תקציר בג”צ 54/55 רוזנצוייג (19/10/1955): בית משפט עליון פסק כי בית דין רבני אינו מוסמך להטיל “מזונות מעוכבת מחמתו”

בג”צ 54/55 רוזנצוייג נ’ יו”ר ההוצל”פ ירושלים, פד”י ט 1542 (1955)

 

בג”צ 54/55

אריה רוזנצוייג

נגד

יו”ר ההוצל”פ ירושלים ואח’

 

בבית־המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[19/10/1955, 17/07/1955, 08/07/1955, 11/05/1955]

לפני השופטים זילבר, גויטיין, ויתקון

 

חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג־1953 [סה”ח 134, ע’ 165], סעיפים 6, 1.

 

כפיית גט – פסק רבני המחייב את הבעל בתשלום מזונות לאשתו כל עוד לא יתן לה גט פיטורין – פסק רבני המאשים את הבעל בהתנהגות אכזרית כלפי אשתו והמצדיק את תביעתה למתן גט – בסעיף 6 הנ”ל גילה המחוקק את רצונו הברור, שלא להניח את כפיית הגט בידי בתי-הדין הרבניים בלבד – כדי שהגט יהיה כשר בהחלט, צריך שיינתן: א) מרצונו הטוב והחפשי של הבעל, או ב) אם ניתן לאחר שכפו אותו, שהכפיה תיעשה למעשה ע”י בית-דין של ישראל ותיעשה כדין – כדין, פירושו בהתאם לדין ישראל המתיר, באותו מקרה קונקרטי לכפות את הבעל לתת את הגט, ולא כאשר הוא רק חייב לתתו – גרימת יסורים ואפילו האיום בהם הם עישוי ואונס, ואף אונס ממון אונס הוא העלול לפסול את הגט – סייג מעשי הוא כאשר הכסף הנגבה מהבעל, או שמאיימים עליו בגבייתו על-ידי מאסר וכיוצא בזה, הוא חוב המגיע מן הבעל, ואמצעי הכפיה הם מן הסוג שמותר להשתמש בהם לצורך גביית חוב זה – כפיה כזאת לאו שמה כפיה, ואינה פוסלת את הגט אפילו כאשר מבחינת הלכות הגירושים, אין דין המתיר לכפות אותו בעל לתת את הגט – כל מקום שהדין נותן לא-לכוף את הבעל להוציא את אשתו מביתו, אין להשתמש בברירת הכפיה בדרך ברירה על־ידי הטלת מזונות, אלא אם כן אותו חיוב מזונות בדין מדיני מזונות יסודו, כי רק אז אפשר לראותם כ”חוב המגיע” – דיני ישראל אינם מתנים את שיעור המזונות בהכנסתו הממשית של הבעל, אלא בהכנסתו הפוטנציאלית – אין לראות פגיעה ב”צדק הטבעי” כאשר בית-הדין מגדיל את סכום המזונות שהטיל קודם לכן על הבעל הטוען שאינו מרוויח די הצורך לשלמם, ואף עשה זאת ללא חקירה ודרישה.

 

פסקי-דין של הרבנות הראשית לא”י שהוזכרו:

[1] תיק 419/תשי”ג האשה א. נגד הבעל ב.; “פסק דין” של בתי-הדין הרבניים האזוריים בישראל, כרך א, חוברת 3, ע’ 77-81.

[2] תיק 502/תשי”ג האשה א. נגד הבעל ב.; “פסקי-דין” של בתי-הדין הרבניים האזוריים בישראל, כרך א, חוברת 8, ע’ 235-239.

 

התנגדות לצו-על-תנאי, מיום יט אייר ה’תשט”ו (11/05/1955), המכוון למשיב מס’ 1 והדורש ממנו לבוא וליתן טעם, מדוע לא ימנע מלהוציא לפועל פסק-דין שניתן על-ידי בית-הדין הרבני בירושלים בתיק מס’ תשט”ו/519 ואושר בערעור על־ידי המשיב מס’ 3 (בית-הדין הגדול (לערעורים) של הרבנות הראשית לישראל בירושלים) בתיק ער/תשט”ו/ 183; ולמשיב מס’ 3 לבוא וליתן טעם מדוע לא יבטל את פסק-דינו המאשר החלטה פסו­לה מבחינת הדיון; ומדוע לא יורה לבית-הדין הרבני בירושלים לשמוע הוכחות כדין בקשר לגובה המזונות המוטלים. הצו-על-תנאי בוטל.

 

אין הופעה בשם המשיב מס’ 1;

ננר – בשם המשיבה מס’ 2 (ניצה רוזנצוייג);

אין הופעה בשם המשיב מס’ 3;

ח. כהן, היועץ המשפטי לממשלה – בשם ממשלת ישראל.

 

צו

 

השופט זילברג:

זו היא התנגדות לצו-על-תנאי שניתן על-ידי בית-משפט זה ביום 11/05/1955. ענינו של הצו הוא: פסק-דין רבני המחייב את הבעל בתשלום מזונות לאשתו, כל עוד לא יתן לה גט פיטורין כדת משה וישראל, והשאלה שנתעוררה במשפט זה תחייב, כפי שנראה להלן, בחינה ובדיקה מדוקדקת של אחת מהלכות הגירושין החשובות ביותר בדיני ישראל. אמת, אין בית־משפט זה יושב לערעור על פסקי-דינו של בית-הדין הרבני, והוא “לוקח במושלם”

(takes it for granted

בלע”ז), כי ההלכה שנפסקה על-ידי הרבנים, בדין-ישראל נכון יסודה; אך במקרה שלפנינו ענין לנו לענין שאין להכ­ריע בו כלל, אף לא מן הצד המשפטי החילוני שבו, בלי לברר תחילה את אפיה ומהותה של ההלכה הדתית ההיא מבחינת התוכן המטריאלי שבה.

2. ואלה גופי העובדות: מקצתם פורטו על-ידי המבקש בבקשה שהוגשה על-ידו לבית־משפט זה, ויתרם מצוי בפסק-הדין הרבני (הראשון) שנרמז עליו בסעיף 2 של הבקשה, הלא הוא פסק-הדין שפורסם, כתיק 194/תשי”ג (צ”ל: 419/תשי”ג) של בית-הדין ירושלים [1]. פרטי הענין הם איפוא כך:

א. המבקש והמשיבה השניה (להלן – הבעל והאשה) נישאו זה לזו לפני כארבע שנים, והם הורים לילד רך הנמצא אצל אמו. הזיווג לא עלה יפה, החלו קטטות ומריבות ביניהם, ובשנת תשי”ג פנתה האשה לבית-הדין הרבני, ירושלים, בתביעת גט ומזונות וכל הכרוך בזה. תמצית טענותיה של האשה היתה: הנהגתו הרעה של הבעל ואי-מתן פרנסה, הבעל הכחיש את הטענה ותלה את הקולר בצוואר חמותו, הרבנים המלומדים ביררו את הענין, ולאחר גביית עדות מזה ומזה, נתנו אמון בדברי האשה ועדיה, והוציאו פסק-דין המאשים את הבעל בברוטליות בלתי אנושית כלפי אשתו, ומצדיק את תביעתה למתן הגט. תיאור מחריד ומזעזע של אכזריות הבעל וסבלות האשה ניתן שם בקטעים הבאים:

“… בכל דברי התובעת אשר טענה לפנינו, עוברת כחוט השני התמרמרות עצומה ועזה שהצטברה בקרב לבה חדשים על חדשים נגד בעלה בגלל הנהגותיו המשונות כלפיה, הן באי-נתינת פרנסה, הן בהעדרו תכופות מהבית, הן מהתעלומה החופפת על כל הנהגותיו, ובהיות לו כמה מקומות מגורים, והן בהתפרצויותיו והכאותיו, וניכרים בהם דברי אמת כי אמנם הגדיש הבעל את הסאה כלפי אשתו, וסבלותיה ממנו הן למעלה מנשוא, עד שבהכרח באו תוצאות המשבר הזה. מזעזע הוא סיפור האשה על הוויכוח שניהל אתה בעלה בעת שאחזוה כבר חבלי לידה והיה הכרחי לקרא מיד לאמבולנס, וכן אופן התנהגותו אתה בעת שהיתה צריכה אחרי ימי הלידה לעזוב את ביה”ח ולחזור הביתה. מוזר עד מאד אופן התנהגותו של הבעל באותו לילה שבא הביתה בחצות, ואחרי ריב ממושך – שכתוצאה ממנו נכנסה האשה ללון בחדר אמה – שבר הבעל את שמשת הדלת, סגר עליה את החדר בשני מנעולים, ובבוקר התפרץ לחדר אמה והוציא משם רהיטי בית וזרק תרמיל על אמה . ….

כל המקרים האלה ויותר מהמה נתמכים ברובם על־ידי העדים שהאשה הביאה אותם לפנינו להעיד. כן העידו כל העדים על חוסר מזון בבית, ועל העדריו התכופות של הבעל מהבית. העדים ג. ו- ד. העידו במפורט על כמה מקרים של מריבות והכאות. העד ג. מנע מהנתבע להעיף בתוך הקטטה כסאות על אשתו, והעד ד. בהיכנסו לביתם בשעת מריבה אחת מצא כסאות הפוכים על הרצפה ושברי זכוכית וראה איך שהנתבע בעט ברגלו בבטן אשתו בכדי להדפה, כדי שיוכל לאסוף שברי הזכוכית לפני בוא המשטרה.

בהביאנו בחשבון את כל המקרים יחד, יש יסוד חשוב להצדיק את האשה בתביעתה לגט, וגם לא לדונה בשביל כך כמורדת להפסידה את כתובתה, כי הבעל הוא שהפך בהתנהגותו המחרת את חיי האשה לגהינום, ואין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת …” (שם, עמ’ 78).

ומיד לאחר מכן הם ממשיכים ואומרים, כי ברור הדבר:

“שיש להשוות נדון דידן להנפסק בשו”ת תשב”ץ חלק ג’ (צ”ל: חלק ב’) סי’ ח’ שנשאל שם באשה שבעלה מצער אותה הרבה עד שמרוב הצער היא מואסת בו והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שונאה את החיים.”

ולאחר צטטם את דברי התשב”ץ שם, כי זהו:

“מעוות לא יוכל לתקון, ומקרא מלא דבר הכתוב: טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב, ועוד כתוב: טוב ארוחת ירק ואהבה בה משור אבוס ושנאה בו, הרי שיותר קשה היא מריבה מחסרון מזונות, ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום. ואפילו לכוף אותו להוציא יש לדון מקל וחומר דבעל פוליפוס…” (שם, עמ’ 79).

ולאחר שהרבנים המלומדים הופכים והופכים בהלכה החלה על הענין, תוך הבאת מקורות אחרים, הם מגיעים לכלל דעה, כי בעצם מותר במקרה כגון זה לכוף את הבעל “אפילו בשוטים” – כלומר: במקל וברצועה – שיתן את הגט, אבל מכיון “שאנו מחמירים על עצמנו מלכופו בשוטים משום חששא דגט מעושה, עיין שם בבית יוסף” (הכוונה לבית יוסף על הטור אה”ע, סי’ קנ”ד), הרי: “כופין אותו בדרך ברירה או לגרש או לזונה ולא תהא יושבת תחתיו.” (שם, עמ’ 80).

ואמנם כך הם פסקו, כי זה לשונו של הפסק:

“א) על הצדדים להיפרד זה מזו בגט פיטורין כדת משה וישראל.

ב) הבעל חייב בתשלום סכום כתובתה של האשה בסך – 500 (חמש מאות) ל”י .

….

ה) עד אשר יפטור הבעל את אשתו בג”פ, עליו לשלם לה למזונות סך 60 (ששים) ל”י לחודש, כשהיא בנפרד ממנו, החל מראש-חודש שבט תשי”ג …

ו) כאשר יפטור הבעל את אשתו בג”פ, יפטר מהחיוב הנז’ שבסעיף ולא יהא חייב לשלם לאשתו כי אם עבור מזונות הילד סך 30 (שלו­שים) ל”י לחודש …”

ב. פסק-דין זה ניתן בח’ ניסן ה’תשי”ג. הבעל ערער עליו בפני בית־הדין הגדול לערעורין, והערעור נדחה.

ג. עברו כשנה וחצי, הגט לא ניתן, ובאמצע נובמבר 1954, פנתה האשה שנית לבית-הדין הרבני בירושלים, וביקשה “מתן צו כפיה” נגד בעלה. וזה לשון הבקשה:

“מאחר והנתבע מסרב לתת לתובעת גט פיטורין בהתאם לפסק-הדין שניתן בתיק הנ”ל, ושאושר על־ידי בית-הדין הגדול לערעורין … מבקשת התובעת שבית-הדין הנכבד יוציא צו הכופה את הנתבע לתת לתו­בעת גט פיטורין כדת משה וישראל.”

הרבנים דנו בבקשה, וביום ט’ בטבת תשט”ו נתנו את פסק-הדין השני, בו החליטו כדלקמן:

“בפסק-הדין שיצא מאתנו בתאריך ח’ סיון (צ”ל ח’ ניסן) ה’תשי”ג הוד­גש במפורש שעל כגון נדוננו ‘אנו מחמירים על עצמנו מלכופו בשוטים משום חששא דגט מעושה’ והודגש שלמעשה מתבטאת ענין הכפיה.המכוונת בפסקנו בזה ‘בדרך ברירה או לגרש או לזונה ולא תהיה יושבת תחתיו’ והיות ומאז הוצאת פסק-הדין הנזכר לא נתחדש דבר ממשי מיוחד אשר יצדיק דיון מחודש בנדון, לכן אין לנו לשוב כעת לדון מחדש לשינוי פסק-הדין הקודם, ולדון על כפיה ממשית …”

הוגש ערעור על פסק-דין זה, הפעם על-ידי האשה, ואף הוא נדחה בסופו של דבר, כפי שנראה להלן, בפסקא (ו).

