תקציר בג”צ 6111/94 הוועד לשומרי מסורת (26/12/1995): בית משפט עליון אישר החלטת מועצת רבנות ראשית שלא לערוך חו”ק במסעדה המגישה אוכל לא כשר

בג”צ 6111/94 הוועד לשומרי מסורת ואח’ נ’ מועצת הרבנות הראשית ואח’, פ”ד מט(5) 94 (1995)

 

בג”צ 6111/94

1. הוועד לשומרי מסורת

2. שרון דלב

3. אילן ריגה

4. איציק סילבר

5. אורי מרדיקס

נגד

1. מועצת הרבנות הראשית לישראל

2. הרב הראשי לתל-אביב-יפו, הרב חיים דוד הלוי

3. המועצה הדתית תל-אביב-יפו

4. השר לענייני דתות

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[26.12.95]

לפני המשנה לנשיא ש’ לוין והשופטים ת’אור, צ’ א’ טל

 

העותרים 2 ו- 3 ביקשו להינשא במסעדה בעיר רחובות, שאותה מנהל העותר 4. למסעדה זו אין תעודת הכשר לפי חוק איסור הונאה בכשרות, תשמ”ג-1983, אך היא פועלת בהשגחתו של העותר 1. לאחר שהוברר לנציגי המשיבה 3 כי החתונה עומדת להיערך במום שאין לו תעודות הכשר, הודיעה המשיבה 3כי בני הזוג לא יוכלו להינשא באותו מקום, וכי לא תערוך חופה וקידושין במקום שאין לגביו תעודות הכשר. מכאן העתירה.לטענת העותרים, חרגו המשיבים מהסמכות שהוקנתה להם בחוק. סמכותם היא לדאוג שייערך טקס נישואין לפי ההלכה, בלי שהוקנתה להם סמכות לקבוע את מקום הטקס. עוד טענו, כי המשיבים שקלו שיקולים זרים, כאשר שקלו שיקולים הקשורים לכשרות המזון, באשר אין לשיקולים אלה ולשיקולים הצריכים להנחותם בעריכת טקסי נישואין ולא כלום. העותרים מוסיפים וטוענים כי הם מופלים לרעה, שכן במקרים אחרים אין הקפדה על כך שטקסי הנישואין ייערכו רק במקום אשר ניתנה לגביו תעודת כשרות. לפי הטענה, נערכים טקסי נישואין במקומות שהוכרו ככשרים על-ידי הבד”צ, אך אינם מחזיקים תעודת כשרות לפי החוק הנ”ל, וכן בקיבוצים, שם אין נשמרת הכשרות.

 

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) מועצה דתית, רב עיר והרבנות הראשית פועלים מכוח חוקי המדינה. סמכותם ופעילותם נסמכת על חוקים חיוניים וככל רשות ציבורית הם נתונים לפיקוחו של בג”צ (101ז).

(2) בית המשפט מייחס משקל ראוי לחוות-דעתם של מומחים בדבר הלכה, כמו זו של הרבנות הראשית, אשר בגד תפקידיה הוא להורות מהי ההלכה למבקשים לשמוע דעתה. אך כשהדבר נחוץ להכרעת הדין לפניו, ותהיינה גישות ופסיקות שונות בדבר ההלכה, לא יימנע בג”צ מלקבוע עמדתו. עצם האמירה שמדובר ב”עניין שבהלכה” אינו מילת קסם המונעת על הסף את הדיון באותו עניין על-ידי בג”צ (101ה-ו).

(3) בנסיבות דנן, אין נחוצה הכרעה מחלוקת הילכתית. די אם בית המשפט יקבע, כי קיימת מחלוקת בין הפוסקים ויש הסוברים כי קיים איסור על עריכת טקס נישואין במקום שבו אין נשמרת הכשרות (101ד, ו).

(4) (אליבא דשופט צ’ א’ טל):

הדבר ייראה מוזר אם בג”צ יכניס את ראשו להכריע במחלוקות הפוסקים בהלכה היהודית, כמו גם בהלכה המוסלמית או בהלכה דתית אחרת. בין כך ובין כך, המקרים שבהם יחלוק בג”צ על בתי-דין רבניים בעניין שבהלכה יהיו נדירים ביותר (110ג-ה).

ב.

(1) הסמכות לערוך נישואין והסמכות לרשום נישואין ניתנו בידי אותה רשות, כנלמד מהוראות סעיף 3לפקודת הנישואין והגירושין (רישום). הפקודה אינה קובעת את המקום או המקומות שבהם ניתן לערוך טקס נישואין (102ד-ה).

(2) גם באין הסמכה או קביעה מפורשות לגבי המקום שבו ייערך הטקס, מוקנים לרשות הסמכות ושיקול הדעת להחליט על מקום עריכתו שלהטקס; ללא קביעת מקום לטקס לא יוכל זה להיערך. מכאן, שיש לראות את עניין קביעת מקום הטקס כעניין הקשור בעריכתו, בלי שנקבעו לגביו הוראות מפורשות בחוק (102ז-103א).

(3) קביעת מקום טקס הנישואין הוא בסמכות הרשות עורכת הטקס, במסגרת סמכויות העזר שלה, המוקנות לה בסעיף 17 לחוק הפרשנות, תשמ”א-1981 (103א).

ג.

(1) בקביעת מקום טקס הנישואין דומה שככלל, הרשות צריכה להתחשב ברצונם של בני הזוג המבקשים להינשא זה לזה. כשאין נימוקים בעלי משקל לשלול מבני הזוג ומשפחותיהם את עריכת הטקס במקום בו יחפצו, רשות סבירה תיעתר להם (103ז-104ב).

(2) בטקס הנישואין, שהוא טקס דתי בעל מקום של כבוד וקדושה בדיני ישראל, יש ליתן משקל מתאים גם לרגשותיו של עורך הטקס. חיוב רבנים לערוך טקס נישואין במקום שאינו שומר על כשרות, יש עמו פגיעה בהם, וכמוהו כחיובם לעשות דבר, אשר לפי מיטב אמונתם ומצפונם אסור עליהם ועלול להביא עליהם ביזיון וקצף. בנוסף, גם כבודו של הטקס כטקס דתי עלול, לדעתם, להיפגע (104ג-ז).

(3) לעומת המצב הקשה שאליו ייקלעו רבנים, אשר יידרשו לערוך חופה וקידושין במקום שאינו שומר על הכשרות, עומדות לפני בני הזוג אפשרויות רבות לבחירה, לבד מערכת הטקס דווקא במקום שאינו מחזיק בתעודת הכשר. אם ברצונם לערוך את מסיבת החתונה במקום שאינו מחזיק בתעודת הכשר מטעם הרבנות, הם רשאים להפריד בין טקס הנישואין לבין מסיבת החתונה (104ז-105א).

(4) באיזון הקשיים לכל אחד מ”הצדדים” והוויתורים שהוא נדרש לעשות, ניתן לקבוע, שאם מסרבת הרשות המוסמכת לערוך טקס נישואין במקום שאין לגביו תעודת הכשר, הרי לנוכח האפשרויות העומדות לעותרים לעניין מקום עריכת הטקס, אין לומר שסירוב הרשות עולה כדי הפעלת שיקול-דעת בצורה בלתי סבירה, או ששקלה שיקולים זרים שאינם לעניין (105ב-ג).

ד.

(1) בהנחה שהזכות המוגנת של כבוד האדם וחירותו כוללת גם את חופש המצפון, האמונה והדת ובהנחה שחופש זה כולל גם את החופש מדת, הרי מכוח הוראת סעיף 11 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו חובה היא על כל רשות מרשויות השלטון לכבד את הזכויות שלפי חוק היסוד, ביניהן הזכות האמורה (106ג-ד).

(2) זכותו של אדם לחופש המצפון, כולל החופש מדת, אינה זכות מוחלטת, ויש שהיא נסוגה מפני שיקולים אחרים; לא אחת קיימת התנגשות בין שמירה על אורח חיים לא דתי למי שחפץ בכך, לבין שמירתו של אורח חייהם הדתי של אחרים (105ד-ה, 106ד).

(3) בחברה ומדינה שבהן חיים זה בצד זה מאמינים, בני דתות שונות, ואנשים שאינם בעלי אמונה דתית, מן הראוי שישררו הבנה והתחשבות הדדיים. בחברה פלוראליסטית נדרשות סובלנות הדדית ופשרה (105ה).

(4) בנסיבות דנן, לעומת הדרישה – למשך פרק זמן קצר בו יתקיים טקס הנישואין – שהטקס יתקיים במקום בו מובטחת כשרות המזון, שאף אם יש בה פגיעה בבני הזוג, אין זו פגיעה משמעותית, עומדת הפגיעה הקשה ברב אשר נדרש לפעול בניגוד לאמונתו ולמצפונו. האיזון הראוי במקרה כזה הוא שבמקום שבו נערך טקס הנישואין לא יוגש אוכל שאינו כשר, ואין כל קושי לבני הזוג למצוא מקום ראוי ומתאים לכך (107ב-ד).

ה.

(1) עמדתם של המשיב 2 ורבנים מטעמו, שלפיה מוכנים הם לסמוך על הכשר שניתן למקום רק אם זה ניתן לפי חוק איסור הונאה בכשרות, היא סבירה, נוכח העובדה שהחוק הוא היחיד אשר נועד למנוע הונאה בכשרות. העובדה שרבנים במקום אחר מוכנים לסמוך על הכשר המתקבל בדרך אחרת, אין בה כדי לשנות ממסקנה זו (107ז-108א).

(2) טענתם של העותרים, בדבר הפלייתם לעומת אחרים, כמו בני קיבוצים הנישאים בקיבוצים שבהם אין מקפידים על כשרות המזון, דינה להידחות. רבנות תל-אביב מקפידה לקיים טקסי נישואין במקומת שאינם בתי-אוכל; לא כן בעניינם של העותרים (107ד-ה, 108א-ג).

(3) (אליבא דשופט צ’ א’ טל): חבר קיבוץ המתחתן בקיבוצו – בביתו הוא מתחתן. טקס נישואין על המדשאה הפרטית שלפני ביתו של אדם, בלי הגשת מזון שם, אין בו משום הענקת “הכשר” בעיני הקרואים למשטר הכשרות שבתוך ביתו של אותו אדם, שבו יארח את קרואיו. מה שאין כן ספקי שירותי אירוח דוגמת העותרים 4 ו-5, שאם אין הם עומדים בתנאי הכשרות, הרי עריכת טקס נישואין בחצריהם גם פוגעת בעורך הנישואין וגם עלולה להכשיל את הקרואים (110א-ב).

 

עתירה למתן צו-על-תנאי. העתירה נדחתה.

א’ רגב, י’ קציר – בשם העותרים;

ע’ פוגלמן, סגן בכיר א וממונה על ענייני בג”צים בפרקליטות המדינה – בשם המשיבים 1, 4;

ד’ גלס – בשם המשיבים 2, .3

 

פסק-דין

השופט ת’ אור:

1. העתירה דנן עניינה בשאלה, אם מוסמכים המשיבים 2 ו- 3 לסרב לערוך חופה וקידושין (להלן – טקס נישואין) במקום שאין לגביו תעודת הכשר בהתאם להוראות חוק איסור הונאה בכשרות, תשמ”ג-1983 (להלן – חוק הכשרות). העותרים 2 ו- 3 (להלן – בני הזוג) התכוונו להינשא ביום 24.11.94 במסעדה שברחובות, אשר בניהולו של העותר 4. למסעדה זו אין תעודת הכשר לפי חוק הכשרות. אך יש לבעליה, כך נטען, עניין בהכנת אוכל כשר ובהגשתו אף ללא תעודת הכשר, ולפיכך היא פועלת בהשגחה מטעם העותר 1. ביום 4.10.94 נפתח לבני הזוג תיק נישואין במחלקת רישום הנישואין אצל המשיבה 3 (להלן – המועצה הדתית). ביום 12.10.94, לאחר שהוברר לנציגת המועצה הדתית כי החתונה עומדת להיערך במקום שאין לו תעודת הכשר לפי חוק הכרות, הודיעה לעותרת 2 כי בני הזוג לא יוכלו להינשא באותו מקום, וסירבה לקבל ממנה את דמי הרישום. הצעתה של העותרת 2 לערוך את החתונה באולם השמחות שבניהולו של העותר 5 נפסלה גם היא על-ידי נציגת המועצה הדתית בנימוק זהה, דהיינו היעדר תעודת הכשר לגבי אולם זה לפי חוק הכשרות. המועצה הדתית הצהירה במפורש כי לא תערוך חופה וקידושין במקום שאין לגביו תעודת הכשר כאמור. מדיניות זו פורסמה והודעה ברבים באמצעות שלט אשר נתלה בבניין שבו פועלת המועצה הדתית, וכן בחוברת המחולקת במשרדיה לרוצים להינשא. על-פי עמדת המועצה הדתית, יערוך רב חופה וקידושין רק במקום שבו נשמרת הכשרות, ותעודת הכשר לפי חוק הכשרות היא שתהווה ראיה לשמירת הכשרות במקום. אין מחלוקת, שתעודת הכשר כזו לא קיימת לגבי אף אחד משני המקומות.

כנגד החלטה זו הוגשה העתירה הנוכחית.

 

15. התוצאה של האמור לעיל היא שהעתירה נדחית. העותרים ישלמו למשיבים 2 ו- 3 הוצאות בסך 5,000 ש”ח, וסכום דומה ישולם על-ידיהם למשיבים 1 ו- 4.

 

15. התוצאה של האמור לעיל היא שהעתירה נדחית. העותרים ישלמו למשיבים 2 ו- 3 הוצאות בסך 5,000 ש”ח, וסכום דומה ישולם על-ידיהם למשיבים 1 ו- 4.

 

המשנה לנשיא ש’ לוין:

אני מסכים.

 

השופט צ’ א’ טל:

כאמור, אני מסכים לדחיית העתירה.

 

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אור.

 

ניתן היום, ג’ בטבת תשנ”ו (26.12.95).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *