תקציר בג”צ 6929/10 פלונית (20/03/2013): בית משפט עליון ביטל החלטות בית דין רבני בשל חוסר סמכות נמשכת לדון בתביעה חדשה לשינוי הסכם גירושין שרק אושר ולא נידון לגופו

בג”צ 6929/10 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול (20/03/2013)

 

בג”צ 6929/10

פלונית

נגד

1. בית הדין הרבני הגדול

2. בית הדין האזורי בירושלים

3. פלוני

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

[20/03/2013, 08/01/2013, 01/03/2012, 06/06/2011]

לפני הנשיא א’ גרוניס, המשנה לנשיא מ’ נאור והשופטים ע’ ארבל, א’ רובינשטיין, ס’ ג’ובראן, א’ חיות, נ’ הנדל

 

המשיב 3 הגיש למשיב 2 תביעת גירושין נגד העותרת. המשיב 3 והעותרת ניסחו הסכם גירושין שכלל הוראות בדבר מזונות בנם הקטין. המשיב 2 אישר את ההסכם בלי לדון בו לגופו. המשיב 3 הגיש למשיב 2 כמה תביעות להפחתת סכום המזונות האמור. המשיב 2 קבע כי יש לו סמכות נלווית לדון בעניין. המשיב 1 דחה את ערעורה של העותרת. מכאן העתירה.

המשיבים טענו כי יש לעיין מחדש בהלכה שלפיה רק אם בית הדין דן בהסכם גירושין לגופו (“דן ופסק”) יש לו סמכות נלווית (או נמשכת) לדון לאחר מכן במזונות ילדים. המשיב 3 טען כי העותרת הסכימה בהסכם הגירושין להקנות סמכות למשיב 2 בעניין הסדרי ראייה, ולכן קמה סמכות לדון גם בסוגיית המזונות. בא כוח המשיבים 1-2 טען כי יש להקים במקרה זה בית דין מיוחד.

בית המשפט העליון (מפי המשנה לנשיא מ’ נאור) פסק:

א.

(1) לבית הדין הרבני נתונה סמכות לדון במזונות ילדים בשני מקרים עיקריים: ראשית, במקרים שבהם עניין המזונות נכרך כדין בתביעת גירושין שהוגשה לבית הדין. במקרה שכזה סמכותו של בית הדין לדון במזונות הילדים היא סמכות ייחודית-מקורית המוציאה את סמכותם של בתי המשפט לענייני משפחה. (17א-ב)

(2) שנית, נתונה לבית הדין הרבני סמכות לדון במזונות ילדים במקרים שבהם הוסכם כך בין הצדדים. זוהי סמכות מכוח הסכמה, והיא סמכות מקבילה באופייה – שהרי הסמכות נתונה בעניין זה לבית המשפט לענייני משפחה, אולם הצדדים בחרו להקנותה לבית הדין. (17ב-ג)

(3) בנסיבות דנן, ברור מתביעת הגירושין כי סוגיית מזונות הקטין לא נכרכה בה, והצדדים לא הסכימו להסמיך את בית הדין לדון בעניין מזונות הילדים. (17ג-ד)

ב.

(1) “הסמכות הנמשכת” של בית הדין הרבני היא אחד מביטוייה של הסמכות הנלווית (הטבועה) המסורה לערכאה שיפוטית. (18ו)

(2) בפסיקתו של בית המשפט הוצבו שני תנאים שבהתקיימם תינתן לערכאה שנתנה את ההחלטה המקורית סמכות נמשכת לדון בה. התנאי הראשון הוא כי ההחלטה המקורית ניתנה לאחר בירור ושקילה. (19ב-ג)

(3) התנאי השני להכרה בקיומה של סמכות נמשכת הוא שהסוגיה המאוחרת קרובה במידה מספקת לזו המקורית עד כי נשמר צביונו המתמשך של העניין, שהוא המצדיק שיבה אל הערכאה אשר פסקה בראשונה. (19ה)

(4) אישור של הסכם בענייני משפחה בערכאה משפטית ללא דיון לגופו של ההסכם אינו נחשב דיון מהותי בתוכנו, ולכן אינו מקיים את התנאי של “דן ופסק”. (20ב)

(5) בנסיבות דנן, המשיב 2 אישר את הסכם הגירושין ללא דיון לגופו של ההסכם וללא דיון בסוגיית מזונות הילדים. פשיטא שהתנאי של “דן ופסק” אינו מתקיים, ובמצב המשפטי הקיים הדין עם העותרת. (20 ד-ו)

ג.

