בג”צ 6624/06 פשקו נ’ שר הפנים (13/08/2007)
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג”צ 6624/06
בפני:
כבוד המשנה לנשיאה א’ ריבלין
כבוד השופט א’ רובינשטיין
כבוד השופט י’ אלון
העותר:
מיכאל פשקו
נ ג ד
המשיב:
משרד הפנים
עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים
תאריך הישיבה:
כב אב ה’תשס”ז (06/08/2007)
בשם העותר:
עו”ד מירב עידה
בשם המשיב:
עו”ד דניאל מארקס
פסק-דין
השופט א’ רובינשטיין:
רקע והליכים
א. עתירה זו עניינה משאלת העותר, בעל עבר פלילי בארץ מוצאו אוקראינה ובישראל, כפי שיפורט להלן, לקבלת אזרחות ישראלית מכוח שבות ולביטול צו הרחקה שהוציא המשיב נגדו. העותר, שהוא בן לאם יהודייה כנמסר (על כך אין חולק) ולפיכך, זכאי שבות מעיקרא, יליד 1975, הגיע ארצה ב-02/11/2001 באשרת תייר. קדמו לו שתי אחיותיו, שהגיעו ארצה והתאזרחו בה מכוח שבות. לאחר הגיעו פנה ללשכת מינהל האוכלוסין לשם קבלת מעמד עולה, והופנה ל’נתיב’ לבחינת זכאותו. שם מסר, כי הוא בעל עבר פלילי, וזאת בעבירות רכוש שעליהן נשפט בגיל 16 באוקראינה לשתי שנות מאסר, ועבירות נוספות (כנראה עבירות רכוש אף הן) שלגביהן נשפט לשש שנות מאסר. מן הכלא באוקראינה השתחרר העותר ב-1999; כפי שמסר, הוחתם על צו של איסור יציאה מאוקראינה. לימים הוברר, על פי מסמכים שהמציא העותר בשלהי 2006, בגדרי עתירה זו, כי גזר דינו הראשון של העותר – לשנתיים מאסר, להחזרת ציוד שנגנב ולפיצוי לקרבנות – ניתן ב- 05/09/1991; ב- 10/11/1993 נדון העותר באוקראינה בשנית, הפעם לשש שנות מאסר ועוד שישה חודשים, וכן להחרמת כל רכוש אישי – שוב, כנראה, בשל עבירות רכוש.
ב. יצוין כי ב- 04/06/2002 הוחלט במשרד הפנים להעניק לעותר אשרת עבודה לתקופת שישה חודשים לשם המצאתם של העתקי פסקי הדין מאוקראינה, אף כי לא ברור אם הודעה נמסרה לעותר על כך, שכן העותר לא שב ללשכת מינהל האוכלוסין.
ג. העותר חזר מהרה לסורו מאוקראינה גם בארץ, והסתבך בעבירות רכוש – פריצה לרכב בכוונה לגנוב, גניבה מרכב והיזק לרכב, כמסתבר על רקע סמים. בית משפט השלום בתל-אביב, בגזר דינו (לאחר שהודה העותר בשמונה תיקים) מיום 24/10/2004, אמר (ת”פ 6106/04, מפי השופטת דיסקין) כהאי לישנא:
“הנאשם שבפניי עומד היום ליתן את הדין על שורה ארוכה של מעשי עבירה שביצע בגינה של התמכרות זו. הודייתו והרשעתו בשמונה תיקים שונים מהווה בבחינת מתיחת קו על עברו והצהרה כי בדעתו לשנות את רוחותיו, הגם שעד היום טרם השכיל להירתם להליך גמילה שיחלץ אותו מהתהום בה הוא שרוי. ואין מדובר במעשי עבירה של מה בכך. שמונת התיקים, שעניינם בעבירות רכוש מרובות, כולל התפרצויות לכלי רכב וגניבה מכל הבא ליד, לאורך תקופה של שנתיים, במהלכן גנב חפצים אישיים ואחרים ועשה ברכוש הזולת כבשלו, ברצף התפרצויות וסמיכות זמנים קצרה בין עבירה לעבירה, מצביעות ללא ספק על עומק התמכרותו ועל הסכנה הממשית והמוחשית הנשקפת ממנו לציבור, כל עוד לא נגמל. תמונה זו מקבלת משנה תוקף בשים לב לכך שעלה ארצה רק בשנת 2001 ובשלוש שנות הימצאותו בארץ הספיק לבצע מסכת עבירות שלא היתה מביישת עבריין ומועד. המדובר בנאשם כבן 29 בלבד, שמניעי התמכרותו רבים ומורכבים ואינם בהכרח רק תולדה של כשלון קליטתו בארץ. למרבה הצער, תמונת התסקיר אינה מטיבה עמו ומלמדת על היעדר כוחות לצאת ממעגל הסמים ולהתמודד עם הגורם לעבריינותו.
