, אי-העמדת הרב אליהו לדין משמעתי בגין התבטאויות אסורות שדוגמאותיהן הובאו לעיל, ורק בגין התבטאויות כאלה, לוקה בחוסר סבירות קיצוני.

 

סוף דבר

91. מכל הטעמים אשר פורטו לעיל, אציע לחבריי כי נהפוך את הצו-על-תנאי שהוצא מלפנינו ביום 29.10.2018 לצו מוחלט ונורה במסגרתו למשיבים 2-1 להעמיד לדין משמעתי את המשיב 3 בקשר עם אותן ההתבטאויות אשר מגיעות לכאורה כדי עבירות משמעת – זאת, בהתאם לכללי הדין המשמעתי אשר חלים בעניינם של רבני ערים ובכפוף לשיקול דעתו של התובע המשמעתי באשר לחלוף הזמן כמצוין לעיל.

92. כמו כן אציע לחבריי לחייב את המשיבים 2-1 לשלם לעותרים הוצאות משפט בסך כולל של 30,000 ₪.

 

הנשיאה א’ חיות:

 

1. אני מצטרפת למסקנה שאליה הגיע חברי, השופט א’ שטיין, לפיה החלטת המשיבים 2-1 שלא להעמיד לדין משמעתי את המשיב 3 (להלן: המשיב) – למצער בשל חלק מתוך שורת ההתבטאויות הקשות המיוחסות לו – היא החלטה הלוקה בחוסר סבירות קיצוני. על כן, אני מצטרפת לתוצאה שאליה הגיע חברי ולפיה יש להורות למשיבים 2-1 לפתוח בהליך משמעתי בגין אותן התבטאויות אשר חורגות מאמות המידה שאותן היטיב חברי לפרט בחוות דעתו. לצד זאת, אבקש להוסיף הערות ספורות משלי.

5. לאחר הדברים האלה, עיינתי בחוות דעתו של חברי, השופט י’ עמית, ואני מצטרפת אל קריאתו למחוקק לעשות לקידום הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון – דין משמעתי לרבני ערים), התש”ף-2020.

 

השופט י’ עמית:

 

אני מסכים למסקנתו של חברי, השופט א’ שטיין, כי יש להעמיד את המשיב 3 (להלן: המשיב) לדין משמעתי ומצטרף להערותיה של חברתי הנשיאה השופטת א’ חיות. אוסיף מילים מספר משל עצמי.

3. אין מדובר בהתבטאות בודדת של המשיב אלא בסדרה ארוכה של התבטאויות לאורך השנים, וחזקה על בית הדין המשמעתי כי יתן דעתו על מכלול ההתבטאויות.

בראש בית הדין המשמעתי הייחודי לרבני ערים, עומד דיין או דיין בדימוס של בית דין רבני ולצידו שני רבני ערים. אציין את החשש שהביעו המשיבים 2-1 כי המדובר במערכת משמעתית שאיננה אפקטיבית. ימים יגידו, אך מכל מקום, טוב יעשה המחוקק אם יקדם את הנושא ואת הצעת חוק שירותי הדת היהודיים (תיקון – דין משמעתי לרבני ערים), התש”ף-2020.

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א’ שטיין.

 

ניתן היום, ג’ בתשרי התשפ”א (‏21.9.2020).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.