תקציר בג”צ 6339/05‏ מטר (01/08/2005): בית משפט עליון דחה עתירה נגד הכרזה על שטח מלון “נווה דקלים” שבחבל עזה, שבו התבצרו פעילים שהתנגדו ל”תכנית ההתנתקות” מהרצועה, כשטח צבאי סגור

בג”צ 6339/05‏ מטר נ’ מפקד כוחות צה”ל בחבל עזה, פ”ד נט(2) 846 (2005)

 

בג”ץ 6339/05‏

1. נדיה מטר

2. ברוך מרזל ואח’

נגד

מפקד כוחות צה”ל בחבל עזה

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[1.8.2005]

לפני הנשיא א’ ברק והשופטים א’ פרוקצ’יה, מ’ נאור

 

המשיב הכריז על שטח מלון “נווה דקלים” שבחבל עזה, שבו התבצרו פעילים שהתנגדו ל”תכנית ההתנתקות” מהרצועה, כשטח צבאי סגור, מכוח סמכותו לפי סעיף 90 לצו בדבר הוראות בטחון, תש”ל-1970 (להלן – הצו). במסגרת ההכרזה נסגר שטח המלון, ונאסרה כניסת אנשים אליו או שהייה בו, אלא בהיתר ממפקד האזור. כן נקבעה זכות השגה בכתב. העותרים ביקשו לבטל את הכרזת המשיב ולהתיר מגורים במלון למעוניינים בכך. העותרים טענו, בין היתר, כי סעיף 90 לצו נועד אך לצרכים צבאיים וביטחוניים כלפי אוכלוסיה כבושה, ולא ניתן להחילו על אוכלוסיה ישראלית באזור, כי השימוש בסמכות המשיב נעשה בחוסר סבירות קיצוני, כי השימוש בצווים ביטחוניים וצבאיים למניעת מחאה וביקורת פוגע בעקרונות היסוד של מדינת ישראל, וכי לא ניתנה להם זכות שימוע עובר למימוש ההכרזה.

 

בית-המשפט העליון פסק:

(1)   ההתיישבות הישראלית בחבל עזה נשלטת על-ידי דיני התפיסה הלוחמתית. המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל אינם חלים באזור זה. חיי המתיישבים הישראלים מוסדרים בעיקרם על-ידי חקיקת הביטחון של המפקד הצבאי. סמכותו של המפקד הצבאי “להבטיח את הסדר והבטחון הציבוריים” מכוונת כלפי כל מי שמצוי באזור הנתון לתפיסה לוחמתית, ואין היא מוגבלת ל”אנשים מוגנים” בלבד. סמכות זו משתרעת על כל הישראלים המצויים באזור. היא מאפשרת סגירתו של שטח מטעמים של ביטחון האזור, שלום הציבור והסדר הציבורי (852ג-ה, ז).

(2)   במקרה דנן נשקפה סכנה חמורה וקרובה לוודאי לביטחון האזור ולשלום הציבור לו התאפשר לעותרים להישאר במקום. המשך שהותם של העותרים במקום יצר – על-פי התשתית העובדתית כפי שהוצגה למשיב – סכנה מיידית ומוחשית הן בשל הסיכון לפגיעה בכוחות הביטחון הן בשל הפגיעה באוכלוסיה הפלסטינית, על-כן החלטת המשיב היא סבירה ומידתית (853ב-ה).

(3)   לעותרים – כמו גם לכל אדם בישראל – הזכות להרים קולם כנגד תכנית ההתנתקות. אסור למדינה לפגוע בזכות זו, ומחובתה להגן עליה. חופש הביטוי של כל אדם בישראל הוא מאבני היסוד של הדמוקרטיה, אך החופש להרים קול כנגד תכנית מדינית אינו החופש להרים יד על מי שמצווה להגשימה. התבצרותם של העותרים והסיכון שהם יצרו לעימות אלים אינם ביטוי לחופש הביטוי, אלא פגיעה קשה בדמוקרטיה. כנגד פגיעות אלה זכאית הדמוקרטיה להתגונן. בהתנהגותם יצרו העותרים סכנה, שהיא קרובה לוודאי, לפגיעה קשה בשלום הציבור, ולכן ניתן להגביל את חופש הביטוי שלהם (853ז-854ב).

