תקציר בג”צ 5182/93 לוי (07/04/1994): בית משפט עליון ביטל החלטת בית דין רבני להעברת משמורת הקטין להורה השומר מצוות בשל פגיעה בכללי הצדק הטבעי

בג”צ 5182/93 לוי נ’ בית הדין הרבני האזורי רחובות, פ”ד מח(3) 1 (07/04/1994)

 

בג”צ 5182/93

יהודית לוי

נגד

1. בית הדין הרבני האזורי, רחובות

2. בית הדין הרבני הגדול, ירושלים

3. ישראל לוי

בבית המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק

[07/04/1994]

לפני השופטים ד’ לוין, ג’ בך, ד’ דורנר

 

העותרת והמשיב 3 התדיינו לפני המשיב 1 בעניין גירושיהם, ובכלל זה, בעניין משמורתו של בנם הקטין, שנמסרה לעותרת. המשיב 3 תבע את המשמורת על הקטין, בטענה שהקיבוץ, שבו שוהה הקטין עם אמו, אינו מקנה לקטין חינוך דתי וערכי מסורת. פקידות סעד, שנתבקשו לחוות דעתן בעניין, המליצו כי הקטין יישאר במשמורתה של אמו בקיבוץ, מן הטעם שטלטלה נוספת תגרום לקטין נזק נפשי רב. כחודשיים לאחר שהדיון הסתיים והצדדים סיכמו טענותיהם, זימן המשיב 1 אחת מעורכות התסקיר והציג לה שאלות, ללא נוכחות הצדדים. בפסק הדין שנתן המשיב 1 נקבע, כי ייטב לקטין אם יהיה בהחזקת המשיב 3, במרכז הארץ ובקרבת אחיו הבוגרים. ערעור שהגישה העותרת למשיב 2 נדחה, תוך קביעה כי לא נמצאה עילה להתערבותו, אך מן הראוי שהמשיב 1 יידרש שב לעניין כעבור מספר חודשים. מכאן העתירה. לטענת העותרת, קיום הדיון ללא נוכחותה פגע בכללי הצדק הטבעי, ופסק הדין דינו להיבטל מטעם זה.

 

בית המשפט הגבוה לצדק פסק:

א.

(1) בג”צ מוסמך להתערב בהחלטותיהם של בתי-דין דתיים, שניתנו בחריגה מסמכות, מכוח האמור בסעיפים 15(ד)(4) ו-15(ג) לחוק-יסוד: השפיטה (6ז).

(2) בגדר עילה זו נכללים, בנוסף לחריגה מסמכות במובנה הצר, גם שניים אלה: אי-החלת הוראות חוק המכוונות אל בית הדין הדתי ופגיעה בכללי הצדק הטבעי (6ז-7א, ה).

ב.

(1) סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ”ב-1962, החל על בית הדין הדי, קובע כי בשאלה בידי מי מהוריו של הקטין תימסר המשמורת יש להכריע על-פי טובת הקטין (7א).

(2) על בית הדין להכריע על-פי טובתו של הקטין המסוים העומד לפניו, ולאו דווקא על יסוד התשובה לשאלה בבית מי מההורים יזכה הקטין לחינוך דתי (7א).

ג.

(1) כללי הצדק הטבעי, ובהם קיום הדיון במעמד שני הצדדים, מתן הזדמנות לצדדים להשיב לראיות ולטענות סותרות והפעלה הוגנת של הסמכויות הדיוניות על-ידי הרשות השיפוטית חלים על כל דיון בבית הדין הרבני, הן על-פי הדין הכללי, המחייב קיומם על-ידי כל רשות שיפוטית, והן על-פי ההלכה היהודית (7ה).

(2) מטרת סדרי הדין המבטאים את כללי הצדק הטבעי, היא לא רק להבטיח את זכות המתדיין למשפט הוגן, אלא גם לקבוע את הדרך היעילה לחשיפת האמת. בין שתי המטרות קיימת זיקה הדדית:ב משפט הוגן מאפשר בירור נאות של העובדות (7ו).

(3) עקרונות אלה מונחים גם בבסיס שיטת הדיון במשפט העברי והם באים לביטוי בתקנות בתי הדין הרבניים לישראל, תשנ”ג, שהותקנו על-פי הלכות המשפט העברי (8א).

ד.

(1) בנסיבות דנן, קביעתו של המשיב 1 להעביר את הקטין למשמורתו של המשיב 3, והנימוק שנתן לקביעתו זו, אינם תואמים את מצב הדברים לאמיתו. נמצא, כי כתוצאה מהפרת כללי הצדק הטבעי, לא התבררה התביעה כהלכה (8ה-ו).

(2) בנסיבות דנן, פסק הדין אינו יכול לשקף את “טובת הילד” מן הבחינה האובייקטיבית. על-כן, הפגיעה בכללי הדיון היא פגיעה מהותית, המחייבת ביטול פסקי הדין של המשיבים 1-2 (8 ו- 9א).

(3) בנסיבות דנן, תביעתו של המשיב 3 חייבת להתברר מחדש, ומן הדין הוא כי הבירור מחדש ייעשה לפני הרכב אחר של בית הדין הרבני (9א-ב).

(4) בנסיבות דנן, אין להיעתר לבקשת העותרת להחזיר את הקטין למשמורתה לאלתר, שכן אין לטלטלו שנית, ללא בחינה מחודשת של טובתו (9ג-ד).

ה. (אליבא דשופט ד’ לוין):

(1) המשפט העברי מקפיד הקפדה יתרה לא פחות מהמשפט הכללי, שדין שווה יהיה לשני בעלי הדין וכי יהיה הדיון לשלביו גלוי לכל בעלי הדין ובאותה מידה (10א-ב).

(2) בנסיבות דנן, לכאורה נשמר כלל זה במהלך הדיון, אולם רק עד לשלב שבו ראה המשיב 1 לבקש הבהרות נוספות מהעובדת הסוציאלית. שאלות ההבהרה הוצגו לה שלא במעמד בעלי הדין, שלא על דעתם ובלא להודיע להם על בירור כזה. בכך, נפגם ההליך ונפגעו עיקרי הצדק הטבעי גם מזווית הראייה של המשפט העברי (10ב-ג).

(3) (דעת מיעוט – השופט ד’ לוין):

ניתן להסתפק בקביעה לעניין אי-תקינות ההליך שהתקיים לפני המשיב 1, ובקביעה כי יש לקיים דיון מחודש, מכוח החלטתו של המשיב 2, אשר פסק כי מן הראוי לקיים דיון ממצה כעבור חודשים מספר לאחר דחיית הערעור. אין אפוא להכריז על ביטול פסקי הדין של המשיבים 1 ו- 2 (10ג-ו).

ו. (אליבא דשופט ג’ בך):

(1) משערערה העותרת על פסק-דינו של המשיב 1 לפני המשיב 2 וערעורה נדחה – תוך שהמשיב 2 מציין כי אין הוא מוצא סיבה להתערבותו – נפתחה בכך לעותרת דרך הגישה לבג”צ, וזכאית היא לסעד של ביטול אותו הליך שנפל בו פגם (11א).

(2) העובדה שהמשיב 2 קבע בפסק-דינו, כי רצוי שהמשיב 1 יקיים שוב דיון בעניין הקטין כעבור חודשים מספר, אין בה כדי למנוע הסקת מסקנה בכל הנוגע לתוקפו של פסק-דינו של המשיב 1 (11א-ב).

 

התנגדות לצו-על-תנאי מיום 24/09/1993. העתירה נתקבלה בעיקרה ברוב דעות נגד דעתו החולקת של השופט ד’ לוין. הצו-על-תנאי נעשה מוחלט בהתאם.

 

ניתן היום, כ”ו בניסן ה’תשנ”ד (07/04/1994).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.