תקציר בג”צ 5587/09 שבילי (28/07/2010): בית משפט עליון דחה עתירה נגד החלטה שלא לפטור משירות צבאי בצה”ל מטעמי מצפון

בג”צ 5587/09 שבילי נ’ שר הביטחון (28/07/2010)

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק

בג”צ 5587/09

 

בפני:

כבוד השופטת א’ פרוקצ’יה

כבוד השופטת א’ חיות

כבוד השופט י’ דנציגר

 

העותר:

ראובן שבילי

נ ג ד

המשיבים:

1. שר הבטחון

2. אל”מ גדי אגמון, מפקד מיט”ב, צבא ההגנה לישראל

3. הוועדה המייעצת לענייני פטור משירות בטחון מטעמי מצפון

 

עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים

 

בשם העותר:

עו”ד מיכאל ספרד, עו”ד נטע פטריק

בשם המשיבים:

עו”ד הילה גורני

 

פסק-דין

 

השופטת א’ פרוקצ’יה:

 

עניינה של עתירה זו בבקשת העותר להורות למשיבים לבטל את החלטת משיב 2, שהתקבלה על רקע המלצתה של משיבה 3, שלא לפטור את העותר משירות צבאי בצה”ל מטעמי מצפון, ולקבוע כי יש ליתן לו פטור מטעמי מצפון.

 

רקע והליכים

1. העותר, יליד 1986, גדל במשפחה חרדית בבני ברק. בהגיעו לגיל 18, נדחה מועד גיוסו לשירות חובה בצה”ל, לפי חוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם, ה’תשס”ב-2002. דחיית השירות הוארכה מעת לעת, במשך כחמש שנים. במרוצת הימים, הלך העותר והתרחק מאורח חייו בעולם הדתי, ומעורבותו בלימודי הישיבה פחתה. במקביל לכך, לדבריו, הלכה והתפתחה התנגדותו לשירות צבאי מטעמים מצפוניים, הנושאים אופי של התנגדות לפעילות צבאית, ולפתרון סכסוכים בדרכי אלימות. יצוין, כי בתקופה זו החל העותר לעסוק בפעילות התנדבותית בבתי חולים. ביום 08/11/2007 חתם העותר על ויתור על מעמדו כ”בן ישיבה”, הזכאי לדחיית גיוס כמי שתורתו אומנותו. בד בבד, הוא ביקש כי יוענק לו פטור משירות בטחון מטעמים שבמצפון, במסגרת הסמכות המסורה למשיב 1 (להלן: השר) לפי סעיף 36 לחוק שירות בטחון [נוסח משולב], ה’תשמ”ו-1986 (להלן: חוק שירות בטחון). יובהר, כי הסמכות האמורה נאצלה על ידי משיב 1 לגורמים שונים, וביניהם למשיב 2, מפקד מיט”ב בצה”ל. החלטותיו של משיב 2 על פי הסמכות שהוענקה לו מתקבלות לאחר שמשיבה 3, היא הוועדה המייעצת לענין פטור משירות בטחון מטעמי מצפון (להלן: הוועדה), דנה בעניינו של המועמד הרלבנטי, וממליצה את המלצתה.

2. העותר הופיע בפני הוועדה לראשונה ביום 11/11/2008. בהחלטתה הראשונה, המליצה הוועדה שלא להעניק לעותר פטור משירות בטחון, לאחר שלא השתכנעה במידה הראויה כי “טעמים שבמצפון פציפיסטי מונעים ממנו לשרת בשירות בטחון”, ומשהתרשמה כי בקשתו לפטור “נשענת, במידה רבה, על טעמים שבנוחות אישית”. השגה שהגיש העותר על החלטה זו נדחתה. בעקבות כך, הגיש העותר עתירה ראשונה לבית משפט זה (בג”צ 132/09). לאחר הגשת העתירה, הודיע משיב 2 כי הוא נכון להזמין את העותר לדיון נוסף בפני הוועדה. משכך, נמחקה העתירה.

3. ביום 11/03/2009 דנה הוועדה שנית בעניינו של העותר, והפעם בהרכב אחר. העותר הופיע בפני הוועדה, ואף בא-כוחו השמיע דברו. בהחלטה מפורטת של הוועדה, בעקבות הדיון שהתקיים, היא המליצה בשנית על דחיית בקשתו של העותר לפטור משירות בטחון. הוועדה ציינה בהחלטתה, כי שמעה את טיעוני העותר ובא-כוחו באריכות ועיינה בחומר הנוגע לעניינו. היא באה לידי מסקנה כי אין להיענות לבקשתו לפטור, מאחר שלא הוכיח כי “טעמים שבמצפון שמקורם בהשקפת עולם פציפיסטית מונעים ממנו לשרת שירות בטחון”. היא הבהירה, כי בבחינת הבקשה לפטור, יש להתייחס לכנות הבקשה, בצד הטעמים הענייניים העומדים ביסודה. היא מצאה, כי בקשתו של העותר כנה ואינה מונעת משיקולים זרים. עם זאת, היא לא השתכנעה כי טעמי הבקשה מצדיקים מבחינה עניינית את שחרורו. לענין זה צוין, כי הטעם העיקרי התומך בבקשת הפטור נעוץ בהעדפתו של העותר להימנע ממצבים אלימים, ורתיעתו מאלימות. עם זאת, העדפה זו להימנע מאלימות והרצון לפתור סכסוכים בדרכי שלום אינם עולים כדי השקפת עולם פציפיסטית שיש בה כדי להצדיק פטור משירות בטחון. העותר מחזיק, אמנם, בתפיסה הומניסטית וחברתית מפותחת, אך היא אינה מגיעה בעוצמתה כדי פציפיזם, המצדיק פטור משירות בטחון. לדברי הוועדה, “רבים מבין המשרתים בצה”ל מחזיקים בעמדות הומניסטיות וחברתיות דומות לאלה של ראובן, בצד מילוי חובתם לשרת בצה”ל …”. הוועדה הוסיפה, כי מדברי העותר אף עולה כי הוא אינו מתנגד לכל סוג של שימוש בכוח, ומכיר בצורך בו כדי למנוע פגיעה בחפים מפשע; כן הוא מקבל בהבנה קיומם של כוחות משטרתיים לצורך שמירה על הסדר הציבורי, והוא נכון אף לראות בכך גורם חיובי, חרף העובדה שפעולות המשטרה כרוכות לא אחת בהפעלת אלימות. לדברי הוועדה, העותר גם הביע נכונות עקרונית לשרת במשטרת ישראל בתפקידים מסוימים, אך ציין כי לא יהיה מוכן לעשות כן אם השירות במשטרה יהיה קשור לשירות הצבאי בדרך כלשהי, כיוון שהצבא הוא גוף אלים בבסיסו. הוועדה ציינה, כי במהלך הדיון הוצע לעותר לשרת ב”שירות מוכר” ההולם את השקפת עולמו כפי שהוא הציגה בפני הוועדה, אך הוא לא ניאות לקבל את ההצעה. לאור כל אלה, הגיעה הוועדה לכלל מסקנה כי טעמי הבקשה, כפי שהוצגו בפניה, אינם מצדיקים מתן פטור משירות בטחון.

משיב 2 אימץ את המלצת הוועדה שלא להעניק לעותר פטור מגיוס לצה”ל, ונשלח לו צו גיוס.