על רקע רצף העבירות וחומרתן, ולנוכח תמונה זו, אין תמה בעתירת התביעה לענישה מאחורי סורג ובריח לתקופה ממושכת שתרחיקו מהחברה ותמנע את פגיעתו הרעה בה”.
אכן, באותו מעמד הצהיר העותר על כוונתו לעבור הליך גמילה, אך מנגד התחשב בית המשפט בין השאר “בעברו הנקי”, קרי, לא גולה לבית המשפט שובל העבירות שגורר העותר מאוקראינה, הן בפי התביעה הן בפי הסנגוריה (פרוטוקול מ-24/10/2004; התביעה כנראה לא ביררה אל מעבר לתסקיר, שלא ברור מה נאמר בו). העותר נדון, על יסוד תשתית שלא כללה את תולדותיו בתחום העברייני, ל-24 חודשי מאסר בפועל בניכוי תקופת מעצרו מ-26/07/2004, וכן למאסר על תנאי.
ד. בעתירה נמסר, כי מאסרו של העותר קוצר בגין – כך נטען – התנהגות טובה, וכי בעת מאסרו חזר העותר בתשובה. יצוין כבר כאן, כי בתשובת המדינה לעתירה נאמר שבפועל, על פי החלטת ועדת השחרורים מ- 25/09/2005, הרבה העותר בעבירות משמעת בכלא, לרבות בדיקת שתן חיובית (קרי, הימצאות שרידי סם) ב- 01/05/2005, לא עבר תהליך גמילה (בניגוד להצהרתו הנזכרת בעת גזר הדין – א”ר) ולא הכין תכנית שיקום, ועל כן נדחתה בקשתו לשחרור מוקדם. מנגד צורפו לעתירה מספר תעודות המעידות על לימודיו של העותר בקורסים בכלא ועל הצלחתו בהם; קורסים אלה קדמו בחלקם להחלטת ועדת השחרורים (שלא צורפה) ובחלקם נסתיימו אחריה. חבל שהעתירה לא נוסחה בדיוק הראוי בהקשר להליך בועדת השחרורים, וגם נאמר בה שהעותר נדון למאסר של שנה וחצי, וכאמור לאמיתו המדובר בשנתיים. מכל מקום, מאז סיום מאסרו בעבירות הפליליות מצוי העותר במשמורת, על פי החלטת בית הדין למשמורת בעקבות צו הרחקה (החלטות מ- 02/07/2006 ו- 10/07/2006, וכן מ- 24/08/2006 ו- 12/11/2006). נטען, בתצהיר אחותו של העותר שצורף לעתירה, כי אמם נפטרה ב- 1979 בהיות העותר פעוט, והאב נאלץ לגדל ארבעה ילדים ולשלחם לפנימיות, וכך הסתבך העותר בפלילים; העותר הגיע ארצה, ומשנמסר לו כי ייאלץ לעזוב את ישראל (מה שאינו מדויק על פי נתוני משרד הפנים – א’ ר’) חזר לארחות חייו ונשפט למאסר. נטען כי החלטה שעליו לעזוב “כמוה כגזירת עונש מוות”. נאמר בעתירה, כי לשר הפנים אמנם סמכות רחבה, אך עליו לשקול גם שיקולים הומניטריים הפועלים לטובת העותר.
