תקציר בג”צ 5918/07 פלונית (23/06/2009): בית משפט עליון ביטל החלטת בית דין רבני כי בסמכותו לדון בתביעה כרוכה לגירושין שהוגשה לאחר שהצד שכנגד פנה לישוב סכסוך בבית משפט

בג”צ 5918/07 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול, פ”ד סג(2) 247 (2009)

 

בג”ץ 5918/07

בג”ץ 6919/07

בג”ץ 5918/07:

פלונית

נגד
1. בית הדין הרבני הגדול

2. בית הדין הרבני האזורי בנתניה

3. פלוני

 

בג”ץ 6919/07:

פלונית

נגד

1. פלוני

2. בית הדין הרבני האזורי בחיפה

3. בית הדין הרבני הגדול

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

[23/06/2009, 11/01/2009]

לפני הנשיאה ד’ בייניש, המשנה לנשיאה א’ ריבלין והשופטים א’ פרוקצ’יה, מ’ נאור, א’ רובינשטיין, א’ חיות, ח’ מלצר

 

כל אחת מהעותרות הייתה מצויה בהליכי פירוד מבעלה והגישה לבית המשפט לענייני משפחה בקשה ליישוב סכסוך. בכל אחד מהמקרים, הופנו הצדדים ליחידת הסיוע, אך לא התקיימו ישיבות ביחידת הסיוע. לאחר מכן הגיש כל אחד מהבעלים-המשיבים תביעת גירושין לבית הדין הרבני. המשיב 3 בבג”ץ 5918/07 כרך בתביעתו את מזונות האישה, את משמורת הקטינים ואת חינוכם וכן ענייני רכוש. המשיב 1 בבג”ץ 6919/07 כרך בתביעתו ענייני רכוש. כל אחת מהעותרות פנתה לבית המשפט לענייני משפחה בתביעה בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין. בהתחשב בכך, שלפני בתי המשפט לענייני משפחה ולפני בתי הדין הרבניים האזוריים עמדו תביעות סותרות באותם העניינים ובין אותם בני זוג, התעוררה מחלוקת בשאלת הערכאה המוסמכת לדון בעניינים אלה. בכל אחד מהמקרים נזקק בית הדין הרבני ראשון לשאלת הסמכות וקבע כי הסמכות בידיו. ערעורים לבית הדין הרבני הגדול נדחו. המחלוקת נסבה על תוקפן של תקנות 258כ(ג) ו- 258כא(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, ה’תשמ”ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), שהן חלק מהתקנות שמסדירות את ההליך של בקשה ליישוב סכסוך (להלן: התקנות ליישוב סכסוך). בית הדין הרבני הגדול פסק, בין היתר, כי הן בטלות מחמת חוסר חוקיות ומחמת חריגה מסמכות. עוד נפסק כי, אף אם תקנות אלה תקפות, הגישה כל אחת מהעותרות את הבקשה ליישוב סכסוך בחוסר תום לב דיוני. בית הדין הרבני הגדול פנה לנשיא בית המשפט העליון בבקשה להקים בית דין מיוחד לדון בנסיבות העניין, והבקשה נדחתה. מכאן העתירות.

בית המשפט העליון (מפי הנשיאה ד’ ביניש) פסק:

א.

(1) מן הראוי להבחין בין שאלת סמכותם של בתי הדין הרבניים לפרש דבר חקיקה אזרחי, אף אם אינו חל בתחומם, לבין סמכותם לפסוק – כעניין שבגררא – בשאלת חוקיותה ותוקפה של חקיקת משנה (276ג-ד).

(2) חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953 (להלן: חוק שיפוט בתי דין רבניים), הקובע את גדרי סמכותם של בתי הדין הרבניים, אינו כולל הוראה מפורשת בדבר סמכותם הנגררת. אף על פי כן, הלכה היא כי לבתי הדין הדתיים יש סמכות טבועה, כערכאות שיפוט, לדון בעניינים המתעוררים לפניהם בדרך אגב, עת נדרש הדבר על מנת להכריע בעניין שהובא לפניהם כדין (276ד-ו).

(3) בנסיבות דנן, היה בית הדין הרבני מוסמך לדון, כעניין שבגררא, בפרשנותן של התקנות ליישוב סכסוך, על אף שתקנות אלה עוסקות בסדרי דין החלים בבתי המשפט לענייני משפחה. זאת, מאחר שפרשנותן של התקנות האמורות משפיעה על ההכרעה בשאלת סמכותם של בתי הדין הרבניים להידרש לעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין שהוגשה אליהם לאחר הגשת הבקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה (277א-ב).

ב.

(1) שר המשפטים מוסמך להתקין תקנות בנוגע לסדרי הדין החלים בבתי המשפט לענייני משפחה, מכוח סעיפים 108 ו- 109 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], ה’תשמ”ד-1984, וכן מכוח סעיף 26 לחוק בית המשפט לעניני משפחה, ה’תשנ”ה-1995 (להלן: חוק בית המשפט לענייני משפחה) (278ו-ז).

(2) עם זאת, עקרון החוקיות אינו מתמצה בכך שהשר מוסמך בחוק להתקין חקיקת משנה. נוסף לכך, על חקיקת המשנה להיות בהתאמה לכל דבר חקיקה ראשי הנוגע לעניין (278ז-279א).

ג.

(1) תכליתן של התקנות ליישוב סכסוך הייתה לנתב את הסכסוך בין בני הזוג מפסים של התדיינות משפטית רגילה לפסים טיפוליים-מקצועיים, בניסיון לסייע לבני הזוג לפתור את המחלוקות ביניהם בדרכי הסכמה, בטרם תחל ההתדיינות המשפטית לפני בית המשפט לענייני משפחה (281א-ב).

(2) נוסח הבקשה ליישוב סכסוך אינו דורש פירוט של מהות הסכסוך ושל העניינים המצויים במחלוקת בין הצדדים. זאת – בהתאם לתכלית שלפיה השאיפה היא לאפשר לבני הזוג להסתייע בכלים המקצועיים והטיפוליים בטרם יידרשו להגיש כתבי טענות מפורטים שיהיה בהם כדי ללבות את אש הסכסוך (283א-ב).

(3) עם הגשת הבקשה ליישוב סכסוך נתון לבית המשפט לענייני משפחה שיקול דעת בשאלה אם להפנות את בני הזוג ליחידת הסיוע או להפנותם, בהסכמתם, לייעוץ או לפישור. בין כך ובין אחרת, בעקבות הגשת הבקשה ליישוב סכסוך, יש צורך בהחלטה שיפוטית המפנה את הצדדים לאחד משני המסלולים האמורים; בלא החלטה שיפוטית כאמור, לא תטופל הבקשה ליישוב סכסוך (283ג-ד).

(4) אין בהגשת בקשה ליישוב סכסוך, כשלעצמה, כדי למנוע הגשת תביעה לשלום בית לבית הדין הרבני, אף לאחר שהבקשה ליישוב סכסוך כבר הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה. התקנות ליישוב סכסוך אינן עומדות בסתירה לסמכות הייחודית הנתונה לבתי הדין הרבניים לדון ב”עניני נישואין וגירושין” לפי דין תורה, כאמור בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (286ג-ה).

ד.

(1) בהנחה שתקנה 258ה(א) נועדה לקבוע הסדר ממצה שלפיו על תובענה לפני בית המשפט לענייני משפחה להיפתח במסירתו של כתב תביעה בלבד, נוצרת סתירה לכאורית בין ההסדר הקבוע בתקנה 258ה(א) לבין תקנה 258כ, המאפשרת פתיחת הליך ליישוב סכסוך לפני בית המשפט לענייני משפחה ללא מסירתו של כתב תביעה, ואף קובעת כי בקשה ליישוב סכסוך תיחשב להגשת תובענה נגד בן הזוג האחר במכלול העניינים המפורטים שם (289ג-ד).

(2) בהתאם לכללים בדבר “ברירת הדין”, כאשר מדובר בנורמות שוות- מעמד אשר לא ניתן ליישב את הסתירה ביניהן בדרכים פרשניות, כי אז גוברת הנורמה המאוחרת על הנורמה המוקדמת, והנורמה המיוחדת גוברת על הנורמה הכללית. בהתחשב בכך, גוברת תקנה 258כ, שעניינה הגשת בקשה ליישוב סכסוך, על ההסדר הקבוע בתקנה 258ה(א), בהיותה המאוחרת והספציפית מבין שתי התקנות הנדונות שהן שוות-מעמד מבחינה נורמטיבית (289ה-ו).