 

טענות הצדדים והשתלשלות הטיפול בעתירה

4. העותר טוען, כי החלטת המשיבים שלא להעניק לו פטור נגועה באי סבירות, ולכן דינה להתבטל. לדבריו, תפיסת עולמו, כפי שזו תוארה בפני הוועדה, מצויה במתחם המקרים המצדיק הענקת פטור משירות בטחון מטעמים שבמצפון. בפרט נטען, כי עמדתו ביחס ללגיטימיות הנלווית לקיומו של כוח משטרתי במדינה אינה עומדת בסתירה לקיומה של השקפת עולם פציפיסטית, וכי ההתנגדות לכל שימוש בכוח באשר הוא, לרבות שימוש בכוח משטרתי, שקולה כ”אנרכיזם” שאינו זהה עם “פציפיזם”. לגישתו, אין לצמצם את ההכרה בפטור משירות בטחון מטעמי מצפון למחזיקים בתפיסת עולם מעין זו. הוועדה, לטענתו, טעתה בסוברה כי קיים פער בין “הומניזם” לבין “פציפיזם”, בעוד שלמעשה שני מושגים אלה זהים במידה רבה זה לזה. עוד טוען העותר, כי מהחלטת הוועדה עולה כי תפיסתה את דמות הפציפיסט מזוהה עם דמות סטריאוטיפית של אדם בעל דעות מוגדרות, המעמיק חקר גם ברובד האינטלקטואלי-תיאורטי של הפציפיזם, בעוד שהיצמדות לדפוס זה אינה במקומה, ויש להעניק פטור מטעמי מצפון גם למי שאינו עונה במדויק למאפיינים אלה, כדוגמתו. לבסוף, טוען העותר, כי בהחלטת הוועדה לא הובאו בחשבון במידה מספקת נסיבות חייו הבלתי-שגרתיות, ובפרט, ויתורו על מעמד של מי שתורתו אומנותו, ופעילותו ההתנדבותית בעזרה לנזקקים במוסדות ציבוריים שונים.

5. בתגובה לעתירה טענו המשיבים, ראשית, כי דין העתירה להידחות ולו מהטעם שהעותר סירב להצעת הוועדה להציבו בתפקיד משטרתי – תפקיד אשר אינו מתנגש עם תפיסת עולמו. צוין, כי חילופי הדברים בין הוועדה לבין העותר ביחס לעמדותיו בענין הלגיטימיות בקיומה של משטרה נועדו לבחון באיזו מידה התנגדותו לשירות צבאי נובעת אך ממניעים מצפוניים, או שמא היא מונעת גם ממניעים אחרים, והאם עמדותיו מתיישבות עם השקפת עולם פציפיסטית, בצד בחינה לצרכים מעשיים – קרי: האם ניתן להציבו בתפקיד שאינו צבאי מובהק, שיתאים להשקפותיו. המשיבים מבהירים, כי הוועדה הביאה בחשבון את פעילותו ההתנדבותית של העותר, המהווה שיקול רלבנטי, אך לא בהכרח מכריע. הוועדה הדגישה בהחלטתה שידיעותיו הצרות של העותר בתיאוריה פציפיסטית לא הכריעו את בקשתו לשבט, אולם הן מהוות סימן היכר לכך שהפציפיזם אינו תופס מקום מכריע בהשקפותיו. לעמדת המשיבים, אכן אין סתירה בין “הומניזם” ל”פציפיזם”; אלא שבנסיבות הענין, הוועדה סיווגה את השקפת עולמו של העותר כ”הומניסטית” ולא “פציפיסטית” בהקשר הרלבנטי לפטור מגיוס. המשיבים הדגישו, כי הפטור משירות בטחון מטעמים שבמצפון הוא חריג המופעל בצמצום רב, והיקף התערבותו של בית משפט זה בשיקול-דעתה של הוועדה הוא צר, וביתר שאת במקרה הנוכחי, משעניינו של העותר נדון על ידי הוועדה פעמיים, ובהרכבים שונים.

6. ביום 30/11/2009 התקיים דיון בעתירה. בדיון הרחיבו הצדדים את התייחסותם למשמעותו והיקף התפרשותו של מושג ה”פציפיזם”, העשוי להקנות פטור משירות בטחון מטעמים שבמצפון, והוגש חומר עיוני בנושא זה. בתום הדיון, ובעקבות נכונות שהביעה המדינה למצוא פתרון מעשי לשיבוצו של העותר בסוג שירות בטחון שיהלום את השקפותיו, הורינו לצדדים לפעול למציאת “פתרון במישור המעשי לשילובו של העותר במסגרת שירות במשטרה, המנותק ככל האפשר מהמסגרת הצבאית, אשר יהא תואם את השקפת עולמו, ובד בבד יממש את חובתו לשרת בשירות בטחון”. מועד גיוסו של העותר נדחה עד להחלטה אחרת.

ביום 31/12/2009 הודיעו המשיבים, כי לעותר נקבע ראיון בפני גורמי משטרה, על מנת לבחון את מידת התאמתו לתפקידים שונים; כי העותר ביקש להגיע לראיון זה בליווי באת-כוחו, ומשבקשתו זו לא נענתה – לא התייצב לראיון. לאור זאת, כך נמסר, סוכלה האפשרות לבחון שיבוץ אפשרי של העותר במסגרת משטרתית. בתגובה טען העותר, כי ראוי היה לאפשר לו להיות מיוצג בראיון שנקבע לו במשטרה. כן הוסיף, כי מאז הדיון בבית המשפט התברר לו, כי המסגרת הקיימת של שירות במשטרה כרוכה בגיוס וטירונות בצה”ל ובכפיפות ארגונית לצה”ל. ב”השלמת טיעון” שהגיש העותר ביוזמתו, טען עוד כי הזכות לסרב לשרת שירות צבאי מוכרת במשפט הבינלאומי. כן נטען, תוך התייחסות לסדרת מאמרים אקדמיים מן העת האחרונה, כי על מנת לקיים במלואם את זכויותיהם של המתנגדים לשירות בטחון מטעמי מצפון, לא ניתן להסתפק בשיבוצם לשירות בתפקיד עורפי, במסגרת צבאית, אלא יש לאפשר להם – ולעותר בפרט – לשרת שירות אזרחי מובהק במקום שירות בטחון. בסיכום טענותיו, מבקש העותר כי יותר לו “למלא את חובו לחברה על דרך שירות לאומי”.

 

דיון והכרעה

7. סוגיית הפטור משירות בטחון על רקע טעמים שבמצפון אינה חדשה עמנו. לאורך השנים, התמודדה ההלכה הפסוקה עם סוגיה זו, ונתגבשו במסגרת התמודדות זו אמות-מידה שנועדו לצקת תוכן לסמכות הפטור הנתונה לשר הבטחון. אמות-מידה אלה יושמו לאורך הקו על מבקשי פטור מטעמי מצפון. מסגרת השיקולים והאינטרסים הנוגדים, הכרוכים בהפעלת סמכות זו, התבהרה בהרחבה בפסיקת בית המשפט העליון, והוטמעה בדרכי פעולתם ושיקוליהם של ועדת הפטור והגורמים המוסמכים למתן הפטור.

אין עילה לפתוח במסגרת עתירה זו דיון מחודש ברבדיה המושגיים של סוגיית הפטור מטעמי מצפון, ועניינו של העותר צריך להידון בהתאם לאמות-המידה הקיימות, כפי שעוצבו בהלכה הפסוקה, וכפי שהן מוחלות על כלל חייבי הגיוס, המבקשים פטור משירות צבאי מטעמי מצפון (השוו: בג”צ 8771/08 ארלנק נ’ שר הבטחון, פסקה 4 לפסק דינו של השופט גרוניס (31/03/2009) (להלן: פרשת ארלנק)).

