תקציר בג”צ 6650/04 פלונית (14/05/2006): בית משפט עליון ביטל החלטות בית דין רבני אשר הסתמכו על ראיה שהושגה בניגוד לחוק הגנת הפרטיות וחוק האזנת סתר בבית דין רבני

בג”צ 6650/04 פלונית נ’ בית הדין הרבני האיזורי בנתניה, פד”י סא(1) 581 (2006)

 

בג”ץ 6650/04

פלונית

נ  ג  ד

1. בית  הדין הרבני האזורי בנתניה

2. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

3. פלוני

4. היועץ המשפטי לממשלה

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

לפני הנשיא א’ ברק והשופטות מ’ נאור, ע’ ארבל

[25/11/2004, 14/05/2006]

 

העותרת והמשיב 3 (להלן: המשיב) נשואים זו לזה. המשיב עזב את דירת המגורים המשותפת והגיש תביעה לגירושין לפני המשיב 1, שם הציג תמונות שבהן נראית העותרת בחברת זר. העותרת סירבה להתגרש, והכחישה את המיוחס לה. לטענתה, הראיות בדבר הקשר עם אחר הושגו תוך פגיעה בפרטיותה והן פסולות לשימוש כראיה. המשיב 1 שמע את טענות הצדדים, ובלא שעיין בתמונות שנמסרו לו, קבע כי על בני הזוג להתגרש. בני הזוג קיבלו ארכה להסדר ביניהם אך הם לא הגיעו להסדר, והמשיב 1 המשיך לדון בעניין. שוב ביקש המשיב להציג תמונות חדשות, שצילם עת הגיע בשעת לילה בלוויית שני חברים לדירת המגורים המשותפת, ובהן נראית העותרת כשהיא מקיימת יחסי מין עם גבר. העותרת התנגדה להגשת התמונות. המשיב 1 קבע כי העותרת חייבת לקבל גט לאלתר. הוא סמך את פסק דינו על התמונות שהוצגו לפניו וקבע כי התמונות קבילות גם אם הושגו תוך כדי פגיעה בפרטיותה של העותרת, שכן עומדות למשיב הגנות הקבועות בחוק הגנת הפרטיות ה’תשלא-1971 (להלן: חוק הגנת הפרטיות).

העותרת ערערה על פסק דינו של המשיב 1 לפני המשיב 2. הערעור התמקד בשאלת קבילות התצלומים שהגיש המשיב. המשיב 2 דחה את הערעור וקבע שפסק הדין עומד על יסודות איתנים אפילו התצלומים לא היו מוגשים כלל. אשר לפגיעה הנטענת בפרטיותה של העותרת, נפסק כי חוק הגנת הפרטיות חל על בתי הדין הרבניים, לרבות כלל הפסילה הראייתי שבו, למרות לשון הסעיף הקובעת כי הסעיף יחול בהליכים לפני בית משפט. עם זאת, ספק הוא אם נתקיימה פגיעה בפרטיות, שכן העותרת לא צולמה בהיותה ב”רשות היחיד” כמצוות סעיף 2(3) לחוק הגנת הפרטיות. מדובר בבית המגורים המשותף בלי שהוצא צו הרחקה נגד המשיב. גם לו היה מדובר בפגיעה בפרטיות, הרי שהמשיב חוסה בצל ההגנות שמעניק החוק, ובפרט ההגנות בדבר “חובה חוקית או מוסרית” או “עניין אישי כשר”. לדעת המשיב 2, נוצר בנסיבות העניין איסור תורה, ומקום שיש איסור תורה, אין חולקים כבוד לאדם ואין מקפידים על פרטיותו. מכאן העתירה. המשיב 4 התבקש להביע עמדתו בנושא העתירה.

בית המשפט העליון (מפי הנשיא א’ ברק) פסק:

א.

(1) הזכות לפרטיות היא מהחשובות שבזכויות האדם בישראל והיא מתבקשת מערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית גם יחד. היא מוכרת על ידי המשפט המקובל הישראלי כזכות אדם (595ד-ה).

(2) סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות אינו “מכסה” את כל מקרי הפרטיות המקובלים. בכל הנוגע לפגיעה בפרטיות שמעבר להגדרת החוק, ממשיך לחול המשפט המקובל הישראלי (595ז).

(3) הפרטיות הוכרה כזכות חוקתית בחוק- יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם זאת, אין בכך כדי למנוע המשך התפתחותו של המשפט המקובל הישראלי באשר לפרטיות, בעיקר ביחסים בתחום המשפט הפרטי בכלל, ובתחום דיני הנזיקין בפרט (596א-ב).

