בג”צ 669/82 בן-צבי נ’ בית הדין הרבני האזורי חיפה, פ”ד לח(2) 716 (1984)
בג”צ 669/82
לאה בן צבי
נגד
1. בית הדין הרבני האזורי, חיפה
2. רמי בן צבי
בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[19.12.92, 9.6.83, 24.6.84]
לפני השופטים מ’ אלון, ש’ לוין, ח’ אבנור
העותרת והמשיב 2 התדיינו בעבר בבית המשפט המחוזי, בין היתר, בעניין החזקת בנם. אגב תביעה לגירושין, שהגישה העותרת למשיב 1, התעוררה שאלת החזקתו של הבן. העותרת, מתוך הנחה שהמשיב 2 מסכים לגירושים, הסכימה שהמשיב 1 ידון גם בהחזקת בנם לאחר הגיעו לגיל שש. משהצהיר המשיב 2, כי הוא מתנגד לגירושים, ביטלה העותרת את התביעה לפני המשיב 1, ופנתה אל בית המשפט המחוזי. העתירה נסבה על החלטתו של המשיב 1 להמשיך ולדון בהחזקת הבן.
בית המשפט הגבוה לצדק פסק:
א.
(1) (בעקבות בג”צ 706/80 [1]) משהחל בית המשפט או בית-דין דתי לדון בעניין שבסמכותו, הרי גם אם סמכות מקבילה באותו עניין מצויה בידי בית-דין או בית-משפט אחר, לא ייזקק אותו ביתמשפט או בית דין בעל סמכות מקבילה לעניין שכבר נדון בערכאה מוסמכת אחרת.
(2) כאשר ערכאה אחת מבין שתי ערכאות אלה דנה ופסקה בעניין שבסמכות שיפוטה, אין הערכאה האחרת נזקקת לתביעה חוזרת באותו עניין עצמו, ובכל מקרה שאחד מבעלי הדין מבקש להביא שינוי בפסק-דין, שניתן על-ידי בית-משפט או בית- דין מוסמך, יש להביא את העניין, מכוח כלל ההמשכיות, לפי אותה ערכאה שנתנה את פסק הדין.
(3) עיקרון הכיבוד והכבוד ההדדיים, שעל בתי המשפט ובתי הדין הדתיים לנהוג אלו באלו, חיוני הוא לקיומה של מערכת שיפוט תקינה, במיוחד בתחום הרגיש של ענייני המעמד האישי, שבו שתי ערכאות שיפוטיות מתרוצצות בקרבה של המערכת המשפטית.
ב.
(1) בעלי הדין רשאים, בהסכמה הדדית, לבקש שינוי ודיון נוסף לפני ערכאה שיפוטית, שהם מסכימים עתה עליה, ולא דווקא לפני אותה ערכאה שיפוטית, שכבר דנה בעניין.
(2) במקרה דנן, מאחר שהעותרת לא נתנה הסכמתה להעביר את הדיון, בשאלת החזקת הבן, מבית המשפט המחוזי לבית הדין הרבני, אלא כחלק מהסכם הגירושין, הרי משהסכם זה לא יצא לפועל, בטלה מאליה הסכמת העותרת לסמכות שיפוטו של בית הדין הרבני בשאלת החזקת הבן, ובית הדין הרבני צריך היה להימנע מלדון בכך.
הערות:
לנפקות ביטול תביעה לגירושין על סמכותו של בית הדין הרבני ראה: ע”א 68/83 י’ הרמן נ’ ג’ הרמן, פ”ד לז(4) 44.
התנגדות לצו-על-תנאי מיום 19.12.82. העתירה נתקבלה. הצו על תנאי נעשה מוחלט.
א’ רוט – בשם העותרת;
ר’ ברונשטיין – בשם המשיב 1;
ש’ ברוידה – בשם המשיב 2.
פסק-דין
השופט מ’ אלון:
א. בעתירה שלפנינו הוציא בית-משפט זה צו-על-תנאי נגד המשיב הראשון (להלן – בית הדין הרבני), לבוא ולנמק מדוע לא תבוטל החלטתו, כי הדיון בעניין החזקת הבן של העותרת (להלן – האישה) והמשיב השני [להלן – הבעל] נתון בסמכות שיפוטו של בית הדין, ומדוע לא יחדל בית הדין הרבני להוסיף ולדון בעניין החזקת הקטין הנ”ל. כן הוצא צו ביניים, המורה לבית הדין הרבני, להימנע מלהמשיך ולדון בעניין החזקת הקטין עד למתן החלטה בעתירה. לאחר ששמענו את טענות באי-כוח בעלי הדין, ביום כ”ה בסיון תשמ”ג 9.6.83, החלטנו, בו ביום, לעשות את הצועל- תנאי לצו מוחלט, והבעל נתחייב לשלם לאישה סכום של 30,000 שקל הוצאות (כולל שכר טרחת עורך-דין). להלן נימוקינו.
ב. עיקרן של העובדות שבענייננו אלה הן. הבעל והאישה נישאו בחודש ספטמבר 1974. בחודש דצמבר 1976 נולד בנם איתי. החלו להתגלע בינהם סכסוכים, ובשנת 1979 עזב הבעל את דירת בני הזוג. הבעל והאישה ניהלו ביניהם משא ומתן ממושך בקשר לגירושין, ומשלא עלה יפה, הגישה האישה, ביום 2.5.80, תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה בדבר החזקת הבן ומזונותיו. בני הזוג הגיעו לכלל הסכם, שאושר על-ידי בית המשפט, ביום 13.8.80, כפסק-דין, ובו נאמר, בין היתר, כי “הצדדים הגיעו לידי הסכם בו הסדירו שאלת החזקת הילד זמנית לידי (צ”ל: בידי – מ’ א’) האם, וכן גם בשאלת גובה המזונות על-פי הסכם ת/1, ובית המשפט נתן תוקף להסכם בתור פסק דין”. לפי בקשת בעלי הדין קבע בית המשפט בפסק-דינו את סדרי הביקורים של הבעל אצל הבן. ביום 9.9.80הגישה האישה לבית הדין הרבני תביעה “להזמין את הנתבע (הבעל – מ’ א’) לדין ולחייבו לתת גט פיטורין לתובעת”, ולא כרכה בתביעה זו כל תביעה אחרת. ביום 25.3.81התקיימה ישיבה בבית הדין הרבני, אשר ניסה להביא את בני הזוג לגירושין בהסכמה, אך הדבר לא עלה יפה, מאחר שהבעל דרש שהדיון בהחזקת הבן, לאחר הגיעו לגיל שש, יתקיים אף הוא בבית הדין הרבני, והאישה עמדה על כך, שסמכות השיפוט בעניין החזקת הבן תהא בידי בית המשפט המחוזי.
ביום 27.7.81 הודיע בא-כוח האישה בכתב לבית הדין הרבני, כי האישה מסכימה שבהסכם הגירושין שבין בני הזוג ייאמר, שסמכות השיפוט בעניין החזקת הבן תהא בידי בית הדין הרבני, וגם בישיבה שהתקיימה ביום 9.11.81 חזר בא-כוח האישה על הודעתה, “שבית הדין ידון גם בהחזקת הילד בהגיע הילד לגיל 6 שנים לאחר הגירושין”. על אף זאת המשיך הבעל וסירב להסכם הגירושין. ביני לביני הגיש הבעל תביעה בבית הדין הרבני בעניין ביקוריו אצל הבן. האישה התנגדה לכך, מאחר ששאלת החזקת הבן נדונה בבית המשפט המחוזי, ולפני בית הדין נמצאת אך ורק תביעת הגירושין, וכאמור לא נכרחה בה התביעה לדיון בהחזקת הבן. בית הדין הרבני דחה תביעת הבעל, והחליט, “שענין ביקור הילדים נדון בבית המשפט המחוזי, הרי המשך הדיונים וסירוב לקיים את ההסדר שהושג שם אך ורק על ידי ערכאה אחת, אין טעם לפצל בין שתי ערכאות, מקצתן אצל אחת ומחצית השניה אצל השני”.
ביום 14.6.82 הגיש הבעל תביעה שנתכנתה על-ידיו; “המשך תביעה להחזקת הילד ומתן פסק הדין להחזקתו ברשות האב”, ובה דרש להעביר אליו החזקת הילד מאחר שבקרוב ימלאו לו שש שנים. האישה מצדה חזרה ופנתה לבית הדין הרבני – “לזמן ישיבה כדי להביא את בני הזוג להסכם גירושין”, וחזרה והודיעה, כי תהא מוכנה ששאלת החזקת הילד לאחר הגיעו לגיל שש תהא נידונה על-ידי בית הדין הרבני. ביום 26.7.82התקיימה ישיבה בבית הדין הרבני, ולשאלת בית הדין הודיע הבעל, כי אין הוא מסכים לגירושין, אך תובע הוא לדון בשאלת החזקת הילד. מששמעה האישה כך, הודיעה בו במקום, כי היא מבטלת את תביעת הגירושין שהגישה לבית הדין. בית הדין נענה לכך והחליט לאמור: “בית הדין מקבל הודעת האשה ולאור זאת, עתירת האשה לגט פיטורין בטילה ומבוטלת, התיק נסגר”. למחרתו של דיון זה, ביום 27.7.82, הגישה העותרת תביעה לבית המשפט המחוזי – כדברי בא-כוח האישה “ליתר זהירות ובטחון” – בדבר החזקת הבן גם לאחר הגיעו לגיל שש. ביום 14.10.82הופיעו בעלי הדין לפני בית הדין הרבני בדיון בתביעה האמורה של הבעל, מיום 14.6.82, בדבר החזקת הבן, מיד בתחילת הדיון הודיעה האישה כי אין תביעה זו נתונה לסמכות שיפוטו של בית הדין הרבני, מאחר שעניין החזקת הילד נפסק בבית המשפט המחוזי עוד ביום 13.8.80, ותביעה מחודשת בעניין הוגשה לבית המשפט המחוזי, כאמור לעיל, ביום 27.7.82, וכן משום שתביעת הגירושין של האישה בוטלה ושוב אינה קיימת, כאמור בהחלטת בית הדין הרבני מיום 26.7.82. כאמור בתחילתם של דברינו, החליט הפעם בית הדין הרבני, כי הסמכות לדון בהחזקת הבן נתונה בידו, ומכאן העתירה שלפנינו.
ג. טוענת באת-כוחו המלומדת של הבעל, עו”ד ברונשטיין, כי לבית הדין הרבני הוקנתה סמכות שיפוט לדון בהחזקת הבן, מאחר שהאישה הסכימה, כאמור, כי שאלת החזקת הבן, לאחר הגיעו לגיל 6, תידון בבית הדין הרבני, ומשהסכימה כך שוב אין היא יכולה לחזור בה מהסכמתה. ומוסיפה וטוענת היא, כי לא זו בלבד, אלא מלכתחילה הוקנתה לבית המשפט המחוזי סמכות הדיון בהחזקת הבן רק לתקופה שעד הגיעו לגיל 6. לעומתה טוען מר רוט, בא-כוחה המלומד של האישה, כי הסכמת האישה לסמכות שיפוטו של בית הדין הרבני מסויגת ומותנית הייתה כחלק מהסכם הגירושין, ומאחר שהסכם זה לא יצא לפועל בטלה ההסכמה, והדיון בהחזקת הבן נתון בידי בית המשפט המחוזי, מאז שפסק בעניין עוד ביום 13.8.80, ולפי תביעתה הנוספת של האישה, שהוגשה לבית המשפט המחוזי ביום 27.7.82, לאחר ביטול תביעת הגירושין בבית הדין הרבני. באי כוח בעלי הדין הוסיפו וטענו טענות מטענות שונות לפנינו, אך מן הראוי שנעיין ונכריע תחילה בחילוקי דעות אלה שביניהם, שהרי אם תידחינה טענות הבעל, שוב אין מקום לטיעוניו האחרים. ואמנם כן, לאחר שעיינו בחומר שלפנינו, לא מצאנו ממש בטענותיו של הבעל והחלטנו לדחותן.
ד, הלכה מקובלת בידינו, “שמשהחל בית משפט או בית דין דתי לדון בענין שבסמכותו, הרי גם אם סמכות מקבילה באות עניין מצויה בידי בית דין או בית משפט אחר, לא ייזקק אותו בית משפט או בית דין בעל סמכות מקבילה לענין שכבר נדון בערכאה מוסמכת אחרת” (בג”צ 706/80 [1] בעמ’ 16 ופסקי-דין המובאים שם). ועוד נפסק בפסיקתו של בית-משפט זה, שכאשר ערכאה אחת מבין שתי ערכאות אלה דנה ופסקה בעניין שבסמכות שיפוטה, אין הערכאה האחרת נזקקת לתביעה חוזרת באותו עניין עצמו, ובכל מקרה שאחד מבעלי הדין מבקש להביא שינוי בפסק-דין, שניתן על-ידי בית-משפט או בית -דין מוסמך, יש להביא את העניין, מכוח כלל ההמשכיות, לפני אותה ערכאה שנתנה את פסק הדין (בג”צ 637/77 [2] בעמ’ 489). הרעיון שביסודם של דברים אלה הוא עיקרון הכיבוד והכבוד ההדדיים, שעל בתי המשפט ובתי הדין הדתיים לנהוג אלו באלו, עיקרון, שחיוני הוא לקיומה של מערכת שיפוט תקינה, במיוחד בתחום הרגיש של ענייני המעמד האישי, שבו שתי ערכאות שיפוטיות מתרוצצות בקרבה של המערכת המשפטית (בד”מ 1/81 [3]; ע”א 167/63 [4], בעמ’ 2626-2627). כפי שראינו, נהג כך בית הדין הרבני בעניין שלפנינו, בדחותו בפעם הראשונה תביעתו של הבעל לשנות סדר ביקוריו אצל הבן, מתוך הנימוק ששאלה זו נדונה והוכרעה בבית המשפט המחוזי, ואשר על כן אין בית הדין הרבני נזקק לעניין ועל הבעל לפנות בבקשת שינוי זו לבית המשפט המחוזי שפסק בעניין. אם כל הכבוד, נראה לנו כי אותה החלטה עצמה צריכה הייתה להינתן על-ידי בית הדין הרבני גם לעניין תביעתו השנייה של הבעל, בדבר “המשך התביעה בענין החזקת הילד”. אמנם כן, בעלי הדין רשאים, בהסכמה הדדית, לבקש שנוי ודיון נוסף לפני ערכאה שיפוטית, שהם מסכימים עתה עליה, ולאו דוקא לפני אותה ערכאה שיפוטית שכבר דנה בעניין. אך מתוך החומר שלפנינו עולה בבירור, שהסכמה כזו לא ניתנה על-ידי האישה. הסכמת האישה שעניין החזקת הבן, לאחר הגיעו לגיל שש, יידון על-ידי בית הדין הרבני, ניתנה על ידה אם ובתנאי שהבעל ייאות לעריכת הגירושין, ומשסירב הבעל למתן הגט בטלה מאליה הסכמתה זו של האישה. משום כך, משנוכחה האישה שניסיונותיה החוזרים ונשנים שבעלה יתירה מכבלי עגינותה עלו בתוהו עמדה וביטלה את תביעת הגירושין – ובית הדין הרבני נענה לכך – ומיד למחרת ביטול זה חזרה ופנתה לבית המשפט המחוזי להמשיך ולדון בשאלת החזקת הבן, גם לאחר הגיעו לגיל שש; בנסיבות אלה אין ספק, כי סמכות שיפוט זו אכן נשארה בידי בית המשפט המחוזי, שהחל לדון ולפסוק בעניין בטרם שהשאלה התעוררה ונדונה בבית הדין הרבני, והאישה מעולם לא הסכימה להעבירה לבית הדין הרבני.
ה. טענתה של באת-כוח הבעל, כי סמכות השיפוט של בית המשפט המחוזי, מכח פסק-דינו הראשון, השתרעה רק עד הגיע הילד לגיל שש, אין בה ממש. תביעת האישה בבית המשפט המחוזי הייתה לדון בהחזקת הילד ומזונותיו, בעלי הדין הגיעו להסכם ביניהם-שככל הנראה מכוון היה רק עד הגיע הילד לגיל שש, אם כי הדבר לא נאמר כך במפורש בהסכם גופו-ובית המשפט נתן תוקף של פסק-דין להסכם זה. פירושו של דבר הוא, שפסק-דינו של בית המשפט נוגע ומשתרע לעניין תקופה מסוימת, אך אין לכך ולא כלום לעניין הסמכות שהוקנתה לבית המשפט, שזו מכיוון שהוקנתה הוקנתה, ומכוח עקרון ההמשכיות הסמכות לחזור ולדון בעניין שאלת החזקת הילד מסורה בידי בית המשפט המחוזי, אם וכאשר שאלה זו תתעורר לאחר הגיעו לגיל שש.
ו. ומשבאנו לכך פטורים אנו, כאמור, מלדון ביתר טענותיהם של בעלי הדין, שהרי מקום יש לאלה רק אם הסכימה האישה להעברת השיפוט בעניין החזקת הבן לבית הדין הרבני. משבאנו למסקנה, כי האישה לא נתנה הסכמתה להעביר את הדיון, בשאלת החזקת הבן, מבית המשפט המחוזי לבית הדין הרבני אלא כחלק מהסכם הגירושין, הרי משהסכם זה לא יצא לפועל, בטלה מאליה הסכמתה של האישה לסמכות שיפוטו של בית הדין הרבני בשאלת החזקת הבן, ובית הדין הרבני צריך היה להימנע מלדון בכך.
ז. אשר על כל אלה החלטנו לעשות את הצו-על-תנאי לצו החלטי.
הנימוקים ניתנו ביום כ”ד בסיון תשמ”ד (24.6.84).