ה. בתגובה מקדמית של המשיב נמסר כי טרם נתקבלה החלטה סופית בעניין מעמדו של העותר, אך נוכח הרשעותיו הקודמות יש חשש “כי הוא עלול להוות סכנה לשלום הציבור בישראל”, נתבקשה – כאמור – המצאת מסמכים הנוגעים לעברו הפלילי בחו”ל, שכן על פי הפסיקה על שר הפנים לבחון את העבירות הן בארץ.
ו. במהלך הדיונים בעתירה היה משרד הפנים נכון לשחרור העותר ממשמורת אל מול הפקדת ערבות בסך 30,000 ש”ח. הדבר אושר (החלטת השופט לוי מ- 26/12/2006), ובקשה להפחתת גובה הערבות נדחתה (04/01/2007). ככל הנראה לא הושג הסכום והעותר עודו במשמורת. הוברר גם כי אין לעותר עוד ייצוג, ועל כן פנינו (החלטה מיום 10/05/2007) לסניגוריה הציבורית, והעותר קיבל לבסוף את ייצוגו הנוכחי מן הסיוע המשפטי.
ז. בהודעת המשיב מיום 31/01/2007 נמסר, כי לאחר שהוצג כלל החומר מאוקראינה ומישראל באשר לעברו של העותר, החליט שר הפנים ביום 25/01/2007 שאין מקום לאישור בקשתו של העותר למעמד מכוח שבות. נאמר, כי בין השאר נמסר משגרירות אוקראינה שב-11/11/2001 הוצאו נגד העותר צו חיפוש וצו איסור יציאה מאוקראינה בשל פתיחתו של תיק פלילי נוסף בחשד גניבה, אך צו החיפוש בוטל ב-20/03/2006 משהובא לידיעת משטרת אוקראינה כי הוא שוהה בישראל. בהחלטת השר נאמר, כי “עברו הפלילי של המבקש מעיד על מסוכנותו של מר פשקו לשלום הציבור”. זו איפוא העמדה, ועמה פסיקה רלבנטית, שהציגו המשיבים בפנינו.
ח. בדיון בפנינו ביקשה באת כוחו המלומדת של העותר כי יישקל הפן ההומניטרי, על-ידי פתיחת חלון הזדמנויות לעותר של שנת תושבות ארעי בתנאים מגבילים, תוך מגורים אצל אחותו; נטען כי בכלא עבר העותר שיקום; וכי אין המדובר באדם מראשי הפשע והאלימות, אלא מי שהורשע בעבירות רכוש. באת כוח המדינה הפנתה לפסק הדין (מפי השופטת ברלינר) בבג”צ 5033/06 גילבנוב נ’ מדינת ישראל (07/06/2007), והדגישה את הישנותן של עבירות העותר, בחו”ל ובארץ.
הכרעה
ט.