(4)   כלל יסוד בשיטת המשפט מורה כי רשות מינהלית תימנע מהחלטה בזכויותיו של אדם בטרם תעניק לו הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו, עם זאת חובת השימוע יכול שתהיה מוגשמת במספר רב של אופנים. בדרך-כלל הרשות תצא ידי חובתה בדרך של שימוע בכתב. רק בנסיבות מיוחדות עשויה חובת השימוע לחייב את הרשות לקיים שימוע בעל-פה. נסיבות אלה אינן מתקיימות במקרה דנן. לעותרים ניתנה הזדמנות להשיג על צו הפינוי בכתב, ולכן לא הופרה זכות השימוע שלהם (854ג-ה).

 

עתירה למתן צו-על-תנאי. העתירה נדחתה.

 

נפתלי ורצברגר – בשם העותרים;

גלעד שירמן, עוזר לפרקליט המדינה – בשם המשיב.

 

פסק-דין

 

הנשיא א’ ברק

 

בעתירה שלפנינו מבקשים העותרים לבטל את הכרזת המשיב, שלפיה שטח מלון “נווה דקלים” הוא שטח צבאי סגור.

 

העובדות

1. בחודשים האחרונים, ובייחוד החל מחודש מאי 2005, החלו להיאסף אזרחים ישראלים במלון “נווה דקלים” אשר בחבל עזה (להלן – המלון). המלון היה נטוש ברובו עד לאותה עת. במקום החלו להתבצר פעילים, ובהם העותרים. למקום הובאו גדרות תיל וצמיגים. עם התגברות זרם האנשים שהגיע למקום גבר אצל המשיב, מפקד כוחות צה”ל בחבל עזה, החשש לביטחון האזור. חשש זה התעצם עת החלו לפרוץ תגרות בין תושבי המלון לבין תושביה הפלסטינים של שכונת ה”מואסי” הסמוכה. תגרות אלה כללו התפרעויות של הפעילים במקום, יידויי אבנים ויריות, שאף הובילו לפציעות בקרב תושבים פלסטינים. בעקבות אירועים אלה הכריז המשיב (ביום 29.6.2005) על אזור המלון כשטח סגור, מכוח סמכותו לפי סעיף 90 לצו בדבר הוראות בטחון, תש”ל-1970 (הכרזה בדבר סגירת שטח “מלון נווה דקלים”, תשס”ה-2005). במסגרת ההכרזה נסגר שטח המלון, ונאסרה כניסת אנשים אליו או שהייה בו, אלא בהיתר ממפקד האזור. כן נקבעה זכות השגה בכתב (סעיף 5 להכרזה).

2. העותרים פנו עוד באותו היום למשיב בבקשה לקבוע פגישה עמו כדי להשמיע בפניו את השגתם על-פה. בקשתם נדחתה. נמסר להם כי יוכלו להגיש השגות מפורטות בכתב עד ליום 30.6.2005 בשעה 14:00, וכי עד לשעה זו לא תיושם ההכרזה. בתגובה שלח בא-כוחם של העותרים מכתב נוסף, ובו ביקש לשטוח השגותיו בפני המשיב בעל-פה ולא באמצעות מכתב. בקשה זו נדחתה אף היא בנימוק שאין על מפקד האזור חובה לאפשר זכות טיעון בעל-פה, וכי ניתן להסתפק בטיעון בכתב אף לאחר שיפונה המלון, באשר מדובר בצעד הפיך. כן הודיע המשיב כי אין בכוונתו להמתין בלי לפעול לאכיפת ההכרזה, ומשכך החלו כוחות צה”ל (זמן קצר לאחר השעה 14:00 של יום 30.6.2005) בפינוי המלון מיושביו. מספר שעות לאחר מכן הוגשה העתירה שבפנינו, ובה נתבקש בית-המשפט למנוע את המשך הפינוי ולבטל את ההכרזה. בקשה לצו-ביניים שהוגשה בצדה של העתירה נדחתה בו ביום. משכך, הוגשה (ביום 10.7.2005) עתירה מתוקנת, ובה נתבקשו ביטול ההכרזה והתרת מגורים במלון למעוניינים בכך. העתירה נשמעה בפנינו ביום 18.7.2005.