(3) על אף שבקשה ליישוב סכסוך אינה נפתחת במסירתו של כתב תביעה, יש בכוחה לפתוח תובענה בבית המשפט לענייני משפחה שדינה כדין הגשתן של תביעות אחדות בעת ובעונה אחת בענייני חלוקת רכוש בין בני זוג, מזונות ומדור וכן חינוך ומשמורת ילדים (290א).

(4) אין לקבל כי בקשה ליישוב סכסוך אינה דורשת החלטה או פסיקה מצד בית המשפט עצמו, ולפיכך אין היא יכולה להיחשב בגדר “הליך” או “תובענה”. הבקשה ליישוב סכסוך מהווה הליך ייחודי המתנהל לכל אורכו בחסותו של בית המשפט לענייני משפחה. אין מדובר בהליך טיפולי גרידא, שכן ההליך רצוף החלטות שיפוטיות הנדרשות לאורך כל שלביו (291ו, 292ה).

(5) בקשה ליישוב סכסוך מהווה דרך חלופית להגשת “תובענה” בין בני זוג, כנדרש בסעיפים 1 ו- 3 לחוק בית המשפט לענייני משפחה. הגשתם של כתבי התביעה המאוחרים לא נועדה לצורך פתיחת הליך חדש אלא לצורך הבאתם של פרטי המחלוקת בין בני הזוג לפני בית המשפט, לשם הכרעה בהם, בנסיבות שבהן לא הושג פתרון מוסכם בין בני הזוג; כל זאת, בגדרי תובענה קיימת אשר, מבחינה דיונית, נפתחה עם הגשת הבקשה המקורית ליישוב סכסוך (294ג-ד).

ה.

(1) חוק בית המשפט לענייני משפחה לא נועד לשנות את חלוקתן של סמכויות השיפוט בין בתי המשפט האזרחיים לבין בתי הדין הדתיים ואין בחוק האמור כדי לשנות מכללי מרוץ הסמכויות שבו מבקש כל אחד מבני הזוג להקדים את האחר בהגשת תביעה לערכאה הנוחה בעבורו (295א-ב).

(2) העיקרון הכללי שעליו מבוסס מרוץ הסמכויות הוא ברור: כאשר סוגיה מסוימת עשויה להיתבע בבית המשפט לענייני משפחה או בבית הדין הרבני, הרי שהערכאה הראשונה שבתחומיה נפתח הליך כדין על ידי צד מהצדדים לסכסוך היא הרוכשת סמכות שיפוט בסוגיה (295ו-ז).

(3) בהתחשב בכך שהתקנות ליישוב סכסוך קובעות דרך נוספת לפתיחת “תובענה” לפני בית המשפט לענייני משפחה, אין לומר כי התקנות סותרות את העקרונות שעליהם מושתת מרוץ הסמכויות. סמכותו הייחודית של בית הדין הרבני לדון בסוגיות שנכרכו לפניו בכנות וכדין – ובטרם הוגשה תובענה בעניינן לבית המשפט לענייני משפחה – נותרת בעינה ואין בתקנות הנדונות כדי לגרוע ממנה (297ב, ה-ו).

(4) על אף שהתקנות ליישוב סכסוך אינן משנות מהכללים הבסיסיים שלפיהם מתנהל מרוץ הסמכויות בין בתי המשפט לענייני משפחה לבין בתי הדין הרבניים, מתעורר חשש מפני שימוש לרעה בהליכי המשפט לצורך הקניית יתרון דיוני-טקטי לבית המשפט לענייני משפחה במרוץ הסמכויות (300א-ב).

(5) המענה הראוי לחשש זה אינו טמון בפסילת חוקיותן של התקנות ליישוב סכסוך, בהיעדר עילה משפטית לכך, אלא בפרשנותן של התקנות באשר למהותה של חובת תום הלב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך. גישה זו תואמת את תפישת היסוד שלפיה ראוי לקיים דבר חקיקה באמצעים פרשניים ובכך להימנע, ככל הניתן, מביטול תוקפו (300ב-ג).

ו.

(1) תום הלב הוא עקרון יסוד בשיטתנו המשפטית. תחולתו של העיקרון בדבר תום הלב אינה מוגבלת לדיני החוזים והיא מתפרשת על כלל תחומי המשפט. בין היתר, חל העיקרון בדבר תום הלב בתחום סדרי הדין האזרחיים (300ז -301א).

(2) מהותה של חובת תום הלב בתחום הדיוני היא כי על בעלי הדין להפעיל את הזכויות ואת החיובים המעוגנים בכללי הפרוצדורה האזרחית בדרך מקובלת, ביושר ובהגינות בסיסית המתחייבת אף ביחסים שבין צדדים “יריבים” (301א-ב).

(3) מחובת תום הלב הדיוני נגזר האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט. מטרתו של איסור זה, במישור הציבורי, היא לשמור על תקינות ההליך השיפוטי ולמנוע מבעל דין להשתמש לרעה בבתי המשפט ובכך לפגוע בהשלטת הצדק. במישור הפרטי, נועד האיסור הנדון למנוע תוצאות בלתי הוגנות בין בעלי הדין המתדיינים בבתי המשפט (301ג-ד).

(4) כמו העיקרון בדבר תום הלב, אף גבולות האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט אינם ניתנים לתחימה מראש, שכן מדובר במושגים דינמיים ויחסיים המקבלים את תוכנם המהותי בהתאם לנסיבות העניין ולדרך שבה יושמו ממקרה למקרה (301ד-ה).

(5) ככלל, התפישה המנחה בהקשר זה היא כי השמירה על האינטרס האישי של בעל דין צריך שתיעשה בהתחשב בציפיות הדיוניות המוצדקות של הצדדים האחרים להליך ותוך מילוי חובותיו של בעל דין כלפי בית המשפט (301ה).

(6) בדומה לעיקרון בדבר תום הלב, אף האיסור על ניצול לרעה של הליכי משפט מבוסס בעיקרו על אמת מידה אובייקטיבית הנגזרת מרמת ההתנהגות המצופה והראויה, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה (301ו).

(7) לצד האיסור על שימוש לרעה בהליך השיפוטי, מסורה בידי בית המשפט סמכות טבועה ליתן סעד דיוני בגין ניצול לרעה של הליכי משפט. מדובר בסמכות שבשיקול דעת – הן לעניין עצם הענקת הסעד והן לעניין מהות הסעד שניתן (302א).

ז.

(1) אין להסכין עם מצב שבו הבקשה ליישוב סכסוך מוגשת ככסות עיניים בלבד, כשמטרתה העיקרית אינה ניסיון כן ליישב את הסכסוך הזוגי בדרכי שלום, אלא תכליתה הדומיננטית היא לרכוש סמכות שיפוט בבית המשפט לענייני משפחה בדרך קלה ומהירה, תוך ייתור הצורך בהגשת כתבי טענות ערוכים כדבעי. אין לאפשר ניצול לרעה של הליך הבקשה ליישוב סכסוך רק כדי להשיג יתרון טקטי במרוץ הסמכויות (303ד-ו).

(2) בלתי אפשרי להגדיר מראש את מכלול הנסיבות שבהן יוכח חוסר תום לב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך, ועל ההלכה הפסוקה בעניין זה להתפתח תוך כדי צעידה זהירה ממקרה למקרה לפי נסיבותיו (303ו).

(3) על פני הדברים, ראוי לבחון אם מגיש הבקשה ליישוב סכסוך עשה את הנדרש מצידו על מנת לקחת חלק בהליך הטיפולי בניסיון ליישב את הסכסוך בהסכמה. כן ראוי לבחון אם התנהגותו של מגיש הבקשה מצביעה על רצון אמיתי ביישוב הסכסוך בדרכי שלום (303ו-304א).

(4) הסעד בגין חוסר תום לב דיוני בהגשת בקשה ליישוב סכסוך אינו סגירת שעריו של בית המשפט בפני המתדיין, אלא קביעה כי אין בכוחה של הבקשה ליישוב סכסוך כדי למנוע את סמכות השיפוט שבידי בית הדין הרבני באותם עניינים שנכרכו לפניו בכנות וכדין, בפרק הזמן שלאחר הגשת הבקשה ליישוב סכסוך ולפני הגשתם של כתבי תביעה ערוכים כדבעי לבית המשפט לענייני משפחה (304ו-305א).

ח.

(1) בפסיקה נקבעו שלושה מבחני עזר, אשר רק בהתקיימם עשוי בית הדין הרבני לרכוש סמכות שיפוט ייחודית בעניינים הכרוכים, לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה: על תביעת הגירושין להיות “כנה”; על הכריכה להיות “כנה”; נדרש כי הכריכה תיעשה “כדין” (306ב-ג).

(2) לשם קביעת כנותן של תביעת הגירושין ושל הכריכה בה, אין די לבחון את אופן ניסוחו של כתב התביעה לפני בית הדין הרבני. יש לבחון את כנות רצונו של בן הזוג בגירושין ובהכרעה בעניינים הכרוכים בהתחשב במכלול נסיבות המקרה, ובהן: התנהגות הצדדים במהלך חיי הנישואין; התנהגותו ודבריו של בן הזוג, שהגיש את תביעת הגירושין הכרוכה בהליכים שהתקיימו בין הצדדים בבית הדין הרבני ובבית המשפט לענייני משפחה; ראיות שהובאו על ידי מי מהצדדים בעניין כנות הגירושין והכריכה, ועוד (307א-ב).

(3) על פני הדברים, ניתן להצביע על דמיון – למצער, חלקי – בין הדרישה לכנותן של תביעת הגירושין ושל הכריכה בה לפני בית הדין הרבני, לבין הדרישה לתום לב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך לבית המשפט לענייני משפחה, מבחינת התכליות והמאפיינים של שתי הדרישות האמורות (307ו).

(4) תמונת הדברים שונה בנוגע לדרישה שעניינה כריכה “כדין”, אשר פותחה בפסיקה כחלק ממבחני הכריכה. פירושה של דרישה זו הוא כי יש לכרוך במפורש ובפירוט את העניינים הנלווים לתביעת הגירושין, על מנת שבית הדין הרבני ירכוש בהם סמכות שיפוט ייחודית. תכליתה של הדרישה לכריכה “כדין” היא לוודא כי אין מדובר בכריכה סתמית וכי מתקיימים הכללים שנקבעו בפסיקה בסוגיה זו (308א-ב).

(5) בלי למצות את מכלול הכללים בדבר הכריכה “כדין” שנקבעו בפסיקה, ניתן לציין כי: ראשית, כריכה “כדין” פירושה כי העניינים נכרכו בתביעת גירושין אשר הוגשה בסמכות וכדין לבית הדין הרבני. שנית, כריכה היא “כדין” אם מדובר בעניינים אשר, לפי מהותם, אמנם ניתנים לכריכה. שלישית, כריכה “כדין” מבוססת על פירוט העניינים שנכרכו בתביעת הגירושין (308ב-ה).

(6) הדרישה לפירוט העניינים הנכרכים בתביעת הגירושין לפני בית הדין הרבני אינה שואבת את כוחה מחובת תום הלב ומדרישת הכנות בלבד, אלא היא קשורה למאפייניה של הסמכות הנכרכת ולהגיונם המשפטי של כללי הכריכה, כפי שנקבעו בהלכה הפסוקה (308ו-ז).

(7) קיים קושי פרשני להחיל על הגשת בקשה ליישוב סכסוך דרישה הדומה במהותה לזו שעניינה כריכה “כדין” לפני בית הדין הרבני. קביעת חובה פסיקתית לפירוט העניינים שבהם מתבקש יישוב סכסוך תעמוד בניגוד ללשונן הברורה ולתכליתן של התקנות ליישוב סכסוך (308ז-309א).

ט.

(1) לעניין מרוץ סמכויות בין הערכאה הרבנית לבין בית המשפט לענייני משפחה, בנסיבות שבהן המחלוקת נוגעת להתקיימותה של דרישת תום הלב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך, נקודת המוצא היא כי בית הדין הרבני וגם בית המשפט לענייני משפחה מוסמכים להיזקק לשאלה בדבר תום הלב בהגשת בקשה ליישוב סכסוך, באשר בכוחה של כל ערכאה להכריע בטענות המועלות נגד סמכותה (311ג-ה).

(2) במצב שבו טרם ניתנה הכרעה על ידי אחת הערכאות בשאלה אם הבקשה ליישוב סכסוך הוגשה בתום לב, הרי שבהתאם לעקרונות שפורטו בהלכת פלמן [2] ומכוח עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, מסור בידי כל אחת משתי הערכאות שיקול דעת לעכב את הדיון בהליך שלפניה כדי לאפשר לערכאה האחרת להכריע בשאלה אם הבקשה ליישוב סכסוך הוגשה בתום לב, אם לאו (311ו-312א).

(3) שיקול הדעת האמור יופעל בהתחשב בנסיבותיו של כל מקרה לגופו, ובכלל זה השלב שבו מצוי ההליך לפני הערכאה האחרת (312א).

(4) ככלל, כאשר הכריעה ערכאה אחת בשאלה בדבר תום הלב הדיוני בהגשת הבקשה ליישוב סכסוך, ובהמשך לכך קבעה כי בסמכותה לפסוק בעניינים שהובאו לפניה, על הערכאה האחרת לסרב להיזקק לשאלות אלה בעצמה (312ג).

(5) רק במקרים חריגים ובהתקיים “טעם מיוחד” המצדיק זאת, רשאית הערכאה השנייה להחליט בשאלת סמכותה לדון בסוגיות שהובאו לפניה, על אף שהערכאה האחרת כבר הכריעה כי בסמכותה לדון באותן הסוגיות ממש (312ד-ה).

(6) העובדה, שהערכאה השנייה סבורה כי הכרעתה של הערכאה הראשונה היא מוטעית, בנסיבות אותו מקרה, או כי הטעמים שהציגה הערכאה הראשונה להכרעתה אינם משכנעים, אין בה, כשלעצמה, כדי להוות “טעם מיוחד” להיזקק לשאלת הסמכות באותה סוגיה (313ב- ג).

י. בנסיבות דנן, על פני הדברים, אין בתחולתה של ההלכה שנפסקה עתה משום פגיעה באינטרס הסתמכות או בציפייה הראויים להגנה. אשר על כן, עשויה ההלכה לחול גם על תיקים תלויים ועומדים, ככל שיהא מקום ליישומה בנסיבות העניין (314ד-ה).

יא.

(1) בנסיבות דנן, הצטברותן של הנסיבות בבג”ץ 5918/07 מובילה למסקנה כי אין עילה להתערב במסקנתו של המשיב 2 שלפיה הוגשה הבקשה ליישוב סכסוך בחוסר תום לב ועלתה כדי ניצול לרעה של הליכי משפט. לפיכך, לא היה בהגשת הבקשה האמורה כדי למנוע מהמשיב 2 לרכוש סמכות שיפוט בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין בכנות וכדין לאחר הגשת הבקשה ליישוב סכסוך ולפני הגשתם של כתבי תביעה באותם העניינים לבית המשפט לענייני משפחה (318ד-ה).

(2) בנסיבות דנן, על פני הדברים, הייתה העותרת בבג”ץ 6919/07 מעוניינת לשתף פעולה עם יחידת הסיוע על מנת לפתור את הסכסוך הרכושי עם המשיב בדרכי שלום. מתבקשת המסקנה כי העותרת הגישה את הבקשה ליישוב סכסוך בתום לב. בית המשפט לענייני משפחה הקדים ורכש סמכות שיפוט בענייני הממון של בני הזוג, ולפיכך על בית הדין הרבני להימנע מלהידרש לעניינים אלה (322ג, ד).

יב. (אליבא דשופט א’ רובינשטיין): בגדרי הכיבוד ההדדי בין מוסדות השיפוט, הרצון לברר מחלוקות ולהכריע בהן בדרכי שלום, וכמובן רצונו של המחוקק, יש מקום לשקול בעתיד פרשנות גמישה יותר של התנאים להקמתו של בית דין מיוחד. המוסד של בית הדין המיוחד מסמן אפשרות לשיתוף פעולה בין הגופים השיפוטיים ומבטא את הכיבוד ההדדי שאליו קוראים במקרה דנן (323ו-324א).

 

עתירות למתן צו על-תנאי וצו ביניים. העתירה בבג”ץ 5918/07 נדחתה. העתירה בבג”ץ 6919/07 התקבלה. הצו על-תנאי נעשה מוחלט.

 

יוסף מנדלסון, שירה דונביץ – בשם העותרת בבג”ץ 5918/07;

זיו גרובר – בשם העותרת בבג”ץ 6919/07;

שמעון יעקבי – בשם המשיבים 1 ו- 2 בבג”ץ 5918/07 והמשיבים 2 ו- 3 בבג”ץ 6919/07;

אהרן טירר, עינת טירר, אורית מור- סינבר, הילה זהר – בשם המשיב 3 בבג”ץ 5918/07;

עמוס צדיקה, צחי ליסמן – בשם המשיב 1 בבג”ץ 6919/07;

עינב גולומב – בשם היועץ המשפטי לממשלה.

 

ניתן היום, א תמוז ה’תשס”ט (23/06/2009).