(1) יש להתמיד בהלכה הפסוקה שלפיה לבית הדין המאשר הסכם גירושין ללא דיון לגופו אין סמכות נמשכת לדון בתביעה להפחתת מזונות הילדים. (21א-ב)

(2) הסמכות הנמשכת של ערכאה כלשהי היא סמכות חריגה מעצם טיבה. חריגים, תחום התפרסותם נוטה לצמצום. (21 ד, ו)

(3) אין בעניין דנן הכרעה שיפוטית מהותית כלשהי, זולת אישור טכני של ההסכם. בשאלת הסמכות הנמשכת קיומם של דיון והכרעה שיפוטית הוא העניין, ולא עצם העובדה שהושגה הסכמה בסופו של הליך. (23 ב, 24 א)

(4) אימוץ הגישה שמבקשת לשנות את ההלכה עלול להחריף את “מרוץ הסמכויות” הקיים ממילא בין בתי הדין הרבניים לבתי המשפט לענייני משפחה ולהרבות מחלוקות בעת הגירושין. (24א-ב)

(5) ככלל ילדים אינם כבולים להסכמות של הוריהם בהליך הגירושין, לרבות בעניין סמכות השיפוט שתדון בעניין מזונותיהם. (25 א)

(6) (אליבא דשופטת א’ חיות): התוצאה אינה מוסיפה לסמכויותיו של בית הדין הרבני ואינה גורעת מהן. היא אך משמרת את מצב הדברים הקיים על פי ההלכה הנוהגת מזה זמן רב, תוך כדי הקפדה לבל ייפגע מרקם היחסים העדין הקיים בין הערכאות השיפוטיות הנוגעות בדבר. (56ה-ו)

ד.

(1) בנסיבות דנן, לשון הסכם הגירושין היא מפורשת: ההסכמה בדבר הקניית הסמכות לבית הדין נוגעת להסדרי הראייה בלבד, ואילו מזונות הקטין מופיעים בסעיף נפרד, תחת כותרת נפרדת וללא אזכור של הערכאה שתדון בעתיד במחלוקות בנוגע למזונות. (27ב)

(2) (אליבא דשופט ס’ ג’ובראן): בנסיבות דנן, גם אם מאמצים את טיעונו של המשיב וקובעים שעניין המשמורת ועניין המזונות כרוכים זה בזה, הרי שיש להעדיף את אי הסכמתה של העותרת בהווה ובנוגע לחלק מהסוגיות גם בעת אישור הסכם הגירושין, על פני הסכמתה החלקית של העותרת בעת אישור הסכם הגירושין. (55ד-ה)

ה.

(1) בנסיבות דנן, השאלה שהתעוררה אינה חדשה לאמתו של דבר, ובית הדין המיוחד אינו אמור להידרש לשאלות של סמכות בתחום המעמד האישי שכבר קיבלו תשובה מחייבת במקרים קודמים. (28ב-ג)

(2) בנסיבות דנן, משהוכרעה שאלת הסמכות לגופה בערכאה מערכאות השיפוט, אין עוד מקום להקמת בית מיוחד. זאת, משום שלמעשה אין שאלה המצדיקה את הקמתו. (28 ג-ד)

(3) ניתן לתהות אם מנגנון בית הדין המיוחד עודנו רלוונטי לימינו שלנו. (28ה)

(4) (אליבא דשופט א’ רובינשטיין): לשם דרכי שלום, הרמוניה והבנה הדדית בין בית המשפט העליון לבית הדין הגדול כחלק ממערכת השפיטה המדינתית, יש מקום שלא לגנוז פורום סטטוטורי לישיבה משותפת של שופטי בית המשפט ודייני בית הדין. (34ז-35א)

ו.

(1) (אליבא דשופטת ע’ ארבל): חשוב לחזור ולשנן את עקרון הכיבוד והכבוד ההדדיים שעל בתי המשפט ובתי הדין הדתיים לנהוג אלה באלה. כיבוד וכבוד אלה ימנעו התרוצצות של בעלי הדין מבית המשפט לבתי הדין ולהפך, התרוצצות שאינה הולמת את כבודם של בעלי הדין וכמו כן אינה הולמת את כבודם של בתי המשפט. (30ג-ד)

(2) (אליבא דשופט נ’ הנדל): אל עקרון הכיבוד ההדדי שבין ערכאות יוצק פסק הדין תוכן – כיבוד והדדיות שאינם מן השפה ולחוץ אלא בגדר עיקרון מהותי ואקטיבי. עקרון הכיבוד ההדדי מחייב הן את בית הדין הרבני, הן את בית המשפט לענייני משפחה. (37ב-ג)

