בג”צ 59/58 ג’דאי נ’ בית-הדין הדתי של העדה היוונית-קתולית המלכיתית חיפה, פד”י יב (1958) 1812
בג”צ 59/58
כּאמל-מתרי ג’דאי
נגד
בית-הדין הדתי של העדה היוונית-הקתולית המלכיתית חיפה ו-2 אח’
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק
[05/05/1958, 30/07/1958, 18/12/1958]
לפני מ”מ הנשיא (חשין) והשופטים זוסמן, לנדוי
פקודת בתי-הדין האזרחיים והדתיים (שיפוט) [חא”י, פרק י, עמ’ 134], סעיפים 2, 3, 3(א), 3(ב) – פקודת ההקדשות לצרכי צדקה ִ [חא”י, פרק יד, עמ’ 107] – דבר-המלך-במועצה, 1912 [חא”י, כרך ג, עמ’ 278], סימנים 54(3), 38 המקורי (וכפי שהוחלף ב- 1935 [תוס”ב 496, עמ’ 197], ובוטל ב-ה’תשי”ז-1957 [סה”ח 233, עמ’ 148]), 51(1) (כפי שסומן ב-1939 [תוס”ב 898, עמ’ 388]), 43, 39 (כפי שתוקן ב-1935 [תוס”ב 496, עמ’ 197]), 41, 42, 64(1), 51-54, 51(2) (כפי שהוסף ב-1939 [תוס”ב 895, עמ’ 381]), 53(2), 54(2)) – חוק בתי-המשפט, ה’תשי”ז-1957 [סה”ח 233, עמ’ 148], סעיף 48(8).
אין תוקף לפסק-דינו של בית-הדין של העדה היוונית-הקתולית המלכיתית, שמינה אפוטרופוס חדש על הקדש שהוקם על-ידי חבר אותה עדה בפני בית-הדין השרעי ביפו, כשלפי שטר ההקדשה (וקפיה) האפוטרופוס (מותולי) צריך להיות המבקש, מהטעם שהמבקש עזב את העדה ועבר לעדה היוונית-האורתודוכסית – בית-הדין האמור היה נטול סמכות מעיקרא, שכן התיימר לשאוב את סמכותו לדון בניהול הקדש לא-מושלמי שהוקם לפני בית-דין דתי מושלמי, מהוראת סעיף 3(ב) לפקודת בתי-הדין האזרחיים והדתיים (שיפוט), החורגת מהוראת היסוד של דבר-המלך-במועצה ולכן יש לראותה כבטלה – סימן 54(3) לדבר-המלך מקנה לבתי-הדין של העדות הנוצריות סמכות ייחודית בעניין הנוגע להקמתו אן לניהולו הפנימי של ווקף או של הקדש, אשר הוקם לפני בית-הדין הדתי בהתאם לדין הדתי של העדה, אם קיים כזה – הוראה זו אינה חלה על ענייננו, שכן ה-ווקף הנדון הוקם לפני בית-דין מושלמי – אין הפקודה האמורה יכולה להוסיף לבתי-דין אלה סמכות בענייני ווקף שלא הייתה להם לפי סימן 54(3) הנ”ל – אין בכוח סעיף 3(ב) הנ”ל להגביל את סמכותם של בתי-המשפט האזרחיים שניתחמה בסימן 38 לדבר-המלך – אין בכוחו של הסייג שהוסף לסימן 38 הנ”ל בתיקון שנעשה בו בשנת 1935, כדי להוציא עניינים מסמכותם של בתי-המשפט האזרתיים, ולמסרם לסמכות בתי-הדין הדתיים – המלים “בנתון להוראותיה של פקודה” שבתיקון זה, לא באו אלא לאפשר חקיקת פקודות להסדרת ענייני נוהל ודיון, ואין להניח שמחוקק דברר-המלך התכוון להשאיר פתח לשינוי סמכותם של בתי-המשפט האזרחיים בדרך זו; וכך ניפסקה ההלכה על-ידי מועצת-המלך בזמן המנדט ועל-ידי בית-משפט זה – תוספת המלים בתיקון. לסימן 38 הנ”ל המקנה סמכות גם “לכל בתי-המשפט והטריבונלים האחרים שהוקמו לפי הוראותיה של כל פקודה או בהתאם להן”, מכוונת היתה לסלק ספקות בדבר סמכותו של פקיד הסדר הקרקעות, ולייפות כוחו של המחוקק המנדטורי לשתף בדרך פקודה גם בתי-משפט וטריבונלים אחרים, בסמכוּתם האוניברסלית של בתי-המשפט האזרחיים, אך לא ניתן למחוקק המנדטורי כוח דומה לשתף בסמכותם זו את בתי-הדין הדתיים הניזכרים בדבר-המלך עצמו, שתחומיהם ניקבעו בסימנים 51-54 ואין להרחיבם על-ידי פקודה – מאותם טעמים אין לקיים את סמכותם של בתי-הדין הדתיים לפי סעיף 3(ב) אף כסמכות המקבילה לסמכותם של בתי-המשפט האזרחיים – יתר-על-כן, נעלה מספק שבסעיף זה התכוון המחוקק המגדטורי להקנות לבתי-הדין הדתיים שיפוט ייחודי דווקא – שיטתו של מחוקק דבר-המלך היא לקבוע לכל אחד מבתי-המשפט ובתי-הדין את סמכותו, בנתון לאותן הדרכים המותוות בדבר-המלך עצמו לשם העברת סמכות מבית-משפט למישנהו – ביטול סימן 38 לדבר-המלך על-ידי סעיף 48(8) לחוק בתי-המשפט, ה’תשי”ז-1957, לא היה בכוחו להחיות את תוקפה של ההוראה הנדונה בסעיף 3(ב) הנ”ל, שהייתה בטלה מעיקרא בשעת ביטול הסימן 38.
היתנגדות לצו-על-תנאי מיום טו.אייר ה’תשי”ח (05/05/1958). המכוון למשיב מס’ 1 והדורש מימנו לבוא וליתן טעם, מדוע לא יבוטלו פסקי-הדין שניתנו על-ידיו בקשר עִם הקדש ג’דאי מיפו בספר 6, עמ’ 251 ו- 252, מס’ 359, מיום 19/03/1957, ובספר 6 עמ’ 276, מס’ 268, מיום 18/02/1958; והדורש מהמשיב מס’ 2 (האב ג’ורג’ ריזק) לבוא וליתן טעם. מדוע לא יימנע מלהוציא לפועל את פסקי-הדין הנ”ל או לתבוע על פיהם או להסתמך עליהם; והדורש מהמשיב מס’ 3 (יושב-ראש ההוצאה-לפועל, תל-אביב-יפו) לבוא וליתן טעם, מדוע יימנע מלהוציא לפועל את פסקי-הדין הנ”ל ב-תיק הוצאה-לפועל מס’ 5280/57 או בכל תיק אחר, ומצווה עליו להימנע מלהוציא לפועל את פסקי-הדין הנ”ל עד גמר בירור בקשה זו. הצו-על-תנאי נעשה החלטי.
סוכובולסקי – בשם המבקש.
רבינוביץ – בשם המשיבים מס’ 1 ומס’ 2.
אין הופעה בשם המשיב מס’ 3
לפיכך הוחלט לעשות את הצו-על-תנאי החלטי, בדרך מתן הצהרה ששני פסקי-הדין הנ”ל, אשר ניתנו על-ידי המשיב הראשון ביום 19/03/1957 וביום 18/02/1958, ניתנו ללא-סמכות ועל-כן הם בטלים, ובדרך מתן צו נגד המשיב השלישי, שיימנע מלהוציא את שני פסקי-הדין הללו לפועל. על המשיב השני לשלם למבקש את הוצאות הבקשה הזאת, לרבות שכר-טרחת עורך-דין בסכום כולל של 150 לירות.
ניתן היום, ז טבת ה’תש”ט (18/12/1958).