 

טענות הצדדים

3. טענות העותרים מופנות, ראשית, כנגד אי-מתן זכות שימוע עובר למימוש ההכרזה. לטענתם, הובטח להם כי לא יבוצע כל פינוי בטרם יישמעו טענותיהם, ובטרם תוכרע השגתם נגד ההכרזה, ובנסיבות העניין הם היו זכאים לטעון בעל-פה כדי שיתאפשר להם לשטוח טענותיהם כיאות. כן הם מלינים על שלא נתאפשר להם להגיש עתירתם עובר למימוש ההכרזה. לגוף ההכרזה טוענים העותרים כי סעיף 90 לצו בדבר הוראות בטחון נועד אך לצרכים צבאיים וביטחוניים כלפי אוכלוסיה כבושה, ולא ניתן להחילו על אוכלוסיה ישראלית באזור. לשיטתם, תחיקת הביטחון היוצאת תחת ידו של המפקד הצבאי אינה חלה על האזרחים הישראלים, כי אם הדין הישראלי. כן מפנים העותרים לסעיף 90(ד) לצו הקובע כי תושבי קבע לא יוצאו מהשטח הסגור, והם טוענים שסעיף זה חל עליהם בהיותם תושבי קבע המתגוררים במלון. לבסוף, העותרים טוענים שהשימוש בהכרזה נעשה מטעמים פוליטיים כדי להשתיק את מחאתם הלגיטימית נגד “תכנית ההתנתקות”, ומכאן שהשימוש בסמכות המשיב נעשה בחוסר סבירות קיצוני ובחוסר מידתיות.

4. המשיב מבקש לדחות העתירה על הסף ולגופה. לדבריו, העתירה הוגשה בטרם מיצו העותרים את ההליכים שעמדו לרשותם, שכן הם לא ניצלו את האפשרות שניתנה להם להעלות את השגותיהם בכתב אף לאחר הפינוי. המשיב מוסיף וטוען כי דינה של העתירה להידחות אף בשל חוסר ניקיון כפיים. לטענתו, אין ממש בטענת העותרים שלפיה הם תושבי קבע במלון, שכן העותרים העתיקו את מגוריהם לשטח המלון תוך הפרת צו האוסר (מאז 17.3.2005) על העתקת מגורים לחבל עזה (צו בדבר איסור העתקת מקום מגורים (אזור חבל עזה) (מס’ 1179), תשס”ה-2005). משכך, העותרים אינם יכולים לטעון שפינוים מהמלון נעשה שלא כדין, שכן הם בעצמם יושבים במקום בניגוד לחוק, וכמו כן נמנעו מלפרט בעתירתם כי התיישבותם שם נעשתה בניגוד לאותו הצו. לבסוף, המשיב סבור שיש לדחות העתירה על הסף גם מחמת היותה בלתי אקטואלית, שכן ביום 13.7.2005 חתם ראש-הממשלה על צו יישום תכנית ההתנתקות (חבל עזה) (הגבלת כניסה), תשס”ה-2005, שלפיו הכניסה לשטח המיועד לפינוי תוגבל לתושבי אזור חבל עזה בלבד, פרט למקרים חריגים. משכך, סביר גם להניח שהעותרים, שאינם תושבי חבל עזה, לא יוכלו לקבל היתר כאמור, וממילא לא תתאפשר שיבתם למלון.

5. לגוף העתירה טוען המשיב כי הוצאת ההכרזה הייתה סבירה בנסיבות העניין. קיים מידע מודיעיני שעל-פיו המלון שימש כמעוז להתבצרות פעילים קיצוניים, שסיכנו את שלום הציבור ואת ביטחונו. עמדת גורמי הביטחון הייתה, ועודנה, כי ריכוז הפעילים הקיצוניים במקום עלול להביא לסיכון ממשי לפגיעה בביטחון האזור, סיכון שאף התממש בכמה התפרעויות אלימות עובר לפרסום ההכרזה. סיכון זה עניינו בחשש לפגיעה בכוחות הביטחון אשר מוצבים במקום ובחשש לפגיעה באוכלוסיה הפלסטינית המתגוררת באזור ה”מואסי”, אזור שעד לאותה עת לא היה מעורב בעימותים אלימים עם ישראלים. המשיב מבקש לדחות גם את טענות העותרים בעניין הליך הוצאת ההכרזה ופינוי המלון. לשיטתו, אין פגם במתן זכות טיעון בכתב שעה שלא היה ניתן לממש זכות טיעון בעל-פה בהתחשב בצורך הביטחוני שבפינוי. העותרים הם שבחרו שלא לנצל את האפשרות להשיג על ההכרזה בכתב, ועל-כן אין להם להלין אלא על עצמם. המשיב מדגיש כי היה נכון להעניק גם זכות טיעון לאחר מעשה, נוסף על זכות הטיעון בכתב שניתנה לעותרים. לבסוף, המשיב חולק על טענת העותרים כי הם אינם כפופים לתחיקת הביטחון שמוציא מפקד האזור. לטענתו, מקום שבו מדובר בענייני השמירה על ביטחון האזור וביטחון הציבור, תחיקת הביטחון חלה על כלל בני-האדם המצויים באזור בכל זמן נתון, ובכלל זאת על העותרים.

6. בהסכמת בא-כוחם של העותרים עיינו בחומר המודיעיני החסוי. בהחלטה שקיבלנו לאחר עיון זה קבענו כי על-פי המבחנים המקובלים, אין מקום לחשוף את החומר החסוי, עם זאת ציינו כי עולה ממנו כי “במקום שהו פעילים של ‘כך’ ופעילים מיצהר. הם ביקשו להתבצר במקום. הם יצרו סיכון פוטנציאלי הן לאוכלוסיה הערבית, והן לעימות אלים עם הצבא. במקום היו צמיגים שהיו מיועדים לשימוש – אם על ידי הבערה, ואם על ידי השלכה על הכוחות המפנים. כן היה במקום נשק שהוצא ממנו במהלך ההערכות לפינוי, על ידי קב”ט המועצה האזורית. גב’ מטר סייעה למרזל; היא היתה ממארגני ההתבצרות במקום. סביר להניח שהיתה מודעת לפוטנציאל הסיכון במקום”.

 

דיון

….

12. בטרם נסיים ברצוננו לציין כי מודעים אנו לפגיעה הקשה שתכנית ההתנתקות מסבה לישראלים המפונים. בפרשת המועצה האזורית חוף עזה [1] כתב בית-משפט זה:

“מודעים אנו לכך כי חוק הכנסת, החלטות הממשלה וצווי הפינוי של ראש-הממשלה ושר הביטחון פוגעים קשות בישראלים המפונים. בין שמסכימים לדרכם של הישראלים המפונים ובין שמתנגדים לה, מבינים אנו את כאבם. מאחורי החוק עומד האדם. בו צריכה לטפל החברה הישראלית כולה. הדגשנו את אופייה ההיסטורי של ההחלטה על ההתנתקות. מן הראוי להדגיש גם את אופייה הטראומטי. הציבור הישראלי, על כל גווניו והשקפותיו, צריך לעסוק בכך. כך מתבקש מערכינו היהודיים; כך מתבקש מערכינו הדמוקרטיים” (שם, בעמ’ 750).

תכנית ההתנתקות פוגעת בישראלים המפונים, אך לא רק בהם. רבים מזדהים עמם, רבים נפגעים. זכותם של כולם לתת ביטוי לפגיעה שנפגעו; זכותם לבטא את כאבם;  זכותם לשכנע כי ראוי הוא שישנו את ההחלטות שנפלו. אך במדינה דמוקרטית שומרת חוק כל אלה צריכים להיעשות במסגרת החוק. המתנגדים לתכנית המדינית רשאים וזכאים להביע את עמדתם. הם אינם זכאים להשתמש באלימות כלפי שוטרים וחיילים. חיינו הלאומיים מבוססים על שכנוע, ולא על אלימות.

אי לכך העתירה נדחית.

 

השופטת א’ פרוקצ’יה

אני מסכימה.

 

השופטת מ’ נאור

אני מסכימה.

 

הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא ברק.

 

ניתן היום‏, ‏כ”ה בתמוז תשס”ה (1.8.2005).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *