תקציר בג”צ 6322/14 התאחדות הסוחרים והעצמאים הכללית (19/04/2017): בית משפט עליון דחה ערעור כנגד החלטת עירייה על אי איסור פתיחת עסקים בשבת

בג”צ 6322/14 התאחדות הסוחרים והעצמאים הכללית נ’ שר הפנים (19/04/2017)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”ץ 6322/14

בג”ץ 996/15

בג”ץ 2998/15

בג”ץ 4558/15

לפני:

כבוד הנשיאה מ’ נאור

כבוד השופטת א’ חיות

כבוד השופטת ד’ ברק-ארז

 

העותרים בבג”ץ 6322/14:

1. התאחדות הסוחרים והעצמאים הכללית

2. נועם כנעני

3. יעקב ברוכים

4. אברהם לוי

 

העותרים בבג”ץ 996/15:

1. מוריס ברמר

2. יעקב ברמר

3. אדי ויזאום

4. מוטי מעוז

5. דוד חיימוב

6. אליהו מילר

7. יצחק אלקוסר

8. פנחס צליק

9. התאחדות הסוחרים והעצמאים הכללית

 

העותרת בבג”ץ 2998/15:

גינדי החזקות ייזום 2009 בע”מ

 

העותרת בבג”ץ 4558/15:

עיריית תל אביב-יפו

 

נ ג ד

 

המשיבים בבג”ץ 6322/14:

1. שר הפנים

2. שר הכלכלה

3. משרד הכלכלה

4. עיריית תל אביב

5. ראש עיריית תל אביב

6. חברת אוצר מפעלי ים בע”מ

7. הרשות לפיתוח כלכלי תל אביב-יפו בע”מ

8. רשות מקרקעי ישראל

 

המשיבים בבג”ץ 996/15:

1. שר הפנים

2. משרד המשפטים

3. היועץ המשפטי לממשלה

4. עיריית תל אביב

 

המשיבים בבג”ץ 2998/15:

1. עיריית תל אביב

2. שר הפנים

 

המשיב בבג”ץ 4558/15:

שר הפנים

 

התנגדות למתן צו על תנאי

 

תאריכי הישיבות:

י”ט בתמוז התשע”ה (6.7.2015)

י”ח באדר ב התשע”ו (28.3.2016)

כ”ה בטבת התשע”ז (23.1.2017)

 

בשם העותרים בבג”ץ 6322/14 ובשם העותרים בבג”ץ 996/15:

עו”ד דוד שוב; עו”ד עברי פיינגולד; עו”ד אביבית אברמוב; עו”ד אוריאל בוני

בשם העותרת בבג”ץ 2998/15:

עו”ד יהושע חורש; עו”ד ליאור מימון; עו”ד הגר פינס

בשם העותרת בבג”ץ 4558/15; המשיבים 4, 5 ו-7 בבג”ץ 6322/14; המשיבה 4 בבג”ץ 996/15; והמשיבה 1 בבג”ץ 2998/15:

עו”ד ישראל לשם; עו”ד יוכי כדיר-פז; עו”ד עידן לרון

בשם המשיבים 1-3 ו-8 בבג”ץ 6322/14, המשיבים 3-1 בבג”ץ 996/15, המשיב 2 בבג”ץ 2998/15 והמשיב בבג”ץ 4558/15:

עו”ד דנה בריסקמן; עו”ד רן רוזנברג

בשם המשיבה 6 בבג”ץ 6322/14:

עו”ד פרץ אבינועם

 

פסק-דין

הנשיאה מ’ נאור:

בלב העתירות שלפנינו ניצבים שני תיקונים לחוק עזר לתל-אביב-יפו (פתיחתן וסגירתן של חנויות), התש”ם-1980 (להלן: חוק העזר), שעניינם פתיחת עסקים בשבת בעיר תל אביב-יפו.

 

הרקע לעתירות בקליפת אגוז

1. ענייננו בשני תיקונים לחוק העזר, אשר הותקן בשנת 1980 וקבע כי אין לפתוח עסקים ביום שבת ובמועדי ישראל בכפוף לחריגים מצומצמים (ראו: סעיף 2 לחוק העזר). ברקע התיקונים מושא ענייננו עמד פסק הדין בעע”ם 2469/12 ברמר נ’ עיריית תל אביב-יפו (25.6.2013) (להלן: עניין ברמר), שעסק באכיפתו של חוק העזר. בעניין ברמר נדון ערעורם של המערערים שם (שהם גם העותרים בחלק מהעתירות שלפנינו) על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, שדחה את עתירתם כנגד מדיניות האכיפה שהנהיגה עיריית תל אביב-יפו (להלן: העירייה) כלפי עסקים שנפתחו בשבת, אשר כללה הטלת קנסות תוך הימנעות מהוצאת צווי סגירה. טענת המערערים שם הייתה כי כל עוד חוק העזר אוסר פתיחת עסקים בשבת, אזי עקרון שלטון החוק מחייב שלא ניתן יהיה להשלים עם מצב שבו העירייה אינה אוכפת את סגירתם של עסקים המפרים את חוק העזר בגלוי וביודעין. מדיניות האכיפה האמורה, כך נטען, אינה אפקטיבית והיא בבחינת “לעג לרש” (ראו: שם, בפסקה 13 לפסק דיני). מנגד טענה העירייה באותו עניין כי במסגרת מדיניות האכיפה שנקטה ביחס לחוק העזר איזנה את כלל השיקולים הרלוונטיים, ובהם ההצדקות להתרת פתיחתם של עסקים בעיר בשבת (ראו: שם, בפסקה 19 לפסק דיני).

בית משפט זה קיבל את עמדת המערערים שם כי מדיניות האכיפה שהייתה נהוגה אינה אפקטיבית, והורה על החזרת הסוגיה לעירייה על מנת שתפעיל את שיקול דעתה ותקבל החלטה לגופו של עניין בדבר אופן הפעלת הסמכויות המוקנות לה לאכיפת חוק העזר. עוד נקבע – וזה עיקר לענייננו – כי אם מבקשת העירייה לשנות את המדיניות של פתיחת עסקים בשבת אין היא יכולה לעשות כן בדרך של אי-אכיפה, אלא עליה לתקן את חוק העזר בדרך הקבועה לכך בדין.

2. בעקבות פסק הדין בעניין ברמר יזמה העירייה בשנת 2014 תיקון לחוק העזר אשר התיר פתיחת עסקים מסוימים ביום המנוחה (חוק עזר לתל-אביב-יפו (פתיחתן וסגירתן של חנויות) (תיקון מס’ 1), התשע”ד-2014 (להלן: תיקון מס’ 1)). בין היתר, הותרה פתיחת מרכולים לפי מפתח רחובות ובכפוף לקבלת היתר שנתי. מכוח סמכותו לפי סעיף 258 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), אישר שר הפנים (דאז), גדעון סער, את מרבית הוראות תיקון מס’ 1 אך פסל את ההוראות הנוגעות לפתיחת מרכולים. תיקון מס’ 1 – כפי שאושר – פורסם ברשומות, ואלה עיקריו: תותר פתיחת עסקים בשבת בשלושה מתחמים מסחריים (נמל תל אביב, נמל יפו ותחנת רכבת מנשייה); תותר פתיחת חנויות נוחות בתחנות הדלק בשבת; יורחבו החריגים לפתיחת מסעדות ובתי מרקחות בשבת. כנגד תיקון מס’ 1 הוגשו שתיים מן העתירות שלפנינו (בג”ץ 6322/14 ובג”ץ 2998/15).

3. בהמשך לכך, אישרה מועצת העירייה תיקון נוסף לחוק העזר שעניינו פתיחת מרכולים בשבת, וזאת לפי מפתח אזורים ובכפוף למגבלות שונות ובהן קבלת היתר (חוק עזר לתל-אביב-יפו (פתיחתן וסגירתן של חנויות) (תיקון מס’ 2), התשע”ד-2014 (להלן: תיקון מס’ 2)). תיקון מס’ 2 הועבר למשרד הפנים ביום 13.8.2014, וביום 7.10.2014 הורה שר הפנים סער, מכוח סמכותו לפי סעיף 258 לפקודה, על עיכוב פרסומו. מאז אותו מועד לא התקבלה כל החלטה נוספת לגופו של תיקון מס’ 2. תיקון מס’ 2 עומד במוקד שתי העתירות הנוספות שלפנינו (בג”ץ 996/15 ובג”ץ 4558/15).

