תקציר בג”צ 630/89 מכנס (17/10/1989): בית משפט עליון אישר מדיניות אי מתן פטור משירות צבאי לסרבן מצפון סלקטיבי

בג”צ 630/89 מכנס נ’ הרמטכ”ל (17/10/1989)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”צ 630/89

 

בפני:

כבוד הנשיא מ’ שמגר

כבוד השופט ש’ לוין

כבוד השופט י’ קדמי

 

העותר:

עו”ד משה מכנס

נגד

המשיבים:

1. הרמטכ”ל

2. רמי חסון

 

בקשה למתן צו על תנאי

 

תאריך הישיבה:

כח אלול ה’תשמ”ט (28/09/1989)

 

בשם העותר:

בעצמו

בשם המשיבים:

עו”ד נילי ארד

 

פסק-דין

 

הנשיא:

 

1. עתירה זו עניינה מדיניותו של צה”ל בכל הנוגע לסרבני שירות הדורשים לעצמם את הזכות שלא לשרת באיזור יהודה ושומרון או חבל עזה.

העותר, שהוא איש מילואים ביחידת שדה, מלין על כך שלפי הפרסומים בעיתונות אימץ צה”ל מדיניות חדשה, לפיה אמנם ננקטים תחילה צעדים משפטיים נגד סרבן שירות, אולם לאחר מכן מועבר איש המילואים הסרבן ליחידה אחרת, או למקום שירות אחר, לפי טעמו.

2. העותר פנה בעניין זה לרמטכ”ל, ולעתירה צורף מכתב תשובה של לשכת הרמטכ”ל, אשר זה נוסחו:

“התייחסותנו למכתבך לרמטכ”ל מיום 28 במאי 89′:

נוכח הפרסומים האחרונים בעיתונות רואים אנו הכרח להדגיש כי צה”ל לא ישלים עם כך שהשירות הצבאי ישמש מכשיר להפגנות ופעולות שיסודן במניעים פוליטיים ויהפך זירה למחלוקות שמקומן לא יכירו בצבא. חובת שירות בטחון היא חובה המוטלת בחוק ואין היא מבדילה בין בעלי השקפות פוליטיות שונות. אין על צה”ל אלא מרותה של הממשלה הנבחרת בישראל, והוא לא יקבל תכתיביהם של חיילים או קבוצות חיילים באשר למקומות שירותם הצבאי.

סירובו של חייל לשרת במקום שקבע לו הצבא הוא בגדר עבירה על חוק השיפוט הצבאי, ה’תשט”ו-1955, שצה”ל רואה אותה בחומרה ונוקט בצעדים המשפטיים הנדרשים לשם ענישת העבריינים.

מובן כי צעדים אלה וצעדים פיקודיים אחרים אינם ננקטים בדרך אוטומטית ללא כל שיקול דעת. כל מקרה נבחן לגופו, על פי הנסיבות, וברוח הגישה העקרונת שהובהרה לעיל. אנו מכבדים ומוקירים את דאגתך לחוסנו של צה”ל ומבקשים להבטיחך כי כל הפעולות שנוקט צה”ל כדי להבטיח ציות של חיילי המילואים לפקודות חוקיות הניתנות להם, וכל הפעולות שיינקטו בעניין זה בעתיד, מודרכות ויודרכו רק על פי טובתו של צה”ל, ומתוך מגמה למנוע כל פגיעה בהיערכותו, אימוניו, כוננותו ומורל חייליו.

גם לעניין סדרי המשטר והמשמעת בבתי הסוהר הצבאיים, בהם מרצים עונשם חיילים אשר נדונו למחבוש בשל סירובם לקיים פקודה, כאמור …, נוכל להבטיחך כי כל הפרת משמעת של הכלואים מטופלת ידי הרשויות המתאימות ונענשת בהתאם לאמצעי הענישה והסמכויות הקבועות בדין.

אנו מודים לך על מכתבך”.

סברתו של העותר לפיה נוקט צה”ל במדיניות חדשה, על פיה מוותר הצבא לאחר זמן לסרבן, מתבססת על פרסומים בעיתונות, אשר אינם מתיישבים עם האמור במכתב הנ”ל של לשכת הרמטכ”ל.

3. בית משפט זה הביע את דעתו הברורה בשאלת הסרבנות בדבריו בבג”צ 734/83 (שיין נגד שר הבטחון, פדי לח(3) 393). כפי שנאמר שם (בעמ’ 399):

“אין להעלות על הדעת, שצה”ל – או כל מערכת צבאית שהיא – יכולים להשלים עם תופעה של סירוב לציית לפקודות חוקיות בדבר מקום השירות, וכן אין צה”ל יכול להשלים עם תופעה, שבה חיילים, על ידי נכונות להישפט על סירוב פקודה כאמור ולרצות תקופת מחבוש או מאסר, יסכלו כליל את ביצוע הפקודה בדבר מקום שירותם, ומדי שנה בשנה ‘ישרתו’ תקופת מאסר במקום שירות מילואים כמקובל. היענות לכך לא זו בלבד שעומדת היא בניגוד להוראת המחוקק, שעל החייל לשרת ‘במקום ובזמן’ שהוא נצטווה לכך (סעיף 19(א) לחוק שירות בטחון (נוסח משולב)), אלא יש בה כדי לפגוע בהיערכותו, באימוניו ובכוננותו של צה”ל ובביצוע משימותיו, ובמה שאינו פחות חמור – במוראל של חברים לנשק, הנושאים בעול ובסכנה, שעה שחבריהם פטורים לביתם ‘ולכלאם’ …

היעדרותם של חלק מן החיילים, ולו גם חלק קטן, מיחידתם הצבאית, תגרום לכך, שיתר החיילים יצטרכו לשאת לבדם באותן משימות או שיצטרכו לתגבר את היחידה על ידי חיילי יחידה אחרת. כך או כך – ‘מחאתם’ של אלה נעשית על חשבון חבריהם שיועסקו יותר, יבצעו יותר תורנויות, יהיו יותר בכוננות, ייצאו פחות לחופשות וכיוצא באלה …

מכך לא ייפגעו יסודות הצבא. מה שאין כן במקרהו של האחרון, אשר מלכתחילה ולא בדיעבד, בדרך קבע ולא באקראי, עומד ומצהיר, כי מסרב הוא לשרת במקום פלוני שהוא נשלח לשם, משום שלפי מצפונו שלו אין הצדקה לשירותו הצבאי באותו מקום; במקרה כגון זה, אם יישלח החייל לביתו בלי לשרת במקום שנקבע, לאחר שנשא בעונש שהושת עליו, יש משום חתירה תחת יסודות המשטר בצבא וסמכות שלטונות הבטחון, שלהכרעתם מסורה קביעת המקום והזמן לתכנונה של משימה צבאית ולביצועה. ומכל שכן שיש לסכל אפשרות זו, משמדובר לא ביחיד אלא במספר יחידים, כפי שעולה מתוך החומר שלפנינו.”

דברים אלה מקובלים עלי במלואם, ואינני רואה להוסיף עליהם. לאור שובתה של לשכת הרמטכ”ל, נכון אני להניח כי דברים אלה גם משמשים נר לרגלי שלטונות הבטחון ומדריכים אותם בשיקוליהם.

בנסיבות אלה לא ראינו מקום להוצאת צו.

 

העתירה נדחית. אין צו להוצאות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.