(1) לאחר העיון אין בידינו להיעתר לעתירה. לא מצאנו מקום להתערבות בהחלטתו של שר הפנים, אף כי לא בקלות מניה וביה באנו לידי מסקנה זו. פשיטא שבענייני שבות, זכותו היסודית של כל יהודי (“כל יהודי זכאי לעלות ארצה”, כלשון סעיף 1 לחוק השבות, ה’תש”י-1950), מוטלת על המדינה חובה מיוחדת לשקול היטב כל פגיעה בזכות. אך המחוקק קבע גם חריגים לה; בין השאר, סעיף 2(ב)(3) לחוק השבות, שאינו מן השיגרה, והוא נשוא ענייננו, קובע חריג לשבות, אם נוכח שר הפנים שהמבקש אשרת עולה הוא “בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור”. עוד בשכבר הימים קבע הנשיא אגרנט, אחר שהביע דחילו ורחימו באשר לחוק השבות, כי “… אין מנוס מזה, מקום ששוכנע שר הפנים שחל עליו הסייג שקבע המחוקק בסעיף 2(ב)(3) לחוק ואשר מאחוריו עומדת המגמה – ואף היא מושרשת היטב בתודעת העם – שלא יתקבצו כאן אנשים, אפילו הם יהודים, שבארץ מוצאם היו מ’ההופכים ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו'” (בג”צ 442/71 לנסקי נ’ שר הפנים, פ”ד כו(2) (1972) 337, 399). לכך הוסיף כעבור שנות דור השופט זמיר בבג”צ 1227/98 מלבסקי נ’ שר הפנים, פ”ד נב(4) (1998) 690:
“אם כך היה לפני שלושים שנה לערך, קל וחומר כיום. מצב הפשיעה בישראל, שעורר דאגה כבר לפני שלושים שנה, מעורר כיום דאגה רבה יותר. הסטטיסטיקה הפלילית זועקת. גם התופעה המיוחדת של הפשע המאורגן התפתחה מאז במדינות נוספות, כמו מגיפה, ודומה כי מדינת ישראל אינה חסינה מסכנה זאת. להיפך. היא חשופה יותר לסכנה. מצד אחד, מדינת ישראל התבססה כמדינה דמוקרטית המכבדת את זכויות האדם, התקדמה כמדינה שטוב לחיות בה, ונעשתה אבן שובת אף לרבים שאינם יהודים, ובהם אף כאלה שחיים מדבר עבירה … דרך שער זה, המקבל בברכה את מי שבא לבנות ולהיבנות יכולים להיכנס גם כאלה שבאים לכאן, לא בגלל רצון להשתלב בעם היהודי, וכך גם להגשים את התכלית של חוק השבות, אלא כדי להתיישב על קרקע נוחה לפעילות עבריינית. במצב זה אפשר להבין ויש להצדיק את שר הפנים כאשר הוא מדקדק שלא לפתוח את שערי הארץ בפני אדם, בין יהודי ובין שאינו יהודי, שהעבר הפלילי שלו מלמד כי הוא עלול לסכן את שלום הציבור”.
(2) בפרשת מלבסקי הוסיף השופט זמיר (עמ’ 698-697): “אמנם, כפי שציין השופט זוסמן, הכלל הוא שכל יהודי זכאי לעלות לישראל, והסמכות של שר הפנים למנוע אשרת עולה מיהודי שהוא בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור הוא חריג לכלל, ולכן, ‘אין לפרשו על דרך ההרחבה’ (בג”צ 94/62 גולד נ’ שר הפנים, פ”ד טז (1962) 1846, 1855), ואולם גם אין לפרש את החריג באופן שיבטל את תכלית החריג. מדינת ישראל אינה חייבת, ובדרך כלל אף אינה רוצה, לשמש ארץ מקלט ליהודי שעשה את הפשע לדרך חיים. זכותו של הציבור בישראל לשלום ולביטחון אינה צריכה ליפול קרבן לזכותו של יהודי כזה לעלות לישראל”.
(3) אכן, העותר דנא הוא עבריין של פשעי הרחוב, ועברו אינו מסוגם של לנסקי או מלבסקי, אך הוא עשה לו את הפשע לדרך חיים מנעוריו, לרבות התמכרות לסמים, וגם אם הדבר נעוץ בין השאר בנסיבות אישיות קשות, חוק השבות ביקש להימנע מהפיכת ישראל לעיר מקלט לעבריינים; דבר זה יש בו משום עשיית “רעיון העליה פלסתר”, כדברי ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון בדיון בכנסת על חוק השבות (דברי הכנסת 6, 2099), כפי שציטט השופט זמיר בעניין מלבסקי (עמ’ 715). מדינת ישראל ‘נתברכה’ בעבריינים משלה למכביר, ומי יגלה עפר עיני אחדים מגדולי הדורות האחרונים, שראו כחלק מהנורמליזציה של העם היהודי – כך נמסר – מציאותם של גנבים יהודים; אין היא זקוקה ליבוא בתחום זה.