ז. (אליבא דשופט א’ רובינשטיין):

(1) על הצדדים בהקשרי סמכות לדעת בדיון מה שלפניהם, ומכאן שהמתדיין כפשוטו – מתדיין לשון דיון – בבית הדין סבר וקיבל, ואילו מקום שמדובר בסיום עניין הגט ומתאשר כנספח הסכם הגירושין המוסכם, בכך גרידא לא סגי. זה גם צו השכל הישר. (32ד)

(2) אין לקבל מיניה וביה כי כניסה “טכנית” בשערי בית דין – או בית משפט – לאישור הסכם הפכה אותו ל”בעל הבית” על ההסכם מעתה ועד עולם, כעניין של סמכות טבועה. (36 א-ב)

ח. (אליבא דשופט ס’ ג’ובראן):

(1) המחוקק הכיר ביכולתם של בני זוג מכוח זהותם התרבותית-דתית לבכר להסדיר את יחסיהם המשפטיים-ממוניים בבית הדין הדתי אף לאחר הגירושין אם יש הסכמה של שני בני הזוג. דרך ההסכמה – דרך המלך היא, והיא המאזנת בין האוטונומיה של הצדדים למתן האפשרות המעשית לבני קהילות שונות לנהל את חייהם בקרב בני קהילתם. (48ז-49א, 49ב-ג)

(2) לצד דרך ראשית זאת נסלל משעול נוסף בחוק, הוא דרך ה”כריכה”. דרך זו נועדה בעיקרה לייעול ההליך המשפטי. (49ג)

(3) קביעת קיומה של כריכה מכוח אישור הסכם גירושין בלבד, לא זו בלבד שתהפוך את המשעול הצדדי של הכריכה לדרך המלך, היא אף תיצור נטל על משאבי הערכאות השיפוטיות שכן במצב זה לא יוכלו בני הזוג שאינם מעוניינים בכריכה להשתמש בשירות הפשוט של בית הדין הדתי לאישור ההסכם בד בבד עם הגירושין עצמם. (49ז-50א)

(4) המבחן לרכישת סמכות נמשכת, הוא השאלה אם בית המשפט “דן ופסק” בסוגיה שעל הפרק, אף הוא מושתת על היבט היעילות הפרוצדורלית ומשקף את הרצון להימנע מדיון מקביל באותה סוגיה ומהכרעות סותרות על ידי ערכאות שונות. (50ג-ד)

(5) היבט זה של ייעול ההליך אינו מתקיים מקום שבו אישרה הערכאה המשפטית את ההסכם ללא דיון בו. מקום שבו שיקול היעילות אינו מתקיים כלל, ודאי שאין לפסוע במשעול הצדדי ויש לשוב לדרך המלך, היא דרך ההסכמה. (50ד)

(6) פרשנות פלורליסטית של חוק בתי הדין הרבניים מובילה למסקנה שאין להקנות סמכות בדרך של כריכה מקום שבו אין שיקולים פרוצדורליים משמעותיים לעשות כן. זאת, לאור מעמדו החוקתי של עקרון ההסכמה. (51ז-52א)

ט. (אליבא דשופט ס’ ג’ובראן):

(1) אפשר שהבעת הסכמה להקניית הסמכות לאחת הערכאות האפשריות בסוגיה ספציפית תשליך על סוגיות הקשורות לה, ואין מקום להפריד זו מזו סוגיות הכרוכות האחת באחרת על פי טיבן. ככל שהסוגיות כרוכות זו בזו, יש לבחון את שאלת ההסכמה כמכלול. (52ד, ה-ו)

(2) בהקשר זה יש לאזן בין השיקול הפרוצדורלי-דיוני לשיקולים מהותיים, ואפשר שיהיו פעמים שבהן השיקול המהותי יגבר על שיקולי היעילות ויוביל לניהול הליכים בשתי ערכאות מקבילות. זהו המצב במקרה של תביעתו של קטין. (52ו)

(3) בחינתה של ההסכמה צריכה להיעשות במועד פתיחתו של ההליך הרלוונטי. (53ב-ג)

 

התנגדות לצו על-תנאי מיום 06/06/2011. העתירה התקבלה. הצו על-תנאי נעשה מוחלט.

 

נילי גרינברג, רחלי ירדן – בשם העותרת;

שמעון יעקבי – בשם המשיבים 1-2;

טליה רם – בשם המשיב 3

 

ניתן היום, ט ניסן ה’תשע”ג (20/03/2013).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.