(4) חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע הוראה כללית, שלפיה כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו. בצד הוראה כללית זו נקבעו הוראות מפורטות יותר למספר מצבים טיפוסיים, המגינים על רשות היחיד, האוסרים חיפוש והמגינים על סוד שיחו של אדם. בכך הוכרה זכות חוקתית לפרטיות בהיקף רחב יותר מהיקפה של הפרטיות בחוק הגנת הפרטיות (596ו-ז).

ב.

(1) ככל זכות אדם אחרת, הזכות לפרטיות היא זכות יחסית. היא ניתנת להגבלה על ידי עקרונות או זכויות יסוד אחרות הקבועות בחוקי יסוד. ניתן לפגוע בה, בחוק “רגיל”, ובלבד שמתקיימות דרישותיה של פסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק היסוד (597א-ב).

(2) היקפה של הזכות החוקתית לפרטיות ייקבע על פי פירושה של הוראת סעיף 7 בחוק היסוד. לזכות היבטים שונים, ותחומי פריסה רחבים. בתחומים שונים, אין הזכות לפרטיות זוכה להגנה מלאה. חקיקה רגילה עשויה להגן עליה בהיבט אחד של הפרטיות ולאפשר פגיעה בה בהיבט אחר של הפרטיות (597ג-ד, 598ה).

(3) יש להבחין בין היקפה של הזכות לבין מידת ההגנה עליה או מימושה. אחד מאותם חוקים המגינים על היבטים מסוימים של הפרטיות ומאפשרים פגיעה בה בהיבטים אחרים הוא חוק הגנת הפרטיות (598ו).

ג.

(1) הזכות לפרטיות – כמו הזכות לכבוד האדם שאליה היא קשורה בקשר הדוק – מבוססת על האוטונומיה של הפרט. היא נועדה לאפשר לפרט “תחום מחיה” שבו הוא הקובע את דרכי התנהלותו, בלא מעורבותה של החברה (597ו-ז).

(2) בכל הנוגע לביתו של אדם, הפרטיות מבטיחה את זכותו של אדם לנהל את אורח החיים שבו הוא חפץ בדל”ת אמות ביתו, בלא הפרעה מבחוץ. ביתו של אדם הוא מבצרו (598א-ב).

ד.

(1) על פי אחת הקונסטרוקציות המשפטיות, חוק- יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע כי כל רשות מרשויות השלטון חייבת לכבד את הזכויות שלפי חוק יסוד זה. בתי המשפט ובתי הדין הם “רשויות שלטון” על פי הוראה זו. על רקע זה, חל חוק- יסוד: כבוד האדם וחירותו גם בבתי הדין הרבניים (599ב-ג).

(2) ככלל, לדיבור “בית משפט” משמעויות שונות בהקשרים שונים. נקודת המוצא צריכה להיות כי באין הוראת חוק מיוחדת הקובעת אחרת, כל ערכאה שיפוטית, ויהיה כינויה אשר יהיה, היא בגדר בית משפט (601ד-ה).

(3) דבר זה מתבקש מהתכלית המונחת ביסודו של חוק הגנת הפרטיות, שעניינה הגנה על זכות הפרטיות. זכות זו צריכה לקבל אותה מידת הגנה בערכאות השיפוטיות השונות. אין לאפשר מצב דברים שבו פגיעה בפרטיות תהא קבילה בערכאה שיפוטית אחת ובלתי קבילה באחרת (601ז, 602ד).

(4) הגישה המחילה את חוק הגנת הפרטיות גם על בתי הדין הרבניים, ראויה היא לאחר קבלתו של חוק- יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהעניק מעמד חוקתי-על-חוקי לזכות לפרטיות. מעמד זה צריך להשפיע על פרשנותם של כל החוקים כולם, בין אלה שהתקבלו לפני חקיקתו של חוק היסוד ובין אלה שנחקקו לאחריו. מעמד חוקתי זה צריך להשפיע גם על פירושו של חוק הגנת הפרטיות (602ד-ו).

ה.

(1) בית הדין הרבני הוא חלק ממערכת בתי הדין במדינה. חוקי המדינה חלים עליו. הם מעניקים לו כוחות ומטילים עליו מגבלות. אין צורך, לעניין זה, בהוראה מפורשת, בחוק זה או אחר (602ו).