ד. ביני לביני, היינו: בין יום הגשת הערעור ויום שמיעתו, פנתה האשה בשלישית לבית-הדין הרבני בירושלים, בבקשה להגדיל את סכום המזונות שנקבע בפסק-הדין הרא שון הנ”ל. טענתה היתה, כי יוקר המחיה עלה בהרבה מיום מתן פסק-הדין ההוא (הראשון), וכי ידו של הנתבע משגת לשלם את הסכום המוגדל. תשובתו של הבעל היתה: (א) כי האשה עצמה מרוויחה 200 לירות לחודש, ולכן “הסכום של 60 לירות הוא מיותר”; (ב) כי הוא סטודנט המרוויח לא יותר מ- 80 עד 90 לירות לחודש, וגם זה לא בקביעות, ולכן אין בידו לשלם את הסכום הנדרש.

בית־הדין הרבני דן בשאלה, וביום ב’ אדר ה’תשט”ו (24 בפברואר 1955) ניתן פסק-דין (החלטה) שייקרא להלן בשם “פסק-הדין השלישי“:

“אחרי שמוע טענות ומענות הצדדים מחליטים כדלקמן:

מכיון שהנתבע טרם קיים את פסק-הדין מיום ח’ גיסן תשי”ג אשר אושר במלואו על-ידי בית־הדין הגדול לערעורין, ובו הוטל עליו לפטור את אשתו בג״פ, והוחלט על כפיה בדרך ברירה, וכמו”כ מאז הוצאת פסק-הדין עד היום עלה בהרבה אינדכס יוקר המחיה, לכן מחליטים:

א) על הבעל לשלם לאשתו למזונות סך 60 (ששים) לירות לחו­­­דש נוסף על הסך 60 (ששים) לירות לחודש שחוייב בו הבעל בסעיף ה, מפסק-הדין הנזכר מתאריך ח’ ניסן תשי”ג, בסך הכל 120 (מאה ועשרים) לירות לחודש, החל מיום א’ שבט תשט”ו, כל חודש למפרע, ועל האשה לטפל בילד ולכלכלו בכל הצורך …”

ה. ושוב פנה הבעל לבית־הדין הגדול לערעורין, וערער על פסק-הדין השלישי הנ”ל. תלונותיו העיקריות היו שתים שהן אחת: כי בית-הדין הרבני קבע את הסכום המוגדל “למרות בקשתו של המערער לשמוע עדים על יכלתו וצרכיה של המשיבה”, ובלי לשמוע הוכחות על מידת עלייתו של אינדכם יוקר המחיה, וכי מטרתו האמיתית של הפסק היתה לכוף את הבעל לתת את הגט, וזו היא, לדעתו, “סיבה פסולה”. כן הוא טען, למרבה התמהון, כי מן הדין הוא זכאי למעשה ידיה של אשתו, ולכן יש לנכות מסכום המזונות את אשר האשה מרוויחה בעצמה.

בתשובה לערעור, כפי שנוסח על־ידי בא-כוח האשה, נטענה בעיקר טענה משפטית אחת, והיא כי:

“פסק-הדין אינו מתבסס על שינוי במצבו הכלכלי של המערער או על גובה השכר של האשה, אלא על שיקולים אחרים, ולצורך שיקולים אלה לא היה ענין בעדויות שהוצעו על־ידי המערער.”

ו. ביום 19/04/1955 דן בית-הדין הגדול לערעורין בשני הערעורים (של האשה על פסק-הדין השני, ושל הבעל על פסק־הדין השלישי), ודחה את שניהם. לא הגיש לנו בא-כוח הבעל, משום מה, את העתקת פסק-דין זה, ועלינו יהיה לנחש מה היה או מה יכלה להיות, סיבת הדחיה. אך גם מתוך מה שנאמר, בצורה מאד לאקונית, על-ידי הבעל בסעיף 9 של הבקשה, ביחס לערעורו הוא, יוצא כי בית-הדין הגדול סירב להתחשב עם טענתו, “שהמזונות בסך 120 ל”י הוטלו עליו כמזונות עונשין ובמטרה לכופו על הגט”.

פירושו של דבר: בית-הדין הגדול לא שעה לא לטענת בא-כוח הבעל ולא ל”הסבר” שניתן על-ידי בא-כוח האשה, והדעה שהגיע אליה היא, כי המזונות שהוטלו לא היו מזו­נות ענשיים אלא “מזונות לשמם”, וכי מטרתם לא היתה כפיית הגט בלבד.

ז. פסק-הדין השלישי הנ”ל הוגש על־ידי האשה למשרד ההוצאה-לפועל, הבעל בי­קש שלא לבצעו, נשיא ההוצל”פ (המשיב הראשון) לא נענה לו, וביום ה- 11 במאי 1955, ניתן על-ידינו נגדו צו-על-תנאי כאמור. וכיום מתדיינים הבעל והאשה בפנינו, בהתנגדות שהוגשה על-ידי האשה נגד הצו-על-תנאי הנ”ל.

היועץ המשפטי הצטרף כצד למשפט, בתמכו בבקשת הבעל, אך עתירתו הוא אינה מזדהית בהחלט גמור עם עתירתו של הבעל, אלא מסתייגת הימנה מבחינה אחת, כפי שנראה להלן.

3. טענותיו של בא-כוח הבעל בפנינו עולות, למעשה, בקנה אחד עם הטענות שנטענו על-ידו בערעורו לבית-הדין הגדול, חוץ מטענה אחת שמשך את ידו הימנה ולא חזר עליה עוד – ובצדק גמור! – היא הטענה כי הבעל דנן, אחרי כל ה”מעשים טובים” שלו, זכאי עוד למעשי ידיה של אשתו, ורשאי כאילו לנכותם מן הסכום שנתחייב לשלם לה למזונותיה ולמזונות הילד שלהם. תמה אני על פרקליט מלומד זה, שהעלה על דעתו מלכתחילה לטעון טענה בטלה ומוזרה שכזאת.

טענותיו הן איפוא שתים, ואפשר לנתחן בתכלית הקיצור כך:

(א) כי פסק-הדין ניתן “בניגוד לצדק הטבעי”, מאחר שלא הורשה על-ידי הרבנים להשמיע את הוכחותיו, לא ביחס ליכלתו של הבעל ולא ביחס לצרכיה של האשה;

(ב) כי המזונות שהוטלו, לא היו “מזונות” כלל אלא “עונש”, רוצה לומר: “מזונות הפחדה”

(alimony in terrorem

בלע”ז), מתוך כוונה מכוונת ויחידה: להכ­­ריח את הבעל לתת גט לאשתו, ואין בית-דין רבני מוסמך להוציא פסקי-דין כאלה, שכן יהא בהם משום עקיפה והתחמקות מן הגדרים והסייגים שהוטלו על כפיית גט, בהתאם להוראה הברורה שניתנה בסעיף 6 של חוק שיפוט בתי־דין רבניים (נישואין וגירושין), ה’תשי”ג-1953.

4. נדון תחילה בטענה השניה, להיותה החשובה שבשתיהן, ואף בא־כוח הבעל גופו ראה בה את מרכז הכובד של הבעיה. טענה זו מתבססת כאמור על סעיף 6 של החוק הנ”ל, בו כתוב לאמור:

“6. ציוה בית-דין רבני בפסק-דין סופי לכפות איש לתת גט פיטורין לאשתו או לכפות אשה לקבל גט פיטורין מאישה, רשאי בית-משפט מחוזי, כתום ששה חדשים מיום מתן הצו, לפי בקשת היועץ המשפטי לממשלה, לכפות במאסר לציית לצו.”

ואם נניח – כך ממשיך בא-כוח הבעל וטוען – כי בית-הדין הרבני מוסמך להוציא פסקי-דין המטילים “מזונות הפחדה” על הבעל וכופין אותו על-ידי-כך, בעקיפין, לתת גט לאשתו, מה הועילו חכמים בתקנתם, וכיצד יוכל, למשל, היועץ המשפטי למנוע כפיה שכזאת?
לעומתו טוען בא-כוח האשה, כי אין כל מניעה חוקית למתן פסקי-דין כאלה. זהו “ענין של גירושין” הנתון לשיפוטם הייחודי של הרבנים על-פי סעיף 1 של החוק, ואין הוראת סעיף 6 באה להפקיע מידם את הסמכות הלזו.

ואילו היועץ המשפטי המלומד נוקט כאן עמדת ביניים: לדעתו, יכול גם יכול בית-הדין הרבני להטיל “מזונות הפחדה” כאלה, אלא שבמקרה כזה, ומכוח הוראת סעיף 6, אי-אפשר יהיה “לכפותו במאסר לציית לצו”, כלומר: אי־אפשר יהיה לאסור את הבעל בסרבו לשלם את המזונות שהוטלו עליו, ורק במידה שיש לו נכסים, תוכל האשה, גם במקרה כזה, להוציא לפועל את פסק-דינם של הרבנים.

5. רואה אני את דברי בא־כוח הבעל מדברי כולם, אלא שאין אני מסכים למסקנה שהוסקה על-ידו הימנה לגבי המקרה שלפנינו. בסעיף 6 של החוק גילה המחוקק הישראלי את רצונו הברור, שלא להניח את דבר כפיית הגט בידי בתי-הדין הרבניים בלבד. הוקם מנגנון מיוחד, הייתי אומר: “רשות פיקוח” כפולה (של היועץ המשפטי ושל בית-המשפט המחוזי), אשר תחליט על דעתה היא, אם לסייע באופן אפקטיבי לביצוע הכפיה, ואם אין. כל מי שקרוב אצל המציאות הישראלית, ויודע את המאבק הקשה שהתנהל מסביב לחוק ההוא, יכיר על נקלה את המגיעים שגרמו להטלת “פיקוח” זה. רעיון ברור זה מחייב בהכרח את המסקנה, כי פסקי-דין ל”מזונות הפחדה” לא יבוצעו כלל על-ידי המנגנון הממשלתי של משרד-ההוצאה-לפועל, שכן אפשרות זו עשויה לסכל כליל ולשים לאל את “אמצעי הזהירות” שננקט על-ידי המחוקק בסעיף 6 של החוק.

6. ואף-על-פי-כן – כפי שכבר רמזתי לעיל – ולמרות הסכמתי העקרונית לטענה שנטענה על־ידי בא־כוח הבעל, דוחה אני בשתי ידים את המסקנה שהוסקה על-ידו, הלכה למעשה, לגבי המקרה שלפנינו. טעותו היא בזה, שראה את המזונות שהוטלו כ”מזונות הפחדה” גרידא, ללא כל קשר ויחס ליכלתו של הבעל או לצרכיה של האשה. העובדה שגם בא-כוח האשה הסכים להשקפה זו, אינה משפיעה עלי במאומה, כי זו היא שאלה משפטית טהורה, ובכגון זה לא מפי הטוענים אנו חיים. המזונות שהוטלו כאן על־ידי הרבנים לא הוטלו כ”מזונות הפחדה” כלל, וראיה חותכת לכך היא זו:

אילו עשו הרבנים כן, היו מסכלים במו ידיהם ממש את המטרה אשר אליה שאפו; כי מכיון שבמקרה דנן אסור היה לדעתם – אם בתורת ודאי ואם בתורת ספק וחומרא – לכפות את הבעל למתן הגט, הרי הגט שהיה בסופו של דבר ניתן על-ידו כדי להינצל מפחד ה”מזונות” הללו, היה “גט מעושה” או ספק “גט מעושה”, והאשה לא היתה מפיקה תועלת כל-שהיא מהשגת גט פסול שכזה.

7. אבאר את דברי. לצורך זה עלינו יהיה להתבונן מקרוב לדיני ישראל הדנים בהלכות גט מעושה, ולראות מה הם הגדרים והסייגים, מבחינה זו, לכשרותו של הגט. כלל גדול בדין, והראשון בין עשרת עיקרי הגירושין מן התורה, הוא: “שלא יגרש האיש אלא ברצונו . … שנאמר: והיה אם לא תמצא חן בעיניו וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו, – אם לא תמצא חן בעיניו, מלמד שאינו מגרש אלא ברצונו.” .(רמב”ם פרק א’ מהלכות גירושין, הלכות א’ ב’).

זה הוא אחד העיקרים, אך מסביב לעיקר זה צמחו כמה וכמה דינים והלכות, מקצתם על דרך הפירוש מן התורה, ומקצתם תקנות חכמים, המסייגים את העיקר ההוא מן הבחי­נה המעשית.

הדין הוא, כפי שנאמר במסכת גטין:

“גט מעושה בישראל כשר, ובנכרים פסול אמר רב נחמן אמר שמואל: גט המעושה בישראל כדין כשר, שלא כדין – פסול ופוסל.” (משנה וגמרא גטין, דף פ”ח ע”ב).

“פסול ופוסל” פירושו: כשר מן התורה, פסול מדרבנן, ומכיון שהוא כשר מן התורה הוא פוסל את האשה לכהונה, כלומר: אם היא קיבלה גט כפוי כזה, אסור לה להינשא לכהן (אפילו לאחר שמת בעלה הראשון). לדעה אחרת הגט בטל, אלא שהיא פסולה לכהו­נה משום “ריח הגט” (עיין רש”י שם, והשווה רמב”ם ונושאי כליו, פרק ב’ מהלכות גירושין, הלכה כ’).

סיכומו של דבר: כדי שהגט יהיה כשר בהחלט, צריך שהוא יינתן: או (א) ברצונו הטוב והחפשי של הבעל, או (ב) אם ניתן לאחר שכפו אותו ואמר: רוצה אני – שהכפיה תיעשה על-ידי ישראל (למעשה: בית-דין של ישראל), והיא תיעשה כדין. ידוע ומפורסם טעמו של הרמב”ם לכך, והוא: כי על-ידי הכפיה תש כוחו של היצר, ובא לידי גילוי רצונו הפנימי, האמיתי, של האדם הישראלי, הרוצה לשמוע דברי חכמים (רמב”ם שם, ויסודו בדברי הש”ס, בבא בתרא, דף מ”ח ע”א).

ובקשר לדין זה מתעוררות שתי שאלות עיקריות:

(א) מה פירוש המלה “כדין”;

(ב) מה נקרא בשם “עישוי” ואונס.

אשר לשאלה הראשונה, הרי הדעה הרווחת היא כי “כדין” פירושו: בהתאם לדין ישראל המתיר, באותו מקרה קונקרטי, לכפות את הבעל לתת את הגט, ולא כאשר הוא, מאיזה טעם שהוא, רק חייב לתתו (יוצא מתוך דברי הרמב”ם שם, פרק ב’, ריש הלכה כ’, וכמה וכמה מקורות אחרים).

יותר קשה ומסובכת היא השאלה השניה, ביחס למשמעותן של המלים עישוי ואונס. אין ספק בדבר כי גרימת יסורים, ואפילו האיום בהם – למעשה מתרצה הנאנס תמיד , בשל פחדו מפני חיסורים העתידים – הם עישוי ואונם במובן ההלכה הנ”ל (שו”ת ר בצלאל אשכנזי, סי’ ט”ז; פתחי תשובה, אה”ע סי’ קל”ד, ס”ק (ט”ו) בשם הרדב”ז). אך מה הדין, כאשר האונס – בפועל ממש או באיום – אינו “אונס יסורין” אלא “אונס ממון”?

וגם כאן דעת הרוב היא, כי אונס ממון אונס הוא העלול לפסול את הגט.

“גם בענין אונס ממון, פשוט הוא שהוא אונס כאשר כתבת.” (מהרי”ק שורש ס”ג, דפוס ורשא 1884 ,דף ל”ד ע”א).

“ולאו דוקא כשאנסוהו בגופו בהכאות ובחבטות, אלא אפילו באונס ממון הוי אונס.” (שו”ת ר’ בצלאל אשכנזי שם).

ויש פוסקים המחמירים ואומרים, כי אונס ממון, היינו: הפחד מפני חסרון כיס, פוסל את הגט, אפילו אם הבעל מלכתחילה הסכים לכך, כי אם יסרב ליתן את הגט הוא יפסיד את הכסף שהושלש לטובתו, או את הכסף שהוא עצמו השליש על מנת כן.

“שאלת: ראובן בעל לאה וקרובי לאה היו בהסכמה שיגרש ראובן את לאה אשתו, ונאותו זה לזה בקנס אלף דינר, ושיגרש לזמן קבוע, ואחר כך נתחרט ראובן ומיאן בדבר, והללו מתרין בו מצד הקנס. ומחמת יראה זו גירש ראובן … אם נדון גט זה כגט מעושה?

תשובה: נראה לי שגט זה מעושה ופסול … ואם נפשך לומר: דמכיון שקיבל על עצמו מדעתו קנס אלף דינרין, ובנתינת הגט הר­וויח ממון זה, הוי כמקבל ממון בעלמא, – לא היא! שאין זה כמקבל ממון אלא כניצול מהפסד ממון, וגריע טובא.” (תשובת הרשב”א, הובאה בבית יוסף על הטור אה”ע סי’ קל”ד; השווה לעומת זה תשב”ץ, חלק ב’, סי’ ס”ח; ראה גם רמ״א, אה”ע, סי’ קל”ד, סעי’ ד’).

וכאן יש לשים לב לסייג אחד, המקבל חשיבות מעשית מיוחדת דוקא לגבי אונס ממון (מבחינה עקרונית חל הוא גם על כל אונס אחר). אין אונס ממון פוסל את הגט, כאשר הכסף הנגבה בכפיה מן הבעל (או שמאיימים עליו בגבייתו על-ידי מאסר וכד’), הוא חוב המגיע מן הבעל, ואמצעי הכפיה הם מן הסוג שמותר להשתמש בהם לצורך גביית חוב זה. כפיה כזאת לאו שמה כפיה, והיא אינה פוסלת את הגט אפילו כאשר, מבחינת הלכות הגירושין, אין דין המתיר לכפות אותו בעל לתת את הגט.

“ומכל מקום מוכח מהכא שכשכופין אותו לפרוע כתובתה, ולפעמים מפני פרעון כתובתה הוא צריך לגרש והרי הוא כפוי ועומד בגט זה, כיון שלא כפו אותו ממש לגרש, אלא שכדי לפטור עצמו מאונס פרעון כתובתה נתפייס לגרש, לא מקרי גט מעושה כלל, שהרי האונס בענין אחר היה, והגט ברצונו נתנו, שהרי לא היו כופין אותו לגרש.

וכן נמי הא דתנן גט מעושה שלא כדין פסול, דכוותה הוא שמעשין אותו בגופו לגרש, אבל אם עישו אותו בדרכים אחרים שהיה הדין לכופר בהם, כגון פריעת כתובתה, דפריעת בעל חוב מצווה … ולהציל עצמו מאותו עישוי נתרצה לגרש, לא הוי גט מעושה.

מיהו מסתברא דהני מילי שכפוהו כדין בדברים אחרים, כגון הכא שהדין נותן לפרוע כתובתה, וכדין כפוהו בפריעתה, אבל אם כפוהו שלא כדין בדבר אחר, ומתוך אותה כפיה גירש, אפשר דהוי גט מעושה דנקטיה: בכובסיה דלישבקיה לגלימיה הוי.” (תשב”ץ, חלק א’, סי’ א’).

וביתר הרחבה קצת, מוצאים אנו אותו רעיון אצל פוסק אחר:

“מכל מקום מנדין אותו או מכין אותו עד שיקבל עליו לקיימה (כלומר את האשה), ואם הוא מעצמו כדי להינצל מזה יגרש, אין זה גט מעושה, שהרי אין בית-דין כופין אותו על הגט כלל, אלא לקיים מצוות עונה … כמו שחובה עליו מן הדין.

והרי זה כמי שהיו נושין בו ממון, והיה תפוס בבית הסוהר בעד החוב ההוא, ואמרו לו קרובי אשתו: אם תגרש אשתך נפרע אנחנו בעדך החוב ההוא ותצא ממאסרך, והוא נתרצה בזה וגירש מרצונו, – היאמר אדם שזה יהיה גט מעושה מפני שעשה זה כדי לצאת מבית הסוהר? לא! שהרי לא היה תפוס כדי שיגרש, אלא בעד חובו, והגט אינו מעושה, אלא מרוצה.” (שו”ת הריב”ש, סי’ קכ”ז).

8. ובזה הגענו לענין ה”כפיה בדרך ברירה”, – ראש דאגותינו במשפט זה. את המטבע הזה טבע, כנראה, בעל פתחי תשובה בהביאו את דברי גבורת אנשים להש”ך, כי בגוף-הספר לא מציגו ביטוי זה. וכך הועתקו דברי הגבורת אנשים בפתחי תשובה, אה”ע סי’ קנ”ד, סעי’ ג’, ס”ק (ח):

“וכן מי שרגיל לכעוס ולהוציא אשתו מביתו אין כופין אותו להוציא (כלומר: לגרש) … מיהו יכולים לכפותו בשוטים לזונה או לשמש או ליתן לה גט (בדרך ברירה), ואין זה נקרא כפיה לגט, רק כדי לקיים שארה ועונתה.”