(4) כפי שציינה השופטת ברלינר בפרשת גילבנוב הנזכרת (שנתבקש לגביה עתה דיון נוסף), על פי הפסיקה “רשאי שר הפנים להתחשב גם בעבר פלילי שנצבר לאחר כניסת מבקש לארץ שלא על פי אשרת עולה, ולא רק במעשים הפליליים שנעשו טרם הגעת מבקש המעמד ארצה (ראו בג”צ 5067/02 גולייב נ’ משרד הפנים (08/09/2003))”. בפרשת גילבנוב טען העותר טענות דומות לענייננו, קרי, כי אין להשוותו למנהיגי ארגון פשע או למבצעי עבירות חמורות (באותו ענין החל העותר בעבירות מייד לאחר כניסתו ארצה ב-1997, וכך המשיך לאורך השנים, אך שם לא נמסר על עבריינות בארץ המוצא (אוקראינה אף היא)). עבירות גילבנוב היו ברובן הגדול עבירות רכוש, אך הורשע גם בתקיפה. בית משפט זה קבע בפרשת גילבנוב כי:
“צודק העותר בטענתו העקרונית, כי לא כל עבר פלילי מצדיק את שלילת הזכות לעלות ארצה לפי חוק השבות, אלא רק עבר שניתן ללמוד ממנו על סיכון לשלום הציבור. העבירות בהן הורשע העותר ברובן אינן מן החמורות, אף כי גם אינן בין הקלות שבספר החוקים. מרבית העבירות שבהן הורשע, הן עבירות רכוש, אולם לא נעדר מקומן גם של עבירות האלימות, והשילוב בין שתי “משפחות” העבירות הללו – יש בו חומרה ומסוכנות בפני עצמו. ומה שחשוב יותר: חומרת העבירות אינה הקריטריון היחיד שיש לייחס לו משקל לעניין בחינת הבקשה. שר הפנים רשאי להתחשב גם בנתונים נוספים, וביניהם כאלו המצביעים על מידת מועדותו של העבריין, סיכויי שיקומו ושכיחות ההתנהגות העבריינית שלו”.
לאמות מידה אלה יש להידרש גם בנידון דידן.
(5) בענייננו שלנו המדובר בעבירות רכוש, אך ברצף ורצידיביזם, ברמת חומרה שהצדיקה מאסר לא קצר בפועל באוקראינה (כאמור, העבר האוקראיני לא הובא לידיעתו של בית משפט השלום שדן בעותר כאן).
(6) המונח “שלום הציבור” בסעיף 2(ב)(3) לחוק השבות מופיע בהקשרים שונים בחקיקה ובפסיקה, ויקצר המצע מלפרטם. אזכיר כאן רק את חוק שחרור על תנאי ממאסר, ה’תשס”א-2001, המונה בסעיפים 2, 3, 4 בין התנאים לשחרור אסיר על תנאי, כי “שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור”. השופט המנוח אלי שרון בספרו שחרור מוקדם ממאסר (2003) מציין (עמ’ 198) כי נושא זה הוא “קריטריון מרכזי – אך לא היחיד – שעל וועדת השחרורים לשקול”, ולהלן (עמ’ 200) מוסיף הוא, כי זהו “שיקול ראש וראשון בהחלטת ועדת השחרורים, הגם שעליה לתת את הדעת כמובן על שיקולי שיקום ועל טובתו של האסיר”.