(2) סמכותו של בית הדין הרבני לקבוע את סדרי הדין ודיני הראיות שעל פיהם הוא דן, נגזרת מסמכותה הטבעית של כל ערכאה שיפוטית. לבית הדין הרבני שיקול דעת רחב בקביעתם של כללים אלה. תוכנם עשוי להיות שונה מזה הנוהג בבתי המשפט האזרחיים. עם זאת, הם חייבים לתאום לעקרונות היסוד של המשפט הישראלי (603א-ב).

(3) כלל הפסילה הקבוע בחוק הוא כלל של דיני הראיות; הוא משקף את מעמדה החוקתי של הזכות לפרטיות; הוא ביטוי לתקנת הציבור הישראלית; בית דין רבני חייב לפעול על פיו (604א).

(4) החשש כי החלתו של חוק הגנת הפרטיות תגרור הכבדה בבירור דיונים שבתביעות שבין בני זוג, שהשאלות העולות בהן הן בחלקן עניינים שבנסתר, אין בכוחו למנוע את תחולתו של החוק בבתי הדין הרבניים (604ב-ג).

ו.

(1) נישואין אינם שוללים מבני הזוג את זכותם לפרטיות זו כלפי זה. הזכות לפרטיות עומדת לכל אחד מבני הזוג כלפי העולם כולו, לרבות כלפי בן זוגו. האוטונומיה של הפרט היא גם אוטונומיה כלפי בן הזוג. הפרטיות של הפרט, היא גם פרטיותו כלפי בן זוגו (606א-ב).

(2) חוק הגנת הפרטיות קובע כי איסור הפגיעה בפרטיות אינו קיים במקום שיש הסכמה לפגיעה זו. הסכמה זו יכולה להיות מפורשת ויכולה להיות משתמעת (606ג).

(3) מעצם הנישואין אין הסכמה משתמעת לפגיעה בפרטיות. את ההסכמה המשתמעת יש לבחון בכל מקרה שבו נטען כי בן זוג פגע בפרטיות של בן זוגו (606ג-ד).

(4) בנסיבות דנן, אך ברור הוא כי העותרת לא הסכימה, במפורש או במשתמע, כי המשיב יצלם אותה בהיותה במצב אינטימי עם זר (606ד).

ז.

(1) לדיבור “רשות היחיד” משמעות שונה על פי הקשרה. לעניין צילומו של אדם שלא בהסכמתו, הדיבור “ברשות היחיד” אינו מצביע על “יחידה קניינית”. הוא מצביע על “יחידה אוטונומית” והוא אינו נקבע על פי דיני הנכסים (606ה).

(2) בנסיבות דנן, משעזב המשיב את בית המגורים בשל סכסוך עם העותרת, הפך הבית לרשות היחיד של העותרת לעניין צילומה על ידי המשיב. זאת, גם אם נותרו בידי המשיב זכויות אלה או אחרות כלפי העותרת לעניין הבית לעניינים אחרים (606ז).

ח.

(1) חומר שהושג תוך כדי פגיעה בפרטיות אינו פסול מלשמש כראיה, אם עומדת לפוגע הגנה לפי חוק הגנת הפרטיות. לעניין סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, יש לשאול אם הייתה לפוגע, שהיה צד להליך, הגנה לפי חוק זה (607ב, ו).

(2) תנאי לתחולתן של ההגנות שבסעיף 18)2 (לחוק הוא שהטוען להגנה “עשה את הפגיעה בתום לב”. תום הלב, בהקשרו של חוק הגנת הפרטיות אינו תום לב אובייקטיבי כמשמעותו בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל”ג- 1973. זהו תום לב סובייקטיבי, ומשמעותו היא פעולה מתוך אמונה כי הפגיעה הינה במסגרת ההגנה שאותה מעלה הפוגע (609א-ב).

(3) תוכנו של תום הלב משתנה מהגנה להגנה הקבועה בסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות. היקפו של תום הלב נקבע באופן המגשים את מטרתה של ההגנה שהפוגע טוען לה. עצימת עיניים בפני האפשרות של היות הפגיעה כדין שוללת את תום ליבו של הפוגע. חוסר סבירותה של האמונה אינו פוגע בעצם קיומה, אם כי הוא עשוי להעביר את הנטל להוכחתה. על כן, מקום שהפגיעה בפרטיות אינה מידתית, תקום הנחה שהפוגע פעל שלא בתום לב (609ו-ז).

(4) בנסיבות דנן, לא הוכח כי המשיב פעל בתום לב. הפגיעה בפרטיותה של העותרת היא חריפה וקיצונית. המשיב פגע בגרעין הקשה של הזכות לפרטיות. הוא חדר – כשהוא מצויד במצלמה מלווה בשני חבריו שצפו בכל המתרחש – למיטתה של העותרת. אין פגיעה קשה מזו בפרטיות. פגיעה זו היא מעבר לכל מידה ראויה (610א-ג).