היש חידוש בדין זה? לדעתי, לא! זהו למעשה פועל-יוצא והסקת מסקנה מן ההלכה הידועה לנו יפה יפה: כי אם הכפיה המופעלת במישרין כלפי הבעל היא לתשלום חוב המגיע ממנו, והאמצעים הננקטים נגדו כשרים למטרה זה אזי אין הכפיה פוסלת את הגט משום גט מעושה, אפילו כאשר, על-פי-דין, אין כופין אותו להוציא. גם בשתי חוות־-דעת חשובות בנות זמננו – האחת של הרב עוזיאל ז”ל והשניה של הרב טולידאנו – הדגות ברעיון הכפיה בדרך ברירה, על-ידי הטלת מזונות, על מי שאין כופין אותו להו­ציא, גם שם הדגש הוא על חובתו של הבעל לשלם את המזונות ההם. כוונתי לתשובותיהם של הרבנים הנ”ל שנדפסו בתוספת לכרך השני של אוצר הפוסקים, ואשר שימשו יסוד ואסמכתא לפסק-דין שניתן לא מכבר על-ידי בית-הדין הרבני בירושלים, תיק תשי”ג/502 (פסקי-דין של בתי-הדין הרבניים האזוריים בישראל, כרך א, חוברת 8, ע’ 235-239) [2]. תשובות אלה, כך נראה לי, מראות בעליל את נכונות הרעיון שהובע על-ידינו לעיל, ומן הראוי להרחיב קצת את הדיבור עליהן.

המדובר שם באשה שזינתה תחת בעלה, והבעל מסרב לגרשה, והשאלה שנתעוררה­, אם מותר לכפותו, כפיה בדרך ברירה, לתת לה את הגט:

ידועה מחלוקת הפוסקים, אם בעל שזינתה אשתו תחתיו, כופין אותו להוציא או לא. דעתו של הרמב”ם היא:

“אמרה לו אשתו שזינתה תחתיו ברצונה אין משגיחין לדבריה, שמא עיניה נתנה באחר … ואם היה מאמינה וסומך דעתו על דבריה הרי זה חייב להוציאה ואין בית-דין מכין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלה, עד שיבואו עדים ויעידו שזינתה אשתו זו בפניהם ברצונה ואחר כן כופין אותו להוציא.” (רמב”ם הלכות אישות, פרק כ”ד, הלכה י”ח).

לעומת זה דעת בעלי התוספות ואחרים היא דאין כופין, ונראה הדבר כי לדעת התוספות הוא אפילו אינו חייב לגרשה.

“ואפילו זינתה תחת בעלה אם לא ירצה הבעל לא יגרשנה, אלא שלא תשמשנו.” (תוספות זבחים, דף ב’ ע”ב, ד”ה סתם, ובעקבותם גם הרשב”א בתשובותיו סי’ תת”ם, ע”ש).

“ואפילו בשניהם יהודים וזינתה ברצון, איני יודע אם יכולה לכופו שיגרשנה כלל, ויכול לומר שתתעגן כל ימיה.” (נודע ביהודה קמא, סי’ מ”ב. דפוס פראג תקל”ו (1776), דף מ’ ע”ב למטה; השווה גם רמ”א בשם יש אומרים, אה”ע סי’ קי”ז, סעיף א’; חלקת מחוקק, אה”ע שם, ס”ק (ח)).

אך מאידך גיסא הכל מודים, כי מבחינה מוסרית לא יהא זה הוגן כלל כלפי האשה להשאיר אותה בכבלי העיגון, בחינת “תשב עד שילבין ראשה”, בעוד אשר הבעל יסדר את חייו הוא וישא לו אשה אחרת. לכן טרחו ויגעו הפוסקים האחרונים למצוא דרך, כיצד להביא את הבעל לידי נתינת הגט, ונתעורר הרעיון כי הכפיה תיעשה על-ידי כפיה בדרך ברירה, היינו על-ידי הטלת מזונות.

וכאן קם וניצב קושי אחר. הן אשה שזינתה תחת בעלה, בעלה פטור ממזונות, אם משום שהיא אסורה עליו ואם משום שדינה דין מורדת, וכלום לא ייחשב הגט כגט מעושה שלא כדין, אם נכוף אותו ליתן גט על־ידי הטלת מזונות “בלתי חוקיים” כאלה? והתשובה לכך בשתי התשובות הנ”ל היא: לא! הגט לא יהא גט מעושה, ונימוקן העיקרי לכך הוא, כי אפילו אשה שזינתה תחת בעלה, אין הוא פטור ממזונות, אלא אם כן היא מסרבת להתגרש; אבל אם היא מסכימה להתגרש, והבעל הוא שמעכב את הגט ורוצה לעגן אותה, הוא חייב במזונותיה כל עוד לא יתן את הגט. ואם הוא, מן הדין, חייב במזונותיה, הרי כפיה זו לאו כפיה היא, על־פי העקרון הידוע לנו, כי כפיה לתשלום חוב המגיע אינה פוסלת את הגט משום גט מעושה.

וכך כותב שם הרב עוזיאל ז”ל:

“זאת ועוד: כיון דחייב לגרשה מטילין עליו מזונות עד שיגרשנה, דכיון שהוא מעגן אותה הרי זה דומה לארוסה שכשהגיע זמן הנשואין נתחייב במזונות (אה”ע נ”ו סעי’ ג’), והוא הדין כשהיא נשואה לו, אף על פי שאסורה עליו אין לו לעגנה ולהשאירה מחוסרת מזונות, דאין הבעל נפטר ממזונות אשתו עד שיגרשנה או שתסרב לקבל גיטה במקום שהדיו מחייבה לכך …” (שם, ע’, ט”ו-ט”ז).

והרב טולידאנו שם, ב- ע’ ט”ז, כותב וזה לשונו:

“אם כופין לבעל לגרש כשזינתה אשתו ונאסרה עליו … רוב האח­רונים לא רצו לעשות מעשה נגד התוס’ זבחים ב’ ודעימיהו, דחששו לגט מעושה גם כשיש עדים שזינתה, ורק שיכולים הבי”ד להטיל עליו מזונות מכיון שהיא מעוכבת מלינשא לאחר בגללו והגם שגם בזה יש חולקים דהוי ליה כפיה מכיון שפטור ממזונותיה . …. אך כך פשטה הוראה להקל בזה לכפותו על-ידי מזונות.”

דברי הרב הנכבד כאן, ביחוד האחרונים, אינם ברורים כל צרכם. אפשר היה, לכאורה, לפרש את דבריו כי הוא מתכוון לקולא מבחינת דיני גט מעושה, כלומר: שבכגון זה אין מקפידין כל-כך על הפסול של גט מעושה. אך לא זו היתה כוונתו, כפי שניווכח על נקלה בעייננו באחד המקורות החשובים שהוא מסתמך עליו שם בהמשך דבריו, היינו: “השו”ת שבסוף ספר חגור אפוד, חלק ב’, סוף סי’ ח'”. כוונתו היא, כנראה בעליל, לספר נושא האפוד, מאותו מחבר גופו (ר’ דוד פיפאנו), שו”ת על אבן העזר, הכרוך יחד עם עם ספרו חגור אפוד הנ”ל, ואשר בסימן ח’ שבו נדונה בהרחבה השאלה הנ”ל, והוכרעה ברוח ההלכה שנפסקה על-ידי הרב טולידאנו.

