תקציר בג”צ 5227/97 דויד (11/11/1998): בית משפט עליון ביטל החלטת בית דין רבני כי הילד ילמד במוסד חינוכי דתי

בג”צ 5227/97 דויד נ’ בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, פ”ד נה(1) 453 (1998)

 

בג”צ 5227/97

1. מיכל דויד

2. בן דויד (קטין)

3. ח”כ יוסי שריד, יושב-ראש תנועת מר”צ

נגד

1. בית-הדין הרבני הגדול בירושלים

2. בית-הדין הרבני האזורי ברחובות

3. יהודה דויד

4. בית-הדין הרבני האזורי באשקלון

 

בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[11/11/1998]

לפני השופטים מ’ חשין, י’ קדמי, ט’ שטרסברג-כהן

 

העותרת 1 (להלן – העותרת) היא אמו של העותר 2. היא נישאה למשיב 3 (להלן – המשיב) בשנת 1990. בשנת 1993 הגיש המשיב לבית-הדין הרבני תובענת גירושין שבה נכרכו נושאי מזונות הקטין ומשמורתו. לאחר כשנה עברו העותרת ובנה להתגורר בדירה נפרדת, והמשיב נפגש עם בנו על-פי הסדרי ראייה שנקבעו מעת לעת.

ביום 26.11.1995 נתגרשו בני-הזוג זה מזה. במסגרת הליכי הגירושין החליט בית-הדין הרבני – לבקשת האב – כי הבן ייקלט במסגרת חינוך ממלכתית-דתית. ההחלטה קוימה, ובשנים תשנ”ו-תשנ”ז פקד הבן גן חובה ממלכתי-דתי. לקראת שנת הלימודים תשנ”ח הוסיף בית-הדין והורה – לבקשתו החוזרת של האב – כי הבן ימשיך וילמד בבית ספר יסודי ובחטיבת ביניים במסגרת חינוך ממלכתי-דתי. האם ערערה על החלטה זו לבית-הדין הרבני הגדול, אך ערעורה נדחה. החלטות בתי-הדין הרבניים כי הבן ימשיך ללמוד במסגרת חינוך ממלכתי-דתי נתקבלו בניגוד לשלוש חוות-דעת של מומחים שהוגשו להם, ובכולן קבעו המומחים כי טובת הילד מחייבת, במקרה הנדון, כי יועבר למסגרת החינוך הממלכתי. מכאן העתירה.

בית-המשפט העליון פסק:

א.

(1) עילות ההתערבות של בג”ץ בהחלטותיו של בית-הדין הרבני מורכבות משלושה ראשים: אחד, חריגה מסמכות (במובנו המצומצם של מושג הסמכות); שניים, פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי; שלושה – וכהוראת סעיף 15(ג) לחוק-יסוד: השפיטה, מקרים אשר בית-המשפט “רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק” (458ה-ו).

(2) עילת ההתערבות “למען הצדק” כוללת, לצד עניינים פרטיקולריים העומדים לעצמם, ראשי משנה כגון פגיעה שלא במידתיות בזכויות יסוד אזרחיות של האדם וסטייה של בית-הדין מחובתו להחיל נורמות מן המשפט האזרחי שאינן חלק מענייני המעמד האישי. במסגרת זו יתערב בג”ץ בהחלטות בית-הדין מקום שהכרעת בית-הדין נוגדת הוראת חוק המכוונת עצמה אל בית-הדין הדתי, סוטה מהוראה כזו או מתעלמת ממנה (458ז-459ד).

(3) חובת האפוטרופסות של הורי קטין כוללת – על-פי הוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ”ב-1962 – את החובה לדאוג לצורכי הקטין ולפעול בכל העניינים הנוגעים לו על-פי שיקול העל של טובת הקטין. על-כן בכל מקום שבו הכרעת בית-הדין הרבני סוטה מעקרון טובת הילד, יתערב בג”ץ בהחלטת בית-הדין (459ה-460ו).

ב.

(1) ההכרעה בדבר טובתו של הילד צריכה להיעשות על-ידי בית-המשפט על בסיס חוות-דעתם של מומחים לבריאות הגוף, ובעיקר לבריאות הנפש, אשר יונחו לפניו (462ה-ו).

(2) רק לעתים נדירות, ובנסיבות יוצאות-דופן נמצא בית-משפט פוסק — בעניינים של בריאותו הנפשית והגופנית של ילד – בניגוד לחוות-דעת מומחים. במקרים כאלו חובתו של השופט לנמק באופן מפורט ומדוקדק מה היו מניעיו לסטות מחוות-הדעת של המומחים (463ו-ז).

(3) במקרה הנדון התבססו חוות-הדעת של המומחים הן על העובדה ששני בני-הזוג מנהלים אורח חיים חילוני, והן על כך שהאם, שהבן נתון בחזקתה, מתנגדת באופן נמרץ לכך שילמד במסגרת ממלכתית-דתית, ועל-כן המשך לימודי הבן במסגרת כזו חושפת אותו לקונפליקטים של נאמנות ולאפשרות של גרם נזק נפשי חמור (467ז-473א).

(4) הכרעות בתי-הדין הרבניים בנושא והנמקותיהם אינן מתמודדות באופן קונקרטי וישיר עם מסקנות המומחים. אשר-על-כן בית-הדין הרבני התעלם, הלכה למעשה, מטובתו של הילד, ופסק-דינו אינו יכול לעמוד (466ז, 476ה).

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 08/09/1997. העתירה נתקבלה. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט.

 

ירון קידר, יבין רוכלי – בשם העותרים;

יצחק מזוז – בשם המשיב 3;

אשר רוט, היועץ המשפטי לשיפוט רבני – בשם היועץ המשפטי לממשלה.

 

היום, כב בחשוון ה’תשנ”ט (11/11/1998).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.