ט.

(1) סעיף 32 לחוק קובע כלל פסילה יחסי. משמעות הדבר הינה כי בהתקיים תנאים מסוימים, חומר שהושג תוך כדי פגיעה בפרטיות לא יהא פסול מלשמש ראיה בבית משפט. התנאים הם “הסכמת הנפגע”, קיומה של “הגנה או פטור לפי חוק זה” וכן “זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר”. בנסיבות דנן, לא ניתנה הסכמתה של העותרת לצילומה, ואין למשיב שצילם אותה הגנה לפי חוק הגנת הפרטיות (610ו-ז).

(2) הפעלת שיקול הדעת השיפוטי בגדריו של סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות צריכה להגשים את התכלית המונחת ביסודו. תכלית זו הינה הגשמתם של הערכים והעקרונות שהוראת הפסילה נועדה להגשים (611ב).

(3) הערך הראשון שיש להביאו בחשבון הינו הזכות לפרטיות. להגנה על הזכות לפרטיות יש ליתן משקל ניכר לאור אופייה של הזכות הנפגעת, חשיבותה ומעמדה החוקתי כזכות יסוד הקבועה בחוק- יסוד: כבוד האדם וחירותו. הערך השני הוא הזכות או האינטרס אשר הפגיעה בפרטיות נועדה להגשים. ערך זה משתנה מעניין לעניין. ערך שלישי שהוא בעל חשיבות רבה הינו הגינות ההליך השיפוטי, אשר מתבסס על חיפוש האמת ועל טוהר השיפוט. אכן, מטרת המשפט היא בהגשמת הצדק. חומר שהושג תוך כדי פגיעה בפרטיות עשוי לקדם את חשיפת האמת, ועל כן קיים אינטרס ציבורי חשוב להתיר את השימוש בו כראיה במשפט (611ה, ז, 612א-ג).

(4) שלילת האפשרות להציג ראיות רלוונטיות לחשיפת האמת עלולה לפגוע בזכותו של בעל דין למשפט הוגן. עם זאת, הליך הוגן הוא גם הליך הנזקק לחומרים שהושגו כדין. הליך הוגן הוא הליך המכבד זכויות יסוד. הליך הוגן הוא הליך השולל מבעל דין יתרונות שצמחו לו עקב הפרת זכויות יסוד. שימוש בחומר שהושג תוך כדי הפרת הזכות לפרטיות עשוי לפגוע בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור בבתי המשפט (613א-ג).

י.

(1) ערכים וזכויות אלה מתנגשים זה בזה. יש לאזן ביניהם. בחוק הגנת הפרטיות איזן המחוקק בין האינטרס החברתי בגילוי האמת לבין האינטרס החברתי בשמירה על הפרטיות. האיזון נמצא, בין השאר, בכלל פסילה יחסי, המעניק לבית המשפט שיקול דעת אם להתיר השימוש בראיה אם לאו. איזון זה מן הראוי לו שיחול בכל ענפי המשפט, ובכל הערכאות השיפוטיות. בכל ההליכים כולם מחפש בית המשפט את האמת, ובכולם נוצר קושי מקום בו הראיה שעליה מבקשים לבסס ממצא הושגה תוך הפרת הפרטיות (613ד, 604ג-ה).

(2) האיזון בין הערכים המתנגשים ייעשה על ידי בית המשפט. החוק לא קבע אמות מידה להפעלת שיקול הדעת השיפוטי. אלה צריכות להיקבע על ידי בית המשפט במסגרת ההסמכה שניתנה לו בחוק (613ה-ו).

(3) בית המשפט עשוי, מחד גיסא, להורות על שימוש בחומר שהושג תוך כדי פגיעה בפרטיות כראיה במשפט, גם אם אין לצד המבקש להגיש הראיה הגנה או פטור. בכך הוא יתן משקל כבד יותר לערך החברתי של הגינות ההליך השיפוטי ובמרכזו הצורך לגלות את האמת. מאידך גיסא, עולה מאיזונו של המחוקק כי בית המשפט עשוי להורות שלא להשתמש בראיה המבוססת על חומר שהושג תוך כדי פגיעה בפרטיות, חרף תרומתה של ראיה זו לגילוי האמת (613ו-ז, 614ב).

