תקציר בג”צ 552/83 שליו (20/02/1984): בית משפט עליון ביטל החלטת בית דין רבני כי בסמכותו לדון בחינוך של הקטין ומקום לימודיו

בג”צ 552/83 שליו נ’ בית הדין הרבני האזורי בירושלים, פ”ד לח(2) 67 (1984)

 

בג”צ 552/83

ר”ע 563/83

בג”צ 552/83

1. רוני שליו

2. נעמה שליו

3. אסנת שליו

נגד

1. בית הדין הרבני האזורי בירושלים

2. עוזיהו שליו

 

ר”ע 563/83:

עוזיהו שליו

נגד

1. אסנת שליו

2. רוני שליו

3. נעמה שליו

 

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[21/09/1983, 4/12/1983, 20/12/1984]

לפני הנשיא מ’ שמגר והשופטים מ’ בייסקי, א’ גולדברג

 

המשיב 2 בבג”צ 552/83 הגיש תביעת גירושין נגד העותרת 3 וכרך בה את עניין מזונותיה של העותרת 3 ואת עניין החזקתן של העותרות 1-2 בנותיהם הקטינות. העותרת 3 פנתה לבית המשפט המחוזי בתביעה נגד המשיב 2 למזונותיה ולמזונות העותרת 1-2, ולקביעת משמורתן וחינוכן. לבקשת המשיב 2 נתן המשיב 1 החלטות – שלא במעמד העותרת 3 – בדבר משמורתן של העותרות 1-2. מכאן העתירה. בית המשפט המחוזי מצדו החליט, בין השאר, כי הוא המוסמך לדון בשאלת מזונותיהן של העותרות 1-2 ובשאלת חינוכן, מכאן בקשתו של המשיב 2 לרשות ערעור שנדונה כערעור. ההליכים בבג”צ ובערעור אוחדו.

 

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) (בעקבות ע”א 8/59 [1]) “ענין הכרוך בתביעת גירושין” – במשמעות סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953 – יכול שיהא עניין, אשר לפי עצם יטיבו וטבעו כרוך בתביעה של גירושין, או כל עניין אחר, ואפילו לאו דווקא עניין של המעמד האישי, אשר בפועל ממש “נכרך” על ידי בן הזוג בתביעת הגירושין הקונקרטית, שהוגשה על-די יריבו לבית הדין הרבני, ואשר הכרעתו דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה.

(2) עניין מזונות האישה אין לראותו במסגרת החלופה הראשונה הנ”ל, ואין הוא כרוך במהותו בגירושין. לפיכך אין הגשת תביעת גירושין על-ידי הבעל לבית הדין חוסמת את הדרך בפני האשה לעשות שימוש בברירה, הניתנת לה בסעיף 4 לחוק, ולהגיש את תביעתה למזונות לבית המשפט המחוזי, שלו סמכות מקבילה.

(3) כריכת עניין המזונות בתביעת הגירושין, שהגיש הבעל לבית הדין הרבני, מחייבת קיומם של שלושה תנאים מצטברים והם: (א) שתביעת הגירושין, אותה הקדים והגיש הבעל לבית הדין הרבני, היא כנה; (ב) שעניין המזונות נכרך בה כדין; (ג) כי כריכת המזונות בתביעת הגירושין אף היא כנה.

(4) (בעקבות ע”א 118/80 [6]) מי שמבקש למנוע דיון בבית המשפט המחוזי, עליו הנטל להוכיח, כי הוגשה תביעה לבית הדין הרבני, וכי נכרך בה עניין המזונות כדין ובאופן כן. מאחר שרק הגשת תביעה בעת תכונות לוואי, כמתואר לעיל, היא שיכולה למנוע התדיינות חוזרת בבית המשפט המחוזי, הרי מי שטוען, כי קיימת מניעה כאמור, עליו הראיה להוכחתו של ההליך על כל תכונותיו החיוניות.

ב.

(1) במקרה דנן, בו קיים פער בין אמונותו הדתית של המשיב 2 לבין השקפת עולמה החילונית של העותרת 3, לא יכול להיות ספק בדבר כנות תביעתו לבית הדין הרבני.

(2) אי-נקיבת הסכום, אותו יהא מוכן המשיב 2 לשלם לעותרת 3 למזונותיה אם טענתו לפטרו מתשלום תידחה, אינה סממן יחיד ובדוק לקביעת העדר כנות הכריכה.

(3) העובדה, כי תביעת המשיב 2 בבית הדין הרבני לא גילתה על פניה עילה סבירה לפטרו מחובותו לזון את העותרת 3, גם היא אינה מבחן שאין בלתו לבדיקת הכנות, ואין היא אלא סימן היכר חיצוני הניתן לסתירה.

ג. (בעקבות ע”א 118/80 [6]) סמכות השיפוט הייחודית של בית הדין הרבני בענייני מזונות שנכרכו בתביעת גירושין, אין בכוחה למנוע מן הילדים לתבוע את אביהם בבית המשפט המחוזי בשמם שלהם.

ד.

(1) דבר החזקת הילדים הוא עניין, אשר לפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעת הגירושין. לפיכך, עניין זה כרוך מהותית ולא דיונית בתביעת הגירושין ואין ספק, כי תביעת גירושין, אף אם אין בה עתירה מפורשת לדון בהחזקת הילדים (להבדיל משאלה שבחינוך שיש לכרכה במפורש), מקפלת בתוכה גם נושא זה, על-כן שאלת כנות הכריכה אינה מתעוררת כלל.

(2) אפילו נחיל את “הלכת הכנות” לעניין החזקת ילדים, הכרוך בתביעת גירושין, הרי לשם ביסוס סמכותו של בית הדין די יהיה לקבוע, שעצם תביעת הגירושין היא כנה, ואין כל צורך לבדוק, אם גם כריכת עניין החזקת הילדים הייתה כנה.

ה. הרשות להחזיק בקטין אינה אלא צמודה למעמד האפוטרופסות, אך חינוכו של קטין ולימודיו עניין הם לשני האפוטרופסים לענות בו, ובהעדר הסכמה ביניהם, על בית המשפט המחוזי לקבוע בעניין זה בהתאם לסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, ה’תשכ”ב-1962 (על-פי הסמכות הנתונה לו בסעיף 78 לחוק זה), ולא בית הדין הרבני הוא מוסמך להכריע במחלוקת.

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 12/09/1983 בבג”צ 552/83 ובקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א’ צ’ בן זמרה) מיום 15/09/1983 בב”ש 670/83. הבקשה נדונה כערעור. העתירה בבג”צ 552/83 נתקבלה. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט. הערעור בר”ע 563/83 נתקבל בחלקו.

 

ה’ ב’ לאונר – בשם העותרת (המשיבות בר”ע 563/83);

מ’ דרורי – בשם המשיב 2 (המבקש בר”ע 563/83).

 

ניתן היום, יז אדר-א ה’תשמ”ד (20/02/1984).