בג”צ 563/77 דורפלינגר נ’ שר הפנים, פ”ד לג(2) (1979) 97
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג”צ 563/77
בפני:
כבוד השופט ויתקון
כבוד השופט שמגר
כבוד השופט אשר
העותרת:
איילין דורפלינגר
נ ג ד
המשיב:
שר הפנים
התנגדות לצו-על-תנאי מיום ז כסלו ה’תשל”ח (17/11/1977)
בשם העותרת:
עו”ד א’ הופרט
בשם המשיב:
עו”ד ר’ יאראק, סגן בכיר לפרקליט המדינה
פסק-דין
השופט ויתקון:
העותרת פנתה אל שר הפנים בדרישה שתוענק לה אזרחות ישראלית על פי חוק השבות, ה’תש”י-1950, אך מבוקשה לא ניתן לה מן הטעם שלדעת השר אין היא יהודייה במשמעות החוק הזה. כידוע, תוקן חוק השבות אחרי פסק הדין בפרשת שליט נגד שר הפנים, בג”צ 58/68 שליט נ’ שר הפנים, פ”ד כג(2) (1970) 477, והוסף בו סעיף 4ב, שבו הוגדר המונח יהודי לענין חוק זה כ”מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר והוא אינו בן דת אחרת” אין חולק על כך שהעותרת, שהיא ילידת ארצות הברית, נולדה לאם יהודייה, אך שר הפנים סבור שהיא בת דת אחרת. על פי המידע שבידו קבע שהיא המירה את דתה לנצרות.
על מה ביסס השר את דעתו שהעותרת נוצריה היא? בתצהיר התשובה שהוגש מטעם השר נאמר כי היא הודתה באמונתה בישו המשיח, ושבכך הוציאה את עצמה מכלל היהדות. “יהודים למען ישו” – כך הוצהר בתצהיר – כך יכירם מקומם בחוק היהדות ראה בג”צ 467/75 האטשינס נ’ שר הפנים, פ”ד ל(3) (1976) 148. לדעת השר, כל התופעה הזאת אינה אלא תחבולה להביא את בשורת הנצרות אל עצמנו ולהעביר יהודים על דתם. ראייה לכך – אם כי מכלי שני בלבד – מצא השר במכתב שנתקבל מאדם בשם לסטר ורעייתו, שהתוגררו יחד עם העותרת במרכז הקליטה, ואשר לפיו היא אמרה למישהו שהיא “יהודי מושלם”, שהיא ובנה הבכור עברו טבילה, ושעקב פעולותיה האמורות נתבקשה לעזוב את המרכז.
לאחר הגשת תשובת השר, ובטרם החל הדיון לפנינו, נדרשה העותרת להגיש פרטים נוספים, בין היתר, לענין הטבילה ולענין אמונתה בישו. באשר לטבילה, ה’תשובתה היתה – ועל כך עמדה היא באריכות גם בסיכומיה – כי לא “נטבלה” במשמעות המקובלת של המלה, אלא שהיא שיקעה גופה במים כביטוי להיטהרות שלוש פעמים מאז שנת 1975, ולפי הכרתה היא עושה מעשה זה מדי פעם להיטהרות”. על השאלה הספציפית לגבי אמונתה: האם העותרת רואה בישו את בנו של אלוהים וחלק ממושג האלוהות? ענתה, תחילה, כי “העותרת מבינה שהמשיח היהודי הוגדר בתנ”ך ולפי הבנתה ישו עונה על מבחן זה”; וכאשר נדרשה לדייק בתשובתה, השיבה: “העותרת אינה תיאולוגית ולפיכך לא גיבשה לעצמה דעה ברורה בנושא. העותרת מדגישה כי היא מאמינה באמונה שלמה ביחידותו של אלוהים”.
ברם, בינתיים חקר משרד הפנים בדבר ארצות הברית וקיבל דו”ח, שבו סופר כי בתחילת 1975 התכוננה העותרת לעבור טכס טבילה לנצרות ושבאביב 1975 התנצרה ב-
Congregational Church
שבהרונגטון שבמדינת קונטיקט בארצות הברית. לא זו אף זו, פנו אל כומר הכנסייה הקהילתית האמורה, הרורנד וור ל’הדריק והוא השיב במכתב בו נאמר כי העותרת נתקבלה כחברה בכנסיה הקהילתית של הרינגטון על ידי מעשה אישור אמונה ביום 6 ביוני 1976, ושלפני כן נטבלה בטכס פולחן פומבי בשנה הקודמת. “מאחר שהטבילה נתבצעה בעת שירותו של הכומר ממלא המקום”, – כך הוסיף הכותב – “אין בידי התאריך המדוייק. אולם מאחר והטקס נערך בפומבי בפני עדים היא נתקבלה כהלכה לחיק כנסיתנו”.
יצויין בפתח הדיון, כי אין מאומה בטענת העותרת שהמכתב של הכומר הידריק נתקבל רק לאחר שהחליט השר שלא להכיר בעותרת כיהודייה. השאלה העומדת לדיון שאלה עקרונית היא, ואין להכריע בה על פי טענות הפורמליות. ומאותו טעם אין גם לייחס חשיבות לעובדה שמשום מה הוצאה לעותרת תעודת זהות שבה תוארה כיהודייה. אם צדק השר בהחלטתו העקרונית, לא תיבנה העותרת גם משגיאה משרדית כזאת.
העותרת השיבה על טענת השר, כי מעולם לא המירה את דעתה ושהיא רואה את עצמה במלוא הכרתה כיהודייה. את טענת השר, שהיא עוסקת בפעולה מיסיונרית בישראל, דוחה היא בתוקף. אכן, מן הראוי להעיר כאן שאם אמנם העותרת יהודייה היא במשמעות החוק, פעולותיה או השקפותיה אינן עשויות לשנות את המצב הזה. באשר לטבילה, כבר הזכרנו את טענת העותרת, שלא עברה טבילה במשמעות הסקראמנטאלית הנוצרית. היא גם הגישה לנו שני מסמכים נוספים. מסמך אחד הוא מכתב שהיא שלחה ביום 18/11/1976 לכומר הדריק ושבו הביעה את תמיהתה על הכללתה ברשימת החברים שלה כניסה הקהילתית בהרוינגטון. “רישום זה” – כך הוסיפה במכתבה” – לא היה ידוע לי כלל מאחר ומעולם לא הבעתי ולא עלה בדעתי להביע רצון להמיר דתי ולהתקבל כחברה בכנסיה כלשהי ומעולם לא הגשתי בקשה לעשות כן. לפיכך אהיה אסירת תודה לך אם שמי יוצא על ידיך מרשימתה חברות ואם תהיה מוכן להבהיר כי בכל אותה עת ששמי נכלל בטעות ברשימה זו לא היית למעשה חברה בכנסיה.”דא עקא, שעד היום הזה לא הגישה העותרת את התשובה שקיבלה מהכומר הדריק – אם אמנם קיבלה תשובה – ואין לפנינו כל “הבהרה” מצדו שאמנם נפלה כאן טעות מצערת והתקבלותה לכנסיה נגרמה עקב אי הבנה. המסמך השני שהוגש לנו, הוא תצהירו של הכומר ריד, שכיהן כממלא מקום בכנסיה האמורה מינואר 1975 עד מאי 1976 ועד בכלל. הוא הצהיר שבכל התקופה שהיה בקשר עם העותרת ראה בה יהודייה ושבזמן כהונתו היא לא נעשתה חברה בכנסיה זו. ושוב יש לציין שאין בכל התצהיר הזה דבר הסותר את דברי הכומר הדריק, כי אכן נטבלה העותרת לנצרות בזמן כהונתו שלה כומר ריד; ואשר להצהרת הכומר הדריק במכתבו הנזכר לעיל כי העותרת נתקבלה כחברה בכנסייה על ידי מעשה אישור אמונה ביום 06/06/1976, ברור שזה קרה לאחר תום כהונתו של הכומר ריד ואולי נעלם ממנו.
אפשר להעמיד את העותרת בחזקת כנותה באומרה – על אף כל האמור לעיל – שהיא רואה את עצמה כיהודייה, עדין אין בכך יותר מטענת בעל דין. לא בידה הוא לקבוע עובדה. עלינו להתבונן איפוא בחומר הראייתי שנסקר לעיל ולהחליט, אם יש או אם אין בו כדי להצדיק את קביעת השר שהעותרת היא בת דת אחרת. השאלה אינה שאלה של נטל ההוכחה, כי כל העובדות ידועות לנו, ואך זאת יש לזכור, שהשר, כרשות מבצעת, רשאי לפעול על פי חומר ראייתי שאולי לא היה קביל בבית משפט. אכן, סבורני שלאור הראיות שהיו לפני השר היה רשאי להסיק את המסקנה שהעותרת היא בת דת אחרת.
השאלה, במה תיבחן השתייכותו של אדם לדת אחרת – כאן הנצרות – עלולה להיות מסובכת, ואני מסכים עם בא כוח העותרת, שיש לדון בשאלה זו לפי השקפת הדת האחרת ולא הדת היהודית. (מנשה שאווה “הערות על חוק השבות” מחקרי אוניברסיטת תל אביב 3 149). השאלה אינה כאן, אם השקפות העותרת הולמות את הדת היהודית, שכן מבחינת הדת היהודית דייה שנולדה לאם יהודייה. עלינו למצוא איפוא את התשובה לשאלתנו במושגי הדת האחרת שלדעת השר העותרת שייכת אליה. במקרה דנן – כך נראה לי – אין זה קשה למצוא את התשובה. על פי המידע שבידי השר, שכאמור לא הוזם על ידי העותרת, ברור שהיא נטבלה בטבילה, שהיא לכל הדעות, אקט המסמל את הצטרפותה לדעת הנוצרית. אך לדעתי, מה שחשוב עוד יותר הוא שעל השאלה, אם היא מאמינה באלוהות של ישו, השיבה תשובה מתחמקת.
היום מקובלת הדעה – בעולם וגם בחוגים רחבים של יהדות – כי ישו וחסידיו לא פרשו מהיהדות ושקהל היהודים שהיו בשעתו מאמנים בו ובהיותו המשיח לא חדלו להיות יהודים. המפנה חל, כידוע, עם הופעתו והוראתו של פאול. על התפתחות הנצרות מראשית ועד הדוקטרינה הנוצרית. מוטב שניתן את רשות הדיבור לבר סמכא, הפרופסור דוד פלוסר, שמדבריו באנציקלופדיה העברית, כה ע’ 334 ואיך אביא כאן קטע קטן.
“דוקטרינה נוצרית. הנצרות היא דת מונותאיסטית, המאמינה באלוהי- ישראל ורואה עצמה כיורשתה של היהדות, ובתור שכזו קדוש בעיניה, מלבד ה’ברית החדשה’, (ע”ע) גם המקרא. את הנצרות מייחדת האמונה בישו (ע”ע) הנוצרי. מוצאה מכת יהודית משיחית, אחת מרבות. מרבית תלמידיו ראוי בישו את המשיח, וכך גם הנצרות, אע”פ שהמובן הלאומי והפוליטי של מושג זה לא נתקבל על רוב הנוצרים. אולם עקב פעולתו של פאולוס השליח בקרב הגויים גבר תהליך הפרישה מן היהדות ותורת פאולוס נתקבלה כביטוי לדוקטרינה הכנסייתית. ישו נחשב אפוא לבן האלוהים, שנולד למרים אמור, בלא אב אנושי, על ידי רוח הקודש. לפי אמונה זו, לבש בשר וקם לתחיה בגופו הוא. לצד רוח הקודש, ישו הוא אחד משלושת הפרצופים (personae) או האופנים (trinitas), של ה’שילוש הקדוש’: האב, הבן ורוח הקודש – מהווים סובסטאנציה אחת של אל אחד.”
רב אבא-הלל סילבר, בספרו
Where Judaism Differed
(שפרק ממנו פורסם באנטולוגיה
Jewish Expressions on Jesus (1976),
הסביר היטב את דרך הנצרות מישו דרך פאול עד לבשורה הרביעית ע”ש יוחנן וגיבוש הדוגמה ואת פרשת הדרך, שבה נפרדה הנצרות מהיהדות. שם הוא אמר (בע’ 106):
“It was not the rejection of the Rabbinic law which made of Christianity a Gentile faith; the Sadducees had also rejected it, and centuries later, the Karaites, who remained, however violently opposed, a minority within the borders of Judaism. Though some Rabbinic authorities would have nothing to do with the Karaites, others like Maimonides urged that they be treated as erring brothers and ministered to as members of the household of Israel. It was the rejection of all authority to the Law and the idea of God incarnate which placed Christianity outside the bounds of Judaism. Here was the fork of the road”.
עינינו הרואות, שאפילו לא היה לנו כל מבחן אחר להגדיר בו את האמונה הנוצרית ולהבדילה מאמונתו של יהודי, ברור שאדם המאמין באלוהות של ישו כחלק מהאלוהות המשולשת, הרי הוא אדם שהנצרות – כמעט ללא הבדל בין זרמיה השונים – יכולים למנותו עם בניה.
הדגשתי נקודה זו במהלך הדיון שהתנהל לפנינו בעל פה ושאלתי וחזרתי ושאלתי את בא כוח העותרת, כיצד הוא מיישבת את טענת מרשתו, שאינה נוצריה, עם סירובה להשיב תשובה שלילית ברור על השאלה אם היא מאמינה בישו כחלק מן האלוהות. לא קיבלתי ממנו תשובה, לא בעל פה ואף לא בכתב. קראתי בעיון את סיכום טענותיו בכתב, וגם את טענותיה הנלהבות שלה עותרת עצמה, אך אלו הוקדשו בעיקר להתקפה על השקפות השר, במקום להסביר את השקפותיה היא. יגעתי ולא מצאתי בהן תשובה – הן או לאו – לשאלה אם היא מקבלת את הדוגמה הנוצרית, כפי שהוסבר במובאה שהבאתי לעיל. אם נצרף את התחמקותה משאלה זו ליתר הדברים שהיו לנגד עיני השר, הטבילה במשמעותה הסקראמנטלית, שעליה דובר במכתבו שלה כומר הדריק, והתקבלותה כחברה בכנסיה הקהילתית בארץ מוצאה, נראה שהחלטת השר בדין יסודה.
לפיכך יש לבטל את הצו על תנאי ולחייב את העותרת לשלם למשיב הוצאות בסכום כולל של 2,000 ל”י.
השופט אשר:
אני מסכים.
השופט שמגר:
דעתי כדעת חברי הנכבד השופט ויתקון.
חוק האזרחות, ה’תשי”ב-1952, קבע כי האזרחות הישראלית נקנית במספר דרכים חלופיות אשר אחת מהן היא השבות.
האזרחות מכוח שבות מוענקת לכל עולה לפי חוק השבות, ה’תש”י-1950, החפץ בכך ואשר לא הצהיר שאן ברצונו להיות אזרח ישראלי. העלייה לפי חוק השבות, ה’תש”י-1950, היא עלייתו לארצו של יהודי, או עלייתם של בני משפחתו של יהודי, כמפורט בסעיף 4א’ לחוק הנ”ל, להוציא בן משפחה שהיה יהודי אך המיר דתו מרצון.
יהודי לענין חוק השבות, ה’תש”י-1950, הוא – לפי סעיף 4ב שבו – מי שנולד לאם יהודייה או נתגייר, והוא אינו בן דת אחרת.
העותרת היתה ערה לכך כי השבות איננה דרך יחידה ובלעדית לעלייה ארצה וכי גם מי שאינו יהודי יכול לרכוש אזרחות ישראלית או להפוך לתושב בארץ הזאת. אולם היא ביקשה דווקא לשכנע את המשיב ולאחר מכן את בית המשפט הזה, כי יש לראותה כיהודייה, למרות שאוותה לעצמה מרצונה וכזכותה במסגרת דתית אחרת, מחוץ ליהדות, ואף הצטרפה אליה, לצורך כך הפליגה בטיעונים ארוכים ומפותלים בדבר זיקתו האפשרית של יהודי לאמונה במשיחיותו של ישו, כאילו נמצאים אנו עדיין בראשיתו של האף הראשון לספירה, כאילו לא אירע מאז מאומה בכל הנוגע להתגבשותן של מסגרות דתיות והיפרדותן מן היהדות של כל אלה הבוחרים בדרך אחרת. במדינת ישראל – להבדיל מרוב שכנותיה – אין דעת המוגרת בחוקיה כדת המדינה, כל אדם רשאי לחיות בה באמונתו ולעבוד את אלוהיו על פי דרכו ועל פי הכרתו, ורשויות המשפט שבה שוקדות על כך כי איש לא ירדף בשל אמונתו הדתית או בשל היעדרה. אולם חירות דתית אין משמעה כי העותרת זכאית לכפות על המשיב, אשר פועל על פי הגדרות שנקבעו בחוק החרות, כי יקבל חידושיה והגדרותיה הנוגדים את אלה שבחוק ויראה בה יהודייה דווקא, למרות שהיא בת דת אחרת. הווה אומר, יושר הלב מחייב כי מי שבוחר בדרך מסויימת, לא ינסה לעוות את המציאות ולהוציא דברים מפשוטם, ולא ינסה לכפות על הרשויות שהופקדו על ביצוע החוק דרך פעולה הנוגדת את ההגדרות שבה. העותרת אימצה לעצמה את האמונה בנצרות ואף הסיקה מכך מסקנות מעשיות ופורמליות, העובדה בלבד, שהיא אולי עדיין מתלבטת ופוסחת בלבה על שני הסעיפים, בבקשה לשלב את השתייכותה לאחת הכתות הנוצריות עם ההשתייכות ליהדות, אין בה כדי לחייב את רשויות המינהל לסטות מן הכתוב הנוצריות ם ההשתייכות ליהדות, אין בה כדי לחייב את רשויות המינהל לסטות מן הכתוב ואין צריך לומר שאין בכך על כן גם כדי להצדיק הושטת סעד על ידי בית משפט זה.
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ויתקון.
ניתן היום, טז אדר ה’תשל”ט (15/03/1979).