(7) נראה כי שלום הציבור הוא מונח רחב, הכונס לתוכו בדברי חקיקה שונים סיטואציות מגוונות שעניינן פגיעה פוטנציאלית בציבור; לדוגמה, חוק טיפול בחולי נפש, ה’תשנ”א-1991 קובע בסעיף 15(3), כי “בית המשפט לא יתן צו לטיפול מרפאתי אלא אם כן סבר שאין בכך כדי לסכן את שלום הציבור או את שלום הנאשם”; מן התקבולת וההקשר ניתן להסיק כי שלום הציבור שם הוא סכנת פגיעה פיסית בבני אדם מצד החולה (כשם שהוא עלול לפגוע בעצמו). ואולם, ישנן גם היקרויות שמשמען על פניה רחב יותר ואינו ‘פיסי’ דווקא: חוק משכן הכנסת, רחבתו ומשמר הכנסת, ה’תשכ”ח-1968 קובע בסעיף 12ב’ סמכות עיכוב כנגד מי שיש חשד שעבר או עומד לעבור עבירה העלולה “לסכן את שלומו או ביטחונו של אדם, או את שלום הציבור, את הסדר הציבורי, או את ביטחון המדינה…”; סעיף 18(ב) לחוק שויון ההזדמנויות בעבודה, ה’תשמ”ח-1988 מאפשר אי מסירת מידע העלול לסכן את “בטחון המדינה, את יחסי החוץ שלה או את שלום הציבור …”; תקנה 22 לתקנות שירות הביטחון הכללי (הודעה למעבידים …), ה’תשס”ג-2003, מתירה – בוועדה העוסקת בהשגות בעניין אי התאמה ביטחונית של פלוני – הבאת ראיות במעמד צד אחד, בין השאר, “מטעמים של שמירה על ביטחון המדינה או שלום הציבור”. באלה המונח ‘שלום הציבור’ קרוב למונח ‘בטחון הציבור’, אף כי אינו זהה לו כמובן; המונח “בטחון הציבור” דומה שהוא צר יותר במידה מסוימת מהמונח ‘שלום הציבור’. ועם זאת, יש מקום להיקש ביניהם, כפי שנראה להלן.
(8) בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), ה’תשנ”ו-1996 נקבעת כאחת מעילות המעצר (סעיף 21(א)(1)(ב)): “קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם ואת בטחון הציבור או את בטחון המדינה”. בנידון דידן, שעה שבעבר פלילי “העלול לסכן את שלום הציבור” עסקינן יש לכאורה מקום להיקש למונח בטחון הציבור מקום שהוא בא בהקשר פלילי, כמו בדיני המעצרים. אכן, עבירות רכוש אינן נמנות בסעיף 21 לחוק המעצרים ככאלה היוצרות ‘מסוכנות סטטוטורית’, ועל כן יש לבדוק כל מקרה לנסיבותיו; ואולם, נקבע כי אין עבירות אלה חסינות ממעצר עד תום ההליכים. בבש”פ 543/98 פרנקל נ’ מדינת ישראל, פ”ד נב(4) (1998) 268, נאמר מפי השופטת – כתארה אז – ביניש:
“מעשים שנועדו לפגוע ברכוש ולשלול רכוש פוגעים בסדרי החברה, פוגעים גם בזכויותיהם היסודיות של יחידיה, ובנסיבות מסוימות, יש בהם כדי לסכן את ביטחונה של החברה ואת ביטחונו של כל אדם בה. בנוסף על כך, עבירות רכוש טומנות בחובן סיכון טבוע כי בתנאים מסוימים הן יבוצעו באלימות ותוך סיכון חיי אדם, או שלמות גופו… מטעמים אלה ניתן לקבוע כי עבירות רכוש המבוצעות באורח שיטתי, או בהיקף ניכר, עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את ביטחון האדם ואת ביטחון הציבור”.
בבש”פ 3453/05 אברג’יל נ’ מדינת ישראל (19/04/2005), נזדמן לי לומר:
“נקל לשוות בנפשנו את תחושתו הקשה, את אבדן הבטחון ואת הייאוש הקודר של קרבן עבירה, אם משגילה בשובו לביתו כי פרצו אליו ורכושו נגנב, ואם כשיוצא הוא את הבית כדי לגלות כי רכבו שהחנה אמש נעלם ואיננו. על המשפט לתת יד למאבק באלה, ולעניין המסוכנות – לא הרי מי שנתפס לראשונה כהרי מי שגורר אחריו שובל ארוך של מעשים והפך את הפגיעה ברכוש הזולת למעין למקצוע רחמנא ליצלן.”
(9) כך גם, בהיקש, בענייננו: כשהמדובר במי שעבר עבירות רכוש מרובות בחו”ל וחזר לעברן כאן בכמות, אין לכאורה דופי בקביעה כי יש בו סכנה פוטנציאלית לשלום הציבור, ועל כן אין טעם מבורר להתערבות בהחלטתו של שר הפנים. בענייננו אין מתעוררת, למשל הבעיה שהתעוררה בבג”צ 5067/02 גולייב הנזכר, שכן שם נכנס העותר ארצה באשרה ורישיון ביקור (שלא על פי אשרת עולה) ועבר כאן עבירות, באופן סדרתי; ובעוד שבעבירות בישראל ביסודו של דבר היה דמיון בין השניים, לא היה לגולייב עבר פלילי בחו”ל כמו לעותר דנא, ונתעוררה שם איפוא השאלה האם באות העבירות בישראל בגדר “עבר פלילי” שבסעיף 2(ב)(3), או שמא נקודת המוצא היא רק העבר בחו”ל. נפסק, מפי השופט גרוניס, כי משנכנס האדם ארצה שלא על פי אשרת עולה, “אינו יכול לשנות בדיעבד את בחירתו במטרה להביא להתעלמות ממעשיו הפליליים שבוצעו לאחר שנכנס לארץ”. בענייננו אחז העותר בזה – עבירות בחו”ל, וגם מזה – עבירות בארץ, לא הניח ידו, ואין אותה שאלה מתעוררת.
(9) ער אני לכך שהעליה ממדינות ברית המועצות נתפסה עת רבה בחינת הצלת נפשות מבחינה רוחנית, עד כדי פיקוח נפש, כיוון שהמשטר הסובייטי דיכא “כל מה שנודף ממנו ריח יהדות” (כדברי הרב שאול ישראלי “העלייה מרוסיה בגדרי פיקוח נפש” תורה שבעל פה 32 (1991) 26). ואולם כיום האפשרויות לחיים יהודיים במדינות אלה, ואוקראינה בכללן, היא שונה, ועל כן אין חזרתו של העותר (שנטען כי חזר בתשובה) לאוקראינה בחינת הליכה למקום שיממון מבחינה יהודית, גם אם פשיטא שמעדיפה מדינת ישראל, כי יהודים מכל אתר ואתר יעלו ארצה.
(10) סוף דבר: עם כל הקושי שבדבר לעותר, איננו רואים מקום להתערבות בהחלטת שר הפנים. אין בידינו איפוא להיעתר לעתירה. עם זאת, כיוון שהמדובר בעותר שהוא ‘זכאי שבות בסיסי’, אין מניעה – ובאת כוחה המלומדת של המדינה גם לא חלקה על כך – שאם בשובו לאוקראינה ינהג העותר באורח נורמטיבי למשך תקופה, ואיננו קובעים את משכה מראש, יוכל לשוב ולפנות לעניין עליה ארצה, והדעת נותנת כי בקשתו תשוב ותיבדק כדבעי בהתחשב בהתנהגותו שלאחר השחרור מבית הסוהר הישראלי. בכך, מבלי שנקבע מסמרות, נפתח לעותר פתח תקוה עתידי. בכפוף לכך איננו נעתרים לעתירה. בנסיבות איננו עושים צו להוצאות.
ניתן היום, כט אב ה’תשס”ז (13/08/2007).