מעשה שהיה שם כך היה: אשה אחת עזבה את בעלה, המירה דת ונישאה בזה אחר זה לשני מושלמים. הבעל פנה לרבנים וביקש היתר לישא אשה אחרת, והשאלה שהרבנים נתנו את דעתם עליה היתדה מה יהא על גורל האשה, אם היא תחזור לדת ישראל ותדרוש גט פיטורין מבעלה, והוא יסרב לתתו. האם אפשר כבר עכשיו – לשם מניעת תוצאה בלתי רצויה זו – להתנות את מתן ההיתר בתנאי שהבעל יקבל על עצמו לתת לאשתו גט פיטורין בכל עת שיידרש לכך, ואם לא יתן – לשלם לה מזונות, בסכום שבועי מוקצב, כל עוד לא יתן את הגט. גדר הספקות היה מבחינת הדין של גט מעושה. כי מכיון שהבעל, על־פי דין, אינו חייב בתשלום מזונות לאשתו שזינתה, כלום לא יהא בהטלת תשלום זה משום כפיה הפוסלת את הגט?

והרב פיפאגו החליט, כי אפשר ואפשר לקבל מן הבעל התחייבות שכזאת, והדבר לא יהא פוגע בכשרותו של הגט וכך נאמר שם בסוף סי’ ח’:

“כללא דמילתא לפי כל האמור דתא נפקת דבעשותנו התנאים האלה מהיום אין כאן שום איסור דגט מעושה, יהיה מכוח המחלוקיות שיש בענין … או יהיה מטעם דאין כאן כפיה, כי לדעתי המעט, הוא חייב אעיקרא במזונות כל עת שאינו מגרשה.”

ולמעלה מן הענין הוא מסביר את הרעיון ביתר הרחבה, וזה לשונו:

“ועתה קורא נעים … לכה נא אקחך אל מקום אחר אולי אוכל נקה בו … נדון זה מסוג זה דמעושה, כי כל כוח המפקפק בזה הוא מחמת שאנו מחייבין אותו ממון אם לא יגרש, ואין לך כפיה גדולה מזו, וזה יהיה אם נאמר דהבעל פטור מלתת לה מזונות, לכן כשנאמר לו דאם לא יגרש חייב לתת לה מזונות אז הוי כפיה. והנה אם האשה הזאת תחזור לדת ישראל, הנה אמת שאסורה לו, מכל מקום אשתו היא, ודין אשת איש היא לכולי עלמא ואסורה להינשא לאחרים טרם שתקבל גט פיטורין ממנו, וכל זמן שאינו מגרשה נראה שחייב הוא לזונה כיון שהמניעה ממנו. ודבר זה יפה נדרש ממאי דאיתמר בכתובות דף ל”ז ע”ב הרי לך דכל שמעוכבת להינשא בעבורו הוא חייב במזונותיה, הכא נמי כיון דאם רוצה להינשא אין מתירין אותה, והיא מעוכבת בעבורו הוא חייב לזונה, דאף על גב דאבדה כתובתה ותנאי כתובה היינו דוקא כשמגרשה, אך כל עת שאינו מגרשה היא טוענת: או פרנסני או גרשני. ואם כנים אנחנו בזה אין כאן כפיה, אלא דינא הכי הוי דכל שאינו מגרשה צריך ליתן לה מזונות.” (שם).

זוהי תשובתו של בעל המחבר ספרי “חגור אפוד” ו”נושא האפוד” הנ”ל, ובתשובה זו תמך הרב טולידאגו את יתדותיו בהסכימו להיתר הכפיה בדרך ברירה, על-ידי הטלת מזונות, כלפי מי שזינתה אשתו תחתיו כנ”ל. מכאן ראיה כי גם הרב טולידאנו גופו ראה את יסוד ההיתר והקולא לא בהתרת הרצועה – relaxation בלע”ז – של דיני גט מעושה לגבי מקרה מיוחד זה, אלא ברעיון שנתחדש בבית-מדרשו של המחבר הנ”ל, היינו: כי בעל המסרב לגרש אשתו שזינתה, חייב מן הדין במזונותיה כל עוד הוא עומד בסירובו, ולכן אין זו כלל כפיה העלולה לפסול את הגט.

9. הנלקט, מכל האמור, כי כל מקום שהדין נותן שלא לכוף את הבעל להוציא, אין להשתמש בברירת הכפיה בדרך ברירה על-ידי הטלת מזונות, אלא אם כן אותו חיוב מזונות בדין יסודו, כלומר: בדין מדיני מזונות יסודו, כי רק אז אפשר לראות את המזונות כחוב המגיע, שכפיית גבייתו, כידוע לנו, אינה עושה את הגט לגט מעושה. רק מתוך הנחה זו אפשר להבין, על שום מה ולמה טרחו ועמלו כל כך הפוסקים הללו, להוכיח את חובת המזונות של הבעל כלפי אשתו שזינתה תחתיו והוא מסרב לגרשה כנ”ל.

10. ומכאן רק פסיעה אחת דקה לפתרון השאלה שלפנינו. אמת נכון הדבר – ועד כאן צדק בא-כוח הבעל בטענתו – כי “מזונות הפחדה” לאו מזונות הם. מזונות ניתנו לחיות בהם, ולא להפחיד בהם מישהו, ואפילו אם אותו “מישהו” הוא בעל אכזר כעורב. אך דוקא עובדא זו הופכת את כל טענת בא-כוח הבעל מ”עזר” ל”כנגדו”, ונוטלת הימנה

את כל העוקץ שבה. כי אם “מזונות הפחדה” אינם בגדר מזונות, הרי החיוב ב”מזונות” כאלה יהווה, אין ספק, אונס ממון המוכרח בסופו של דבר לפסול את הגט. ומכיון שאיש לא יטען, כי הרבנים שנתנו את פסק־הדין השלישי הנ”ל, ביקשו “לזכות” את האשה בגט פסול, או אפילו ספק פסול, הרי ברור ונעלה מכל ספק כי הסכום המוגדל שהוטל, לא כ”מזונות הפחדה” הוטל, אלא כמזונות ממש, זאת אומרת: שהרבנים היו בטוחים ומשוכנעים בכך כי סכום זה, של 120 ל”י לחודש, האשה זקוקה לו, והבעל מסוגל לשלמו.

ראיה לכך יש למצוא בפתיחת פסק-הדין, בה מדובר על “אינדכס יוקר המחיה שעלה בהרבה”, וחיזוק נוסף – בפסק-דינו של בית-הדין הגדול לערעורין אשר, כפי שסופר לנו לאקונית בסעיף 9 של הבקשה, החליט כי המזונות שהוטלו לא היו “מזונות עונשין” כלל, ולא הוטלו במטרה לכפותו על הגט. אך גם בלאו הכי לא הייתי מפקפק אף לרגע קט בדבר; בטוח אני בחומרא הבלתי רגילה של דיני גט מעושה, שתהא מונעת בהחלט, וללא שיור, הוצאת פסקי-דין כאלה, במקום בו הדין נותן שלא לכופו במישרין על הגט.

11. ובזה מתקרבים אנו לטענתו האחרונה של בא-כוח הבעל, היא טענת הפגיעה ב”צדק הטבעי”. מה היה כאן – שואל בא־כוח הבעל – היסוד העובדתי לשינוי פסק-הדין הקודם, וכלום אין זה בניגוד לצדק הטבעי, כאשר בית־הדין מגדיל את סכום המזונות ללא שמיעת הוכחות?

גם טענה זו אינני מוכן לקבל. אשר לשאלת צרכיה של האשה, מן המפורסמות שאינן ך צריכות ראיה, היא, כי סכום של 120 לירות לחודש למזונות אשה וילד אינו מופרז כלל ועיקר. בל נשכח, כי הילד גם גדל בשנתיים מיום מתן פסק-הדין הראשון. אך גם מבחינת יכלתו של הבעל, אין אני מוכן לומר כי לקתה מידת הצדק בחיוב שהוטל “על אתר” בסכום המוגדל כנ”ל. הבעל טען כי הוא סטודנט שאינו מרוויח יותר מ- 80 עד 90 ל”י לחודש, וגם זה לא בקביעות, ומותר גם מותר היה שלא להאמין לו ב”הגזמה נגאטיבית” שכזאת. חוץ מזה: דיני ישראל אינם מתנים את שיעור המזונות בהכנסתו הממשית של הבעל, אלא בהכנסה הפוטנציאלית שלו: ילך וישכיר עצמו כפועל פשוט ויביא טרף לביתו (ראה רמ”א אה”ע, סי’ ע’, סעי’ ג’, ובאר היטב וחלקת מחוקק שם). המצב הכלכלי במדינתנו הוא ב”ה כזה, שכל אדם נורמלי, צעיר לימים ולא בעל מום גמור, לא יתקשה ביותר להרוויח מעלה-מטה כפליים כסכום שנטען על־ידי הבעל שם.

על כל פנים, כל מה שטען הבעל דנן היה, כי אינו מרוויח יותר מ- 90 ל”י לחו­דש. הוא לא טען, וכנראה לא העז לטעון, כי אינו מסוגל להרוויח יותר, ולכן לא שגו הרבנים בדחותם כ”חכמת מסכן בזויה” את טענת מסכנותו של הבעל, ובהטילם עליו, ללא חקירה ודרישה, את הסכום שנדרש על-ידי האשה.

דעתי היא, איפוא, כי יש לבטל את הצו שניתן על-ידי בית-משפט זה.

 

השופט גויטיין:

 

אני מסכים.

 

השופט ויתקון:

 

מצטרף אני לדעת חברי המלומד, השופט זילברג, ורק משום חשיבות הענין ברצוני להוסיף הערות מספר.

גם אני סבור כי לאחר שהכנסת חקקה את חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי”ג־1953, ובו סעיף 6 המורה את הדרך, כיצד לכפות איש לתת גט פיטורין לאשתו, אין מקום לכפיה בדרך אחרת, כגון בדרך של “מזונות הפחדה” אפילו היה אי-פעם מקום לכפיה כזו. הרי הסעיף 6 מתיר ומסייג בעת ובעונה אחת: מתיר כפיה על דרך בזיון בית-משפט, וקובע סייג, הוא שהדבר נתון בידי היועץ המשפטי ובית־המשפט המחוזי. אין להניח שבה בשעה שהמחוקק קבע דרך כפיה בנתון לסייג, קיים דרכי כפיה אחרות הפטורות מאותו סייג. אולם כפי שהראה השופט זילברג בפסק־דינו, אין כאן כל סתירה בין סעיף 6 ובין המשפט העברי. אין מקום במשפט העברי ל”מזונות הפחדה”, ומשום כך, אם בית-הדין הרבני פעל בהתאם להלכה, לא ייתכן שהתכוון לכפות את הבעל – על־ידי חיובו במזונות – ליתן גט פיטורין לאשתו, אלא הדברים הם כפשוטם: בית-הדין השאיר בידי הבעל את הברירה או ליתן גט לאשתו או לשלם לה את המזונות, שהיא זכאית להם כאשה נשואה. גם השימוש במלים “כפיה בדרך ברירה”, אינו – כשהוא לעצמו ראיה שבית-הדין התכוון לכפות את הבעל ליתן גט פיטורין דוקא.

היה איפוא עלינו לשאול: מה עשה בית-הדין, הלכה למעשה ומה טיבו של הסכום של 120 ל”י לחודש, בו חוייב הבעל? היה עלינו לברר, שמא ישנו בסכום זה אלמנט של כפיה והפחדה, בניגוד לכללי המשפט העברי. דרישה וחקירה זו מגלה לנו, שאין ממש בטענה שכאן פסק בית-הדין מזונות הפחדה. הסכום של 120 ל”י לחודש לאשה וילד אינו מוגזם כלל וכלל, ואם מקודם קבע בית-הדין את הסכום של 60 ל”י בלבד, הרי עובדה היא שבינתיים התייקרו המחירים ואין שחר לטענה שהחישוב צריך להיות אריתמ­טי בהתאם לעליית מדד-יוקר-המחיה.

מכיון שכך, אין מקום לטענה שבית-הדין הרבני חרג מסמכותו או שפסק-דינו מגלה טעות משפטית הנותנת עילה להתערבותנו בדבר. שמא פגע בכללי הדיון היסודיים בסרבו לשמוע עדויות? סבור אני שגם טענה זו אין בה ממש, כי על מה ביקש הבעל להשמיע עדים? על פרנסת אשתו ועל גודל הכנסותיו. אך כפי שהראה חברי השופט זילברג, אין בדברים אלה כדי להשפיע על התוצאה. השאלה אינה, כמה מרוויח הבעל, אלא כמה מסוגל הוא להרוויח, ולא שמענו מפיו טענה, שהוא ביקש להוכיח שאין בידו להרוויח יותר מ- 80 עד 90 ל”י לחודש.

מכיון שכך יש לדחות את הבקשה. לבי ספק, אם תהיה במסקנתנו זו משום תקנה של ממש לאשה האומללה העומדת לפנינו. תמוה בעיני, מדוע סירב בית־הדין הרבני לתת צו כפיה במקרה דנן, אחרי שהוא בעצמו אמר שהבעל הפך את חיי האשה לגהינום וכי בעצם מותר במקרה כגון זה לכוף את הבעל ליתן את הגט. נסיבות המקרה המחריד הזה, כפי שתוארו בפסק-דינו של בית־הדין הרבני, אינן משאירות שמץ של ספק, שהאשה זכאית להתגרש מבעלה, ואף-על-פי-כן, שללו ממנה – מתוך חששא דגט מעושה – את האפשרות היחידה לבנות מחדש את חייה ההרוסים. ראיתי לנכון לציין את העובדה הזאת, ולו כדי להדגיש שקצרה ידנו מהושיע.

 

לפיכך הוחלט לבטל את הצו-על-תנאי. המבקש ישלם למשיבה מס’ 2 הוצאות בסך כולל של 100 ל”י.

 

ניתן היום, ג’ בחשון תשט”ז (19/10/1955).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.