לצורך ענייננו, ראוי לסקור בקצרה את הרובד הנורמטיבי של סוגיית הפטור מטעמי מצפון, ולבחון האם אמות-המידה המדריכות את שיקוליו של הגורם המוסמך הופעלו כראוי ובסבירות בעניינו של העותר.

 

הרובד הנורמטיבי

8. סמכותו של השר לפטור “יוצא-צבא” משירות בטחון נטועה בסעיף 36 לחוק שירות בטחון, שזו לשונו:

“סמכות לפטור משירות ולדחות שירות

שר הבטחון רשאי בצו, אם ראה לעשות כן מטעמים הקשורים בהיקף הכוחות הסדירים או כוחות המילואים של צבא-הגנה לישראל, או מטעמים הקשורים בצרכי החינוך, ההתיישבות הבטחונית או המשק הלאומי, או מטעמי משפחה או מטעמים אחרים –

(1) לפטור יוצא-צבא מחובת שירות סדיר, או להפחית את תקופת שירותו;

(2) לפטור יוצא-צבא מחובת שירות מילואים לתקופה מסויימת או לחלוטין;

(3) לפי בקשת יוצא-צבא או מיועד לשירות בטחון שאינו יוצא-צבא, לדחות בצו, לתקופה שיקבע בו, את מועד ההתייצבות שנקבע לאותו אדם לפי חוק זה לרישום, לבדיקה רפואית או לשירות בטחון או להמשך שירות זה אם כבר החל בשירות” (ההדגשה לא במקור).

הדיבור “מטעמים אחרים” ברישא לסעיף זה מקיף, בין היתר, טעמים שיסודם בהתנגדות מצפונית של יוצא-הצבא לשירות (בג”צ 2700/96 ברנובסקי נ’ שר הבטחון (29/04/1996); בג”צ 1380/02 בן-ארצי נ’ שר הביטחון, פ”ד נו(4) (2002) 476, 477). מכוחה של הוראה זו רשאי השר, לפי שיקול דעתו, לפטור מועמד לשירות בטחון מן השירות מטעמים שבמצפון. סמכות זו הואצלה, כפי שנזכר, לגורמים שונים, וביניהם משיב 2 (סעיף 54(א) לחוק שירות בטחון). ועדת הפטור הוקמה בשנת 1995, והיא מסייעת לגורמי הצבא בכל הקשור בהפעלת סמכות הפטור הקבועה בסעיף 36, לגבי פלוני המבקש פטור משירות בטחון מטעמים שבמצפון.

9. ההלכה הפסוקה עסקה בשאלה מהן הנסיבות שבהן ראוי לעשות שימוש בסמכות מתן הפטור משירות בצה”ל מטעמי מצפון. כרוכים בכך היבטים העוסקים ביחס בין סרבנות שירות מטעמי מצפון לבין החוק והסדר החברתי הנוהג; כיצד ראוי לגשר על הפער בין ציוויי החוק לבין צו מצפונו של היחיד, וכיצד ניתן לאזן בין מחוייבותו המוסרית של הפרט, לבין עקרונות היסוד של שלטון החוק, וחובת השוויון בנטלי האחריות האזרחית המוטלים על כל אזרח במדינה.

10. הסדר החברתי בחברה בנוי על רעיון של חיים משותפים המתבססים על שותפות שוויונית של אזרחי המדינה בנטל האחריות והחובות האזרחיות, ובהן – השירות הצבאי. במיוחד כך הדבר במדינה המצויה ביחסי עוינות עם שכנותיה, שהשירות הצבאי במסגרתה הוא ענין שבחובה לכל אדם צעיר המגיע לגיל גיוס, כחלק ממכלול החובות האזרחיות החלות עליו. פטור מגיוס מטעמי סרבנות מצפון יוצר פער ניכר בין כלל האזרחים, חייבי השירות, לבין מי שצו מצפונו מביא לכך שהוא פטור מנטילת חלק שוויוני במעמסה הבטחונית המוטלת על החברה, שהיא אחת המעמסות הכבדות המוטלות על האזרח הישראלי, ואף כרוכה בסיכון חיים. שולי ההכרה החברתית באפשרות הגישור בין צו המצפון האישי לבין חובת הנשיאה השוויונית בנטל השירות הצבאי הם מטבעם צרים, בשל היות הסרבנות מטעמי מצפון חריג לכלל ההחלה השוויונית של מערכת החובות האזרחיות החלה על כלל אזרחי המדינה. יסוד השוויון עומד בתשתית הקמתו של צה”ל; הוא כוח המלכד את החברה והצבא; הוא חלק מתפיסה חוקתית רחבה של המשטר הרואה בשותפות-הגורל הקיומית את החישוק המאחד בין כל פלגי החברה. השוויון הוא ערך יסוד בגיוס לצה”ל, והוא ערך יסוד במבנה הצבא פנימה, כפי שראה זאת ד’ בן גוריון בעיני רוחו כשהציג בפני הכנסת את חוק שירות בטחון, ה’תש”ט-1949 (דברי כנסת 2 (תש”ט) 1338):

“רק הצבא יכול וצריך לשמש גורם מלכד ומעלה בעיצוב דמותו החדשה של העם והקלטותו הנאמנה בתרבות ובחברה החדשה הנוצרת במדינת-ישראל …

מן ההכרח שהצבא יושתת על האחווה הלוחמת. הצבא הוא בימינו המסגרת היחידה במדינה, שבו נעלמות כל המחיצות העדתיות, המפלגתיות, המעמדיות והאחרות, כל חייל שווה לחברו במעמדו, בזכויותיו, במזונותיו, בשיכונו, במדיו. אחווה זו אסור שתהיה פורמאלית וחיצונית בלבד, אלא יש למלא אותה תוכן חיובי תרבותי, אחווה של ייעוד ותפקיד, אחווה של התעלות חברתית ותרבותית.”

לתחומו הצר והמוגבל של החריג תורמים גם צרכי הבטחון עצמם, המחייבים הרחבה של היקף יוצאי-הצבא הנוטלים חלק במשימת הבטחון, וחותרים להצר ככל הניתן את היקף ההגבלות המוטלות על הגיוס לצה”ל.

11. הדין מכיר בטעמי מצפון כעילה להחרגה מכלל חובת הגיוס לצה”ל בגבולות צרים ביותר, המוגדרים בקפידה רבה. הוא אינו ניתן בנקל להגמשה ולהרחבה בשל טיבו, המוציא את הפרט מן הכלל בתחום חיים שבו הכלל נושא בנטל האחריות הקיומית של החברה בישראל. ההכרה בטעמי מצפון כעילה לפטור משירות בטחון נובעת מהיות חופש המצפון ערך חוקתי מוכר במשפט בישראל, הנגזר ממושג כבוד האדם וחירותו. ההסדר המשפטי, הנכון להכיר בהחרגת היחיד מן הכלל, הוא תוצר של איזונים מורכבים בין צרכי הסדר החברתי, הבנוי על שיתוף שוויוני של כלל בני החברה בנטל הקיום הבטחוני, לבין התחשבות בפרט החריג, שצו מצפונו מוציא אותו מן הכלל. מלאכת האיזונים קשה במיוחד בחברה הנאבקת על בטחונה, ושרויה בהתמודדות קיומית מתמדת. “שולי ההכרה האפשרית בהחרגת היחיד מן הכלל בחברה החיה ופועלת בעיתות חירום, הם מטיבם צרים מאד, שאם לא כן, הסדר החברתי ושלטון החוק עלולים להתערער, ואת מקומו של ההליך הדמוקרטי עלולה לתפוס אנרכיה. ההכרה בטעמי המצפון של היחיד כעילה לפטור משירות חובה בצה”ל מוגדרת אף היא במסגרת המשפט כפרי איזונים בין אינטרס הכלל לבין כיבוד הכרתו של היחיד” (בג”צ 2383/04 מילוא נ’ שר הבטחון, פ”ד נט(1) (2004) 166, 174-175 (להלן: פרשת מילוא)).

12. במסגרת האיזונים בין אינטרס הכלל לצרכיו של היחיד, ולצורך הפעלת סמכות הפטור משירות בצה”ל מטעמי מצפון, התגבשה בהלכה הפסוקה אבחנה בין סרבנות מצפון מלאה לבין סרבנות מצפון סלקטיבית. אבחנה זו נדונה בבג”צ 734/83 שיין נ’ שר הבטחון, פ”ד לח(3) (1984) 393, 402-403 (להלן: פרשת שיין) ובבג”צ 4062/95 אפשטיין נ’ שר הבטחון (26/07/1995), פסקה 2. היא עמדה לבחינה נוספת בבג”צ 7622/02 זונשיין נ’ הפרקליט הצבאי הראשי, פ”ד נז(1) (2002) 726 (להלן: פרשת זונשיין). בפרשה זו, נפרשו בהרחבה השיקולים השונים הכרוכים בסוגיית הפטור, הכורכים עימם צורך באיזון עדין בין שיקולים מתחרים, שעיקרם – חופש המצפון מחד, וערך השוויון, והסלידה מהפלייה בין דם לדם, וכן שיקולי בטחון, מנגד. לצורך כך נותחה מדיניות הרשות המוסמכת, המבחינה בין סרבנות מלאה לסרבנות סלקטיבית. הסרבנות הכללית לשרת בצבא הוגדרה כסרבנות שאינה מותנית בכל תנאי, ועיקרה בהתנגדות פנימית בסיסית של האדם לכל שימוש בכוח באשר הוא, בכל זמן, בכל מקום, ובכל תנאי. היא נעוצה בטעמים שבמצפונו של היחיד, המנותקים מהקשר נקודתי, מקומי או עיתי של שימוש בכוח. לסרבנות הכללית מטעמי מצפון אין קשר לטיב השירות הצבאי, למדיניות הצבא, לעיתוי השירות או למקום השירות. אין משמעות לנתוני השעה, המקום והזמן (פרשת מילוא, בעמ’ 180). שונה הדבר בסרבנות סלקטיבית, שהיא “סרבנות על תנאי”. היא מתנה את השירות הצבאי בקיומם של תנאים מסוימים, ובכלל זה התנגדות למדיניות הצבא ככלל, לשירות באזור מסוים, בזמן מסוים, או לביצוע פעולות מסוימות במסגרת השירות (פרשת שיין, שם; פרשת זונשיין, שם). סרבנות סלקטיבית לשירות צבאי עשויה להתבטא גם בהתייחסות המאבחנת בין דרכים שונות של שימוש בכוח ממסדי במערכות שלטוניות שונות, המופקדות על הסדר והבטחון המדינתי.

חברתי, השופטת חיות, בחוות דעתה בעתירה זו מצביעה על אבחנה אפשרית בין סוגי סרבנות סלקטיבית ומערכות האיזונים הנדרשות בגינן. לגישתה, אפשר שסרבנות סלקטיבית בעלת אופי אידיאולוגי מצריכה איזונים שונים מזו שעניינה טמון במניע אחר, כמו בענייננו כאן – סרבנות להשתתף בפעילות צבאית, תוך הכרה בלגיטימיות של הכח במסגרת משטרתית.

לגישתי, עיקרה של האבחנה בין סרבנות מצפון כללית לבין סרבנות מצפון סלקטיבית נעוץ בעצם קיומו של שוני בהתייחסות האדם לשימוש בכח ממסדי באשר הוא, במובנו הרחב של מושג זה. בעוד הסרבנות המלאה מתאפיינת בשלילה טוטלית של השימוש בכח, הסרבנות הסלקטיבית מציבה תנאים לשימוש בכח. בעוד הסרבנות המלאה היא חד משמעית וחד-ערכית, לסרבנות הסלקטיבית פנים הרבה, כמגוון האפשרויות לשלילה “על תנאי” של השימוש בכח באשר הוא. המדיניות המוציאה את הסרבנות הסלקטיבית באשר היא מגדר המצבים המצדיקים מתן פטור משירות מטעמי מצפון אינה מתמקדת באופיים ובטיבם של התנאים המקימים את הסרבנות על תנאי, אלא בנויה על ההנחה כי חובות השוויון בנטל השירות הצבאי וצרכי הבטחון אינם מצדיקים מתן פטור אלא במקום שבו שלילת הכח היא אמיתית וטוטלית ללא סייג. מצבים אחרים של שלילה מסוייגת – ויהא הסייג אשר יהא, בין אידיאולוגי, ובין אחר – אינם נכנסים לגדרו של הפטור. מדיניות זו של צמצום מירבי של גדרו של הפטור מטעמי מצפון הולמת ומתיישבת עם הערכים החוקתיים בשטתנו, ועם צרכי הבטחון והקיום של החברה בישראל.

13. המדיניות הנקוטה על ידי הרשות הציבורית, המאפשרת, בנסיבות מסוימות, מתן פטור משירות בטחון מטעמי סרבנות מצפון כללית, אך שוללת פטור מטעמי סרבנות סלקטיבית, הוכרה על ידי בית משפט זה כמדיניות סבירה המאזנת בצורה ראויה בין הערכים הנוגדים הפועלים בסוגיה זו. את השיקולים לכך פירט הנשיא ברק בפרשת זונשיין:

“… לא הרי סירוב לשרת בצבא מטעמים של המצפון ה’מלא’ כהרי סירוב לשרת בצבא מטעמים של מצפון סלקטיבי. אכן, משקלה של הכף הנוטה כנגד הכרה בסרבנות המצפון היא כבדה בסרבנות המצפון הסלקטיבית הרבה יותר מאשר בסרבנות המצפון ה’מלאה’. החומרה שבמתן פטור מקיום חובה המוטלת על הכול בולטת לעין. תופעת הסרבנות המצפונית הסלקטיבית היא מטבעה רחבה מזו ה’מלאה’, והיא מעוררת במלוא העוצמה את תחושת ההפליה בין ‘דם לדם’. אך מעבר לכך: יש לה השלכות על שיקולי הביטחון עצמם, שכן עניין לנו בקבוצה שיש לה נטייה לגדול. מעבר לכך, בחברה פלורליסטית כשלנו, ההכרה בסרבנות המצפון הסלקטיבית עשויה לרופף את החישוקים המחזיקים אותנו כעם. אתמול ההתנגדות היתה לשרת בדרום לבנון. היום ההתנגדות היא לשרת ביהודה והשומרון. מחר ההתנגדות תהיה להסרת מאחזים אלו או אחרים באזור. הצבא של העם עשוי להפוך לצבא של עממים המורכבים מיחידות שונות שלכל אחת מהן תחומים שבהם מותר לה לפעול מצפונית, ותחומים אחרים שבהן נאסר עליה מצפונית מלפעול. בחברה מקוטבת כשלנו זהו שיקול כבד משקל” (שם, בעמ’ 734).

14. האבחנה בין סרבנות מצפון מלאה, המצדיקה בנסיבות מסוימות מתן פטור משירות בטחון, לבין סרבנות סלקטיבית, שאינה מצדיקה זאת, הוכרה כמדיניות העומדת במבחן הסבירות והמידתיות, והיא מוחלת כענין של שיטה לאורך השנים. היא יושמה גם על נשים יוצאות-צבא, ככל שמדובר בטעמי מצפון שעניינם אינו קשור בדת, מסורת או מנהגי עדה (פרשת מילוא, שם; פרשת ארלנק, שם). במסגרת האיזון המורכב בין השיקולים הנוגדים, נדרשת הקפדה יתירה בסיווג סרבנות מצפון כסרבנות מלאה המצדיקה מתן פטור, הנתפסת כחריג נדיר לחובת הגיוס נוכח שיקולי הנגד רבי-העוצמה הפועלים כנגד שחרור אדם משירות בטחון.

 

מן הכלל אל הפרט

15. בשוקלה את שאלת הפעלת סמכות הפטור משירות בטחון מטעמי מצפון ביחס למבקש פטור, על ועדת הפטור לבחון שני היבטים: האחד – האם סרבנות המצפון הנטענת על ידי המבקש היא כנה ואמיתית, או שמא היא כסות למניעים שיסודם אינו בסרבנות מצפון אלא בטעמים אחרים; השני – האם טעמי הסרבנות לגופם הם מסוג הטעמים המצדיקים מתן פטור משירות בטחון מטעמי מצפון.

שיקול-הדעת הנתון לרשות המוסמכת בהפעלת סמכות מתן הפטור הוא רחב, ולפיכך התערבות שיפוטית בשיקול-דעת זה היא נדירה, ושמורה אך למצבים בהם ארעה חריגה קיצונית מכללי המשפט הציבורי, ובכלל זה, מדרישת הסבירות המינהלית.

16. בענייננו, הוועדה ניתחה את בקשתו של העותר על פי שני מסלולי בחינה אלה.

במישור הבחינה הראשון, היא התרשמה, כי השקפתו ההומניסטית של העותר היא אמיתית וכנה, וכי התנגדותו לשימוש בכוח על ידי הצבא אינה מונעת ממניעים זרים. יש לציין במאמר מוסגר, כי התרשמות הוועדה הראשונה במישור זה היתה אחרת, אך החלטתה אינה זו העומדת לביקורת בפנינו. לחיזוק התרשמותה של הוועדה מכנות סרבנותו של העותר ניתן להוסיף, כי פעולות ההתנדבות השונות לעזרה לנזקקים, שהעותר התגייס לביצוען, ואורח חייו לאחר עזיבתו את הישיבה, המוקדש לענינים שבטובת הכלל ולעזרה לחלש ולנצרך, משתלבים באופן הרמוני בהשקפת עולמו ההומניסטית, ומביאים אותה לכלל מימוש בחיי היומיום.

אשר למישור הבחינה השני, שעניינו בטעמי הסרבנות לגופם, התמונה מורכבת יותר. העותר הביע בפני הוועדה התנגדות ברורה לשרת בצבא, בשל השימוש בכוח ובאלימות, שלטענתו, מאפיינים את פעולותיו. אולם בה בעת, בגישתו הכנה והישרה, הוא הביע הבנה והסכמה לשימוש בכוח כדי למנוע פגיעה בחפים מפשע (עמ’ 3 לפרוטוקול הדיון), ולכך כי יש מקום לקיום כוחות משטרה לצורך הגנה על הציבור והסדר הציבורי. הוא תיאר את המשטרה כגורם חיובי, הגם שהשירות בה עלול להיות כרוך לעתים בשימוש בכוח (עמ’ 4 לפרוטוקול הדיון). הוא אף הביע נכונות עקרונית לשרת במשטרה בתפקידים מסוימים, ככל שהשירות בה לא יהיה קשור לשירות צבאי.

הוועדה התרשמה, כי השקפת עולמו ההומניסטית של העותר אינה מונעת ממנו, מכל וכל, לשרת שירות בטחון. ואמנם, הוועדה עצמה הציעה לו לשרת ב”שירות מוכר” המתאים להשקפתו, אך הוא סירב.

17. בגישתה, הפעילה הוועדה, למעשה, את האבחנה המקובלת בין סרבנות מצפון מלאה לסרבנות מצפון סלקטיבית, בזהותה בגישתו של העותר סלקטיביות ביחס לדרכי השימוש בכוח על פי מטרותיו ועל פי המערכות המפעילות אותו. ואמנם, אבחנה בין שימוש בכוח בידי הצבא לבין שימוש בכוח בידי המשטרה, והבעת נכונות לשרת במשטרה, ובלבד שהשירות לא יהיה קשור בדרך כלשהי לשירות הצבאי, מבטאות גישה מצפונית מותנית, המבחינה בין כוח לכוח, ומציבה תנאים לשירות כזה ולא אחר, שכמוהם כסרבנות סלקטיבית התלויה בדבר, ומותנית בתנאים מוקדמים.

האבחנה בין סרבנות מצפון מלאה לסרבנות מצפון סלקטיבית משקפת גישה שנועדה לצמצם ולהגביל את החרגת היחיד מן הכלל בחברה (בג”צ 1026/02 מלנקי נ’ שר הבטחון, פ”ד נט(3) (2004) 56 (להלן: פרשת מלנקי), 61). היא נועדה לאתר את סרבנות המצפון המלאה, שהיא בלבד עשויה להצדיק פטור משירות, בהתבססה על שלילה קטגורית, כוללת ובלתי-מותנית של כל שימוש בכוח, מכל סוג שהוא, ובאשר הוא. הגדרה זו אינה מתאימה למי שמבחין בין כוח לכוח, גם אם הכוח האחר אינו במסגרת הצבא אלא במערכת שלטונית אחרת, המופקדת על שמירת הסדר והבטחון הפנימי במדינה (פרשת מלנקי, בעמ’ 58, 63; דני סטטמן “הרהורים ביקורתיים על הפטור משירות צבאי מטעמי מצפון” עיוני משפט לא(3) (2009) 669, 677, 679-680; כן ראו: דוד אנוך “עוד על הפטור משירות צבאי מטעמי מצפון: תגובה לדני סטטמן” עיוני משפט לא (2009) 709; דני סטטמן “אוטונומיה, מצפון ופטור מחוקים בעלי תחולה כללית: תשובה לדוד אנוך” עיוני משפט לא (2009) 741).

החלטת הוועדה, לפיה על יסוד הנתונים שהונחו בפניה, אין בקשת הפטור של העותר עומדת במבחן סרבנות המצפון המלאה, כמשמעותה על פי אמות-המידה שהתגבשו לצורך הפעלת סמכות הפטור, נשענת, אפוא, על בסיס מוצק, ומתיישבת עם כללי הפעלת שיקול-הדעת הראוי על פי עקרונות המשפט הציבורי. אין מקום להתערב בה ולשנותה.

18. יוער, כי לפנים משורת הדין, צעדה הוועדה צעד נוסף לכיוונו של העותר, כאשר הציעה לשלבו ב”שירות מוכר”, והמדינה מצידה ניאותה לאפשר את שיבוצו בתפקיד במשטרה, אלא שהוא דחה הצעות אלה.

יש לציין, במאמר מוסגר, כי המושג “שירות מוכר” מוגדר בסעיף 26א לחוק שירות בטחון, ויישום ההגדרה טעון הסדרה בצווים של שר הבטחון. הצווים מתייחסים לשירות שאינו מבצעי ביחידות צבאיות, ולפעילויות נלוות במשרד הבטחון ובמשרד ראש הממשלה וביחידות סמך שלהם (השוו: צו שירות בטחון (שירות מוכר לתכלית בטחון), ה’תשס”ו-2006 (ק”ת התשס”ו, 6500, בעמ’ 1000); צו שירות בטחון (שירות מוכר לתכלית בטחון (הוראת שעה), ה’תשס”ח-2008 (ק”ת התשס”ח, 6694, בעמ’ 1142)). כן הוצא צו שירות בטחון (שירות מוכר להשגת יעדים בטחוניים-לאומיים) (הוראת שעה), ה’תש”ע-2009 (ק”ת התש”ע, 6824, בעמ’ 110). בצו זה הורחב יישום ה”שירות המוכר” גם לפעילויות שונות בתחום החינוך, הבריאות והעלייה והקליטה.

19. אין מקום, אפוא, להתערבותנו בהחלטת המשיבים שלא להעניק לעותר פטור משירות בטחון. מדיניות הפטור יושמה כהלכה בעניינו, ולפיכך דין העתירה להידחות.

20. חרף דחיית העתירה, דומה שטוב יעשו המשיבים אם ישקלו את אפשרות שיבוצו של העותר במסלול שירות העשוי, על פי טיבו, להקל על השתלבותו של העותר, ברוח הצעותיהם מן העבר.

העתירה נדחית. צו הביניים מבוטל בזה.

בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.

 

השופטת א’ חיות:

 

1. אני מצטרפת לדעתה של חברתי, השופטת א’ פרוקצ’יה, כי דין העתירה להידחות, אך דרכי אל אותה המסקנה שונה במעט. חברתי סבורה כי יש לסווג את העותר כסרבן מצפון סלקטיבי, וזאת בשל גישתו המבחינה בין שימוש בכוח על-ידי המשטרה ובין שימוש בכוח על-ידי הצבא ובשל נכונותו לשרת במשטרה ובלבד שאותו שירות לא יהיה קשור בדרך כלשהי לשירות צבאי. גישתו זו של העותר יש בה לדעת חברתי משום סרבנות מצפון מותנית ה”מציבה תנאים לשירות כזה ולא אחר, שכמוהם כסרבנות סלקטיבית התלויה בדבר ומותנית בתנאים מוקדמים”. על-כן, ראתה חברתי להחיל על עניינו של העותר את ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה בעניין סרבנות מצפון (בג”צ 7622/02 זונשיין נ’ הפרקליט הצבאי הראשי, פ”ד נז(1) (2002) 726 (להלן: עניין זונשיין)), לפיה סרבנות מצפון סלקטיבית להבדיל מסרבנות מצפון מלאה, אינה מצדיקה מתן פטור משירות צבאי.

2. מקובלת עליי עמדת חברתי לפיה הגישה שמציג העותר הינה סרבנות מצפון מותנית, אלא שסרבנות המצפון המותנית או הסלקטיבית בה דנה פסיקתו של בית משפט זה עד כה, שונה מן הסרבנות שבה נוקט העותר שבפנינו ועל-כן יש לבחון האם הטעמים שעמדו ביסוד שלילת הפטור לאותם סרבנים סלקטיביים בהם דנה הפסיקה יפים גם לצורך שלילת הפטור מן העותר דנן. ודוק: מדובר אך באותם פסקי-דין הבוחנים את עילת הפטור בהיבט הענייני ולא במקרים אחרים אשר נדונו בפסיקה בהם, שלא כבענייננו, לא שוכנעה הוועדה ולא שוכנע בית המשפט בכנות טעמיו של המבקש או בכך שהוא מונע בהתנגדותו אך ורק מטעמים שבמצפון (למקרים מסוג זה ראו למשל: בג”צ 2700/96 ברנובסקי נ’ שר הביטחון (29/04/1996); בג”צ 4062/95 אפשטיין נ’ שר הביטחון (26/07/1995); בג”צ 1380/02 בן-ארצי נ’ שר הביטחון, פ”ד נו(4) (2002) 476; בג”צ 3238/04 בן-ארצי נ’ שר הביטחון (01/06/2005); בג”צ 8771/08 ארלנק נ’ שר הביטחון (31/03/2009)).

3. הפסיקה הנוגעת להיבט הענייני של הסרבנות הסלקטיבית עסקה במי שביקשו שלא ליטול חלק בזמן נתון ובמקום נתון בביצוע המדיניות של השלטון על-ידי המערכת הצבאית, בשל כך שהיא סותרת את תפישת העולם הפוליטית-אידיאולוגית שלהם. כך, בבג”צ 734/83 שיין נ’ שר הביטחון, פ”ד לח(3) (1984) 393 (להלן: עניין שיין) נדחתה בקשתו של העותר להכריז על בטלות גיוסו מאחר ש”השקפתו המצפונית [היתה] כי שהיית צה”ל בלבנון אינה חוקית ואינה עולה בקנה אחד עם מושגים יסודיים של הצדקת פעולת לחימה” (שם, 395; ראו גם בג”צ 630/89 מכנס נ’ הרמטכ”ל (17/10/1989)). בעניין זונשיין נדון סירובם של מי שזומנו לשירות מילואים בשטחים המוחזקים (וראו סרבנות מאותו נימוק בבג”צ 470/80 אלגזי נ’ שר הביטחון (23/09/1980) הנזכר בעניין זונשיין). העותרת בבג”צ 2383/04 מילוא נ’ שר הביטחון, פ”ד נט(1) (2004) 166, אף היא ביקשה פטור משירות ביטחון “נוכח התנגדותה למדיניות צה”ל בשטחים, העומדת בסתירה לאידיאולוגיה ההומנית-מוסרית שלה” (שם, 170), ובבג”צ 1026/02 מלנקי נ’ שר הבטחון, פ”ד נט(3) (2004) 56 (להלן: עניין מלנקי), 58, 63, מדובר היה בעותר אשר ביקש פטור משירות ביטחון בעיקר כביטוי למחאה על מדיניותה של מדינת ישראל בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובשל התנגדותו ליטול חלק ביישומה של מדיניות זו [ההדגשות בציטוטים שלעיל הוספו – א.ח.].

הטעמים אשר בגינם סבר בית המשפט כי אין להיעתר לבקשות הפטור של סרבנים מסוג זה, קובצו בעניין זונשיין מפי הנשיא ברק (ראו פיסקה 16 לפסק-הדין בעניין זונשיין המצוטטת בפיסקה 13 לפסק-דינה של חברתי). הנשיא ברק התייחס בהקשר זה להיקפה הרחב יחסית של תופעת הסרבנות הסלקטיבית, לנטייתה להוסיף ולהתרחב ולכך שהכרה בה על דרך מתן פטור משירות צבאי “יש לה השלכות על שיקולי הביטחון עצמם” והיא אף “מעוררת במלוא העוצמה את תחושת ההפליה בין ‘דם לדם'”. עוד צויין כי “ההכרה בסרבנות המצפון הסלקטיבית עשויה לרופף את החישוקים המחזיקים אותנו כעם” וכי “בחברה מקוטבת כשלנו זהו שיקול כבד משקל”. קושי נוסף שעלה בעניין זונשיין נעוץ בכך ש”היכולת להבחין בין הטוען בתום-לב לסרבנות מצפונית לבין המתנגד למדיניותה של ממשלה או של כנסת היא קטנה יותר בסרבנות הסלקטיבית, שכן קו הגבול בין ההתנגדות למדיניות זו או אחרת של המדינה לבין הסירוב המצפוני להגשים מדיניות זו הוא דק, ולעיתים דק מדק” ומכך נובע קושי נוסף בשל העובדה ש”היכולת לנהל מערכת מינהלית שתפעל ללא הפליה ומשוא פנים היא סבוכה ביותר”. לבסוף הודגש כי ההכרה בסרבנות הסלקטיבית מעוררת חשש לפגיעה באחדותה וביציבותה של המערכת הצבאית עצמה, באשר “הצבא של העם עשוי להפוך לצבא של עממים המורכבים מיחידות שונות שלכל אחת מהן תחומים שבהם מותר לה לפעול מצפונית, ותחומים אחרים שבהם נאסר עליה מצפונית מלפעול” (שם, 737).

השופטת (כתוארה אז) ד’ ביניש הוסיפה והדגישה בעניין זונשיין כי:

“חילוקי הדעות המדיניים בחברה הישראלית נוגעים בקצות העצבים הרגישים ביותר של החברה ושל רבים מיחידיה. החברה בישראל מאופיינת במחלוקות אידיאולוגיות עמוקות, ובהן גם מחלוקות המבססות עצמן על טעמים מצפוניים ועל טעמים שבאמונה דתית. חילוקי דעות אלה מצויים בדרך-כלל בתחום הלגיטימי של חברה דמוקרטית פתוחה ופלורליסטית. החברה יכולה לעמוד במחלוקות אלה כאשר הן באות לידי ביטוי תוך שימוש בכלים שהחברה הדמוקרטית הנהיגה.

סירובם [של העותרים] לשרת עתה מכוון כנגד שירות בשטחים המוחזקים בידי צה”ל עקב הצעדים הננקטים שם בתקופת הלחימה בטרור. השאלות המתעוררות עקב המלחמה בטרור הן בלב מחלוקת פוליטית חריפה. מחלוקת זו אם תתנהל בתוך הצבא, עלולה לפגוע בו פגיעה קשה וממשית” (שם, 739).

4. העותר שבפנינו מתנגד כזכור לכל זיהוי אפשרי בינו ובין הצבא ובשל גישתו זו אף הביע התנגדות לשירות במשטרה, משהתברר לו כי הדבר כרוך בגיוס וטירונות בצה”ל ובכפיפות ארגונית לצבא. אין מדובר, אפוא, בעותר אשר מבקש פטור בשל טעמים פוליטיים-אידיאולוגיים ובשל הסתייגות מפעילות הצבא בזמן ובמקום כזה או אחר (דוגמת המקרים שנדונו בפסיקה הנזכרת לעיל). אין מדובר גם בעותר אשר ניתן לאפיין את התנהלותו כמה שמכונה “מרי אזרחי”

(Civil Disobedience)

(ראו עניין מילוא, 179). מדובר בהתנגדות כללית ואישית של העותר לשירות כלשהו בצבא מטעמי מצפון. על-כן, קשה לומר שהטעמים אותם פירטנו לעיל ואשר הצדיקו במקרים הנ”ל את שלילת הפטור, יפים כולם גם לעניינו של העותר. כך, למשל, משהעותר אינו מבסס את בקשתו על טעמים אידיאולוגיים-פוליטיים הנוגעים לחילוקי הדעות בחברה הישראלית, קשה לומר כי מתן הפטור בנסיבות אלה יפגע “בתקינות ההליך הדמוקרטי של המערכת השלטונית בישראל בקבלת החלטותיה” (עניין שיין, 403-402), או כי מתן הפטור בנסיבות אלה עלול לפגוע פגיעה “קשה וממשית” בחוסנו של הצבא בשל ההכשר הניתן בכך לניהול “מחלוקת פוליטית חריפה” בתוכו.

כפי שכבר צויין, הגישה שהציג העותר ולפיה הוא אינו מתנגד לשימוש בכוח על-ידי מוסדות שלטון שאינם צבאיים – כגון משטרה – לצורך שמירה על הסדר הציבורי וכן לשימוש בכוח לצורך הגנה עצמית פרטית, היא גישה המציבה אותו כפציפיסט מותנה

(Contingent Pacifism),

הדוגל בסרבנות מותנית או סלקטיבית ובכך הוא נבדל מפציפיסט אוניברסאלי או מוחלט

(Universal or Absolute Pacifism),

הדוגל בסרבנות כללית (לאבחנה בין סוגי הפציפיזם השונים, ראו סקירתו של פרופ’

Andrew Fiala

באנציקלופדיה המתוקשבת

Stanford Encyclopedia of Philosophy

תחת הערך Pacifism:

http://plato.stanford.edu/entries/pacifism/;

כן ראו:

Gene Sharp “The Meanings of Non-Violence: a Typology (Revised)” Journal of Conflict Resolution 3 (1959) 41; Guy-Cromwell Field “Some Reflections on Pacifism” Proceedings of the Aristotelian Society, New Series 44 (1943-1944) 43).

אך נוכח השוני הקיים בין העותר ובין הסרבנים הסלקטיביים שבהם עסקה הפסיקה הישראלית עד כה, יש לבחון האם באיזון שבין הזכות לחופש המצפון (הקשורה בקשר הדוק לכבוד האדם, וראו: עניין מלנקי, 60; עניין זונשיין, 733-734) ובין “שיקולי הנגד רבי העוצמה הפועלים כנגד שחרור אדם משירות ביטחון” (כלשון חברתי), קיימים גם במקרה דנן טעמים המצדיקים את שלילת הפטור מן העותר וכפי שיבואר להלן טעמים כאלה אכן קיימים.