4. בין הצדדים לעתירות השונות נתגלעו מחלוקות רבות ביחס לתיקונים לחוק העזר. ניתן למקדן לשתי הסוגיות הבאות: ראשית, הצדדים טענו טענות שונות לכאן ולכאן בדבר חוקיותה, סבירותה ומידתיותה של התרת פתיחת עסקים בשבת במסגרת שני התיקונים לחוק העזר; בנוסף, התעוררה מחלוקת בין העירייה לבין המדינה באשר לתוקפו של תיקון מס’ 2, לנוכח החלטת שר הפנים לעכבו מבלי שנתקבלה מאז החלטה לגופו של עניין. אפרט.

 

תמצית המחלוקות בין הצדדים

5. עמדת העותרים בבג”ץ 6322/14 והעותרים בבג”ץ 996/15 (להלן: התאחדות הסוחרים) היא כי שני התיקונים לחוק העזר נעשו בחוסר סמכות בשל היותם סותרים לחקיקה ראשית ובשל היותם הסדרים ראשוניים. כן נטען כי התיקונים לחוק העזר אינם סבירים ואינם מידתיים, וזאת, בעיקר, לנוכח פגיעתם בזכויות חוקתיות. לעומת זאת, לגישת העירייה, התיקונים לחוק העזר נעשו בסמכות ובגדרי מתחם הסבירות והמידתיות. המדינה הצטרפה לעמדת העירייה בכל הנוגע לתיקון מס’ 1, ואילו באשר לתיקון מס’ 2 עמדת המדינה הייתה כי העתירה היא מוקדמת שכן טרם התקבלה החלטה מינהלית סופית ביחס לגורלו של התיקון.

6. טענה נוספת כנגד תיקון מס’ 1 הושמעה מפי העותרת בבג”ץ 2998/15 (להלן: גינדי). לשיטתה, רשימת המתחמים המסחריים שבהם הותרה פתיחת עסקים בשבת – אשר מתחם “שרונה מרקט”, שבבעלותה של גינדי, לא נכלל בה – נגועה בשיקולים זרים ואינה סבירה. לפיכך, לגישתה, יש להורות לעירייה להוסיף את מתחם “שרונה מרקט” לרשימת המתחמים שבתיקון מס’ 1. מנגד, טענה העירייה כי רשימת המתחמים נבחרה על סמך שיקולים סבירים, שבראשם הריחוק ממתחמי מגורים.

7. סלע המחלוקת בין העירייה לבין המדינה נגע להחלטתו של שר הפנים לעכב את תיקון מס’ 2 מכוח סמכותו לפי סעיף 258 לפקודה. לטענת העירייה, סמכות השר לעכב את תיקון מס’ 2 פגה, הן משום שלא נערך לה שימוע בטרם ההחלטה על העיכוב, הן לנוכח פרק הזמן שחלף מאז העיכוב. כן העלתה העירייה טענות ביחס לאוטונומיה המוניציפלית המסורה לה, בפרט בנוגע לצביונה של העיר. לעומתה, טענה המדינה כי החלטת העיכוב התקבלה כדין במסגרת התקופה המנויה בסעיף 258 לפקודה, תוך מתן הזדמנות לעירייה להשמיע את טענותיה בהמשך הדרך. סמכותו של שר הפנים פגה, כך הטענה, רק מקום שלא עשה דבר בחלוף תקופת 60 הימים המנויה בסעיף 258 לפקודה. המדינה הוסיפה וטענה כי אין בקיומה של סמכות לעירייה להסדיר את הפעלתם של בתי עסק בשבת כדי לשלול את סמכותו של השלטון המרכזי, בגדרי מתחם הסבירות, לפסול או לעכב חוקי עזר מכוח סעיף 258 לפקודה.

8. על עמדות יסודיות אלה חזרו הצדדים לפנינו לאורך גלגוליו של ההליך בפני בית משפט זה, אותם אתאר עתה בקיצור.

 

ההליך בפני בית משפט זה

9. ביום 6.7.2015 התקיים דיון לפנינו. במסגרתו שמענו את טענות הצדדים ביחס לעיכוב תיקון מס’ 2. בסיומו הוחלט כך:

“1. לאחר שיג ושיח סוכם בין עיריית תל-אביב, העותרת בבג”ץ 4558/15, לבין המדינה, כדלקמן:

א) העירייה לא תעמוד על פרק ד’ של עתירתה [שעניינו בעיכוב תיקון מס’ 2 – מ.נ.].

