תקציר בג”צ 588/94‏ ‎שלנגר (04/05/1994): בית משפט עליון דחה עתירה נגד החלטת פרקליט מדינה שלא להעמיד לדין את הרב שלמה גורן באשמת “הסתה לאי ציות” ו”המרדה”

בג”צ 588/94‏ שלנגר‎ ‎נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד מח(3) (1994) 40

 

בג”צ 588/94

עו”ד אהרון שלנגר

נגד

1. היועץ המשפטי לממשלה

2. הרב שלמה גורן

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[04/05/1994]

לפני המשנה לנשיא א’ ברק והשופטים י’ זמיר, ט’ שטרסברג-כהן

 

חוק העונשין, ה’תשל”ז-1977, ס”ח 226, סעיפים 110, 134, 136 – חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], ה’תשמ”ב-1982, ס”ח 43, סעיף 62.

 

בריאיון לאמצעי התקשורת חיווה המשיב 2 דעתו בשאלה, אם חייל המקבל ממפקדו פקודה לפנות יישוב יהודי ביהודה, שומרון או עזה, צריך לציית או לסרב לפקודה. דעתו של המשיב 2 הייתה, כי החייל חייב שלא לציית לפקודה, שכן “מצוות ישוב א”י שקולה כנגד כל המצוות שבתורה”.בעקבות כך, פנה העותר בתלונה למשטרה, ובה קבל כי יש בדבריו של המשיב 2 משום “הסתה לאי ציות” ו”המרדה”, עבירות על-פי חוק העונשין, ה’תשל”ז-1977. המשיב 1 סבר כי אכן בדבריו של המשיב 2 יש משום עבירות לכאורה וכי אותם דברים הינם חמורים וראויים לגינוי. עם זאת, מצא כי אין “עניין לציבור” בפתיחתה של חקירה בעניין זה. בין שיקוליו ציין המשיב 1, כי הימים הם ימים של תמורות מדיניות משמעותיות ושל מחלוקת בקרב האוכלוסייה. קיים אינטרס ציבורי המצדיק את אי-העמדתו של המשיב 2 לדין, וזאת בגין הצורך לפעול למיתון האווירה הציבורית ולמניעת החרפתה. כן קיים – לדעת המשיב 1 – חשש שהעמדתו של המשיב 2 לדין תחריף את הקרע בין חילוניים לבין דתיים ואף בין דתיים לדתיים. המשיב 1 סמך על כך שבעבר לא הועמדו לדין אישי ציבור שונים בגין התבטאויות פוליטיות, על כך שהעמדה לדין בנסיבות העניין תעניק משקל יתר ותהודה לדעותיו של המשיב 2 ועל כך שיש לשקול את נסיבותיו האישיות של המשיב 2 ואת שיבתו.

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) למשיב 1 נתון שיקול הדעת אם להעמיד אדם לדין אם לאו. שיקול-דעת זה אינו מוחלט; זהו שיקול-דעת מוגבל (43ד).

(2) במסגרת שיקול-דעתו רשאי המשיב 1 להימנע מהעמדה לדין אם הוא סבור כי אין “עניין לציבור” בהעמדה לדין (סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], ה’תשמ”ב-1982) (43ד).

(3) “עניין לציבור” הינו הכרעה ערכית באשר לתועלת שתצמח מקיום המסגרת החברתית על-ידי העמדה לדין לעומת הנזק שייגרם למסגרת זו על-ידי אי-העמדה לדין ולתועלת שתצמח לה באי-העמדה לדין (43ה).

ב.

(1) המסקנה כי אין “עניין לציבור” בהעמדה לדין היא לעולם פרי איזון בין שיקולים נוגדים. איזון זה הוא “סביר” מקום שהשיב 1 לוקח בחשבון את מלוא השיקולים הרלוואנטיים ומעניק להם את משקלם הראוי (43ו-ז).