5. נראה כי במציאות הישראלית המורכבת לא תמיד נשמרת הפרדה מוחלטת במובן המהותי בין פעילות הצבא – הנדרש לא אחת לבצע פעולות שיטור – ובין פעילות המשטרה – הנדרשת לא אחת לבצע פעולות לחימה, בעיקר בכל הנוגע ללוחמה בטרור (דוגמה מובהקת בהקשר זה נוגעת לפעילותה של יחידת משמר הגבול שבמשטרת ישראל – ראו סעיף 24 לחוק שירות בטחון [נוסח משולב], ה’תשמ”ו-1986 (להלן: חוק שירות בטחון), אשר פעילותה עשויה לעיתים להוות “פעולה לוחמתית” של ממש. ראו והשוו: ע”א 5604/94 חמד נ’ מדינת ישראל, פ”ד נח(2) 498, 505 (2004); ע”א 542/75 עטאללה נ’ מדינת ישראל, פ”ד לא(2) (1977) 552, 554; השוו גם בג”צ 2056/04 מועצת הכפר בית סוריק נ’ ממשלת ישראל, פ”ד נח(5) (2004) 807, 818). לכן ההפרדה אותה ביקש העותר לשרטט בין פעילות צבאית (שהוא אינו מוכן לבצע) ובין פעילות משטרתית (אשר לגביה לא גילה התנגדות) הינה הפרדה הקשה ליישום בארץ והיא אף מעוררת קושי במובן זה שחל לגביה בשל כך אותו הרציונאל העומד ביסוד החשש שהביע בית המשפט בעניין זונשיין, לפגיעה באחדותה וביציבותה של המערכת הצבאית העשויה להפוך “לצבא של עממים המורכבים מיחידות שונות שלכל אחת מהן תחומים שבהם מותר לה לפעול מצפונית ותחומים אחרים שבהם נאסר עליה מצפונית מלפעול” (שם, 737). קושי נוסף, המשותף לסרבנות המותנית שהציג העותר ולסרבנות הסלקטיבית שבה עסקה הפסיקה עד כה, נוגע לתחושת האפליה הקיימת אצל יוצאי צבא החייבים בשירות חובה, נוכח פטור הניתן מטעמי מצפון ליוצאי-צבא דוגמת העותר וניתן להניח כי תחושה זו אף תחריף נוכח העובדה כי טעמי המצפון של העותר מונעים ממנו לשרת ולו ב”שירות מוכר” כמשמעותו בסעיף 26א לחוק שירות בטחון (ובצווים שהוצאו מכוחו: צו שירות ביטחון (שירות מוכר לתכלית ביטחון), ה’תשס”ו-2006 אשר הוארך מכוח צו שירות ביטחון (שירות מוכר לתכלית ביטחון) (הוראת שעה), ה’תשס”ח-2008; וכן צו שירות ביטחון (שירות מוכר להשגת יעדים ביטחוניים-לאומיים) (הוראת שעה), ה’תש”ע-2009). התוצאה היא כי מבקשים דוגמת העותר יופטרו למעשה מכל חובה לתרום את תרומתם בשירות למען המדינה (להבדיל מהתנדבות לשירות לאומי שאינה חובה). על ההשפעה שיש לתוצאה כזו כגורם העשוי “לרופף את החישוקים המחזיקים אותנו כעם” עמד הנשיא ברק בעניין זונשיין והדברים יפים גם לענייננו. במאמר מוסגר יצויין כי עוצמתו של טעם זה עשויה לקהות במעט ככל שתופעל באופן מלא מסגרת חלופית של שירות אזרחי מנדטורי, אשר קווי המיתאר שלה נכללו בסעיף 6 לחוק דחיית שירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם, ה’תשס”ב-2002 (וראו ההתפתחויות שחלו בהקשר זה בבג”צ 6298/07 רסלר נ’ כנסת ישראל (08/09/2009), פיסקה 9), וככל שזו תיושם גם לגבי יוצאי-צבא דוגמת העותר. אולם, לעת הזו אינני סבורה כי האיזון הראוי בין השיקולים הנוגדים הצריכים לעניין מצדיק את העדפת צו מצפונו של העותר כיחיד על פני אינטרסים ציבוריים וחברתיים, ובהם החתירה לנשיאה שוויונית בחובות האזרחיות עימן נמנה נטל השירות הצבאי. לפיכך, אני מצטרפת למסקנתה של חברתי השופטת פרוקצ’יה כי אין למצוא חוסר סבירות בהחלטתו של הגורם המוסמך שלא להיענות לבקשת הפטור שהגיש העותר ואין עילה להתערב בה.

6. הערה נוספת שראיתי להוסיף נוגעת לקביעת תחומיה של “הסרבנות המלאה” אשר יהא בה כדי להקים עילה לפטור על פי סעיף 36 לחוק שירות בטחון. חברתי ציינה כי סרבנות כזו צריכה לנבוע מגישה פציפיסטית הדוגלת בשלילת אלימות:

“שאינה מותנית בכל תנאי ועיקרה בהתנגדות פנימית בסיסית של האדם לכל שימוש בכוח באשר הוא בכל זמן, בכל מקום, ובכל תנאי” (פיסקה 12 לפסק-דינה; ההדגשה הוספה).

בין האסכולות הפציפיסטיות מוגדר פציפיזם מן הסוג שבו מדברת חברתי, כפציפיזם מוחלט והוא הפציפיזם הרדיקאלי ביותר (לדיון בסוג זה של פציפיזם ראו

Merrill-Jay Whitman “Is Pacifism Self-Contradictory?” Ethics 76 (1966) 307).

שורשיו של הפציפיזם המוחלט, אשר הגבול בינו ובין אנרכיזם או “מרי אזרחי” הוא לעיתים קשה לסימון, נטועים בעומק ההיסטוריה ואחד המופעים המקיפים שלו בעת המודרנית קיבל ביטוי בכתביהם של מוהנדס קרמצ’נד (מהטמה) גנדי ומרטין לות’ר קינג ג’וניור אשר פיתחו (כל אחד בקונטקסט הגיאופוליטי שבו פעל ועל יסוד תפישה עקרונית-מוסרית שונה) דוקטרינה שזכתה לכינוי Nonviolence, או “אי-אלימות”, אשר ביסודה עומדת הדחייה של האפשרות להפעיל כל אלימות באשר היא לצורך השגת היעדים שאליהם היא מכוונת (וראו: Fiala, הנ”ל; Sharp, הנ”ל).

דומני כי בשלב זה די אם נאמר כי הפציפיזם המותנה מן הסוג שבו דוגל העותר איננו מצדיק את מתן הפטור. בעניין מלנקי הנזכר לעיל עמד השופט (כתוארו אז) ריבלין על כך שההבדל בין סרבנות סלקטיבית לסרבנות מלאה עשוי לעיתים להיות דק והוא הוסיף בהקשר זה כי:

“… קיימת סקאלה הנמתחת בין סרבנות מלאה, בלתי-מותנית, שביסודה התנגדות מצפונית קטגורית לכל שימוש בכוח באשר הוא, לבין סרבנות סלקטיבית – “סרבנות-על-תנאי” – שעשויה להיות ניזונה מהשקפה פוליטית-חברתית מסוימת או מהתנגדות למדיניות זו או אחרת של המדינה” (שם, 64).

אכן, נוכח האסכולות והתפישות השונות הקיימות בעולם לגבי פציפיזם אין להוציא מכלל אפשרות כי הסרבנות הכללית המקימה עילה לפטור מן השירות הצבאי, תהא סרבנות שאינה מונעת בהכרח על-ידי פציפיזם הממוקם בקצה הסקאלה של מופעי הסרבנות.

מטעמים אלה אני סבורה, כחברתי, כי דין העתירה להידחות.

 

השופט י’ דנציגר:

 

אף אני מצטרף לדעתה של חברתי, השופטת א’ פרוקצ’יה, כי דין העתירה להידחות. יחד עם זאת, ולאחר עיון בחוות דעתה של חברתי, השופטת א’ חיות, אבקש להוסיף את הדברים הבאים: יתכן ויהיו מקרים בהם סרבנות כללית של פלוני מטעמי מצפון שהינה בגדר פציפיזם מותנה, תחייב איזון שונה בין הזכות לחופש המצפון לבין השיקולים הפועלים כנגד שחרור משירות בטחון. באשר למקרה שלפנינו, כאמור בחוות דעתה של חברתי השופטת א’ חיות, איני סבור כי יש בכך כדי לשנות מן התוצאה אליה הגענו.

 

לפיכך, העתירה נדחית.

 

ניתן היום, יז אב ה’תש”ע (28/07/2010).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.