ב) העירייה תעביר בתוך 7 ימים תשובות לשאלות שהפנה שר הפנים בעניין תיקון 2 לחוק העזר, וזאת בלי לגרוע מן הטענות לפיהן שר הפנים פעל בחוסר סמכות לגוף הדברים.

ג) 90 יום לאחר מכן (כשימי הפגרה במניין) ייתן שר הפנים החלטה לגבי תיקון 2.

ד) טענות העירייה וצדדים אחרים בעניין ההחלטה שתינתן – שמורות להם.

2. החלטת שר הפנים תוגש לבית המשפט ולכל הצדדים לעתירות שבכותרת בתוך 100 יום מהיום, כשהפגרה נמנית.

3. רשמנו לפנינו כי העתירות האחרות טרם נשמעו, וטענות הצדדים ישמעו במועד שייקבע” (ההדגשות הוספו – מ.נ.).

על רקע הסכמה זו, זנחה העירייה את טענותיה בדבר הפגם שנפל בהחלטת העיכוב לנוכח העובדה שלא נערך לה הליך שימוע, שכן במסגרת ההסכמה התאפשר לעירייה להביע עמדתה לפני שר הפנים ולהגיש תשובות לשאלות שנשאלה, והיא אכן עשתה כן. אף סוכם, כאמור, על מועד לקבלת החלטתו הסופית של שר הפנים.

10. ביום 13.10.2015, בתום המועד שנקבע בהחלטתנו, עדכנה המדינה כי שר הפנים (דאז), סילבן שלום, שהחל לבחון את הסוגיה גילה על קיומו של ניגוד עניינים המונע ממנו לקבל הכרעה, ועל כן הנושא הועבר להחלטת ממשלה בדבר העברת הסמכות לשר אחר, בהתאם להוראת סעיף 31(ב) לחוק-יסוד: הממשלה. ביום 14.12.2015 שבה המדינה ועדכנה כי הממשלה החליטה, ביום 13.12.2015, כי “תקבל תוך 4 שבועות החלטה באשר למנגנון הנכון להפעלת סמכות שר הפנים”. לנוכח האמור הוריתי ביום 15.12.2015 כי ההליך ייקבע לדיון נוסף וכי המדינה תגיש הודעה מעדכנת נוספת, וזאת “משום שכפי שחזרנו והבהרנו ההחלטה צריכה להינתן על ידי הרשות המבצעת” (ההדגשה הוספה – מ.נ.).

11. ביום 24.12.2015 הגישה המדינה הודעה מעדכנת, לפיה החליטה הממשלה על העברת סמכותו של שר הפנים מכוח סעיף 258 לפקודה אל הממשלה וכן על הקמת ועדת מנכ”לים אשר תדון בסוגיה ותמסור לממשלה את המלצותיה בתוך 180 יום. ביום 22.3.2016 שבה המדינה ועדכנה כי ועדת המנכ”לים עודנה יושבת על המדוכה. לוח הזמנים לו התחייבה המדינה ביום 6.7.2015 היה כלא היה. ביום 28.3.2016 התקיים דיון נוסף בהליך, ולאחריו החלטנו (ביום 29.3.2016) על הוצאת צו על תנאי בעתירות.

12. בכתב התשובה מטעמה – שהוגש לאחר גלגולים שונים ביום 4.8.2016 – ציינה המדינה כי ועדת המנכ”לים סיימה את דיוניה וכי המועד להגשת המלצותיה של הוועדה הוארך ב-45 יום. ביום 17.1.2017 הוגש “כתב תשובה משלים” מטעם המדינה. בשלב זה הודיעה המדינה כי הממשלה קיימה דיון בנושא אישור תיקון מס’ 2 בישיבתה מיום 8.1.2017. באותו דיון הציג מנכ”ל משרד ראש הממשלה את דיוני ועדת המנכ”לים, והבהיר כי “הוועדה לא הגיעה להמלצה מוסכמת יחידה” (שם, בפסקה 4). חלף זאת, הוצג בפני הממשלה “מנעד האפשרויות שעלו בדיוני הוועדה” (שם). על מנעד זה ניצבו כלל האפשרויות שבין אישורו של תיקון מס’ 2 כלשונו לבין פסילתו הגורפת. בנוסף, סקר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (אזרחי) את הרקע העובדתי העומד ביסוד העתירות שלפנינו, וכן הסביר “את הטענות המשפטיות העולות בעתירה, לרבות המשמעות מאי קבלת החלטה על ידי הממשלה, ולרבות הטענה לפיה היעדר החלטה עלול להוביל לאישור חוק העזר במחדל” (נספח 1 לכתב התשובה המשלים, בעמוד 2). לאחר מכן, החליטה הממשלה “לדחות את ההחלטה בנושא” (שם), וזאת עד להכרעה בסוגיית איחוד הערים תל אביב-יפו ובת-ים – הליך המצוי בעיצומו, ושהחלטה ראשונה בעניינו צפויה להתקבל בתוך חצי שנה. ביום 23.1.2016 התקיים דיון נוסף לפנינו, בסיומו נדחו העתירות לעיון.

13. כשבוע לאחר ההחלטה לדחות את העתירות לעיון, הגישה המדינה ביום 1.2.2017 בקשה להגיש הודעה מעדכנת נוספת, וזו הוגשה, בהסכמת הצדדים האחרים ביום 3.2.2017. בהודעה עדכנה המדינה כי הממשלה החליטה ביום 29.1.2017 על החזרת הסמכות לפי סעיף 258 לפקודה לשר הפנים הנוכחי, אריה דרעי. במועד זה ציינה המדינה כי “משחזרה הסמכות לידי שר הפנים, בכוונתו של השר להכריע ליתן החלטתו כנדרש […] בתוך 60 ימים” (שם, בפסקה 4). בתגובתה מיום 13.2.2017 עמדה העירייה על טענותיה, לפיהן הסמכות לעכב את תיקון מס’ 2 פגה זה מכבר. לטענת העירייה, דין תיקון מס’ 2 להתפרסם לנוכח היעדרה של החלטת עיכוב כדין ואין ביכולתה של החלטה מאוחרת של שר הפנים כדי לשנות מכך. נכון למועד זה, לא נתקבלה כל הודעה נוספת מטעם המדינה.

14. ביום 3.4.2017 הוגשה בקשה מטעם התאחדות הסוחרים להרחבת ההרכב הדן בעתירות לנוכח “רגישותה של הסוגיה” והשלכותיה. תחת אצטלה זו, ביקשה למעשה התאחדות הסוחרים להורות על פסלותן של חברותיי להרכב, מן הטעם שהן מתגוררות בעיר תל אביב. אומר כבר עתה, כי לא מצאתי הצדקה להורות על הרחבת המותב הדן בעתירות. הסמכות הקבועה בסעיף 26(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד-1984 היא סמכות שבשיקול הדעת, המופעלת, ככלל, מקום שמתעוררות שאלות משפטיות חדשות או עקרוניות (ראו והשוו: ע”פ 3372/11 קצב נ’ מדינת ישראל (30.5.2011)). הסוגיות העומדות להכרעתנו במקרה דנן הן ממין הסוגיות בהן מכריע בית משפט זה חדשות לבקרים, ולא שוכנעתי כי יש מקום להרחיב את המותב שידון בהן, במיוחד בשים לב לשלב הדיוני שבו מצוי ההליך. אף לא מצאתי ממש בטענות בדבר פסלות המותב. לא קיימות בעניינו נסיבות שיש בהן כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים.

15. שתיים הן אפוא הסוגיות הטעונות הכרעה במקרה שלפנינו. ראשית, מתעוררת סוגיית תוקפו של תיקון מס’ 2, וזאת לאחר ששר הפנים סער הורה על עיכובו לפני למעלה משנתיים, מבלי שהתקבלה כל החלטה נוספת לאשר או לפסול את התיקון. סוגיה נוספת היא עמידתם של שני התיקונים לחוק העזר באמות המידה של המשפט המינהלי. אדון בסוגיות אלה כסדרן.