(2) מטבע הדברים ועל רקע חוסר הדיוק הטבעי שבמתן “משקל” לשיקולים השונים, עשויים להתקיים כמה “איזונים סבירים”. נוצר מיתחם של סבירות, אשר במסגרתו החלטות נוגדות עשויות להיות סבירות (43ז).

(3) אי-חוקיות בהחלטתו של המשיב 1 באשר להיעדרו של “עניין ציבורי” קיים רק מקום שהחלטת המשיב 1 חורגת ממיתחם הסבירות. במצב כזה יתערב בית המשפט בהחלטתו של המשיב 1 (43ז-44א).

(4) בנסיבות דנן, אין לומר כי החלטתו של המשיב 1 – על רקע המשקל שנתן לשיקולים השונים – היא בלתי סבירה. בוודאי אין בה אותו חוסר סבירות מהותי או קיצוני אשר יש בו כדי להצדיק את התערבות בג”צ (44א-ב).

 

פסקי-דין של בית המשפט העליון שאוזכרו:

[1] בג”צ 935/89 גנור נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד מד(2) 485.

 

עתירה למתן צו-על-תנאי. העתירה נדחתה.

 

אהרון שלנגר טען לעצמו

ש’ ניצן, סגן לפרקליט המדינה – בשם המשיבים.

 

פסק-דין

 

המשנה לנשיא א’ ברק:

 

1. הרב גורן התראיין (ביום 19/12/1993) באמצעי התקשורת. הוא חיווה דעתו בשאלה, אם חייל אשר מקבל ממפקדו פקודה לפנות יישוב ביהודה, שומרון או עזה, צריך לציית או לסרב לפקודה. דעתו של הרב גורן הינה, כי החייל חייב שלא לציית לפקודה זו. ובלשונו:

“מצווה לפי התורה לסרב למלא פקודה כזו מפני שמצוות ישוב א”י שקולה כנגד כל המצוות שבתורה.”

הרב גורן הוסיף:

“אצלי קיימת בעיה – לקיים את הפקודה ולהפר את תורת ישראל או לקיים את תורת ישראל ולהפר את הפקודה. אז אני כבר פסקתי שתורת ישראל קודמת לפקודה.”

כן ציין הרב גורן:

“אני פוסק לא כפקודה צבאית, אני פוסק לפי התורה. לפי התורה הם חייבים להפר את הפקודה.”

הוא הבהיר כי

“יש לסרב בכל מקרה פקודת פינוי – אך בלי להתעמת עם חיילי צה”ל או עם שוטרים.”

2. בעקבות התבטאויות אלה הגיעו ליועץ המשפטי לממשלה מספר פניות, ובהן התבקש להורות על פתיחת חקירה נגד הרב גורן בגין דבריו אלה. פניות דומות הגיעו למשטרה. בין הפניות השונות הגיעה למשטרה פנייתו של העותר. במשטרה נבחנו דבריו של הרב גורן. הרשויות המוסמכות במשטרה המליצו לפני היועץ המשפטי לממשלה שלא לפתוח בחקירה. היועץ המשפטי בחן אף הוא את דברי הרב גורן. הוא עיין בעמדת המשטרה, הוא נועץ בפרקליטת המדינה אשר המליצה לפניו שלא לפתוח בחקירת המקרה. על יסוד כל אלה החליט היועץ המשפטי למשלה לאמץ את המלצת המשטרה ופרקליטת המדינה. הודעה מנומקת על כך נשלחה לכל הפונים, וביניהם העותר. כנגד החלטתו זו של היועץ המשפטי לממשלה מכוונת העתירה שלפנינו.

3. נקודת המוצא של היועץ המשפטי לממשלה הינה כי לכאורה יש בדבריו של הרב גורן משום “הסתה לאי ציות” ו”המרדה” (עבירות לפי סעיפים 110, 133 ו-134 (בצירוף לסעיף 136) לחוק העונשין, ה’תשל”ז-1977). כן סבור היועץ המשפטי לממשלה כי דבריו של הרב גורן הם חמורים וראויים לגינוי. חרף זאת, עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה הינה כי אין “עניין לציבור” בפתיחתה של חקירה בעניין זה.

עמדה זו מתבססת בעיקרה על השיקולים הבאים: ראשית, התחשבות בנסיבות המיוחדות של ימים אלה. לדעת היועץ המשפטי לממשלה, ימים אלה הם ימים של תמורות מדיניות משמעותיות ביותר; ימים של ויכוח קשה בין זרמים פוליטיים שונים; ימים שבהם מתקבלות החלטות הרות גורל העשויות להשפיע על גורלם של רבים; ימים שבהם קיים חשש עמוק מהיווצרות קרע בין חלקי אוכלוסייה שונים. בימים רגישים אלה, סובר היועץ המשפטי לממשלה, עדיפה מדיניות של “הבלגה”. העמדה לדין עשויה להחריף את המתחים השוררים כיום בין פלגים שונים ולהוסיף סלע מחלוקת על המחלוקות הרבות המפלגות כיום את העם. ישנו אינטרס ציבורי המצדיק את אי-העמדתו של הרב גורן לדין, וזאת בגין הצורך לפעול למיתון האווירה הציבורית ולמניעת החרפתה. שנית, לדעת היועץ, דבריו של הרב גורן התייחסו לשאלה עתידית ותיאורטית. בעת אמירת הדברים לא החליטה הממשלה לפנות יישוב כלשהו ביהודה, שומרון או עזה. דבריו של הרב גורן הם בבחינת “ביצה שטרם נולדה”, לא הרי הבעת דעה כי על חיילים להמרות פקודה שכבר ניתנה, כהרי הבעת דעה שעל חיילים יהיה, בהגיע מועד עתידי כלשהו, להמרות פקודה שטרם ניתנה. שלישית, קיים, לדעת היועץ, חשש ממשי, שהעמדתו של הרב גורן לדין, בגין פסיקה הלכתית שפסק, עלולה להביא לנזקים חברתיים ניכרים, לקיטוב בין דתיים לחילוניים ואף בין דתיים לדתיים, וליצירת קרע שאחריתו מי ישורנו. רביעית, מדיניותה הכללית של התביעה הינה כי יש להמעיט ככל האפשר בהעמדת אדם לדין בגין התבטאויות שהתבטא. עקרון חופש הביטוי הוא עקרון יסוד במשפטנו, שבגינו מחליטה התביעה במקרים רבים, כי אף-על-פי שלכאורה ישנן ראיות לביצועה של עבירה, אין עניין לציבור בהעמדת אדם לדין, וזאת כדי להימנע מלפגוע, ככל שניתן הדבר, בחופש הביטוי והבעת הדעה. חמישית, בעבר לא נפתחו לעתים הליכים פליליים נגד אישי ציבור שונים, מימין ומשמאל, בגין התבטאויות שהתבטאו בנושאים פוליטיים, שהעלו חשד לביצוע עבירות פליליות על-ידיהם. שישית, קיים חשש ממשי כי העמדתו של הרב גורן לדין תיתן תהודה יתרה לדבריו, תעניק משקל יתר לעמדותיו ותקנה לו תומכים בציבור, בעוד שאי-העמדתו לדין עשויה דווקא להשכיח את דבריו מלב. העמדה לדין הייתה נותנת לרב גורן במה ציבורית להשמעת דבריו ולהפצת עמדותיו, במה שעליה יוכל, תוך כדי המשפט, ללבות את המתח והקיצוניות בציבור. לבסוף, נלקחו בחשבון נסיבותיו האישיות המיוחדות של הרב גורן, שעיקרן בשיבתו.

4. עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה אינה נראית לעותר, בין השאר מהטעמים הבאים: ראשית, יש בה הפליה בין הרב גורן (שחרף דבריו הקשים אינו עומד לדין) לבין חייל שהיה חוזר על דברים אלה עצמם (והיה מועמד לדין); שנית, דווקא בתקופה קשה זו ראוי להבהיר את הגבולות שבין חופש הביטוי והוויכוח הציבורי לבין הפקרות בהתבטאות ובמעשה, שהם מירשם בדוק לחורבן, לאנרכיה ולמלחמת הכול בכול; שלישית, דברי הרב גורן אינם ביטוי ספונטני להשקפתו, אלא חלק משיטה המסכנת את הרקמה החברתית. זוהי עבריינות אידיאולוגית שיש להילחם נגדה.

5. דין הוא בישראל, כי ליועץ המשפטי לממשלה נתון שיקול הדעת אם להעמיד אדם לדין אם לא. שיקול-דעת זה אינו מוחלט. זהו שיקול-דעת מוגבל. במסגרתו רשאי היועץ המשפטי להימנע מהעמדה לדין, אם הוא סבור כי אין “עניין לציבור” בהעמדה לדין (ראה סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], ה’תשמ”ב-1982). “עניין לציבור” אין עניינו התעניינות הציבור. “עניין לציבור” אינו עניין דסקריפטיבי. זהו עניין נורמאטיבי. “עניין לציבור” הינו הכרעה ערכית באשר לתועלת שתצמח מקיום המסגרת החברתית על-ידי העמדה לדין לעומת הנזק שייגרם למסגרת זו על-ידי אי-העמדה לדין ולתועלת שתצמח לה באי-העמדה לדין. עמדתי על כך באחת הפרשות בצייני:

“… אינו קיים ‘עניין לציבור’ בהעמדה לדין, מקום שלדעת תובע, התועלת שתצמח לערכים ולעקרונות שהמשפט הפלילי מגן עליהם, אם החשוד יועמד לדין, אינה שקולה כנגד הנזק שייגרם לערכים ולעקרונות אלה, אם החשוד לא יועמד לדין …” (בג”צ 935/89 גנור נ’ היועץ המשפטי לממשלה [1], בעמ’ 509).

אכן, המסקנה כי אין “עניין לציבור” בהעמדה לדין היא לעולם פרי איזון בין שיקולים נוגדים. איזון זה הוא “סביר”, מקום שהיועץ המשפטי לוקח בחשבון את מלוא השיקולים הרלוואנטיים ומעניק להם את משקלם הראוי. מטבע הדברים, ועל רקע חוסר הדיוק הטבעי שבמתן “משקל” לשיקולים השונים, עשויים להתקיים כמה “איזונים סבירים”. נוצר אפוא “מיתחם של סבירות”, אשר במסגרתו החלטות נוגדות עשויות להיות סבירות. אי-חוקיות בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה באשר להיעדרו של “עניין לציבור” קיים רק מקום שהחלטת היועץ המשפטי חורגת ממיתחם הסבירות. רק במצב זה של אי-חוקיות יתערב בית-משפט זה בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה.

6. על רקע מסגרת נורמאטיבית זו נחה דעתנו, כי היועץ המשפטי לממשלה שקל את מלוא השיקולים הרלוואנטיים והעניק להם את משקלם הראוי. עמדתו של העותר אפשרית. עם זאת, אין זו עמדה אפשרית יחידה. כנגד עמדתו שלו עומדת עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה. לא מצאנו כי החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה – על רקע המשקל שנתן לשיקולים השונים – היא בלתי סבירה. בוודאי אין בה אותו חוסר סבירות מהותי או קיצוני אשר יש בו כדי להצדיק את התערבותנו.

העתירה נדחית.

 

השופט י’ זמיר:

 

אני מסכים.

 

השופטת ט’ שטרסברג כהן:

 

אני מסכימה.

 

הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה לנשיא ברק.

 

ניתן היום, כג באייר ה’תשנ”ד (04/05/1994).