(4) כלל הפסילה היחסי מבוסס על ההנחה שחומר שהושג תוך כדי פגיעה בפרטיות פסול מלשמש כראיה גם אם יש לו ערך ראייתי לקביעת האמת. עצם התרומה לקביעת האמת אינה מספיקה כדי להתיר את השימוש בחומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות. אין להעניק לקביעת האמת את המשקל המכריע באיזון, תוך שלילת כל משקל לפגיעה בפרטיות ולערכים האחרים שכלל הפסילה נועד להגן עליהם. נמצא, כי סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות מבוסס על איזון עדין בין הערכים המתחרים (615ב-ג).

יא.

(1) משקלם של שיקולים אלה עשוי להשתנות על פי מהותו של ההליך, אם הוא פלילי או אזרחי. כן עשויים הם להשתנות על פי זהותו של הפוגע, אם הוא עובד ציבור או אדם פרטי (615ה).

(2) בהליך אזרחי, כאשר הפוגע הוא צד להליך, יש לשקול שני שיקולים עיקריים: ראשית, חומרת ההפרה. ככל שעוצמת ההפרה של הפרטיות היא גדולה יותר, כן גדל משקלו של השיקול המבקש להגן על זכות זו בהשוואה לשיקולים הנוגדים. גם השאיפה להבטיח הליך הוגן החושף את האמת עשויה לסגת מפני פגיעה קשה וחמורה בזכות לפרטיות. שנית, ערכו הראייתי של החומר שהושג תוך כדי פגיעה בפרטיות. ככל שהראיה חיונית יותר להוכחת האמת כן יגבר משקלה לעומת משקלה של הפגיעה בפרטיות. בהקשר זה יש להתחשב באפשרות הקיימת להוכיח את האמת במקרה הקונקרטי באמצעות חומר שהושג כדין, או באמצעות חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות, אך שפגיעתו בפרטיות היא קלה יותר (615ה-ו, 616ב-ג).

(3) שני שיקולים אלה הם העיקריים. אין הם היחידים כך, יש להתחשב בזכויותיו של צד שלישי, שאינו צד למשפט, ואשר זכותו לפרטיות עשויה להיפגע (616ה).

יב.

(1) בנסיבות דנן, האיזון בין השיקולים שיש להביאם בחשבון נוטה באופן ברור לפסילת התמונות כראיה במשפט. ההפרה היא חמורה ביותר. אין פגיעה קשה יותר בזכותו של אדם לפרטיות ולצנעת חייו מהתפרצותה של קבוצת אנשים לביתו וצילומו ללא הסכמתו כשהוא מקיים יחסים אינטימיים עם זולתו (617א-ב).

(2) בנסיבות דנן, עדותו של המשיב שראה במו עיניו את המעשה המיני של העותרת, פסולה היא, שכן היא התקבלה בדרך של בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת. הפגיעה בפרטיותה של העותרת אינה אך במעשה הצילום, אלא בחוסר תום הלב בבילוש ובהתחקות אחריה בביתה, אשר גרמו לה הטרדה (617ד-ה).

יג.

(1) המשפט העברי מבחין, לעניין כוחו של הבעל לגרש את אשתו, בין שתי עילות לגירושין. האחת היא מעשה כיעור של האישה והאחרת היא אישה שזנתה תחת בעלה. בשני המצבים עשוי בית הדין לצוות על האישה לקבל גט (617ו).

(2) העילות לגירושין נקבעות על פי המשפט העברי, כפי שהוא מתפרש על ידי בית הדין הרבני. הוכחתן של העילות נעשית אף היא על פי המשפט העברי, כפי שהוא מובן על ידי בית הדין הרבני. בית המשפט אינו נוקט בכל אלה כל עמדה (618ב).

(3) במסגרת שיקול דעתו של בית הדין הרבני באשר לשימוש בדיני הראיות, עליו ליתן, מחד גיסא, משקל כבד לפגיעה החמורה בפרטיות, ומאידך גיסא, עליו לבחון קיומן של ראיות קבילות על פי המשפט העברי, אשר מאפשרות ניהול הליך שיפוטי ראוי, ואשר פגיעתן בפרטיות היא מידתית (618ב-ג).

 

עתירה למתן צו על- תנאי וצו ביניים. הצו על-תנאי נעשה מוחלט. הדיון הוחזר לבית הדין הרבני האזורי.

 

פסח קניר, ענבל לאור- צדיק – בשם העותרת;

אבנר זינגר, שירי קוברסקי – בשם המשיב 3;

חני אופק, סגנית בכירה לפרקליט המדינה – בשם המשיב 4.

 

ניתן היום, ט”ז באייר התשס”ו (14/05/2006).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.