 

דיון והכרעה

 

עיכוב תיקון מס’ 2

20. הנה כי כן, מסקנתי היא כי ההחלטה לפסול את תיקון מס’ 2 בטלה, ויש להורות על פרסומו ברשומות. אין מקום להוסיף ולהמתין ששר הפנים יחליט בעתיד אם יש לאשר את תיקון מס’ 2 אם לאו, וזאת במועד לא ידוע שקצב לעצמו, אשר אין לו דבר וחצי דבר עם המועדים הקבועים בחוק, אף לא עם המועדים שנקבעו במסגרת ההסכמה הדיונית או במסגרת הודעתה האחרונה של המדינה. עדיין נותרת השאלה האם תיקון מס’ 2 עולה בקנה אחד עם אמות המידה הנוהגות במשפטנו המינהלי. שאלה דומה התעוררה גם ביחס לתיקון מס’ 1. לבחינתן של שאלות אלה אפנה עתה.

 

בחינת התיקונים לחוק העזר

 

סוף דבר

30. על יסוד האמור, אציע לחברותיי כי נעשה את הצו על תנאי בבג”ץ 4558/15 להחלטי, ונבטל את הצווים על תנאי שהוצאו בבג”ץ 6322/14, בבג”ץ 996/15 ובבג”ץ 2998/15. המדינה תישא בהוצאות העירייה בבג”ץ 4558/15 בסך 10,000 ש”ח. לא יהיה צו להוצאות בעתירות האחרות.

 

השופטת א’ חיות:

אני מצטרפת, מטעמיה, למסקנתה של חברתי הנשיאה מ’ נאור כי יש לעשות את הצו על-תנאי בבג”ץ 4558/15 להחלטי ולבטל את הצווים על-תנאי שהוצאו ביתר העתירות. אכן, נוכח ההימנעות הארוכה והנמשכת מזה כשנתיים וחצי של שרי הפנים הרלוונטיים (גדעון סער, סילבן שלום ואריה דרעי) ובשלב מסויים גם של הממשלה כולה, לקבל החלטה לגופו של עניין, אין מנוס אלא לראות בהימנעות זו משום החלטה לפסול ללא הנמקה את חוק עזר לתל אביב-יפו (פתיחתן וסגירתן של חנויות) (תיקון מס’ 2), התשע”ד-2014. החלטה בלתי מנומקת זו אינה יכולה לעמוד והיא בטלה. אשר על כן, יש להורות על פרסומו של התיקון האמור ברשומות (ראו לעניין זה פסקאות 19 ו-20 לחוות דעתה של חברתי הנשיאה).

אשר ליתר הטענות שהועלו בעתירות נגד תיקון מס’ 2 וכן נגד התיקון שקדם לו, מקובלת עליי מסקנתה של חברתי הנשיאה כי על פי אמות המידה הנוהגות במשפטנו המינהלי לא נפל בתיקונים אלה פגם כלשהו במישור הסמכות או במישור שיקול הדעת המצדיק את התערבותנו. בעניין זה לא ראיתי צורך להוסיף על הנמקותיה הממצות של חברתי הנשיאה וכמוה אף אני סבורה כי התיקונים האמורים הינם מידתיים וכי היקפם המצומצם של המתחמים והעסקים שפתיחתם הותרה בשבת, מאזן כראוי בין מכלול השיקולים הצריכים לעניין תוך התחשבות במעמדה של השבת ובצביונה של העיר על שכונותיה השונות ואוכלוסייתה המגוונת.

 

השופטת ד’ ברק-ארז:

1. האם ההסדר שאומץ בחוק העזר לתל אביב-יפו בנושא פתיחת עסקים בשבת הוא ההסדר האופטימלי? כמו חברתי הנשיאה אני מבקשת להדגיש: זו אינה השאלה שבה נדרשנו להכריע, וממילא אף איננו מכריעות בה. השאלות שבפנינו שונות, ובעיקרן הן שתיים: ראשית, מהי המשמעות המשפטית של הימנעותם הנמשכת של שרי הפנים, ואף של הממשלה עצמה, מקבלת החלטה בעניינו של חוק העזר? שנית, האם חוק העזר חורג בנסיבות העניין ממתחם הסבירות? תשובותיי לשאלות אלה הן תשובותיה של חברתי הנשיאה, ועל כן אני מסכימה לפסק דינה. בנסיבות אלה, אינני נדרשת לדברים מתחילתם, אך בשל חשיבותם של הנושאים שעל הפרק אינני רואה עצמי פטורה מלהוסיף מספר מלים בעניין.

….

 

הוחלט כאמור בפסק-דינה של הנשיאה מ’ נאור.

 

ניתן היום, ‏כ”ג בניסן התשע”ז (‏19.4.2017).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *